הנני

בחזרה לאושר

עם תחילתה של השמדת ישראל התלבט אייזיק בלוך אם להרוג את עצמו או לעבור לבית האבות היהודי. הוא גדל בדירה עם ספרים מרצפה עד תקרה ושטיחים עבים מספיק להסתיר מתחתם קוביות; אחר כך בחדר וחצי עם רצפת עפר; על רצפת יערות, תחת כוכבים אדישים; תחת קורות הרצפה של נוצרי, שכעבור חצי עולם ושלושת רבעי מאה נטעו עץ לכבוד צדיקותו; בבור, ימים רבים כל כך עד שברכיו מעולם לא התיישרו עוד לגמרי; בין צוענים ופרטיזנים ופולנים הגונים למחצה; במחנות מעבר, פליטים ועקורים; בסירה עם בקבוק ובתוכו סירה שאגנוסטיקן נדוד שינה הצליח להחדיר לתוכו באורח פלא; מעברו השני של אוקיינוס שלעולם לא יחצה במלואו; מעל חצי תריסר חנויות מכולת שכדי לשפץ אותן הרג את עצמו, ואז מכר אותן ברווח זעום; לצד אישה שבדקה מנעולים ללא הפסק עד ששברה אותם, ומתה מזִקנה בגיל ארבעים ושתיים ללא הברה אחת של שבח בגרונה, אך התאים של אִמה הרצוחה עוד מתפצלים במוחה; ולבסוף, ברבע המאה האחרון, בבית דו־מפלסי בסילבר ספרינג השקטה ככיפת שלג: אלבום מצהיב של רומן וישניאק במשקל חמישה קילוגרמים על שולחן הקפה; שונאים, סיפור אהבה עובר דמגנטיזציה במכשיר הווידיאו האחרון בעולם; סלט ביצים הופך לשפעת עופות במקרר, חנוט בתמונות של נינים מהממים, גאונים, חפים מגידולים.

מומחים גרמנים לגידול צמחים גזמו את אילן היוחסין של אייזיק עד לבסיסו שבאדמת גליציה. אבל עם קצת מזל ואינטואיציה ובלי שום עזרה מלמעלה הוא נטע מחדש את שורשיו במדרכות וושינגטון די־סי וזכה לראות אותם צומחים שוב. ואלמלא פנתה אמריקה נגד היהודים — עד ש, היה בנו אֶרב מתקן — היה העץ ממשיך להסתעף ולהנץ. בשלב זה, כמובן, אייזיק כבר היה מונח שוב בבור. הוא מעולם לא יישר את ברכיו, אך בגילו הלא־ידוע, לנוכח השפלות לא ידועות אך קרובות, הגיע הזמן לשחרר את אגרופיו היהודיים ולקבל את תחילתו של הסוף. ההבדל בין קבלה להשלמה הוא דיכאון.

וגם אם מתעלמים מהשמדת ישראל, העיתוי היה גרוע: נותרו רק שבועות ספורים עד לבר־המצווה של נינו הבכור, אירוע שאייזיק ציין אותו כקו הסיום של חייו מאז חצה את קו הסיום הקודם עם לידת נינו הצעיר ביותר. אבל אי־אפשר לשלוט בעיתוי שבו נפש יהודי עוזבת את גופו וגופו עוזב את דירת שני החדרים הנחשקת לטובת הגוף הבא ברשימת ההמתנה. אי־אפשר גם להאיץ את ההתבגרות או לדחות אותה. אבל מרדף אחר תריסר כרטיסי טיסה ללא החזר, הזמנת קומה בהילטון וושינגטון ופיקדון בסך עשרים ושלושה אלף דולר למסיבת בר־מצווה שרשומה בלוח השנה מאז אולימפיאדת החורף האחרונה, אינם ערובה לכך שהיא תתקיים.

