הנשיא נעדר

d="President-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1

״הוועדה המיוחדת נקראת לסדר...״

הכרישים חגים סביב ונחיריהם רועדים קלות מריח הדם. שלושה־עשר כרישים, ליתר דיוק, שמונה ממפלגת האופוזיציה וחמישה ממפלגתי שלי, ומנגד אני, שהתחמשתי בסוללה של עורכי דין ויועצים. למדתי בדרך הקשה: לא משנה עד כמה אתה מוכן, אין כמעט שום אמצעי הגנה מפני טורפים אימתניים. בשלב מסוים אין לך ברירה אלא לקפוץ למים ולהשיב מלחמה.

אל תעשה את זה, התחננה אמש קרולין בּרוֹק, ראש הסגל שלי, כפי שעשתה פעמים כה רבות בעבר. אסור לך להתקרב לשימוע הזה, אדוני. אתה עלול להפסיד הכול, ושום טובה לא תצמח מזה.

אסור לך לענות על השאלות שלהם, אדוני.

זה יהיה סוף הכהונה שלך.

אני סורק את שלושה־עשר הפרצופים שיושבים מולי בשורה ארוכה, האינקוויזיציה הספרדית של ימינו. הגבר כסוף השיער שבמרכז, מאחורי לוחית השם מר רודס, מכחכח בגרונו.

לסטר רודס, יושב ראש בית הנבחרים, אינו משתתף בדרך כלל בדיוני הוועדות השונות, אבל חרג ממנהגו בשביל הוועדה המיוחדת הזו ואייש אותה בחברי קונגרס מהצד שלו במפה הפוליטית, אנשים שכל ייעודם בחיים הוא לשים קץ לאג'נדה שלי ולהרוס אותי, פוליטית ואישית גם יחד. אכזריות פראית במרוץ אחר הכוח היא עתיקת יומין עוד יותר מהתנ״ך, אבל כמה ממתנגדיי מתעבים אותי בכל נימי נפשם. הם לא מסתפקים בסיום הכהונה שלי. הם לא יהיו מרוצים עד שאשב מאחורי סורג ובריח, עד שגופי יבותר לחלקים ושמי יימחק מספרי ההיסטוריה. לעזאזל, אם ישיגו את רצונם, הם כנראה ישרפו את ביתי שבקרוליינה הצפונית ויירקו על קברה של אשתי.

אני מושך אליי את מעמד המיקרופון עד שזה מתוח לחלוטין וקרוב אליי עד כמה שאפשר. אין לי שום כוונה לרכון קדימה תוך כדי דיבור, בזמן שחברי הוועדה יושבים זקופים בכיסאות העור גבוהי הגב שלהם, כמו שורה של מלכים ומלכות על הכס. אם ארכון קדימה איראה חלש, מתרפס – מסר תת־הכרתי שאומר, אני נתון לחסדיכם.

אני יושב לבדי ליד השולחן. ללא יועצים, ללא עורכי דין, ללא רשימות. העם האמריקאי לא יראה אותי מתלחשש בהיסוס עם פרקליטי, כשידי מונחת על המיקרופון, ולאחר מכן מוּסרת רק כדי לומר, ״לא זכור לי מקרה שכזה, חבר הקונגרס.״ אני לא מסתתר. אני לא אמור להיות פה, ואני בטח ובטח לא רוצה להיות פה, אבל הנה אני. רק אני. נשיא ארצות הברית, מול אספסוף מאשים.

בפינת החדר יושב טרִיאוּמְוִוירָט של עוזריי הבכירים: ראש הסגל שלי, קרולין בּרוּק; דני אייקֶרס, ידידי משכבר הימים והיועץ המשפטי לבית הלבן; וג'ני בּריקמן, סגנית ראש הסגל ויועצת פוליטית בכירה. כולם צופים במתרחש בפנים חתומות, באיפוק ובדאגה עמוקה. אף אחד מהם לא רצה שאגיע לכאן. המסקנה התקבלה פה אחד: אני עושה את הטעות הגדולה ביותר של תקופת כהונתי.

אבל עכשיו אני פה. והגיע הזמן. תכף נגלה אם הם צדקו.

״אדוני הנשיא.״

״אדוני יושב הראש.״ טכנית, בהקשר הנוכחי נדמה לי שעליי לקרוא לו אדוני ראש הוועדה, אבל יש עוד שלל כינויים שיכולתי להצמיד לו, ואולי עדיף שלא.

זה יכול להתפתח בכמה דרכים. ייתכן שהשימוע ייפתח בנאום של טפיחה עצמית על השכם מצידו של יושב ראש בית הנבחרים, במסווה של שאלה, או שמא בסדרה קלילה של שאלות היכרות. אבל ראיתי בעבר מספיק סרטונים של לסטר רודס מתחקר עדים, עוד לפני שמונה לתפקיד יושב הראש, כשעוד היה חבר קונגרס בדרג ביניים ופעיל בוועדת הפיקוח של בית הנבחרים, כדי לדעת שיש לו נטייה לעוט בכל הכוח, ישר על עורק הצוואר, ולערער את ביטחונו של העד. הוא יודע – למעשה, מאז 1988, כשמייקל דוקאקיס פישל בשאלה הראשונה בדיון על עונש המוות, כולם כבר יודעים – שאם ימסמס את הפתיחה, איש לא יזכור דבר מהשימוע.

האם יושב ראש בית הנבחרים יבחר באותה אסטרטגיה גם מול נשיא מכהן?

בוודאי שכן.

״הנשיא דאנקן,״ אומר האיש. ״ממתי אנחנו מגינים על טרוריסטים?״

״חלילה,״ אני ממהר לענות, וכמעט קוטע את דבריו, כי אסור לתת לשאלה שכזו אוויר לנשימה. ״זה לעולם לא יקרה. לא כל עוד אני נשיא.״

״אתה בטוח?״

איך הוא מעז? הסומק עולה בפניי. פחות מדקה מאז תחילת השימוע, והוא כבר מנגן לי על העצבים.

״אדוני יושב הראש,״ אני עונה. ״אם זה מה שאמרתי, כנראה התכוונתי לזה. אולי כדאי שנבהיר את זה מראש. אנחנו לא מגינים על טרוריסטים.״

הוא משתהה קלות לאחר אותה תזכורת. ״נו, אדוני הנשיא, אולי אנחנו באמת מתעסקים פה בדקויות. אמור לי, האם אתה רואה בבני הג'יהאד ארגון טרור?״

״כמובן.״ עוזריי הזהירו אותי שלא לומר כמובן, שזה עלול להישמע יומרני ומתנשא, אלא אם כן ייאמר בדיוק בנימה ובהקשר הנכונים.

