הנשמה המקראית

 אדם

בראשית, האדם הוא לבדו; לבדו כמו אלוהים. כשהוא פוקח עיניו לראשונה, אין הוא מקשה "מי אני" אלא שואל "מי אתה".

כשנברא העולם, התמצא האדם מתוך התייחסות אל האלוהות בלבד - וכל חי שביקום הגדיר עצמו מתוך התייחסות אל האדם. לפני שנברא אדם הראשון היו בנמצא עולם ומלואו, אלא שקיום של ממש לא היה לדברים. רק משנפל עליהם מבטו של האדם הם התחילו "להיות" פשוטו כמשמעו. לפני היות האדם עלי אדמות, היה הזמן זורם לו בנחת ולא רכש ממד מוחש אלא לאחר שחדר אל תודעתו של האדם.

אדם הוא היצור הראשון שֶׁקֹרָא לו שם; הראשון אשר התנסה בשמחה, ביִסורים ובהתפעלות; ראשון הנבראים בצלם שמסופר על הולדתו, על חייו ועל מותו. הברייה הראשונה שגילתה הן את הקסם והן את הסכנה הטמונים בסודות האימתניים של הדעת. הוא טעם מעץ הדעת אך נוכח לדעת כי המוסיף דעת - מוסיף מכאוב.

להעלות את דמותו של אדם הראשון משמע לנגוע בחידת היצירה הבראשיתית, דבר שהמסורת לפחות אוסרת עלינו. שכן, הגמרא במסכת חגיגה קובעת: "אֵין דּוֹרְשִׁין... וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם".

האדם מנוע מלהגות בסוד הבריאה אלא כשהוא יושב בדד - כאדם הראשון. זהו עניין החורג מתחומי ההבנה והביטוי שלנו. כל המתעמק בנושא מתחייב בהינתקות מן ההווה, והוא שרוי בבדידות ובאלם עד קץ הימים.

ואף על פי כן, אדם הראשון הוא חלק מהווייתנו, בכך שהוא מהווה נקודת מוצא ונקודת הגשמה באחת. יודע אדם לאן ילך, אך אין הוא יודע מנַין בא, והוא מבקש לדעת; העבר מסקרן אותו יותר מן המוות. מעשה בראשית מופלא בעיניו מביאת המשיח. אדם הראשון מעורר רגשי פחד, ופחד זה גובר על כל התקוות הקורנות ביותר.

יום אחד בא פילוסוף מאנשי עכו"ם אצל רבן גמליאל וכה התגרה בו: "אכן, אמן גדול הוא אלוהיכם, אולם תודה כי עמדו לרשותו כלים מצוינים". "מה הם?" - שאל רבן גמליאל. ואז מנה באוזניו אותו פילוסוף אחדים מן היסודות שבטבע: האש, הרוח, העפר - ועליהם הוסיף את התוהו ובוהו, את התהום ואת החושך, שבלעדיהם לא תיתכן שום יצירה אמנותית.

ואמנם, כל היסודות הללו מצויים באישיותו של אדם הראשון, שהוא האישיות המורכבת והרבגונית ביותר מדמויות עולם האגדה של עם ישראל. אדם הראשון הוא הפכפך כמו האש; משנה כיוונים כמו הרוח; בלתי ניתן לחיזוי בתגובותיו כמו כל אותן דמויות הנושאות בחובן סערות נפש וחרטת עולם, שרק הקדוש ברוך הוא מסוגל היה לנחמם - ורק הוא לבדו מונע מהם את נחמתו.

המקרא מקדיש לא יותר מפרק ומחצה לתולדותיו של אדם: צרור של עובדות, פגישות אחדות עם ה'; החוויה במחיצת חוה והגירוש מגן העדן. פרשת חייו כולה מסופרת בארבעים פסוקים בספר בראשית. אף שחי תשע-מאות ושלושים שנה אנו יכולים לסקור את כל חייו בדקות ספורות.

המדרש, כדרכו, אורג את אגדותיו על השלד התמציתי של המקרא ומצייר בעבורנו דיוקן מורחב, הנוגע ללב ולתבונה כאחת. אדם הראשון - זו הסתירה החיה הראשונה בהתגלמותה.