חבורת בנים השתרכה לאורך מסדרונותיו של בית הכנסת הקונסרבטיבי אָדאס־ישראל. הם צחקו, החליקו אגרופים, דמם גועש ממוחותיהם המתפתחים לעבר מבושיהם המתפתחים ובחזרה במשחק סכום־אפס של גיל ההתבגרות.

"אבל ברצינות," אמר אחד מהם, והאות צד"י נתפסה בגשר שעל שיניו העליונות, "הדבר היחיד הטוב במציצות זה שאתה מקבל גם עבודת יד רטובה על הדרך."

"ואִמרו אמן."

"אחרת אתה סתם לועס כוס מים בשיניים."

"שזה חסר טעם," אמר נער ג'ינג'י שעדיין הצטמרר מהמחשבה על אחרית הדבר של הארי פוטר ואוצרות המוות.

"ניהיליסטי."

אם אלוהים קיים ושופט, הוא היה סולח לבנים האלה על הכול בידיעה שהם מוּנעים מבפנים על ידי כוחות מבחוץ, ושגם הם נבראו בצלמו.

דממה השתררה כשהאטו כדי לצפות במרגוט וסרמן לוחכת מים. אמרו שהוריה מחנים שתי מכוניות מחוץ לחניה המשולשת שלהם כי יש להם חמש מכוניות. אמרו שלכלב הפּוֹמֵרָני שלה עוד יש ביצים, ושהן גדולות וחלקות כמו מלונים.

"אוף, אני רוצה לשתות מהברזייה הזאת," אמר נער בעל השם העברי פרץ־יצחק.

"אני רוצה להיות החוט בחוטיני שלה."

"אני רוצה למלא את הזין שלי בכספית."

שתיקה.

"מה זה אמור להביע?"

"אתה יודע," אמר מרטי כהן־רוזנבאום, לשעבר חיים בן קלמן, "כאילו... שהזין שלי יהיה מדחום."

"אם תאכיל אותו בסושי?"

"או סתם אזריק את זה. מה שלא יהיה. אחי, אתה יודע למה אני מתכוון."

כעבור ארבעה מנודי ראש הם הגיעו לתיאום מושלם, כמו צופים במשחק פינג־פונג.

בלחש: "לתקוע לה אותו בתחת."

למזלם של ארבעת האחרים, היו להם אימהות מהמאה העשרים ואחת, שמדדו חום באוזן במדחום דיגיטלי. ולמזלו של חיים, תשומת לבם של הבנים הוסחה לפני שהספיקו להדביק לו כינוי שלעולם לא היה מצליח להשיל מעליו.

סאם ישב על ספסל מחוץ למשרדו של הרב זינגר בראש מורכן ונעץ את עיניו בכפות ידיו ההפוכות בחיקו כנזיר שעומד להצית את עצמו. הבנים נעצרו והפנו אליו את שנאתם העצמית.

"שמענו מה כתבת," אמר אחד מהם ונעץ את אצבעו בחזהו של סאם. "עברת את הגבול."

"סתם חרא דפוק, אחי."

זה היה מוזר, כי ההזעה המוגברת של סאם בדרך כלל התפרצה רק כשהאיום חלף.

"לא כתבתי את זה, ואני לא" — מירכאות באצבעות — "אח שלכם."

הוא היה יכול להגיד את זה, אבל לא אמר. הוא היה יכול גם להסביר למה שום דבר אינו כפי שהוא נראה. אבל הוא לא הסביר, אלא ספג את הדברים, כדרכו בחיים, מהצד המחורבן של המסך.

מעֵבֶר לדלת הרב, מעֵבֶר לשולחן הרב, ישבו הוריו של סאם, ג'ייקוב וג'וליה. הם לא רצו להיות שם. איש לא רצה להיות שם. הרב היה צריך לרקום כמה מילים מהורהרות על מישהו בשם ראלף קרמברג לפני הטמנתו באדמה בשעה שתיים. ג'ייקוב היה מעדיף לעבוד על התנ"ך של "העם הגוסס תמיד"1 או לחפש בכל הבית את הטלפון שלו שנעלם, או לפחות ללחוץ על דוושת האינטרנט ולקבל כמה מנות של דופמין. ועוד ביום החופשי של ג'וליה — זה היה ההפך הגמור מחופש.