״וזה ארגון שקיבל תמיכה מרוסיה, האם זה נכון?״

אני מהנהן. ״רוסיה העניקה מפעם לפעם תמיכה לבני הג'יהאד, זה נכון. ואנחנו גינינו את תמיכתם בארגון הזה ובארגוני טרור אחרים.״

״בני הג'יהאד ביצעו פעולות טרור בשלוש יבשות, האם זה נכון?״

״זה נשמע לי מדויק, כן.״

״הם אחראים למותם של אלפי בני אדם?״

״כן.״

״בהם גם אמריקאים?״

״כן.״

״הפיגועים במלון בֶּלווּד אָרמס בבריסל, שנהרגו בו חמישים ושבעה אזרחים תמימים, כולל משלחת של מחוקקים מקליפורניה? הפריצה למערכות פיקוח הטיסה של גיאורגיה, זו שהובילה להתרסקותם של שלושה מטוסי נוסעים, כולל מטוסו של שגריר גיאורגיה בארצות הברית?״

״כן,״ אני עונה. ״שני הפיגועים הללו התרחשו עוד לפני תחילת כהונתי, אבל כן, בני הג'יהאד נטלו אחריות לשתי הפעולות–״

״בסדר, בוא נדבר על מה שקרה מאז תחילת כהונתך. האם זה נכון שרק לפני כמה חודשים נטלו בני הג'יהאד אחריות לפריצה למערכות צבאיות בישראל ולפרסום של מידע מסווג על סוכני מוסד ועל תנועת הכוחות של צבא ההגנה לישראל?״

״כן,״ אני עונה. ״זה נכון.״

״וגם כאן בצפון אמריקה, קרוב יותר אלינו,״ הוא ממשיך ואומר. ״רק לפני שבוע. ביום שישי 4 במאי. האם בני הג'יהאד לא ביצעו פעולת טרור נוספת כשפרצו למחשבי חדר הבקרה ברכבת התחתית של טורונטו, כיבו אותה כליל והסבו נזק אדיר, כולל רכבת שירדה מהפסים וגבתה את חייהם של שבעה־עשר קורבנות, שלא לדבר על עשרות פצועים ואלפי אנשים שנותרו תקועים שעות בחשכה?״

הוא צודק, בני הג'יהאד אחראים גם לזה. ומניין הקורבנות שלו היה מדויק. אבל מבחינתם של בני הג'יהאד, זו לא הייתה פעולת טרור.

זה היה ניסוי כלים.

״ארבעה מהקורבנות בטורונטו היו אמריקאים, נכון?״

״אכן,״ אני אומר. ״בני הג'יהאד לא נטלו אחריות לפיגוע הזה, אבל אנו סבורים שזה בהחלט מעשה ידיהם.״

רודס מהנהן ומעיין ברשימות שמולו. ״המנהיג של בני הג'יהאד, אדוני הנשיא. שמו של האיש סולימן ג'ינדוֹרוּק, נכון?״

הנה זה בא.

״כן, סולימן ג'ינדוֹרוּק הוא המנהיג של בני הג'יהאד,״ אני עונה.

״הסייבר־טרוריסט המסוכן והפעיל ביותר בעולם, האם אני צודק?״

״נראה לי שכן.״

״והוא מוסלמי יליד טורקיה, נכון?״

״הוא נולד בטורקיה, זה נכון, אבל הוא לא מוסלמי,״ אני מתקן. ״הוא אדם חילוני ולאומן קיצוני שמתנגד להשפעת המערב במרכז אירופה ובדרום־מזרחה, ולאותו ג'יהאד־כביכול שעליו הכריז אין שום קשר לדת.״

״לטענתך.״

״לטענת כל הערכת מודיעין שקראתי אי־פעם,״ אני עונה. ״גם אתה קראת אותן הערכות, אדוני יושב הראש. אם אתה רוצה להפוך את הדיון לקיטור אִסלאמופובי, זו זכותך, אבל זה לא יהפוך את ארצנו לבטוחה יותר.״

הוא מצליח לחייך חיוך עקום. ״על כל פנים, הוא הטרוריסט המבוקש ביותר בעולם, האם זה נכון?״

״אנחנו בהחלט רוצים לתפוס אותו,״ אני אומר. ״כמו כל טרוריסט אחר שמנסה לפגוע בארצנו.״

האיש משתתק. הוא תוהה אם לשוב ולשאול אותי: אתה בטוח? אם אכן יעז, אצטרך לאזור את כל כוחותיי כדי להמשיך להפגין איפוק, ולא לזנק מעל השולחן וללפות את צווארו בשתי ידיי.

״אם כן, רק כדי להבהיר את הנקודה,״ הוא ממשיך. ״ארצות הברית רוצה לתפוס את סולימן ג'ינדוֹרוּק.״

״אין צורך להבהיר את הנקודה,״ אני מתפרץ לעברו. ״כי אין פה שום בלבול. אף פעם לא היה וגם לא יהיה. אנחנו מנהלים מצוד אחרי סולימן ג'ינדוֹרוּק זה עשר שנים ויותר. ולא נפסיק עד שנתפוס אותו. האם הבהרתי את הנקודה?״

״אדוני הנשיא, עם כל הכבוד–״

״לא,״ אני קוטע את דבריו. ״כשאתה מתחיל שאלה במילים, 'עם כל הכבוד', זה רק מעיד על כוונתך לומר משהו שאין בו שמץ של כבוד. אתה יכול לחשוב ככל שתרצה, אדוני יושב הראש, אבל אתה צריך להפגין כבוד – אם לא כלפיי, אז לפחות כלפי כל אותם גברים ונשים שמקדישים את חייהם למלחמה בטרור ולהגנה על ארצנו. אנחנו לא מושלמים ולעולם לא נהיה, אבל גם לא נפסיק לעשות כמיטב יכולתנו.״ ואז אני מנופף לו בידי בביטול. ״בבקשה, אתה מוזמן לשאול את השאלה שלך.״

ליבי הולם בפראות, ואני נושם נשימה עמוקה ומציץ בשלושת יועציי. ג'ני, היועצת הפוליטית שלי, מהנהנת קלות. היא תמיד רצתה שאפגין תוקפנות רבה יותר כלפי יושב הראש החדש של בית הנבחרים. דני שומר על פנים חתומות, ואילו קרולין המיושבת, ראש סגל הבית הלבן, רוכנת קדימה כשמרפקיה מונחים על ברכיה וידיה יוצרות מעין אוהל מתחת לסנטרה. לו היו השלושה שופטים אולימפיים, הייתי מקבל מג'ני תשע בזכות ההתפרצות הזאת, אבל מקרולין פחות מחמש.

״אני לא מוכן שתטיל ספק בפטריוטיות שלי, אדוני הנשיא,״ משיב לי יריבי כסוף השיער. ״לעם האמריקאי יש השגות קשות סביב האירועים באלג'יריה בשבוע שעבר, ואפילו לא הגענו לזה. לעם האמריקאי יש זכות מלאה לדעת בעד מי אתה.״

״בעד מי אני?״ אני רוכן קדימה בפתאומיות, וכמעט מפיל מהשולחן את מעמד המיקרופון. ״אני בעד העם האמריקאי, הם היחידים שמעניינים אותי.״

״אדוני הנש–״

״אני בעד האנשים שעובדים ללא לאות כדי להגן על ארצנו. אלו שלא תוהים איך הם נראים בתקשורת או לאן נושבת הרוח הפוליטית. אלו שלא מחפשים לעצמם קרדיט על כל הישג, וגם לא יכולים להגן על עצמם כשמטיחים בהם ביקורת. אני עובד בשבילם.״

״הנשיא דאנקן, אני תומך נלהב בגברים ובנשים שנלחמים מדי יום ביומו כדי להגן על האומה שלנו,״ אומר האיש. ״זה לא קשור אליהם. זה קשור אליך, אדוני. והדיון הזה הוא לא משחק. אני לא נהנה מזה.״

בנסיבות אחרות הייתי פורץ בצחוק. לסטר רודס ציפה לדיון בוועדה המיוחדת בכיליון עיניים, עוד יותר מסטודנט שמצפה ליום הולדתו העשרים ואחת.

