הנסיך הלבן שנעלם וחזר

ההווה

זה היה יום מושלם למסיבת גן. השמים היו בצבע תכול עמוק; אור השמש שטף את העמק; בריזה מצננת הורידה את הטמפרטורות. העצים פרחו, והתפרחות הצבעוניות הפכו את האזור הכפרי לגן ענק ועוצר נשימה ביופיו. זה היה עולם כה מושלם שהתושבים של סילבר ואלי הכירו תודה על הזכות לחיות בו.

רק שרלוט פרסקוט, אלמנה בת עשרים ושש, עם ילד בן שבע, עמדה לפני קיר המראות בחדר הארונות שלה, ובהתה בבבואתה בעיוורון. סופה של תקופה הגיע לבסוף, אבל לא היה בכך שמחה עבורה, עבור אביה, ועבור כריסטופר, בנה הנבון והמהורהר. הם היו המנושלים, ולא היה דבר בעולם שהיה יכול להקל על כאב האובדן.

במהלך החודש האחרון, מאז שההזמנות התחילו להגיע, סילבר ואלי ציפתה בלהיטות ליום הפתוח: מסיבת גן של היכרות שתיערך בגנים של בית האחוזה הקולוניאלי הגדול ביותר בעמק, ריוורבנד. ריוורבנד היה בית אחוזה פרטי, הפאר שלו שיקף את העושר ואת מעמדו הקהילתי של האדם שבנה אותו בערך ב-1880, צ'ארלס רנדל מרסדון, איש צעיר ובעל אמצעים שהיגר מאנגליה למדינה שלא היה לה עבר מפואר כמו למולדתו, אבל לדעתו היה צפוי לה עתיד מזהיר. הוא התכוון להיות חלק מהעתיד! הוא התכוון להגיע לצמרת!

הייתה אולי יהירות מסוימת במטרותיו של הצעיר, אבל הסתבר שלא זו בלבד שהיה איש חזון, אלא גם איש עסקים חריף שהתקדם במהירות מעוררת קנאה.

ריוורבנד היה בית אחוזה רומנטי, בן שתי קומות, עם חזית ג'ורג'יאנית ועמודים לבנים וגבוהים, הארכיטקטורה הקלסית הותאמה לצרכי האקלים באמצעות מרפסות גדולות שסיפקו צל לבית. הוא היה במשפחת מרסדון – המשפחה שלה – במשך שישה דורות, אבל למרבה הצער, בנה האהוב כבר לא יירש אותו. מהסיבה הפשוטה: ריוורבנד לא היה שלהם עוד. האחוזה, עם הכרמים וחורשות עצי הזית שהקיפו אותה, הוזנחה מאוד מאז הטרגדיה, ונמכרה לחברה בשם וורטקס. מעט מאוד היה ידוע על וורטקס, מלבד העובדה ששילמה את המחיר הגבוה שאביה הצמיד אל הנחלה. לא שהוא היה יכול להרשות לעצמו את הגישה המתנשאת. הכסף של המשפחה כמעט אזל לגמרי. אבל ויויאן מרסדון היה אדם גאה במיוחד שלרגע לא הפחית בחשיבות מעמדו בעמק. היה לו חשוב מאוד לשמור על התדמית. בכל אופן, המחיר שנקב, שהיה גבוה מאוד, שולם לו במהירות – וללא כל התמקחות.

עכשיו, חודשים מאוחר יותר, המנכ"ל של החברה הגיע לאזור לבסוף. כמובן שהיא ואביה הוזמנו, אף על פי שעד עכשיו הם לא פגשו באף נציג של וורטקס. המכירה טופלה בהצלחה על ידי עורכי הדין של המשפחה. חלק מהעסקה היה שאביה יקבל חזקה בקוטג' – שהיה במקור מוסך לכרכרות – למהלך חייו, ואחר כך יוחזר הקוטג' לרשות הנחלה. הבית שופץ והורחב על ידי סבה לבית נוח שבו שיכנו את אורחי האחוזה, ושנעשה בו שימוש רב בתקופה ההיא שבה סבה הרבה לארח, ובקוטג' הזה הם חיו עכשיו. רק שלושתם: אב, בת, נכד.

משפחתה מנישואים – הוריו של מרטין ואחותו ניקול – כמעט לא הכירו בקיומם בימים אלו. הניכור העמיק במשך שמונה עשר החודשים שמאז מותו של מרטין. בעלה, מבוגר ממנה בשלוש שנים, נהרג כשאיבד שליטה על מכונית הספורט רבת העוצמה שלו והתרסק לתוך עץ. הייתה איתו אישה צעירה. למזלה היא נזרקה מהמכונית וסבלה מפגיעות קלות בלבד. בהמשך התברר שהיא הייתה פילגשו של מרטין במשך קרוב לשישה חודשים. כמובן שמרטין לא קיבל את מה שהיה צריך לקבל בבית. לו שרלוט הייתה רעיה אוהבת הטרגדיה לא הייתה מתרחשת. הטרגדיה הגדולה השנייה בחייה. כמעט נדמה היה ששרלוט פרסקוט הביאה מזל רע.