1 מונח שטבע שמעון רבידוביץ', הוגה דעות והיסטוריון עברי (1957-1896), ולפיו כל דור בגולה רואה את עצמו כאחרון בשלשלת האומה היהודית. [כל ההערות בספר הן של המתרגמת]

"סאם לא אמור להיות כאן?" שאל ג'ייקוב.

"לדעתי, מוטב שננהל שיחת מבוגרים," אמר הרב זינגר.

"סאם מבוגר."

"סאם לא מבוגר," אמרה ג'וליה.

"למה, כי הוא עוד צריך ללמוד בעל פה את שלוש הברכות שאחרי ההפטרה?"

ג'וליה התעלמה מג'ייקוב, הניחה את ידה על שולחנו של הרב ואמרה, "ברור שזה לא מקובל להתחצף למורה, ואנחנו מחפשים דרך ליישר את ההדורים."

"אבל בינתיים," אמר ג'ייקוב, "השעיה נשמעת צעד די קיצוני יחסית למשהו שבמבט כולל הוא לא באמת נורא כל כך."

"ג'ייקוב..."

"מה?"

ג'וליה, שניסתה להעביר מסר לבעלה אך לא לרב, הצמידה שתי אצבעות למצחה והנידה בראשה בקלילות אגב ניפוח הנחיריים. היא דמתה למאמן בייסבול יותר מאשר לאישה, לאֵם ולחברת קהילה שמנסה להרחיק את הגלים מארמון החול של בנה.

"אדאס־ישראל הוא בית כנסת פרוגרסיבי," אמר הרב וחילץ מג'ייקוב גלגול עיניים אוטומטי לא פחות מרפלקס הקאה. "יש לנו היסטוריה ארוכה וגאה של פתיחוּת כלפי דברים שמחוץ לנורמה התרבותית בכל רגע נתון, ושל מציאת האור האלוהי או אור אינסוף בכל אדם. כינויים גזעניים הם בהחלט דבר נורא בעינינו."

"מה?" שאלה ג'וליה משמצאה את קולה.

"לא יכול להיות," אמר ג'ייקוב.

הרב נאנח אנחת רבנים והחליק פיסת נייר לעבר ג'וליה.

"הוא אמר את זה?" שאלה ג'וליה.

"הוא כתב את זה."

"מה הוא כתב?" שאל ג'ייקוב.

ג'וליה ניענעה בראשה כלא מאמינה והקריאה בשקט מהרשימה: "ערבי מלוכלך, מלוכסן, מוצצת, צהוב, הומו, קוקסינל, יהודון, מילה שמתחילה ב־כ' —"

"הוא כתב סתם מילה שמתחילה ב־כ'?" שאל ג'ייקוב. "או ממש את המילה שמתחילה ב־כ'?"

"את המילה עצמה," אמר הרב.

אף שהצרות של בנו היו אמורות לקבל קדימות במחשבותיו, דעתו של ג'ייקוב הוסחה לנוכח האיסור לבטא דווקא את המילה הזאת.

"בטח יש פה אי־הבנה," אמרה ג'וליה, וסוף־סוף העבירה את הנייר לג'ייקוב. "סאם מטפל בחיות ומחזיר אותן ל —"

"ילד טוב סינסינטי? זה לא כינוי גזעני. זאת תנוחה מינית. נדמה לי. אולי."

"לא כולם כינויים," אמר הרב.

"אתה יודע, אני די בטוח שגם 'ערבי מלוכלך' זה שם של תנוחה מינית."

"אני נאלץ לסמוך עליך בעניין הזה."

"כלומר, אולי אנחנו מפרשים את זה לא נכון."

ג'וליה שוב התעלמה מבעלה ואמרה, "מה סאם אמר על זה?"