השימוע היה הצגה אחת גדולה. יושב הראש רודס הנדס את כל הוועדה כך שלא תיווצר אלא רק תוצאה אפשרית אחת – הוכחה כלשהי להתנהגות בלתי הולמת מצד הנשיא, כזו שתספיק כדי לגלגל את הנושא לפתחה של ועדת המשפט, שתפתח בהליכי הדחה. את שמונת חברי הוועדה מהצד שלו במפה הפוליטית הקפיד ללקט ממחוזות בחירה בטוחים עד גיחוך, כאלה שייבחרו מחדש בעוד שנתיים – ומן הסתם יתמודדו על התפקיד ללא תחרות – גם אם יפשילו את מכנסיהם באמצע השימוע ויתחילו למצוץ את אגודליהם.

העוזרים שלי צודקים. בכלל לא משנה אם הראיות נגדי חזקות, חלשות או לא קיימות. הפור כבר נפל.

״שאל את מה שרצית לשאול,״ אני אומר. ״ובוא נגמור עם הפארסה הזאת.״ דני אייקרס מעווה את פניו בפינת החדר ולוחש דבר־מה לקרולין, שמהנהנת בתגובה אך שומרת על פני פוקר. דני לא אוהב את השימוש במילה פארסה, את המתקפה שלי על השימוע הזה. הוא אמר לי יותר מפעם אחת: מה שעשיתי נראה ״רע, אפילו רע מאוד,״ ועלול להעניק לקונגרס עילה לפתוח בחקירה.

והוא לא טועה, אבל הוא לא בקיא בסיפור המלא. אין לו סיווג ביטחוני גבוה מספיק כדי לדעת את מה שידוע לי, וגם לקרולין. לו ידע את האמת, היה חושב אחרת. הוא יבין את האיום על ארצנו, איום שכמותו מעולם לא ידענו.

איום שבעטיו עשיתי דברים שמעולם לא העליתי בדעתי.

״אדוני הנשיא, האם התקשרת אל סולימן ג'ינדוֹרוּק ביום ראשון, 29 באפריל? לפני מעט יותר משבוע? האם אכן יצרת קשר טלפוני עם הטרוריסט המבוקש ביותר בעולם?״

״אדוני יושב הראש,״ אני עונה. ״כמו שכבר אמרתי פעמים רבות בעבר, וכמו שגם אתה ודאי יודע, לא כל דבר שאנו עושים למען הגנת המולדת אפשר לחשוף בפומבי. העם האמריקאי מבין היטב שהשמירה על ביטחון האומה וניהול ענייני החוץ שלה כרוכים באינספור שיקולים, במערכת החלטות קשה ומורכבת, ושחלק ממה שעושה הממשל חייב להישאר מסווג. לא משום שאנחנו רוצים להסתיר משהו, אלא משום שאין לנו ברירה. זו הרי תמצית זכותה של הרשות המבצעת.״

רודס בוודאי יטען כעת שזכותה של הרשות המבצעת אינה מתייחסת להגנה על חומרים מסווגים. אך לדברי דני אייקרס, היועץ המשפטי לבית הלבן, הניצחון בקרב הזה מובטח לי מראש, משום שמדובר בסמכותי החוקתית לנהל את ענייני החוץ.

בכל מקרה, בטני מתהפכת למשמע המילים שבוקעות מפי, אבל דני טוען שאם לא אשתמש בזכות הזו שהוענקה לי, ייתכן שאצטרך לוותר עליה. ואם אוותר עליה, לא תהיה לי ברירה אלא לענות ולומר אם אכן התקשרתי לסולימן ג'ינדוֹרוּק, הטרוריסט המבוקש ביותר עלי אדמות, ביום ראשון שלפני הקודם.

וזו שאלה שאסור לי לענות עליה.

״נו, באמת, אדוני הנשיא, קשה לי להאמין שהעם האמריקאי יתייחס לזה כאל תשובה ראויה.״

נו, באמת, אדוני יושב הראש, גם לי קשה להאמין שהעם האמריקאי יתייחס אליך כאל יושב ראש ראוי, אבל בעצם, נדמה לי שהעם האמריקאי לא בחר בך לתפקיד הזה, או שאולי אני טועה? קיבלת בקושי שמונת אלפים קולות עלובים במחוז הבחירות השלישי של אינדיאנה. אני קיבלתי שישים וארבעה מיליון קולות. אבל החברים שלך במפלגה מינו אותך למנהיג רק משום שגייסת טונות של כסף לקראת הבחירות והבטחת להם לנעוץ את ראשי על יתד.

אבל סביר להניח שזה לא עובר מסך.

״אם כן, אתה לא מכחיש שהתקשרת לסולימן ג'ינדוֹרוּק ב־29 באפריל – האם זה מדויק?״

״כבר עניתי לך על השאלה הזאת.״

״לא, אדוני הנשיא, לא ענית. אתה מודע לכך שבעיתון הצרפתי 'לֶה מוֹנד' הודלף תיעוד של שיחות טלפון, לצד הצהרות ממקור שטען בעילום שם שאכן התקשרת אל סולימן ג'ינדוֹרוּק ושוחחת עימו ביום ראשון, 29 באפריל. האם אתה מודע לכך?״

״קראתי את הכתבה,״ אני אומר.

״והאם אתה מכחיש את הדברים?״

״אענה לך אותה תשובה שכבר מסרתי קודם. אין לי שום כוונה לדון בנושא. אני לא מצטרף למשחק הזה של 'האם התקשרת או לא'. אני לא מאשר ולא מכחיש וגם לא מתכוון לדון בפעולות שנקטתי לשם הגנת המולדת. לא כשאני נדרש לשמור על סודיות מלאה לטובת הביטחון הלאומי של כולנו.״

״נו באמת, אדוני הנשיא, אם הסיפור מפורסם באחד העיתונים הגדולים באירופה, זה כבר לא סוד כמוס.״

״תשובתי הייתה ונותרה זהה,״ אני עונה לו. אוי אלוהים, אני נשמע כמו אידיוט. גרוע מזה, אני נשמע כמו עורך דין.

״ב'לֶה מוֹנד' מדווחים״ – רודס מנופף בעיתון – ״ואני מצטט: 'נשיא ארצות הברית ג'ונתן דאנקן יזם שיחת טלפון עם סולימן ג'ינדוֹרוּק, מנהיג בני הג'יהאד ומהטרוריסטים המבוקשים ביותר בעולם, בתקווה למצוא מכנה משותף בין ארגון הטרור הידוע לשמצה ובין המערב.' האם אתה מכחיש זאת, אדוני הנשיא?״

אינני יכול לענות על כך, והוא יודע זאת היטב. הוא משחק בי כמו חתלתול שמשחק בכדור צמר.