בעבורו בחר אלוהים לחשוף את הבריאה ובגללו קיים המוות. אחת המסורות מתארת אותו כיצור בעל שתי פנים, כדי להדגיש את דו-הערכיות אם לא את ריבוי הפנים שלו. האם היו בראשית ההיסטוריה שני "אדם ראשונים"? האם מסיבה זו מציג לנו ספר בראשית שתי גרסאות שונות של בריאת אדם הראשון? או שעלינו להבין כי מאז, למרות בדידותו, היה אדם כבר שניים - כמו להזהירנו כי נגזר על האדם לשאוף לאחדות ולשלמות, אך לעולם לא יוכל להשיגה.

בהנחה שכך הדבר, רשאים אנו לשאול: מה טעמו של אותו פיצול? ממה נובעת התפרצות ה"אני" הראשון, שסופה להוליך אותנו לסתירות ולמאבקים עד אין קץ? אפשר התכוון הקדוש ברוך הוא להתחיל את מלאכתו בסימן שאלה. אפשר אמר, באמצעות האדם, לתהות בלי הרף על קנקנו של כל יצור אשר ברא. לפיכך בראשית לא הייתה המילה ולא הייתה האהבה. הייתה רק השאלה, והיא תישא לעד את חותמו של אלוהים כמו כדי לקשור בין ראשיתו של האדם לסופו. סך הכול של התמיהות אשר בפינו משקף אפוא את השאלה המקורית, שנגעה לא לאדם הראשון בלבד, שהרי היא נותרה תלויה ועומדת גם אחרי מותו.

היש לאל ידנו להזדהות כיום עם אבי-אבות הגזע האנושי? הגמרא אומרת ששום אדם אינו דומה לחברו ואף על פי כן כל בני האדם דומים לאדם הראשון, וכל אדם מסוגל להכיר בו את עצמו. בו נעוצים שורשי משאלות לבנו ועינויי נפשנו. תווי פנינו ודרכי הליכותינו נושאים את צלמו. כיוון שנגזר עלינו לחקותו, כמונו כמוהו, אין לנו מופת אחר מבלעדיו. רק הבדל אחד קיים בינינו: לנו יש עבר; לו - לא היה. שום זיכרון לא קדם לו. הוא נולד מבוגר, לתוך עולם מאורגן ומסודר זה מכבר; מנוע היה מלמצוא מפלט בחלומות ילדות ובשעשועי נעורים. משולל היה כל אפשרות לברוח מן ההווה, לבקש מנוס לנפשו בעולם הדמיון. העלוב והמקופח שבבני התמותה בא ממקום כלשהו - לא כן אדם הראשון. לדל שבדלפונים ישנם זיכרונות מעולם האתמול, כמיהות ונקודות אחיזה בעבר, אך לא לאדם הראשון. כדי לתקן את העוול העניק לו אלוהים שי - את העתיד; העתיד הממושך ביותר מכל בני האדם שקמו אחריו. והאל גם הראה לו את העתיד בשלמותו עד קץ הדורות, על השופטים והמלכים, על החכמים והגנבים, על הספסרים והנביאים. כך חזה אדם הראשון באחרון יוצאי חלציו. על כן חי וקיים בנוּ אדם הראשון יותר מן המשיח.

הדמות העולה מן המדרשים והפירושים מצודדת ומקרבת אותו אל לבנו. אנו שותפים לבעיותיו של אותו אדם ראשון; אנו מצרים על גורלו, חשים את המתח, את הסערה המאיימת על ביתו, את האיום הבלתי מובן על עתידו. אנו משתוקקים לעזור לו, מתרגשים לנוכח כל תנועה מתנועותיו ושותפים לפחדיו ולאכזבותיו. לא היה עוד אדם שזכה בנכסים כה רבים ואיבד אותם במהירות ובאכזריות כה גדולה. ניתנה האמת להיאמר, כי האיש היה חף מפשע. הוא פותה ולא עמד בפיתוי. איש לא שאל לדעתו, הוא ציית לרצון הזולת, הכול היה לו - פרט לרצון משלו. כל שידע היה להישמע לאחרים - תחילה לאלוהים, ואחר כך לבת-זוגו. כרו לו בורות, והוא נפל לתוכם. מסכן, נענש על לא עוול בכפו. ואפילו יהודי לא היה.