הרב חיטט בזקנו, מחפש מילים כפי שקוף־מקק מחפש כינים.

"הוא הכחיש. בתוקף. אבל המילים לא היו שם לפני השיעור, והוא היחיד שיושב בשולחן הזה."

"הוא לא עשה את זה," אמר ג'ייקוב.

"זה כתב היד שלו," אמרה ג'וליה.

"כל ילד בן שלוש־עשרה כותב ככה."

הרב אמר, "הוא לא נתן שום הסבר מניח את הדעת לרשימה הזאת."

"זה לא התפקיד שלו," אמר ג'ייקוב. "ואגב, אם סאם כן היה כותב את המילים האלה, למה שישאיר אותן על השולחן? עצם התעוזה מוכיחה שהוא חף מפשע. כמו באינסטינקט בסיסי."

"אבל באינסטינקט בסיסי היא כן עשתה את זה," אמרה ג'וליה.

"באמת?"

"הדוקרן."

"אולי באמת. אבל זה סרט. ברור שאיזה ילד גזען שיש לו משהו נגד סאם שתל את זה."

ג'וליה פנתה ישירות אל הרב: "אנחנו נוודא שסאם מבין כמה הדברים האלה פוגעניים."

"ג'וליה," אמר ג'ייקוב.

"התנצלות בפני המורה תספיק כדי להחזיר אותו לתלם מבחינת הבר־מצווה?"

"זה בדיוק מה שהתכוונתי להציע. אבל אני חושש שהשמועה כבר התפשטה בקהילה. אז —"

ג'ייקוב הדף ניפוח לחיים של תסכול — מחווה שלימד את סאם או למד ממנו. "ופוגעני כלפי מי, דרך אגב? יש הבדל עצום בין לשבור למישהו את האף בכוונה ובין להתאגרף בכאילו."

הרב בחן את ג'ייקוב. הוא שאל, "לסאם יש קשיים בבית?"

"הוא מוצף בשיעורי בית," פתחה ג'וליה.

"הוא לא עשה את זה."

"והוא מתאמן לקראת הבר־מצווה, שזה עוד שעה כל ערב, לפחות בתיאוריה. וצ'לו, וכדורגל. ואחיו מקס עובר מין משבר קיומי שמקשה על כולנו. והאח הצעיר בנג'י —"

"נשמע שהוא עובר תקופה קשה," אמר הרב. "ואני בהחלט מבין את זה. אנחנו דורשים הרבה מהילדים שלנו. יותר משדרשו מאיתנו. אבל אני חושש שגזענות לא מקובלת כאן."

"ודאי שלא," אמרה ג'וליה.

"רגע. עכשיו אתה קורא לסאם גזען?"

"לא אמרתי את זה, מר בלוך."

"כן אמרת. כרגע אמרת. ג'וליה —"

"אני לא זוכרת את המילים המדויקות."

"אמרתי, 'גזענות לא מקובלת כאן'."

"גזענות היא מה שגזענים מבטאים."

"שיקרת פעם, מר בלוך?" ג'ייקוב שוב מישש מוכנית את כיס המעיל בחיפוש אחר הטלפון. "אני מניח שכמו כל אדם שחי אי־פעם, גם אתה שיקרת. אבל זה לא הופך אותך לשקרן."

"אתה קורא לי שקרן?" שאל ג'ייקוב, ואצבעותיו התלפפו סביב לא־כלום.

"אתה מתאגרף בכאילו, מר בלוך."

ג'ייקוב פנה אל ג'וליה. "נכון, המילה שמתחילה ב־כ' בהחלט חמורה. חמורה, חמורה, חמורה מאוד. אבל היא אחת מני רבות."

"אתה חושב שההקשר הרחב של שנאת זרים, הומופוביה וסטייה מינית משפר את המצב?"

"אבל הוא לא עשה את זה."

הרב זע בכיסאו. "אם תרשו לי לדבר בגילוי לב." הוא השתתק וחיטט בנחירו תוך הקפדה על יכולת הכחשה. "זה בטח לא קל לסאם — להיות הנכד של ארווינג בלוך."