״כבר עניתי לך,״ אני אומר. ״אני לא מתכוון לחזור על עצמי.״

״הבית הלבן לא טרח להגיב על הדיווח ב'לֶה מוֹנד', לא הכחיש וגם לא אישר דבר.״

״נכון מאוד.״

״אבל סולימן ג'ינדוֹרוּק אישר ועוד איך, נכון? הוא פרסם סרטון שבו הודה, 'הנשיא יכול להתחנן לרחמים ככל שירצה. אין לי שום רחמים כלפי האמריקאים.' האם זה לא מה שאמר?״

״זה מה שהוא אמר.״

״ובתגובה לזה, הבית הלבן פרסם הודעה בזו הלשון: 'ארצות הברית לא מתכוונת להגיב על דברי ההבל המקוממים של טרוריסט.'״

״נכון,״ אני עונה. ״באמת אין לנו שום כוונה להגיב.״

״האם התחננת לרחמים, אדוני הנשיא?״

היועצת הפוליטית שלי, ג'ני בּריקמן, כמעט תולשת את שערותיה. גם לה אין סיווג ביטחוני מתאים והיא לא בקיאה בסיפור כולו, אבל היא בעיקר רוצה שאציג את עצמי בשימוע הזה כלוחם. אם אתה לא מסוגל להשיב מלחמה, אל תלך, אמרה. אל תיתן להם להפוך אותך לשק חבטות פוליטי.

והיא צודקת. כי הגיע תורו של לסטר רודס לעטות כפפות ולחבוט בי ללא רחם, בתקווה שאשפוך מידע מסווג או אעשה טעות פוליטית בלתי הפיכה.

״אתה מניד את הראש, אדוני הנשיא. בשביל הפרוטוקול: אתה מכחיש שהתחננת בפני סולימן ג'ינדוֹרוּק–״

״ארצות הברית לעולם לא תתחנן בפני איש,״ אני עונה.

״בסדר, אם כן, אתה מכחיש את טענתו של סולימן ג'ינדוֹרוּק שהתחננת–״

אני חוזר ואומר, ״ארצות הברית לעולם לא תתחנן בפני איש. האם זה ברור, אדוני יושב הראש? או שאולי תרצה שאחזור על זה בשלישית?״

״אז אם לא התחננת בפניו–״

״השאלה הבאה,״ אני אומר.

״האם ביקשת ממנו יפה שלא יתקוף אותנו?״

״השאלה הבאה,״ אני שב ואומר.

הוא משתהה, ומעיף שוב מבט ברשימות שלפניו. ״זמני כמעט תם,״ הוא אומר. ״יש לי רק עוד כמה שאלות.״

עברתי משוכה אחת – כמעט – אבל נותרו לי עוד תריסר אינקוויזיטורים, וכולם נראים מוכנים ומזומנים, עם משפטי מחץ והערות שנונות ושאלות שרומזות, אכלת אותה.

יושב ראש בית הנבחרים ידוע לשמצה בשאלות האחרונות שלו לא פחות מאשר בדברי הפתיחה. חוץ מזה, אני כבר יודע לאן הוא חותר. וגם הוא כבר יודע שלא אוכל לענות.

״אדוני הנשיא,״ הוא אומר, ״בוא נדבר על יום שלישי, 1 במאי. באלג'יריה.״

לפני קצת יותר משבוע.

״ביום שלישי, 1 במאי,״ הוא חוזר ואומר, ״קבוצה של בדלנים פרו־אוקראינים ואנטי־רוסים תקפה חווה בצפון אלג'יריה, שם היה אמור להסתתר סולימן ג'ינדוֹרוּק, על פי הדיווחים. והוא אכן היה שם. הם הצליחו לאתר אותו, ופשטו על החווה מתוך כוונה להרוג אותו.

״אבל משימתם סוכלה, אדוני הנשיא, בידי קבוצה של סוכני סי־איי־איי וכוחות מיוחדים של צבא ארצות הברית. בעיצומו של הקרב סולימן ג'ינדוֹרוּק הצליח להימלט.״

אני קפוא במקומי.

״האם נתת הוראה לצאת למתקפת הנגד הזאת, אדוני הנשיא?״ הוא שואל. ״ואם כן, למה? למה שנשיא אמריקאי ישלח את כוחותיו כדי להציל את חייו של טרוריסט?״

2

"ראש הוועדה מעניק את זכות הדיבור לנציג מאוהיו: מר קֶרנס."

אני צובט את גשר אפי בניסיון להיאבק בעייפות הגוברת. ישנתי בקושי כמה שעות בשבוע האחרון, ואני מותש גם מהאקרובטיקה המנטלית שעליי לבצע, תוך ניסיון להגן על עצמי כשיד אחת קשורה מאחורי גבי, אבל יותר מכול, אני כועס. כי יש דברים שעליי לעשות. אין לי זמן לשטויות האלה.

אני מביט לשמאלי – אל הצד הימני של הפאנל. מייק קֶרנס הוא יושב ראש ועדת המשפט של בית הנבחרים ובן חסותו של לסטר רודס. הוא אוהב לענוב עניבות פרפר, כדי שכולנו נדע עד כמה הוא חכם. אישית, כבר ראיתי פתקיות דביקות עמוקות יותר ממנו.

אבל אין ספק שהאיש יודע לשאול שאלות. הוא היה תובע פדרלי במשך שנים, לפני שנכנס לזירה הפוליטית. עם הישגיו נמנים ראשיהם הנעוצים על יתד של שני מנכ"לים של חברות תרופות גדולות ומושל אחד לשעבר.

"מעצר של טרוריסטים הוא אינטרס חיוני לביטחון הלאומי שלנו, אדוני הנשיא. האם אתה מסכים איתי?"

"בוודאי."

״אם כן, אתה ודאי מסכים איתי שכל אזרח אמריקאי שמחבל ביכולת שלנו לעצור טרוריסטים אשם בבגידה, הלוא כן?״

"אין ספק שהייתי מגנה מעשה שכזה," אני אומר.

"האם זו בגידה?"

"את זה יכריעו עורכי הדין ובתי המשפט."

שנינו עורכי דין, אבל הבהרתי את הנקודה.

"האם תהיה זו עבירה שדינה הדחה אם הנשיא עצמו הוא שמחבל ביכולת שלנו לעצור טרוריסטים?"

ג'רלד פורד אמר פעם כי עבירה שדינה הדחה היא כל עבירה שרוב מוחלט של בית הנבחרים יצביע עליה. "זה לא תלוי בי," אמרתי.

הוא מהנהן. "נכון, זה לא תלוי בך. מוקדם יותר סירבת לומר אם הורית לסוכני סי־איי־איי ולכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית לבלום מתקפה על סולימן ג'ינדוֹרוּק באלג'יריה."

"מר קֶרנס, אני אמרתי שאי אפשר לדון בפומבי בעניינים מסוימים של ביטחון לאומי."

"על פי ה'ניו יורק טיימס', פעלת על פי מידע מסווג ולפיו התכוונה המיליציה האנטי־רוסית הזו לאתר את סולימן ג'ינדוֹרוּק ולחסל אותו."

"קראתי את הדיווח בעיתון. אני לא מתכוון לדון בזה."