מסכנה שכמוך! שרלוט דיברה בשקט אל בבואתה. איזה בלגן עשית מחייך!

היא באמת לא הייתה צריכה לשמוע את זה ממישהו אחר. האירוניה הייתה שאביה עשה בלגן לא פחות מחייו – ואפילו לפני הטרגדיה. הטרגדיה הראשונה. היחידה שהייתה חשובה להוריה. אביה לא העריך את מרטין, אף על פי שגם הוא עצמו היה אדם שלא הכיר במגבלותיו הוא. אולי החיסרון המרכזי שלו היה התנערות מאחריות. ויויאן מרסדון לא היה מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. כל דבר שהשתבש היה תמיד באשמתו של מישהו אחר, או בשל נסיבות שמעבר לשליטתו. התחלת ההִדרדרות של משפחת מרסדון הייתה כשסבה המכובד, סיר ריצ'רד מרסדון מת. בנו ויורשו היחיד לא היה מסוגל לאחוז במושכות. זו בדיוק הייתה תיאוריית השלושה. אדם אחד עשה את הכסף, האדם השני הגדיל את ההון, השלישי איבד אותו. לא כל דור הביא עמו יורש עם הכישרון הכלכלי המתאים, ובוודאי לא עם המוטיבציה הנכונה כדי לנהל ולהגדיל את ההון המשפחתי.

אביה, שנולד להון ולמעמד, לא ניחן באופיו החזק של ריצ'רד וגם לא במוח החד שלו. ההון המשפחתי התחיל להיעלם עוד בשלב מוקדם. אביה גילה נטייה לחלומות באספמיא ולמיזמים לא סבירים שעוררו את התלהבותו. הוא התעלם מאזהרותיהם של רואי חשבון ועורכי דין כאחד. הוא ידע יותר טוב מכולם. למרבה הצער, זה צמצם מאוד את ההון המשפחתי. וזה היה עוד לפני שחיי המשפחה נפגעו על ידי הטרגדיה.

באנחת צער שרלוט הרימה את הכובע המקסים עם שוליו הרחבים והניחה אותו על ראשה. לעתים נדירות היא הלכה עם שיער פזור בימים אלו, והעדיפה לאסוף אותו בכל מיני צורות. בכל מקרה, כובע הקש דרש שתאסוף את שערה לאחור. שמלתה הייתה שמלת משי בצבע ירוק צהבהב, סטרפלס א-סימטרי עם חצאית קצרה. הכובע התאים בצורה מושלמת, מקושט כפי שהיה בפרחים בצבע ורוד עמוק שהשלימו את הצבע הירוק-זהוב של השמלה.

הבגד לא היה חדש, אבל היא לבשה אותו רק פעם אחת לגביע מלבורן כשמרטין עדיין היה בחיים. מרטין התגאה מאוד בהופעתה. היא תמיד הייתה חייבת להיראות במיטבה. בימים ההם היא הייתה פאשוניסטה, זה היה סגנון החיים הזוהר, וניתן לומר – הריקני, שלהם. מרטין דמה מאוד לאביה – יורש של הון שיכול היה לעשות מה שרצה, כשרצה, ואם בכלל בחר לרצות. מרטין עשה את הבחירה שלו. הוא תמיד ציפה להתחתן איתה, עוד מהילדות, דבר שהיה אמור להביא לאיחודן של שתי משפחות כפריות מבוססות ומיוחסות. וברגע שהשיג אותה – הוא תמיד היה מטורף עליה – הוא התפנה לאורח חיים של הנאה מתמדת, עד למותו בטרם עת.

מעת לעת היא ניחמה את עצמה עם המחשבה שאולי מרטין יתבגר, יפסיק לעמוד בהתגוננות מול אביו השתלטן גורדון, יכיר במחויבויות המשפחתיות שלו ואז יפגין כישרון ונחישות בהשגת יעדים בוגרים.

למרבה הצער, כל תקוותיה – ותקוותיו של גורדון פרסקוט – התרסקו אחת אחרי השנייה. והיא הייתה חייבת להכיר בכמה עובדות לא פשוטות לגבי עצמה. האם היא לא נשארה עם מורשת של אשם? היא מעולם לא אהבה את מרטין. היה ביניהם קשר מאז ילדותם, והיא תמיד התייחסה אליו בחיבה גדולה. אבל אהבה רומנטית? מעולם לא! הלב לא מציית לציפיותיהם של אחרים. היא ידעה מה זו אהבה רומנטית. היא הכירה תשוקה – תשוקה מסוכנת ופיתויים אינסופיים – אבל היא לא ברחה מהם מסיבות של צורך בביטחון. היא התמסרה להם לגמרי.