ג'וליה נשענה לאחור וחשבה על ארמונות חול, ועל שער מקדש השינטו שנסחף אל החוף באורגון שנתיים אחרי הצונאמי.

ג'ייקוב פנה אל הרב. "סליחה?"

"כדמות מופת לילד —"

"זה הולך להיות טוב."

הרב פנה אל ג'וליה. "את בטח מבינה למה אני מתכוון."

"אני מבינה למה אתה מתכוון."

"אנחנו לא מבינים למה אתה מתכוון."

"אולי אם לסאם נדמה שאפשר להגיד כל דבר, ולא משנה —"

"קראת את הכרך השני בביוגרפיה של לינדון ג'ונסון שכתב רוברט קארו?"

"לא."

"טוב, אז אילו היית בקיא בהלכות העולם, והיית קורא את הקלאסיקה הזאת, היית יודע שעמודים 432 עד 435 מוקדשים לאופן שבו ארווינג בלוך פעל יותר מכל אחד אחר בוושינגטון, או בכל מקום אחר, למען קבלתו של חוק זכות ההצבעה. ילד לא יכול למצוא דמות מופת טובה יותר."

"ילד לא אמור לחפש," אמרה ג'וליה מבלי להפנות את מבטה.

"עכשיו... האם אבא שלי כתב משהו מצער בבלוג שלו? כן. הוא עשה את זה. וזה אכן מצער. והוא מתחרט על זה. מזנון אכול־כפי־יכולתך של חרטה. אבל הרמיזה שהזכויות הרבות שלו מהוות משהו מלבד השראה לנכד שלו —"

"עם כל הכבוד, מר בלוך —"

ג'ייקוב נפנה אל ג'וליה. "בואי נלך."

"בוא נשיג את מה שסאם צריך."

"סאם לא צריך כלום מהמקום הזה. זאת היתה טעות לאלץ אותו לעשות בר־מצווה מלכתחילה."

"מה? ג'ייקוב, אנחנו לא אילצנו אותו. אולי דחפנו קצת, אבל —"

"דחפנו אותו לעשות ברית מילה. לגבי בר־מצווה זה כבר היה לחץ רציני."

"בשנתיים האחרונות סבא שלך אומר שהוא מחזיק מעמד רק כדי להגיע לבר־מצווה של סאם."

"זאת דווקא סיבה מצוינת לא לקיים אותה."

"ורצינו שסאם ידע שהוא יהודי."

"היה סיכוי שהוא לא יֵדע את זה?"

"שהוא יהיה יהודי."

"יהודי כן. אבל דתי?"

ג'ייקוב אף פעם לא ידע איך לענות על השאלה "האם אתה דתי?" הוא אף פעם לא השתייך לבית כנסת, אף פעם לא ניסה לשמור על מידה מסוימת של כשרות, אף פעם לא הניח — אפילו ברגעי התסכול הגדולים ביותר כלפי ישראל, או כלפי אביו, או כלפי יהדות אמריקה, או כלפי היעדרו של האל — שהוא לא ינחיל לילדיו בקיאות מסוימת ביהדות ובמנהגיה. אבל שלילה כפולה מעולם לא החזיקה דת. או כפי שאחיו של סאם, מקס, ינסח זאת בנאום הבר־מצווה שלו כעבור שלוש שנים, "אדם זוכה לשמור רק את מה שהוא מסרב לזרוק." ועד כמה שג'ייקוב היה מעוניין בהמשכיות (של ההיסטוריה, התרבות, ההגות והערכים), עד כמה שהוא רצה להאמין בקיומה של משמעות עמוקה וזמינה לא רק לו אלא גם לילדיו ולילדיהם — הכול נשמט מבין אצבעותיו.