במוקדם או במאוחר כל נשיא נאלץ להתמודד עם החלטות שבהן הבחירה הנכונה עלולה להיות מכת מוות פוליטית, לפחות בטווח הקצר. כשהסכנה ברורה ומיידית, עליך לעשות כל מה שנחוץ ולקוות שהמצב הפוליטי ישתנה. זה התפקיד שהבטחת למלא.

"אדוני הנשיא, האם אתה בקיא בפרק 18, סעיף 798 של ספר החוקים האמריקני?"

"לא שיננתי בעל פה את כל הפרקים והסעיפים בספר החוקים של ארצות הברית, מר קֶרנס, אבל נדמה לי שאתה מתייחס לחוק הריגול."

"נכון מאוד, אדוני הנשיא. הסעיף נוגע לשימוש לרעה במידע מסווג. על פי הפסקה הרלוונטית, כל אדם שעושה שימוש מכוון במידע מסווג באופן שפוגע בביטחונה של ארצות הברית או באינטרסים שלה עובר עבירה פדרלית. זה נשמע לך נכון?"

"אני בטוח שהפרשנות שלך מדויקת, מר קֶרנס."

"האם החוק הזה תקף גם לנשיא שעושה שימוש מכוון במידע מסווג כדי להגן על טרוריסט הנחוש לפגוע בנו?"

לא לדברי היועץ המשפטי לבית הלבן, שטוען כי הסעיף הזה אינו חל על נשיא מכהן, שזו תהיה פרשנות שונה לגמרי של חוק הריגול, ושנשיא מכהן רשאי להסיר את הסיווג הביטחוני של כל מידע, במידת הצורך.

אבל כל זה לא ממש משנה. גם אם אכנס לדיון משפטי וסמנטי ואתפלפל איתם על כוונת המחוקק הפדרלי – ואין לי שום כוונה לעשות זאת – הם יכולים להדיח אותי מכל סיבה שרק ירצו. זה לא חייב להיות פשע.

כל מה שעשיתי נעשה לשם ההגנה על ארצי והייתי עושה זאת שוב. הבעיה היא שאסור לי לומר את כל זה.

"אני יכול רק לומר שפעלתי תמיד מתוך כוונה להגן על ביטחון המולדת, וכך אעשה תמיד."

אני מבחין בקרולין שיושבת בפינה. היא קוראת משהו על צג הטלפון שלה, ואז היא מגיבה. אני שומר על קשר עין, למקרה שאצטרך לעזוב הכול ולחזור לעבודה. אולי זה הגנרל בֶּרק מפיקוד מרכז? או תת־מזכיר ההגנה? אולי זה צוות התגובה לאיומים ממשיים? אנחנו פועלים כרגע באינספור מישורים, מנסים לנטר את האיום ולהתגונן מפניו. משהו עלול לקרות בכל רגע. אנחנו מאמינים – ומקווים – שיש לנו עוד יום אחד, לפחות. אבל דבר אחד בטוח: שום דבר לא בטוח. עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש, בכל רגע נתון, כולל ברגע זה ממש–

"ושיחות טלפון עם מנהיגי דאעש נשמעות לך כמו הגנה על ביטחון המולדת?"

"מה?" אני מזדעק, ומחזיר את תשומת ליבי אל הדיון. "על מה אתה מדבר? מעולם לא שוחחתי עם מנהיגי דאעש. איך בכלל הם קשורים לזה?"

עוד לפני שאני משלים את המשפט אני מבין את טעותי. הלוואי שיכולתי להושיט את ידי ולדחוף את המילים בחזרה לתוך פי, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. דעתי הוסחה רק לרגע, והוא הפיל אותי בפח.

"אה," אומר קֶרנס. "אם כן, כששואלים אותך אם התקשרת למנהיגי דאעש, אין לך שום בעיה להכחיש זאת בתוקף, אבל כשיושב ראש בית הנבחרים שואל אותך אם התקשרת לסולימן ג'ינדוֹרוּק, אתה מעדיף לנצל את 'זכותה של הרשות המבצעת'. נדמה לי שהעם האמריקאי מבין היטב את ההבדל."

אני נושף ארוכות ומעיף מבט בקרולין בּרוק, שמקפידה לשמור על פנים חתומות, אך בעיניה המצומצמות נדמה לי שאני רואה זיק של אמרתי לך.

"חבר הקונגרס קֶרנס, מדובר בעניין של ביטחון לאומי. זה לא משחק של "חייך אכלת אותה". זה עניין רציני מאוד. כשתחליט לשאול אותי שאלה רצינית, אשמח לענות."

"אזרח אמריקאי מת בקרב ההוא באלג'יריה, אדוני הנשיא. אזרח אמריקאי, סוכן סי־איי־איי בשם נייתן קרוֹמארטי, שמת בניסיון לעצור את המיליציה האנטי־רוסית שהתכוונה לחסל את סולימן ג'ינדוֹרוּק. נדמה לי שהעם האמריקאי רואה בזה עניין רציני."

"נייתן קרוֹמארטי היה גיבור," אני אומר. "וכולנו מבכים את מותו. אני מבכה את מותו."

"שמעת את אימו מדברת בנושא," הוא אומר.

אכן, שמעתי. כולנו שמענו. אחרי מה שקרה באלג'יריה לא יכולנו לחשוף דבר. זה לא בא בחשבון. אבל אז אנשי המיליציה פרסמו ברשת סרטון של אזרח אמריקאי מת, ותוך זמן קצר זיהתה קלרה קרוֹמארטי את בנה, נייתן. היא גם פרסמה ברבים שהוא היה סוכן סי־איי־איי, וזה הוביל למחול שדים. התקשורת מיהרה לעוט על הסיפור, ותוך שעות דרשה האישה לדעת מדוע מת בנה בניסיון להגן על טרוריסט שאחראי למותם של מאות אנשים חפים מפשע, כולל אמריקאים רבים. בצערה ובאבלה, דומה היה שכתבה בעצמה את התסריט לשימוע הזה בוועדה המיוחדת.

"אתה לא חושב שאתה חייב לספק תשובות למשפחת קרוֹמארטי, אדוני הנשיא?"

"נייתן קרוֹמארטי היה גיבור," אני חוזר ואומר. "הוא היה פטריוט. והוא הבין כמו כולנו שחלק ניכר ממה שאנחנו עושים למען ביטחון המולדת חייב להיעשות בסתר, בלי להיחשף לציבור הרחב. שוחחתי אישית עם גברת קרוֹמארטי, ואני חש צער עמוק על מה שקרה לבנה. מעבר לזה, אני לא מוכן להגיב. אני לא יכול, ולא מוכן להגיב."

"בדיעבד, אדוני הנשיא," הוא אומר, "האם אתה מוכן להודות שהמדיניות שלך לניהול משא ומתן עם טרוריסטים לא הייתה מוצלחת כל כך?"

"אני לא מנהל משא ומתן עם טרוריסטים."

"לא משנה איך תקרא לזה," הוא אומר. "לשוחח בטלפון, ללבן דברים, להתחנף אליהם–"

"אני לא מתחנף–"

האורות מבליחים מעל לראשינו, שתי הבלחות מהירות שקוטעות את החקירה. כמה אנשים בקהל נאנקים בתגובה, וקרולין בּרוק מזדקפת, כמו רושמת לעצמה תזכורת.