שנים מאוחר יותר לבה עדיין פעם עם שמו.

רוהאן.

היא שמעה את קולו של בנה. הוא נשמע חרד.

"אימא, את מוכנה? סבא רוצה לצאת."

רגע אחר כך, כריסטופר, ילד נאה להפליא, לבוש בחולצה כחולה ובמכנסי דגמ"ח אפורים, נכנס בסערה אל החדר.

"קדימה, קדימה," הוא זרז אותה, שולח אליה את ידו. "הוא רוקע ברגליים ונעשה אדום בפנים. זה אומר שלחץ הדם עולה, נכון?"

"שום דבר שאתה צריך לדאוג בגלל חמד," שרלוט ענתה בשלווה. "הבריאות של סבא מצוינת. הרקיעה ברגליים היא דרך להשיג את תשומת הלב שלנו. בכל אופן, אנחנו לא מאחרים," היא ציינה.

אחרי מותו של מרטין ובעידודו של אביה, היא וכריסטופר עברו להתגורר איתו בקוטג'. אביה היה עצוב ובודד והתקשה להתגבר על השינויים הגדולים בחייו. היא ידעה שבשלב מסוים היא תצטרך לבנות חיים חדשים עבורה ועבור בנה. אבל היכן? היא לא יכלה להימלט מהעמק. כריסטופר אהב את המקום. זה היה ביתו. הוא אהב את החברים שלו, את בית הספר, את הסביבה היפהפייה ואת הקשר עם סבו. זה הקשה מאוד על האפשרות לעקור לסביבת מגורים אחרת, והיו עוד שיקולים לאם חד הורית עם ילד צעיר.

מרטין הוריש לה מעט כסף. הם חיו עם הוריו באחוזה הענקית שלהם בהי גרוב. לא היה חסר להם דבר, כל ההוצאות שלהם שולמו, אבל אביו של מרטין, מודע לנטיותיו של בנו, החזיק אותו די קצר. האלמנה שלו, כך האמינו כל בני משפחת פרסקוט, לא הייתה ראויה לעזרה.

"סבא פועל לפי לוח זמנים של עצמו," כריסטופר אמר, מטלטל את ראשו הבלונדיני. גם היא הייתה בלונדינית, עם עיניים ירוקות. עיניו של כריסטופר היו כחולות. "את נראית מקסים בשמלה הזו, אימא," הוא הוסיף, מלא אהבה וגאווה באמו היפה. "בבקשה, אל תהיי עצובה היום. הלוואי שהייתי בן שבע עשרה ולא בן שבע," אמר בצער. "אני רק ילד. אבל אני אגדל ואצליח מאוד. אני אדאג לך."

"האביר שלי!" היא התכופפה לתת לו חיבוק גדול, ואז לקחה את ידו המושטת, ונדנדה אותה קדימה ואחורה כאילו הם מתחילים בצעדה. "קדימה, חיילים נוצרים!"

"מה זה?" הוא התבונן בה בעניין.

"זה מזמור אנגלי," היא הסבירה. אביה לא היה מכניס מזמורים לחומר הלימוד. הוא לא החזיק ממזמורים. לא מאז הטרגדיה. "המשמעות היא שאנחנו צריכים לצעוד קדימה ולעשות את המקסימום. לשאת בעול. זה היה המזמור החביב על וינסטון צ'רצ'יל. אתה יודע מי הוא היה?"

"כמובן!" כריסטופר לגלג. "הוא היה ראש ממשלת אנגליה במלחמת העולם השנייה. המדינה נתנה לו סכום כסף עצום על השירותים שעשה עבורה, ואז הם לקחו את הרוב בחזרה כמיסים. סבא סיפר לי."

שרלוט צחקה. משכיל מאוד בעצמו, אביה לקח על עצמו "לחנך" את כריסטופר. כריסטופר הלך לבית הספר הטוב ביותר באזור, אבל אביה העשיר מאוד את חינוכו, ונהנה והתגאה כשהציב בפניו שפע של שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות שכריסטופר היה צריך למצוא להן תשובה. כריסטופר כבר ידע איך להשתמש במחשב, אבל אביה לא הרגיש בנוח עם מחשבים – דבר שהרתיח אותו – והוא התעקש שנכדו יימצא את התשובות בספרים שבספרייתם העשירה. כריסטופר מעולם לא רימה. הוא תמיד הצליח. הוא היה ילד נבון מאוד.

כמו אביו.