כשג'ייקוב וג'וליה התחילו לצאת, הם דיברו הרבה על "דת לשניים". זה היה מביך אותם אלמלא הרגישו שזה מרומם אותם. השבת שלהם: מדי שישי בערב ג'ייקוב הקריא מכתב שכתב לג'וליה במהלך השבוע, והיא דיקלמה שיר בעל פה; וללא תאורה עילית, עם טלפונים מנותקים ושעונים טמונים מתחת לכרית של כורסת הקורדרוי האדומה, הם אכלו לאיטם ארוחת ערב שהכינו לאיטם ביחד; והם מילאו אמבטיה ועשו אהבה כשקו המים עלה. טיולי זריחה של יום רביעי: המסלול הפך טקסי מעצם העובדה שהם חזרו עליו מדי שבוע, עד שצעדיהם נחקקו במדרכה — לא באופן מוחשי, ובכל זאת קיים. מדי ראש השנה, במקום ללכת לבית הכנסת הם ערכו טקס תשליך פרטי: זרקו לנהר הפוטומק פירורי לחם שסימלו את חטאי השנה החולפת. אחדים טבעו, אחרים נישאו בזרם אל חופים אחרים, וכמה חטאים שהשחפים ליקטו הזינו גוזלים עיוורים. בכל בוקר לפני שקם מהמיטה, נישק ג'ייקוב את ג'וליה בין הרגליים — לא באופן מיני (הטקס דרש שהנשיקה לא תוביל לדבר), כי אם דתי. במסעותיהם הם התחילו לאסוף דברים שנראים גדולים יותר מבפנים מאשר מבחוץ: האוקיינוס בתוך קונכייה, סרט משומש של מכונת כתיבה, העולם במראת זכוכית מוכספת. הכול נע כמדומה לעבר הטקסי — ג'ייקוב אוסף את ג'וליה מהעבודה בימי חמישי, קפה של בוקר בשתיקה משותפת, ג'וליה מחליפה את הסימניות של ג'ייקוב בפתקים קטנים — עד שהכול נפרם, כמו יקום שמתרחב עד קצה גבול היכולת ומתכווץ לעבר ראשיתו.

כמה לילות שבת היו פשוט מאוחרים מדי, וכמה בוקרי רביעי פשוט מוקדמים מדי. אחרי שיחה קשה לא היתה נשיקה בין הרגליים. וכמה דברים באמת נראים גדולים יותר מבפנים, אם לא נמצאים במצב רוח נדיב? (אי־אפשר להניח טינה על מדף.) הם נאחזו בכל מה שיכלו וניסו להכיר בכך שהפכו לחילונים. אבל מדי פעם, בדרך כלל ברגעי מגננה, שלמרות הפצרות המלאכים הטובים על הכתפיים פשוט לא עמדה בפיתוי ללבוש צורת האשמה, היה אחד מהם אומר, "חסרות לי השבתות שלנו."

עם לידתו של סאם נוצר הרושם של הזדמנות נוספת, וכך גם עם לידתם של מקס ושל בנג'י. דת לשלושה, לארבעה, לחמישה. ביום הראשון של כל שנה — אזרחית ויהודית — הם ציינו בטקסיות את גובהי הילדים על המשקוף, השכם בבוקר, לפני שכוח הכבידה פעל את פעולתו הדוחסת. הם הטילו החלטות לאש בכל 31 בדצמבר, לקחו את ארגוּס לטיול משפחתי בכל יום שלישי אחרי ארוחת הערב והקריאו תעודות בדרך למעדניית ״וֵייס״ ולאורנג'דות וללימונדות שבכל מועד אחר היו אסורות בתכלית האיסור. ההשכבות נערכו בסדר מסוים לפי פרוטוקול מפורט, ובימי ההולדת של כל אחד כולם ישנו באותה המיטה. הם שמרו שבת לעתים קרובות — במובן של צפייה נבוכה מהצד יותר מאשר של קיום מצוות — עם חלה מ"הוֹל פוּדס", מיץ ענבים מ"קדם" ונרות משעוות דבורים בסכנת הכחדה בתוך פמוטים כסופים שירשו מדורות נכחדים. אחרי הברכות ולפני האוכל ניגשו ג'ייקוב וג'וליה לכל ילד, אחזו בראשו ולחשו באוזנו משהו שגרם להם להתגאות בו בשבוע החולף. האינטימיות הקיצונית של אצבעות בשערם, האהבה הלא־סודית ועם זאת הנלחשת, העבירו רטט בחוטי הלהט של הנורות המעומעמות.