חבר הקונגרס מנצל את ההפוגה כדי להפגיז בשאלה נוספת.

"אדוני הנשיא, לא הסתרת שאתה מעדיף דיאלוג על פני מפגן כוח, ובוחר ליישר את ההדורים עם טרוריסטים."

"לא," אני עונה, מותח את המילה, והדם פועם ברקותיי, כי הפשטת היתר הזו של דבריי היא כל תמציתן של הרעות החולות בפוליטיקה שלנו. "מה שאמרתי לא פעם הוא שאם יש דרך לפתור משבר בדרכי שלום, עדיף לעשות זאת בדרכי שלום. חתירה למגע איננה כניעה. האם באנו לכאן כדי לנהל דיון במדיניות חוץ, חבר הקונגרס? כי חבל לקטוע את ציד המכשפות הזה בשביל דיון משמעותי באמת."

אני מציץ שוב לפינת החדר ורואה את קרולין בּרוק מעקמת את אפה, מפגן נדיר של רגש בפנים החתומות בדרך כלל.

"חתירה למגע עם האויב זו דרך אחת לתאר את זה, אדוני הנשיא, והתחנפות זו דרך אחרת."

"אני לא מתחנף לאויבים שלנו," אני מבהיר. "וגם לא מתכחש לצורך בשימוש בכוח כדי להתמודד איתם. אפשרות השימוש בכוח מונחת תמיד על השולחן, אך לא אשתמש בה אלא אם כן אין לי ברירה. אולי זה קשה לעיכול במוחו של תינוק שנולד עם מנוי לקאנטרי קלאב ועם קרן נאמנות ביד, ובילה כל חייו בשתייה לשוכרה מתוך בונג בירה במסיבות של אחוות הגולגולות הסודית שלו בקולג', עם שאר החברים שלכולם יש ראשי תיבות במקום שמות אמיתיים, אבל אני עמדתי מול אויבים בשדה הקרב. ואני עוצר לרגע לפני שאני שולח את בנינו ובנותינו לזירה, כי גם אני הייתי אחד מאותם בנים, ואני מודע לסיכונים."

ג'ני רוכנת קדימה. היא רוצה עוד, היא תמיד מבקשת ממני להרחיב יותר על השירות הצבאי שלי. ספר להם על תקופת השירות שלך. ספר להם שהיית שבוי מלחמה. ספר להם על הפציעות שלך, על העינויים. זה היה מאבק אינסופי במהלך הקמפיין, אחד מאותם נושאים שנבדקו בסקרים וזיכו אותי בהערכה רבה. לו הייתי נכנע ליועצים שלי, זה היה הנושא היחיד שהייתי מדבר עליו אי־פעם, אבל אני לעולם לא נכנע. יש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.

"סיימת, אדוני הנש–"

"לא, עדיין לא סיימתי. כבר הסברתי את כל זה להנהגה הבכירה של שתי המפלגות, ליושב ראש בית הנבחרים ולאחרים. אמרתי לכם שזה לא הזמן לנהל שימוע. יכולתם לומר, 'בסדר גמור, אדוני הנשיא, גם אנחנו פטריוטים כמוך, ונכבד את רצונך, גם אם לא תוכל לומר לנו כרגע מה באמת קורה.' אבל זה לא מה שעשיתם, נכון? כי לא יכולתם לעמוד בפיתוי, הייתם חייבים להושיב אותי פה כדי לצבור נקודות. לכן הרשו לי לומר לכם בפומבי את מה שאמרתי לכולכם בשיחות פרטיות. אני לא מוכן לענות על שאלות ספציפיות שנוגעות לשיחות שקיימתי או למעשים שעשיתי, כי זה מסוכן. זה איום ממשי על הביטחון הלאומי שלנו. ואם אצטרך לאבד את הכהונה כדי להגן על ארצי, אני מוכן להשלים עם זה, אבל שלא תטעו. לא עשיתי דבר אחד, ולא הוצאתי מהפה מילה אחת, בלי לדאוג בראש ובראשונה לטובתה ולביטחונה של ארצות הברית של אמריקה. וזה לעולם גם לא יקרה."

האינקוויזיטור שלי אפילו לא ממצמץ לנוכח העלבונות שהטחתי בו. אין ספק, הוא מעודד מכך ששאלותיו מצאו את יעדן והחלו לנגן לי על העצבים. הוא מעיף מבט נוסף ברשימות שלפניו, בתרשים הזרימה של שאלותיו ובתרחישי התגובה השונים, ואני מנסה להרגיע את עצמי.

"מה הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלת השבוע, מר קֶרנס? איזו עניבת פרפר לענוב לכבוד השימוע? לאיזה צד להעביר את תספורת ההלוואה וחיסכון המגוחכת שלך, שלא עובדת על אף אחד?

"בשבועות האחרונים, כמעט כל רגע מזמני מוקדש להגנת המולדת, וזה דורש גם קבלת החלטות קשות. לפעמים הן צריכות להתקבל גם בשעה שיש עדיין הרבה מאוד נעלמים במשוואה, ולפעמים גם כל האפשרויות שעומדות בפניי דפוקות באותה מידה, ואני נאלץ לבחור באפשרות הכי פחות דפוקה. ואני כל הזמן תוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה או אם זה בכלל יעזור. אז אני עושה כמיטב יכולתי ואני חי עם זה.

"ואני חי עם הביקורת, גם כשהיא מגיעה מאופורטוניסט פוליטי חובבן שבוחר לעשות מהלך על לוח השחמט בלי להבין איך נראה המשחק, ואז הופך את המהלך שלו על פיו בלי לחשוב ולו לרגע שהוא עלול לסכן את ביטחונה של האומה.

"מר קֶרנס, הייתי שמח מאוד לדון איתך בכל פעולה שאני נוקט, אך ישנם שיקולים של ביטחון לאומי שפשוט אינם מאפשרים לי לעשות זאת. ברור לי שאתה מודע לכך, אבל ברור לי גם כמה קשה לך לעמוד בפיתוי לתת לי מכה מתחת לחגורה."

דני אייקרס מרים את ידיו בפינה ומאותת שהוא רוצה פסק זמן.

"כן, אתה יודע מה? דני, אתה צודק. באמת הגיע הזמן. לי זה בהחלט הספיק. אני סיימתי. השימוע ננעל."

אני מושיט את ידי ומעיף את המיקרופון מהשולחן. הכיסא שלי נופל לאחור ונחבט ברצפה כשאני מזנק ממקומי.

"את צודקת, קרי. זה היה רעיון גרוע להעיד. הם מתכוונים לקרוע אותי לגזרים. את צודקת."

קרולין בּרוק קמה גם היא, ומיישרת את חליפתה. "טוב, רבותיי, תודה לכולם. פנו את האולם, בבקשה."

"האולם" הוא חדר רוזוולט, זה שמול החדר הסגלגל. זה מקום מצוין לקיים בו פגישה – או במקרה הזה, שימוע מדומה בוועדה המיוחדת –בזכות דיוקן של טדי רוזוולט רכוב על סוסו במדי פרש קשוח, וגם פרס הנובל לשלום שקיבל על תרומתו לחתימת הסכם שלום בין יפן לרוסיה. אין בחדר חלונות, ואת הדלתות קל לאבטח.