מסיבת הגן הייתה בעיצומה כשסיימו את ההליכה לאורך הכביש הפרטי של האחוזה. ריוורבנד מעולם לא נראתה יפה יותר, שרלוט חשבה, וחוותה תחושת אובדן דומה לזו שחווה אביה – אם כי איש לא היה יכול לדעת זאת מיציבתו הזקופה ומהתנהגותו מלאת האדנות. אביה היה גבר נאה, אבל לרוע המזל לא הרבה אנשים בעמק חיבבו אותו. מאז שעזבו, בית האחוזה עבר שיפוצים הכרחיים. בימים אלו המקום תוחזק להפליא, וכלל צוות עובדים של סוכנת בית, בעלה, סוג של מנהל תחזוקה, וכמה גננים שעשו את המקסימום על מנת להחזיר את הגנים למצב טוב. אישה צעירה ונאה הגיעה מסידני מפעם לפעם לבדוק את מה שנעשה במקום. שרלוט פגשה אותה פעם אחת, לגמרי במקרה...

הצעירה החנתה את המרצדס שלה לצד הדרך, כדי שתוכל להתבונן היטב בקוטג' שהוסתר מהעין על ידי צמחייה עשירה. שרלוט בדיוק גזמה את הוורדים כשהאורחת הלא קרואה – ברונטית, כהת עיניים, בחליפת עסקים זוהרת עם חולצה לבנה ומאוד מסוגננת – כשלה על עקביה הגבוהים וכמעט התנגשה בה.

"אחר צהריים טובים! אני מקווה שלא הבהלתי אותך," היא קראה בקול חזק ומאוד מהוקצע.

"דווקא די הבהלת אותי," היא אמרה בנעימות. הפנייה של האישה הייתה נעימה למדי. אבל הטון שלה לא היה. הוא היה מצווה מאוד. שרלוט הייתה יכולה להיות שכירה שצריך לבדוק שלא תתרשל בעבודתה. "האם אני יכולה לעזור לך?" היא הייתה מודעת מאוד לכך שהאישה סקרה אותה ביסודיות. מכף רגל ועד ראש.

היא ניסתה להתקדם עוד מספר צעדים על הדשא הירוק והסמיך, ונאלצה לוותר כי עקבי הסטילטו של נעליה היקרות שקעו עם כל צעד. "אני לא חושבת. אני דיאן רוג'רס, דרך אגב."

"שלום, דיאן רוג'רס," שרלוט אמרה בחיוך.

מיז רוג'רס הגיבה לכך במבט חד. "מוניתי על ידי הבעלים החדש לפקח על ההתקדמות של ריוורבנד. פשוט חשבתי להציץ בקוטג' בעודי כאן."

"אני יכולה לשאול אם את מתווכת דירות?" שרלוט ידעה היטב שהיא לא, אבל היא הגיבה אל הטון.

"כמובן שלא!" מיז רוג'רס נראתה נעלבת.

"רק בדקתי. הקוטג' הוא רכוש פרטי, מיז רוג'רס. אבל אני בטוחה שאת יודעת זאת."

"בוודאי אין לך התנגדות שאני אציץ בו. נכון?" השאלה הייתה סרקסטית. "זו לא הערכת תיווך, אחרי הכול."

"זה לגמרי לא מתאים," שרלוט ענתה.

"סליחה?" גבותיה הכהות של מיז רוג'רס התרוממו.

"אל תעלבי, מיז רוג'רס, אבל זהו רכוש פרטי." האישה כבר ידעה זאת ולא היה לה אכפת. לו הייתה מנסה את הגישה הידידותית, הדברים היו עשויים להתפתח אחרת.

אבל היה ברור שדיאן רוג'רס עסוקה בהפגנת כוח.

היא השמיעה צחוק משתאה, והטילה לאחור את שערה הבוהק. "את לא צריכה להרים את האף. אם כי אני מניחה שזה מובן. את לא יכולה לסבול את העובדה שנאלצתם לאבד את האחוזה. נכון? את הבת של הבעלים הקודם." זו הייתה הצהרה, לא שאלה.

"למה את מניחה את זה?" שרלוט חזרה לגזום את הוורדים.

"שמעתי עליך, גברת פרסקוט." הדגש היה כבד, החיוך היה ידעני – כאילו סודה של שרלוט גלוי בפניה. היא הייתה מאושפזת. אולי בכלל הייתה פגועת נפש. "את יפה בדיוק כפי שנאמר לי."

"יופי הוא לא חזות הכול. יש דברים חשובים יותר. אבל אני יכולה לשאול מי סיפר לך את זה?" היה ניצוץ בעיניה הירוקות של שרלוט.

"מצטערת, זו תהיה הלשנה. את יודעת בעצמך עד כמה אנשים אוהבים לדבר. אבל להיות יפה ועשירה לא מונע טרגדיות מלהתרחש, נכון? שמעתי שאיבדת אח כששניכם הייתם ילדים עדיין. ואז את בעלך לפני זמן לא רב. בוודאי הייתה חוויה נוראה. שניהם?"