הטעויות שטעה היו אנושיות, וכפי שנראה בהמשך, כך היו גם הישגיו. בחתירתו לאמת, לצדק ולמשמעות, נשאר אדם הראשון בן-זמנם ובן-לווייתם הנאמן של בני כל הדורות. נפשו של כל אחד מאִתנו יוצאת אל איזה גן עדן אבוד; אל איזו תמימות שנגזלה מאתנו. את כל יצרינו, כל דאגותינו וכל מגרעותינו כבר ידע אדם הראשון מאז. היה עליו להתגבר על כל מעצורינו, שיגעונותינו ותסביכינו - לבד מתסביך אדיפוס, תודה לאל.

כל זאת למדים אנו מן הספרות התלמודית. חייו של אדם הראשון מוצגים שם כנובלה אֶפּית ועממית, אם כי ללא "סוף טוב". כמו מתוך כוונה להבליט את הממד הסמלי של הגיבור המרכזי, מכווץ המדרש את עלילתו למגבלות הזמן של התיאטרון הקלאסי: הוא נולד בגיל ארבעים והטרגדיה שלו ארכה מחצית היממה בלבד.

שִׁמעו מה אומר המדרש: בשעה הראשונה של היום השישי הגה הקדוש ברוך הוא את רעיון בריאת האדם. בשעה השנייה נועץ במלאכים - שהתנגדו לרעיון - ובתורה, שהסכימה. בשעה השלישית אסף אלוהים את החֹמר לגופו של אדם. ברביעית צר את צורתו, בשעה החמישית קרם עליה עור וגידים, בשישית השלים את הגוף והקים אותו על רגליו, בשעה השביעית הפיח בו רוח חיים, בשמינית הוכנס אדם לגן העדן, בתשיעית שמע את האיסור לאכול מפרי עץ הדעת, בעשירית עבר על האיסור, בשעה האחת-עשרה נשפט לפני שבעים ואחד חברי סנהדרין של מעלה, ובשעה השתים-עשרה ליום השישי נמצא חייב וגורש מגן העדן.

כך תם ונשלם סיפורו של אדם ונפתח סיפורו של המין האנושי. אדם, שנוצר כתפארת הבריאה, היה להתגלמות כישלונו הראשון של השוכן במרומים.

אין פלא אפוא שאלוהים נתמלא פקפוקים. הוא לא היה בטוח כלל כי טוב עשה שהעמיד את האדם במרכז עולמו. הוא ידע מראש כי בקרב צאצאיו של אדם הראשון יהיו חוטאים רבים תאבי בצע וצמאי דם, אך הוא ידע כי בצד הפושעים יהיו גם קדושים וטהורים. לפיכך, למען צדיקים אלה שמהם יוכל לרוות נחת, הסכים הקדוש ברוך הוא לסבול גם את הרשעים.

מספר לנו המדרש כי, לאחר שגמלה בלבו של אלוהים החלטה להתעלם מעצתם של שני מלאכים נבונים וזהירים, טען מלאך האמת: מה טעם בבריאת האדם? הוא הרי ישקר בלי הרף. התריס מלאך השלום: מפני מה ראוי האדם לחיות? הוא הרי יצית מלחמות עד אין קץ. אולם מלאכי הצדק והחסד נקטו עמדה אוהדת: ייוולד האדם ויהא ישר ורחום. אלוהים - כך מסופר - סילק את המלאכים הסוררים ושרף אותם באש. גרסה שנייה, קיצונית פחות, אומרת, כי שעה שהמלאכים עמדו ורבו בינם לבין עצמם, ניצל הקדוש ברוך הוא את היסח דעתם וברא את האדם בחופזה.

בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.

אמר רבי שמואל בר-נחמן כי לימים, מאות שנים אחר כך, כאשר העתיק משה את התורה נעצר בפסוק זה ושאל את ה': ריבונו של עולם, האינך חושש שבמילים אלו אתה מעודד את הרשעים ומוליך שולל את הצדיקים ואת התמימים? אם אכן ברא ה' את האדם בצלמו, כלום לא יגידו כי לאלוהים יש דמות, ולפיכך אין ה' אחד כי אם רבים? ואולם אלוהים הרגיע את עבדו: אתה, משה בן עמרם, כתוֹב. זהו תפקידך וזאת מלאכתך. ובאשר לאלה אשר יסרבו להבין או יסלפו בזדון את מחשבותיי ואת מחשבותיך - ובכן, זאת הבעיה שלהם.

התברר, שמשה התייחס בחשדנות ליחסים ההדוקים ששררו בין אלוהים לאדם הראשון. המסורה מצמצמת ככל האפשר את ה"סיכון" שבדבר בכך שהיא קושרת יחס זה גם לכל בני האדם באשר הם.