כולם קמים ממקומם. דובר הבית הלבן מסיר את עניבת הפרפר שלו, נגיעה קטנה שנועדה לשוות נופך של אמינות לתפקידו כחבר הקונגרס קֶרנס. הוא נועץ בי מבט מתנצל, אבל אני מנופף בידי בביטול. הוא רק גילם תפקיד, ניסה לפרוש בפניי את התרחיש הגרוע ביותר, אם אמשיך להתעקש ולהעיד בשבוע הבא בפני הוועדה המיוחדת.

אחד מעורכי הדין שלי, מלשכתו של היועץ המשפטי, מגלם היום את תפקידו של לסטר רודס, כולל פאה כסופה שמזכירה לי את אנדרסון קוּפֶּר יותר מאשר את יושב ראש בית הנבחרים. גם הוא מעיף בי מבט מבויש, ואני משיב לו באותה מחווה של עידוד.

החדר מתרוקן לאיטו, האדרנלין שזורם בגופי מתפוגג, ופתאום אני מותש ומיואש. יש דבר אחד שכולם תמיד מסתירים ממך לפני שאתה נכנס לתפקיד, התחושה הזו של נסיעה ראשונה ברכבת הרים – השיאים אמנם מסחררים, אבל התהומות עמוקים להחריד.

אני נשאר לבד, בוהה בדיוקן הפרש הקשוח שתלוי מעל האח ושומע הלמות צעדים מאחוריי. קרולין, דני וג'ני ניגשים אליי בזהירות, כמו אל בעל חיים פצוע בכלוב.

"אני אישית אהבתי את 'האפשרות הכי פחות דפוקה'," אומר דני בפנים חתומות.

רייצ'ל תמיד אמרה לי שאני מקלל יותר מדי. היא טענה שקללות מעידות על חוסר יצירתיות. אני לא משוכנע שזה נכון. כשדוחקים אותי לפינה, אני יכול להיות יצירתי מאוד עם הקללות שלי. על כל פנים, קרולין ושאר עוזריי הקרובים יודעים שבשבילי, השימוע המדומה הזה הוא מעין תרפיה. הם לא מצליחים לשכנע אותי שלא להעיד, ומקווים שבדרך הזו לפחות אפרוק את כל האגרסיות ואת התסכול שלי בדרכי הססגונית, כך שברגע האמת אוכל להתמקד בתשובות נשיאותיות יותר, ואולי גסות פחות.

ג'ני בּריקמן אומרת בדרכה המעודנת, "רק חמור אמיתי יסכים להעיד בשבוע הבא בוועדה המיוחדת."

אני נד בראשי אל ג'ני ואל דני. "אני צריך לדבר עם קרי," אני אומר, כי היא היחידה עם סיווג ביטחוני גבוה דיו כדי לשוחח איתי כרגע.

הם יוצאים מהחדר.

"יש משהו חדש?" אני שואל את קרולין כשאנחנו נשארים לבד.

היא נדה בראשה. "שום דבר."

"זה עדיין מתוכנן למחר?"

"ככל שידוע לי, אדוני הנשיא." היא מחווה בראשה לכיוון שג'ני ודני פנו בו. "הם צודקים, אתה יודע. אתה יכול רק להפסיד בשימוע שמתוכנן ליום שני."

"דיברנו מספיק על השימוע, קרי. הסכמתי לערוך את השימוע המדומה הזה. נתתי לך שעה מזמני. בזה סיימנו. יש לנו דברים חשובים יותר על הראש, את לא חושבת?"

"כן, אדוני. הצוות מוכן לתדרוך, אדוני."

"אני רוצה לדבר עם צוות התגובה לאיומים, לאחר מכן עם בֶּרק, ואז עם תת־המזכיר. בסדר הזה."

"כן, אדוני."

"אני מייד מגיע."

קרולין משאירה אותי לבד, ואני בוהה בדיוקן של הנשיא רוזוולט הראשון, וחושב. אבל לא על השימוע ביום שני.

אני תוהה אם בכלל תהיה לנו מדינה ביום שני הקרוב.

3

היא יוצאת מהשער בנמל התעופה על שם רונלד רייגן ונעצרת לרגע, לכאורה כדי להביט בשילוט, אך למעשה כדי ליהנות מהחלל הפתוח לאחר הטיסה. היא נושמת נשימה עמוקה, מוצצת קלות מסוכריית הזנגוויל שבפיה, ובאוזניותיה מתנגן ברוך הפרק הראשון והגחמני משהו של קונצ'רטו מס' 1 לכינור, בביצועו של וילהֶלם פרידמן הרצוג.

תיראי מאושרת, כך אומרים תמיד. אושר, הם אומרים, הוא הרגש האופטימלי שכדאי להפגין כשאת במעקב, הרגש הכי פחות מעורר חשד. אנשים מחויכים, שנראים מרוצים, אולי אפילו צוחקים ומתלוצצים, אינם נתפסים כאיום.

היא אישית מעדיפה להיראות סקסית. זו תחושה שקל יותר להפגין כשאת לבד, ונדמה שלפחות אצלה זה תמיד עובד – החיוך העקום, הילוכה היהיר כשהיא חוצה את הטרמינל ומושכת אחריה טרולי של בּוֹטֶגָה וֶנֶטָה. כמו תמיד, זה תפקיד שהיא מגלמת, מעיל שהיא עוטה בעת הצורך ומשילה מעליה בתום המשימה, אבל היא רואה שזה עובד: גברים מנסים ליצור קשר עין, מציצים במחשוף שבחרה להציג, כזה שמאפשר לצמד העופרים שלה לקפץ קלות ולהשאיר רושם בלתי נשכח. הנשים מביטות בקנאה בכל המטר שבעים וחמישה שלה, ממגפי השוקולד שמגיעים לה עד הברך ועד שערה האדמוני הלוהט, ואז הן מציצות בבעלים שלהן כדי לראות מה הם חושבים על המראה.

אין ספק שהיא תשאיר חותם, האדמונית ארוכת הרגליים ושופעת החזה שמסתתרת לעיני כול.

בשלב זה היא אמורה להרגיש בטוחה ולעכס בקלילות אל תחנת המוניות שמחוץ לטרמינל. אם הם זיהו אותה, היא כבר הייתה יודעת. הם לא היו מאפשרים לה להגיע עד לכאן. אבל היא לא מרגישה בטוחה ולא נרדמת בשמירה. אף פעם. ״ברגע שתאבדי ריכוז, תעשי טעות קטלנית,״ אמר לה האיש שהניח בידיה את הרובה הראשון שלה, לפני כעשרים וחמש שנה. ״קור רוח ושכל בריא״ היו המילים שהנחו אותה תמיד. תמיד לחשוב בהיגיון, ולעולם לא להפגין דבר.

ההליכה בנמל מייסרת, אך זה ניכר רק בעיניה המצומצמות, שמסתתרות מאחורי משקפי שמש של פֶראגאמוֹ. על פניה קבוע אותו חיוך עקום ומלא ביטחון.