שרלוט הרגישה את בטנה מתכווצת. עם מי דיברה האישה חסרת הרגישות הזו? מישהו שפגשה בכפר? ניקול, אחותו הצעירה של מרטין? ניקול תמיד נטרה לה. אם המקור של מיז רוג'רס היה ניקול היא למדה הרבה – ורוב המידע יהיה טבול בסרקזם.

"אני בטוחה ששמעת גם על כך, מיז רוג'רס," שרלוט אמרה בשקט. "ועכשיו, את חייבת לסלוח לי. יש לי דברים לעשות. הכנות לארוחת הערב, למשל."

"רק אביך ובנך, כך נאמר לי."

זו הייתה פחות או יותר התגרות, והיא הפתיעה את שרלוט. מדוע האגרסיה? ההבעה שעל פניה של מיז רוג'רס ממש לא הייתה אוהדת. שרלוט חשה פרץ של כעס חולף דרכה. "אני חייבת להיכנס, מיז רוג'רס." היא סגרה את המזמרה שלה, ואז הניחה אותה בסל הקש שלרגליה. "תזכרי בבקשה בעתיד שהקוטג' הוא מחוץ לתחום."

דיאן רוג'רס התכוונה להישמע משועשעת וקרירה, אבל לא הצליחה להסתיר את הטינה שלה, שהייתה קיצונית. מי הייתה שרלוט פרסקוט הזו שהרשתה לעצמה להתנשא עליה? היא ירדה מגדולתה מזמן. או כך הייתה הרכילות. "תעשי מה שמתאים לך!" היא אמרה קצרות, והסתובבה במהירות. היא כשלה ונאבקה להחזיר לעצמה את שיווי המשקל, עושה את דרכה אל קרקע מוצקה.

כולם היו לבושים להפליא ביום הפתוח. שמלות פסטליות דקות וכובעים רחבי שוליים היו הנורמה. נשים למדו להיזהר מהשמש האוסטרלית הקופחת. קרם הגנה. כובעים. שרלוט נזכרה איך אמה דאגה לעורה ווידאה שבתה תעשה כמוה. זה היה מזמן. בימים אלו, אמה לא דיברה איתה לעתים קרובות. אמה לא דיברה עם איש מהימים ההם. בוודאי לא עם בעלה. הוריה התגרשו שנתיים אחרי הטרגדיה. אמה נישאה מחדש כמה שנים מאוחר יותר וחייה חיי נוחות בפרוור של מלבורן. אם קיוותה שאמה תתנחם בנכדה היפה, כריסטופר, היא התאכזבה מרות. היה רק ילד אחד בחייה של אמה: משוש עינה, בנה מתיו.

"אימא, אני יכול, בבקשה, ללכת עם פיטר?" כריסטופר שלף אותה ממחשבותיה הנוגות. פיטר סטאפורד היה החבר הטוב ביותר של כריסטופר מהיום הראשון של הגן. הוא עמד לצדו של כריסטופר כשחיוך גדול על פניו הנעימות.

"אני לא רואה למה לא." שרלוט חייכה בחזרה. "היי, פיטר. אתה נראה מאוד הדור." היא נגעה בכתפו.

"באמת?" פיטר הסמיק בעונג, והסתכל על בגדיו החדשים. כריסטופר אמר לו מראש שהוא ילבש מכנסיים ארוכים, אז פיטר התעקש שאמו תקנה לו זוג. הראשון שלו. הוא הרגיש בוגר מאוד.

כריסטופר טפח על צלעותיו. "אתה יודע שאימא פשוט נחמדה אליך."

"אני מתכוונת לזה, פיטר." שרלוט הציצה מעל ראשו של פיטר. "אימא ואבא כאן?"

פיטר הנהן. "גם אנג'י." אנג'י הייתה אחותו הגדולה. "היינו חייבים לחכות שעות שאנג'י תחליף שמלה. אהבתי יותר את השמלה הראשונה. ואז היא שוב סידרה את השיער. היא הכעיסה את אימא מאוד."

"אני בטוחה שכולם כבר נרגעו," שרלוט אמרה. היא הכירה את אנג'לה סטאפורד – ילדה קשה ושונה לגמרי מפיטר. "כולנו כאן כדי ליהנות וזה יום יפה." שרלוט הניחה יד אוהבת על ראשו של בנה. "תקפוץ לראות אותי מפעם לפעם, חמד?"

"כמובן." הוא חייך אליה, בוחן את פניה בסגנון בוגר מגילו. "אם את מעדיפה, פיטר ואני יכולים להישאר איתך."

"אל תהיה טיפש!" היא נזפה. "לכו לכם." כריסטופר, הגבר הקטן שלה!