שואל המדרש: למה ברא ה' אדם אחד ולא יותר? כדי ללמדנו כי כל בני האדם שווים, כי אין איש נעלה מחברו ומוצא אחד לכולנו. זאת גם הסיבה שהעפר שממנו נוצר, נאסף מארבע כנפות הארץ, לבל יבוא איש ויטען כי העולם או האדם שייכים לו לבד. אדם הראשון שייך לכל בני האדם ולכולם באותה מידה.

זאת ועוד, כדי שאיש לא יוכל לטעון: בנו של צדיק אני, ולבל יטען אפיקורס: כופר בן-כופר הנני, ולבל יתגרה איש בחברו ויאמר: אבי היה גדול מאביך, וכדי שהכול יהיו ערבים זה לזה. הואיל והעולם נברא למען אדם אחד, הרי שכל המקפח נפש אחת כאילו קיפח את העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים את העולם כולו. באחד המדרשים מוגש לנו פירוש ציני זה: ה' ברא יחיד כדי למנוע ריב ומדון, ובהמשך נאמר שם כי על אף אמצעי זהירות זה, מוסיפים בני האדם לריב ולהרוג זה את זה. עתה צא ולמד מה היה בסופו של עולם אילו ברא ה' מלכתחילה יותר מאדם אחד.

ועוד סוגיה: למה דחה הבורא את האדם ליום השישי? למה לא יצר אותו בתחילה ביום הראשון? על כך נאמר: כשמלך מזמין אורח, הוא מכין לו תחילה ארמון לגור בו ורק לאחר מכן מזמינו לבוא. האדם הוא אורח הכבוד של מעשה בראשית. ועוד תשובה: כדי שהאדם לא יתייחס אל עצמו ברצינות יתרה, ואם יגבה לבו יהיה אפשר להתריס כנגדו: על מה יש לך להתפאר? הרי אפילו היתוש קדם לך בסדרי בראשית.

עם זאת, מייחס המדרש לאדם הראשון מידות ומעלות טובות כה רבות עד כי קשה לתפוס כיצד לא נפל קורבן ליהירות ולהערכה עצמית מופרזת.

מבחינה זו, שונה הדת שלנו מרוב התפיסות הרואות באדם תוצר של הקִדמה. מה לנו ולדרווין ולתורת האבולוציה שלו? מה לנו ולשופנהאואר, שכינה את האדם "חיה פראית המרוסנת אך ורק על ידי הציוויליזציה". אם להאמין לפילוסוף זה הרי ככל שמתעמקים יותר בעבר, מתקבלת דמות של אדם שאינו אלא יצור פרימיטיבי הנשלט על ידי דחפים אפלים, אי-רציונליים ורצחניים. במסורת היהודית, לעומת זאת, קשור עברו של אדם אל מקורותיה המקודשים של ההיסטוריה. אדם הראשון היה בחזקת בבואה נאמנה של בוראו, ולפיכך היה טהור יותר, ישר יותר, מושלם יותר מכפי שיוכלו אי-פעם להיות צאצאיו "המפותחים" ביותר.

מה לא נאמר על אדם הראשון? שהיה כה גדול עד כי גופו הגיע מקצה העולם ועד קצהו; שהיה כה יפה עד כי עקבו האפיל על זיו החמה; ושהיה כה חזק עד כי חיות הטרף רעדו מפניו.

כדי להמחיש את גבורתו של שמשון, משווה אותו המדרש לאדם הראשון. משווים לאדם הראשון גם את תלתליו של אבשלום, את רגליו של אסא ואת עיניו של צדקיהו, כי אדם הראשון היה אב-הטיפוס של היצור האנושי המושלם; התבנית האידיאלית והמופת העליון.

אדם הראשון היה חכם, פיקח, משכיל, נבון, נדיב ומחונן בנשמה ללא דופי. הוא לא היה מסוגל לעשות עוול ולחרוש מזימות; מחוסן היה בפני חולשות ופקפוקים. יתרה מזו: הוא היה צנוע ועניו וידע להכיר טובה. מקצת מן המקורות מתארים אותו כ"חסיד", אחרים אומרים עליו שהיה מאור העולם, והיו שראו בו את המשיח לעתיד לבוא. כה מפואר היה עד כי המלאכים המסונוורים מיופיו התבלבלו בינו לבין בוראו והחלו שרים לו מזמורי תהילה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הרדימו. ואז הכירו המלאכים בטעותם (כשלעצמי סבור אני, כי לא אלוהים הוא שהרדים את אדם כי אם המלאכים. שכן אין לך דבר משעמם יותר לגבי אדם מושלם מתשבחות מוגזמות).