אחרי האוכל הם ערכו טקס שאיש לא זכר את מקורו ואיש לא פיקפק במשמעותו: הם עצמו עיניים והסתובבו ברחבי הבית. היה נחמד לדבר, להשתטות, לצחוק, אבל העיוורון תמיד דָמַם בשלב מסוים. עם הזמן הם פיתחו סובלנות לשקט האפל והצליחו לשרוד עשר דקות, ואחר כך עשרים. הם נפגשו שוב ליד שולחן המטבח ופקחו את העיניים יחד. בכל פעם הם חוו מעין התגלות. שתי התגלויות: זרותו של בית שהילדים גרו בו כל חייהם, וזרותו של חוש הראייה.

שבת אחת, כשנסעו לבקר את סבא־רבא אייזיק, ג'ייקוב אמר, "אדם משתכר במסיבה, ובדרך חזרה הביתה הוא דורס ילד למוות. אדם אחר משתכר באותה המידה ומגיע הביתה בבטחה. למה הראשון הולך לכלא עד סוף ימיו, והשני מתעורר למחרת בבוקר כאילו שום דבר לא קרה?"

"כי הראשון הרג ילד."

"אבל במונחים של עבירה על החוק הם אשמים באותה המידה."

"אבל השני לא הרג ילד."

"לא כי הוא חף מפשע, אלא כי היה לו מזל."

"ובכל זאת, הראשון הרג ילד."

"אבל כשחושבים על אשמה צריך לחשוב גם על פעולות וכוונות, לא רק על תוצאות, נכון?"

"איזה מין מסיבה זאת היתה?"

"מה?"

"כן, ומה הילד הזה עשה בחוץ בשעה כזאת?"

"נראה לי שהעניין הוא —"

"ההורים שלו אמורים לשמור עליו. הם צריכים ללכת לכלא. אבל אז לא יהיו לו הורים. אלא אם כן הוא ילך איתם לכלא."

"אתם שוכחים שהוא מת."

"אה, נכון."

סאם ומקס הוקסמו ממושג הכּוונה. פעם מקס פרץ למטבח בבכי ולפת את בטנו. "הכנסתי לו אגרוף," קרא סאם מהסלון, "אבל לא בכוונה." או כשבתגובה מקס דרך על בקתת הלגו המתהווה של סאם ואמר, "זה לא היה בכוונה; התכוונתי לדרוך רק על השטיח מתחת." ארגוס קיבל ברוקולי מתחת לשולחן "בטעות". הם לא התכוננו למבחנים "בכוונה". בפעם הראשונה שמקס ירה לעבר ג'ייקוב "שקט" — בתגובה להצעתו, בעיתוי גרוע, שיפסיק להתעסק עם איזו נגזרת של טטריס שבה עמד להגיע לעשירייה הראשונה בדירוג היומי, אף שנאסר עליו לשחק מלכתחילה — הוא הניח את הטלפון של ג'ייקוב, רץ אליו, חיבק אותו ואמר בעיניים מזוגגות מאימה, "לא התכוונתי."

כשאצבעות יד שמאל של סאם נמחצו בתוך משקוף של דלת ברזל כבדה והוא צרח "למה זה קרה?" שוב ושוב ושוב, "למה זה קרה?" וג'וליה חיבקה אותו ודם התפשט על חולצתה כמו שפעם התפשט שם חלב־אם כשרק שמעה תינוק בוכה ואמרה פשוט, "אני אוהבת אותך ואני כאן," וג'ייקוב אמר, "צריך ללכת לחדר מיון" — סאם, שפחד מרופאים יותר מכל דבר שרופא יכול לרפא, הפציר, "לא! לא! זה היה בכוונה! עשיתי את זה בכוונה!"