הבנים התחילו להתרחק כשפיטר הסתובב אליה. "אני מאוד מצטער שריוורבנד יוצאת מידי המשפחה, גברת פרסקוט," הוא אמר ועיניו החומות היו מלאות אהדה. "מצטער בשבילך ובשביל מר מרסדון. ריוורבנד הייתה אמורה לעבור אל כריס."

שרלוט כמעט פרצה בבכי. "אתה יודע מה אומרים, פיטר," היא אמרה בקלילות. "לכל הדברים הטובים יש סוף. אבל תודה לך. אתה ילד טוב. מביא כבוד למשפחתך."

"אם הוא כזה, אז גם אני!" כריסטופר צהל, והסיט את שערו ממצחו בקוצר רוח. זו הייתה תנועה ששרלוט הכירה היטב.

היא סובבה את פניה. היא חייבת לשמור על המורל. אביה היה שקוע עמוק בשיחה עם ראש העירייה סמוק הפנים. ראש העיר נראה קשוב מאוד. השם מרסדון היה עדיין יוקרתי מאוד. היא הסתובבה ונופפה אל האנשים שעמדו לצדה ולצד אביה.

הפירוד של הוריה ואחריו הגירושין, חילקו את תושבי העמק. אמה היפה ונשואת הפנים הייתה יושבת הראש של רוב אגודות הצדקה ביישוב, והיא העמידה את הגנים של ריוורבנד לרשות אירועים במתכונת זה שנערך כאן היום. כיבדו אותה מאוד. אביה מעולם לא הגיע לרמה כזו של הערכה מצד תושבי העמק, אם כי הוא לא היה מודע לכך בשל בטחונו העצמי המוגזם.

הטרגדיה שברה את אמה לרסיסים. אביה האבל בכל זאת הצליח לשרוד.

מה בדיוק קרה לה? היא גדלה בידיעה שאמה אוהבת אותה, אבל שמתיו, אחיה הבכור, היה משוש חייה, הבן המועדף. אמה הייתה אישה שהעריצה את בנה. לשרלוט לא היה אכפת כלל. גם היא אהבה והעריצה את אחיה. מתיו היה ילד שמח בצורה פלאית. ילד של אור. ותמיד היה לו את רוהאן בתור החבר הטוב ביותר שלו. רוהאן היה הבן הצעיר של אם חד הורית בעמק – מרי רוז קוסטלו.

מרי רוז, שהתייתמה בגיל צעיר, גודלה "נכון" על ידי סבתה מצד אמה, אישה קפדנית בעלת אמצעים מוגבלים, ששלחה את נכדתה היפה מאוד לבית הספר המצוין של המנזר. מרי רוז קוסטלו שהיה לה עור לבן ושיער אדום, נחשבה "ילדה טובה" על ידי כל הקהילה, כזו שלא "מתפרפרת". ובכל זאת מרי רוז קוסטלו, שהייתה צעירה ופזיזה מדי, נכנסה להריון וקלקלה את השורה. למרבה הזעזוע, זה קרה לה מחוץ למסגרת של נישואים או אפילו אירוסין. הדבר המוזר ביותר היה שלמרות הקהילה הקטנה והקרובה איש לא הצליח לגלות את זהות אביו של רוהאן. ואלוהים יודע, שהם כולם עסקו בספקולציות.

מרי רוז מעולם לא התוודתה בפני איש – כולל לא לפני סבתה המרירה והמאוכזבת. מרי רוז מעולם לא הסגירה את שמו של האב, אבל כולם הסכימו שהוא חייב היה להיות אדם נאה בצורה מדהימה. ונבון. רוהאן קוסטלו שנולד מחוץ למסגרת היה הילד היפה והנבון ביותר בעמק. כשסבתה של מרי רוז הלכה לעולמה, היא הורישה את הקוטג' לנכדתה ונינה. מרי רוז עבדה אז כעובדת משק בית באחוזות של מרסדון ופרסקוט. היא גם עסקה בתפירה. בעצם, היא הייתה תופרת מצוינת, עם כישורים טובים. זו הייתה אמה של שרלוט שעודדה אותה לקבל הזמנות, והמליצה עליה לחברותיה הפזורות בכל העמק. כך שרדה משפחת קוסטלו, תחת חסותה של אמה.

עד לטרגדיה.

אנשים הסתובבו על פני המדשאות הפתוחות, או התחבאו מהשמש מתחת לעצי המגנוליה, שהיו כבדים מפרחים לבנים וענקיים. הילדים שיחקו תופסת בין גדרות השיחים; ואחרים השתוללו על הדשא. השובבים ביניהם התרוצצו מתחת לנתזים מהמזרקה עד שאיזה מבוגר עצר אותם לפני שיירטבו עד העצם. כולם נראו מאושרים שהוזמנו. אוהל לבן ענקי הוקם, ובתוכו הוגשו סנדוויצ'ים קטנים וטעימים, מגוון מדהים של עוגיות צבעוניות, ותותים בשמנת. יין לבן, מבחר של מיצי פירות ומשקאות תוססים סופקו גם הם. איש לא קיבל את ההזדמנות להגזים בצריכת אלכוהול.