היא יוצאת החוצה אל תחנת המוניות ונושמת לתוכה את האוויר הצח, אך גם אדי פליטה מבחילים. עובדים לבושים במדים צועקים על נהגי המוניות ומנחים את הנוסעים לתוך המונית הקרובה. הורים רועים עדרים של ילדים יבבנים, ומגלגלים לפניהם עגלות עמוסות כבודה.

היא פונה אל המעבר המרכזי ומחפשת את כלי הרכב שאת מספרו חרתה בזיכרונה, וגם את הציור של רוד ראנר על דלת הנוסע. המכונית עדיין לא הגיעה. היא עוצמת לרגע את עיניה ומתענגת על הצלילים המתנגנים באוזניות שלה, פרק האַנְדַנְטֶה החביב עליה, שנשמע בתחילה עצוב ומלא ערגה, ולאחר מכן נוסך שלווה, כמעט כמו מדיטציה.

היא שבה ופוקחת את עיניה, ומגלה שהמונית עם מספר הרישוי הנכון – והציור של רוד ראנר על דלת הנוסע – הצטרפה לתור המוניות הממתינות. היא מגלגלת את המטען אחריה ונכנסת למונית. בחלל עומד ריח חריף של אוכל מהיר, וארוחת הבוקר שאכלה מאיימת לעלות בגרונה. היא מחניקה את תחושת הקבס ונשענת לאחור.

היא מכבה את המוזיקה בדיוק כשהקונצ'רטו מגיע לשיאו בפרק אחוז טירוף, באָלֶגְרוֹ אָסאי. היא מסירה את האוזניות ומרגישה כמעט עירומה ללא הליווי המרגיע של כלי המיתר, כולל כינורות וצ'לו.

"איך התנועה היום?" היא שואלת באנגלית, ובמבטא טיפוסי למערב התיכון.

עיניו של הנהג מתמקדות בה לרגע במראה הפנימית. לא ייתכן שלא הזהירו אותו מראש: היא לא אוהבת מבטים שמתמקדים בה.

אל תבהה בבאך.

"האמת שהיא זורמת," עונה לה הנהג, שאומד כל מילה ומספק את מילות הצופן שקיוותה לשמוע, ״השטח פנוי״. היא לא ציפתה לסיבוכים כלשהם בשלב מוקדם כל כך, אבל אי אפשר לדעת.

כעת היא מרשה לעצמה להירגע מעט, משלבת רגליים ופותחת רוכסן של מגף אחד, ולאחר מכן של האחר. היא גונחת חרישית בתחושת הקלה ומשחררת את כפות רגליה מהמגפיים ומהרפידות בגובה עשרה סנטימטרים שתחבה לתוכם. היא מותחת את אצבעותיה ומעסה כל קשת באגודליה, כי זה הדבר הקרוב ביותר לעיסוי רגליים שיש לה כרגע.

אם יתמזל מזלה, היא לא תצטרך להיות מטר שבעים וחמש עד סוף הנסיעה. המטר שישים וחמש שלה יספיקו די והותר. היא פותחת את מזוודת הטרולי, תוחבת לתוכה את מגפי הגוצ'י ושולפת במקומם נעלי התעמלות של נייקי.

המונית משתלבת בתנועה, והיא מביטה החוצה דרך החלון שמימין, ולאחר מכן משמאל. היא מרכינה את ראשה אל בין רגליה, וכשהיא שבה ומזדקפת, הפאה האדמונית מונחת בחיקה, ובמקומה נחשף שיער שחור כדיו, המשוך לאחור בפקעת חסרת רחמים.

"את מרגישה שוב... כמו עצמך?" שואל הנהג.

היא לא עונה. היא מביטה בו בעיניים קרות, אך הוא אינו מישיר אליה מבט במראה הפנימית. הוא אמור לדעת.

באך לא אוהבת לנהל שיחות חולין.

וכבר עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהרגישה "כמו עצמה", כפי שנוהגים לומר האמריקאים. לכל היותר הרשתה לעצמה פה ושם חלון הזדמנויות קצר של רגיעה, אבל ככל שהיא מתמידה במקצוע הזה, וככל שהיא ממציאה את עצמה מחדש – מחליפה חזות אחת באחרת, לפעמים מסתתרת בין הצללים ולפעמים לעיני כול – כך היא זוכרת פחות ופחות מי הייתה באמת, ועצם המושג הזה של זהות עצמית נראה לה מנוכר.

בקרוב זה ישתנה, זה הנדר שנדרה לעצמה.

משחלצה את מגפיה והסירה את הפאה, ולאחר שרכסה שוב את הטרולי שלצידה, היא מושיטה את ידה אל שטיחון הרצפה שלרגליה. אצבעותיה מוצאות את שפת השטיחון ומושכות אותה בכוח, משחררות את השטיחון מהסקוטש הנצמד.

מתחתיו נחשף לוח רצפה עם מנעולים. היא פותחת את המנעולים ומרימה את דלת הסתרים.

היא שבה ומזדקפת, מציצה לרגע במד המהירות כדי לוודא שהנהג לא עושה שום דבר מטופש, כדי לוודא שלא תצוץ פתאום – ודווקא עכשיו – ניידת משטרה שתעצור אותם על מהירות מופרזת.

ואז היא רוכנת שוב קדימה ושולפת קופסת מתכת מתוך תא הסתרים שברצפה. היא מניחה את אגודלה על החותם. טביעת האצבע שלה מאומתת, וכעבור רגע הקופסה נפתחת.

לא שלמעסיקיה יש סיבה כלשהי להתעסק עם הציוד שלה, ובכל זאת, עדיף להיזהר מאשר להצטער.

היא פותחת את קופסת המתכת ובוחנת את תוכנה בזריזות. "שלום לך, אנה," היא לוחשת את השם שהעניקה לרובה שלה. אנה מגדלנה היא יצירת מופת, רובה חצי אוטומטי בשחור מט, עם יכולת ירי של חמישה קליעים בפחות משתי שניות, וגם פירוק והרכבה מחדש תוך פחות משלוש דקות וללא שום אמצעים אחרים למעט מברג. יש כמובן דגמים חדשים יותר בשוק, אבל אנה מגדלנה מעולם לא הכזיבה אותה, גם לא ממרחק רב. עשרות אנשים היו יכולים להעיד – לפחות תיאורטית – על מידת הדיוק שלה, כולל תובע אחד בבוגוטה שבקולומביה, שעד לפני שבעה חודשים עדיין היה לו ראש על כתפיו, וגם מנהיג של צבא מורדים בדרפור, שרק לפני שמונה־עשר חודשים מוחו נשפך פתאום לתוך תבשיל הכבש שהחזיק בחיקו.

היא רצחה אנשים בכל יבשת אפשרית. היא התנקשה בגנרלים, בפעילים חברתיים, בפוליטיקאים ובאנשי עסקים. פרטי הזיהוי היחידים שלה הם מינה והמלחין הקלאסי החביב עליה. וגם העובדה שיש לה מאה אחוזי הצלחה.

״זה יהיה האתגר הגדול של חייך, באך,״ אמר לה האיש ששכר אותה למשימה הזאת.

״לא," ענתה, ומיהרה לתקן אותו. ״זו תהיה ההצלחה הגדולה של חיי.״