הזמן חלף, העולם הפעיל את כוחו, וג'ייקוב וג'וליה התחילו לשכוח לעשות דברים בכוונה. הם לא סירבו להרפות, ובדומה להחלטות, לטיולי יום שלישי, לשיחות הטלפון לדודנים בישראל בימי הולדת, לשלוש שקיות גדושות מזון מהמעדנייה היהודית לסבא־רבא אייזיק ביום ראשון הראשון של כל חודש, להברזה מבית הספר בגלל משחק הבית הראשון של ה"נטס", לשירת "שיר אשיר בגשם" תוך כדי ישיבה בתוך "אד הצבוֹע" במנהרה לשטיפת מכוניות, ל"יומני התודה" ול"בדיקות האוזניים" ולבחירת הדלעת השנתית וגילופה וקליית גרעיניה ותהליך הריקבון שאורך חודש שלם, גם לחישות הגאווה התמסמסו.

החיים נעשו קטנים יותר מבפנים מאשר מבחוץ, ונוצר חלל ריק. אשר על כן נודעה לבר־מצווה חשיבות כזאת: היא היתה החוט האחרון ברצועה המתפוררת. קריעתו, דבר שסאם רצה בו כל כך, ושג'ייקוב התכוון כעת להציע בניגוד לצורך האמיתי שלו, תשגר לא רק את סאם אלא את כל המשפחה לציפה בחלל הריק הזה — עם די חמצן לחיים שלמים, אבל איזה מין חיים?

ג'וליה פנתה אל הרב: "אם סאם יתנצל —"

"על מה?" שאל ג'ייקוב.

"אם הוא יתנצל —"

"בפני מי?"

"כולם," אמר הרב.

"כולם? כל החיים והמתים?"

ג'ייקוב ניסח את האמירה — כל החיים והמתים — לא לאור מה שעמד לקרות, כי אם לחושך הרגעי: לפני שהתפילות המקופלות פרחו מן הכותל, לפני המשבר היפני, לפני עשרת אלפים הילדים הנעדרים וצעדת המיליון, לפני ש"Adia" הפך לשם עם מספר החיפושים הגדול ביותר בתולדות האינטרנט. לפני זעזועי ההמשך ההרסניים, לפני פרישת הכוחות של תשעת הצבאות וחלוקת כדורי היוד, לפני שאמריקה מעולם לא שלחה מטוסי אף־16, לפני שדעתו של המשיח הוסחה או שהוא לא היה קיים מלכתחילה ולכן לא העיר לא את החיים ולא את המתים. סאם עמד להפוך לגבר. אייזיק התלבט אם להתאבד או לעבור מביתו לבית אבות.

"אנחנו רוצים להשאיר את זה מאחור," אמרה ג'וליה לרב. "אנחנו רוצים לתקן את המעוות ולהתקדם עם הבר־מצווה כמתוכנן."

"בעזרת התנצלות כוללת?"

"אנחנו רוצים לחזור לאושר."

ג'ייקוב וג'וליה רשמו לפניהם בדממה את התקווה והעצבות והמוזרוּת שנלוו לדברים שאמרה, בשעה שהמילה התפשטה בחדר והתמקמה מעל ערימות ספרי הדת ועל השטיח המוכתם. הם איבדו את דרכם, ואיבדו את המצפן, אבל לא את האמונה שאפשר לחזור לאחור — אף ששניהם לא ידעו לאיזה אושר בדיוק היא מתכוונת.

הרב שילב את אצבעותיו, ממש כמו רב, ואמר, "יש פתגם חסידי: 'כשרודפים אחר האושר נמלטים משביעות הרצון'."

ג'ייקוב קם, קיפל את הנייר, תחב אותו לכיס ואמר, "תפסתם את הילד הלא־נכון."