שרלוט החליפה כמה מילים עם כתריסר מהאורחים כשהשתלבה בקהל. היא התחילה להרגיש כאילו החיוך שלה דבוק לפניה. זה לא היה קל, להיראות רגועה ונינוחה, בהתחשב ברגשותיה המלנכוליים, אבל היה לה הרבה ניסיון. שנים שבהן התמודדה עם אבל לימדו אותה שליטה עצמית, לכל הפחות. שנים שבהן ירדה למטה לארוחת בוקר עם משפחת פרסקוט אחרי ויכוח חריף נוסף עם מרטין. בזמנים כאלו הוא היה מכה אותה. מתפרץ. הוא לא הכה אותה באזורי גוף בולטים. זה היה גורם למהומה. אם כי הוא פונק קשות על ידי אמו ואחותו, אם אביו היה מבחין בחבלות כלשהן הוא היה שם לזה סוף. אלימות במשפחה הייתה משהו לא קביל. גבר לעולם לא מכה אישה. זה בלתי נתפס. פחדני.

אלא שמרטין, שהתגלה כבריון, רצה נואשות מה שמעולם לא יכלה לתת לו. אהבה ללא תנאי וללא סייגים. הוא אפילו קינא בכריסטופר. לו היה מעז להרים יד על בנה, היא הייתה עוזבת אותו. אבל כפי שהדברים עמדו, הגאווה השאירה אותה במקום. זה לא שהיא יכלה לצלצל הביתה ולומר, אני לא יכולה לשאת את הנישואים שלי. אני רוצה החוצה. אני באה הביתה.

אמה הייתה עסוקה בבניית חיים חדשים לעצמה במקום אחר. אביה היה אומר לה להחזיק מעמד ולגרום לנישואיה להצליח. רק אחרי שמרטין נהרג והנסיבות השערורייתיות נחשפו בציבור, אביה קיבל אותה בחזרה בברכה. הוא היה בודד ולגמרי לא מורגל בניהול בית. מבחינתו זו הייתה עבודה לאישה. הוא שנא את המנקות שבאו מפעם לפעם. בתו תוכל לקחת פיקוד בזירה הביתית ולבשל לו ארוחות הגונות. זה היה הלך הרוח של אדון האחוזה. חוץ מזה, הוא אהב את נכדו הקטן. "התפוח לא נופל רחוק מהעץ!" הוא נהג לומר, אף על פי שזה לא תפס לגבי כריסטופר.

הוא לקח את זה כמובן מאליו ששרלוט תישאר לחיות בביתו, בעוד שהיא ידעה שאינה יכולה. אבל מתי יגיע הזמן הנכון? כריסטופר היה עכשיו בן שבע. כבר לא ילד קטן.

כולם היו להוטים לפגוש את הבעלים החדש והמסתורי של האחוזה. עד כה הוא לא הופיע, אבל שעה אחרי שהתחיל האירוע, הופיע מסוק מעל ראשיהם, נעלם מעל הגג של בית האחוזה ונחת על משטח הדשא הגדול שמאחורי הבית. עשר דקות מאוחר יותר נשמעה תרועת חצוצרות שלכדה את תשומת לב הקהל. גבר גבוה, בחליפה מחויטת, עם ניצת ורד אדום בדש, ואחריו לא פחות ממיז דיאן רוג'רס בלבוש מסיבות גן, יצאו מהדלת הקדמית.

אפילו ממרחק ניתן היה לראות שזה לא היה אדם רגיל. הוא נע בחן ובגמישות לאורך המרפסת, ועמד בראש גרם המדרגות הקצר שהוביל אל הגן. עיניו סרקו את ההמונים בזמן שהרים יד בברכה.

מיד התחילו מחיאות כפיים נלהבות. הנה הגיע המארח שלהם לבסוף! והוא אכן נראה מתאים להגדרה! הם היו נרגשים כל כך – בעיקר הילדים שבהו בהשתאות במסוק הכסוף.

איך אבא יתמודד עם זה? חשבה שרלוט.

אביה התנהג בהתאם למעמדו. הוא יצא מתוך הקהל, פוסע אולי בשחצנות מסוימת, כדי לברך את המנכ"ל שרכש את בית משפחתו. "בואי איתי, שרלוט," הוא ציווה כשהופיע לצידה. "זה רק את ואני עכשיו. הגיע הזמן לברך את הבעלים החדש. אני חושד שהוא יותר ממנכ"ל."

שרלוט תמיד תמכה באביה.

"הוא גבר נאה." אביה הנמיך את קולו. "והרבה יותר צעיר מכפי שציפיתי," ציין בהפתעה מסוימת. "ציפיתי למישהו לפחות בסוף שנות הארבעים שלו. חכי רגע – אני לא מכיר אותו?"

שרלוט לא יכלה לומר אם הוא הכיר אותו או לא. אפילו עם הכובע רחב השוליים שלה השמש סנוורה אותה. אבל היא הצליחה להדביק חיוך ברכה נעים על פניה. הם נצפו על ידי כולם. כל מי שהיה משהו בעמק עמד מאחוריהם – כל גבר, אישה וילד התבוננו בעניין במפגש. זה היה יום היסטורי. משפחת מרסדון שבמשך זמן רב היו האדונים והגבירות של העמק, הוחלפו, והציפייה הייתה שיתנהגו בחן ובביטחון.

אלא שזה לא קרה ככה.

"אלוהים אדירים, קוסטלו – לא ייתכן שזה אתה!" ויויאן רנדל שאג כמו חיה נרגזת.

הוא עצר בכזו פתאומיות ששרלוט שהייתה מעט מאחוריו כמעט התנגשה בו, ולפתה את זרועו כדי לייצב את עצמה. היא ראתה את אביה מחוויר. הוא נראה מחוסל לגמרי.

היא עצמה לא חשה שום סימן מקדים לאסון. שום סימן שעוד צומת מכריע בחייה הגיע. היא לא יכלה לשנות כיוון. היא הייתה תקועה במקום, עם ערבוביה של רגשות שכיווצו את בטנה.

לא היה שום ניצוץ רגשי על פניו האינטליגנטיות והנאות של הגבר כשענה, "אחר צהריים טובים, מר מרסדון," וירד במדרגות לקראתם. קסם חסר מאמץ. אווירת סמכות טבעית. קולו היה מתורבת, גון הקול אפל. קול מושך במיוחד, קול שאנשים תמיד יקשיבו לו. "שרלוט." הוא הפנה את ראשו כדי להתבונן בה. העיניים הכחולות הבורקות בלעו אותה, הכחול המחשמל בניגוד לצבעים שלו – שיער וגבות שחורים כעורב, עור שחום. המבט החורך נשאר ממוקד עליה.

היא הוצפה בתחושות לא מציאותיות.

רוהאן!

השנים שחלפו כמו נעלמו באחת. יום הדין הגיע. האם לא ידעה תמיד שזה יקרה? לבה פעם במהירות כפולה. ההלם היה קשה – כמעט בלתי נסבל. היא חשבה שהיא בנתה הרבה שכבות הגנה. עכשיו היא נדהמה מפגיעותה הרגשית. היא ניסתה להסדיר את הנשימה, להאט את פעימות הלב. היא הרגישה חלשה כחתלתול. היא הרימה יד רועדת אל רקתה כשאפלה התחילה לרדת עליה. היא נפלה...

לא, לא – אל תיכנעי! תחזיקי מעמד!

"רוהאן!" היא התנשמה.

פעם הוא היה קרוב לה כפי שהייתה קרובה לעצמה. ובכל זאת הוא לא נתן לה שום רמז – ממש עד היום. זה היה אכזרי. רוהאן מעולם לא היה אכזרי. אבל היה ברור שהוא רצה לגרום לה להלם, הרבה יותר מכפי שרצה לזעזע את אביה. הוא רצה להדהים אותה. היא קראה את זה בפניו. נקמה שהוסתרה מאחורי מסכה מהוקצעת. אבל לא מפניה. היא הכירה אותו טוב מדי. כל עוד יש זיכרון, העבר ממשיך לחיות. אתה אולי רוצה לשכוח, אבל הזיכרון לא מאפשר זאת.

גאוותה נפגעה.

"אתה עושה לי את זה, רוהאן?" היא ידעה שהיא נשמעת פתטית. העולם שסביבה הפך משמש קורנת לערפל אפור מסתחרר. זה החניק אותה. נדמה היה שאוזניה נאטמו. היא צללה עמוק יותר לתוך הערפל, ולא הבחינה בזרועות החזקות שמיהרו לאסוף אותה.

ילד קטן וזהוב שיער רץ מתוך הקהל וקרא שוב ושוב בפחד, "אימא... אימא... אימא!"

סבו ניסה לתפוס אותו. הילד ברח, ממוקד במטרה אחת בלבד, לבוא בעקבות הזר הגבוה שנשא את אמו היפה בחזרה אל הבית.

זה היה הבעלים החדש של ריוורבנד! בשלב זה כולם אמרו את שמו, פונים אחד אל השני, גם הם במצב של הלם.

רוהאן קוסטלו.

לגורל הייתה דרך משלו להפתיע.