האמת ניתנה להיאמר, כי אדם אכן השתעמם בגן העדן. כל המקורות מעידים על כך. הואיל וכל העולם כולו עמד לרשותו, לא היו לו שום רצונות והוא לא הגה במאומה. עד למעידתו מצטייר אדם כמאושר ושמח בחלקו, משועמם ומשעמם להפליא. שום ענן ושום צל לא העיבו על שאננותו. הוא היה שאנן הן ביחס לעולם והן ביחסו לעצמו. לא ניכר בו שמץ של חשש או דאגה. הוא היה שיכור מאלוהים, נפשו עלתה על גדותיה מאהבה לאלוהים; הוא היה מחובר חיבור בל יינתק לאלוהים, ולפיכך לא היה לו צורך כלשהו לבקש את אלוהים, לעבוד אותו, להבין אותו וּלחלות את פניו. נוכחות האלוהים הייתה מוחלטת עד כי לא חש בה כלל. הוא לא הרהר באלוהים כלל, שכן הוא היה חלק מעצם הווייתו.

אפשר לתאר את חייו כחדגוניים, משוללי ציפיות וגירויים. כמו ה' בכבודו ובעצמו כן היו לאדם הראשון מלאכים ששירתו אותו. האחד הכין את ארוחותיו והאחר טעם את יינו. מעת לעת היה הבורא מזמינו להלך עמו בגן ומראה לו את יופיו הגלוי ואת הנוי הנסתר של הטבע: הבט וראה, אדם, אמר לו הקדוש ברוך הוא, כל היקום העצום הזה למענך בלבד נוצר. הישמר לך לא להרוס דבר, כי אם תקלקל לא יהיה מי שיתקן אחריך. ההתראה הייתה מיותרת. אדם לא העלה כלל בדעתו להרוס או לשנות כהוא זה. מרוצה היה ושלם עם הכול, גם עם עצמו.

אין פלא שהשטן החל מתקנא בו, בימים ההם היה לשטן מעמד מכובד. הוא היה מלאך אדיר השפעה, חביבו של אלוהים, ומקומו לימין כיסא כבודו. אלוהים היה משועשע מדמיונו של השטן ומחל לו על תעלוליו. מכאן צמחה קנאתו הטבעית של השטן באותו "פולש", שדרכו הייתה קלה מדי והצלחתו מהירה מדי. היה עליו ללחום ביצור החדש; לחתור תחת מעמדו. הכיצד? הוא הלך רכיל, חרש מזימות, תִּכנן תככים ולא בחל בשום אמצעים.

כדי ללמד את השטן לקח ולהחזירו למוטב, החליט אלוהים להוכיח לו כי האדם חכם ממנו וראוי אפוא להצלחה. כל בעלי החיים עלי אדמות נקראו להתייצב לפני הקדוש ברוך הוא, ששאל את השטן: התדע לקרוא להם בשמות? השטן השיב בשלילה, אך משהוצגה אותה שאלה עצמה לאדם, קרא לכל בעלי החיים בשמות. קריאת דבר בשם, משמע שקניינך הוא. על כן הוכרז אדם כמנצח, לשביעות רצונו של אלוהים.

באחד המדרשים נרמז כי הקדוש ברוך הוא הערים על השטן. כיוון שרצה להבטיח את ניצחונו של אדם, הוא ניסח את השאלות בלשון שאִפשרה לאדם לנחש את התשובות, וכך לא היה חשש שיפסיד. האם בא הדבר ללמדנו כי לולא העזרה לא היה אדם עומד במבחן? לאו דווקא - ותעיד על כך השאלה האחרונה. הקדוש ברוך הוא נמנע מללחוש את התשובה כאשר שאל: ומה שם תקרא לי, אדם? אדם נענה לאתגר. הוא לא הצטנע וקרא לה' בשמו שלו. הוא הבין בהבזק של מחשבה כי אלוהים מקבל את שמו מן האדם. גם המסורת היהודית דוגלת בכך: אלוהים הוא אלוהים והאדם אינו אלא כלי שרת בידו, אלא שאלוהים זקוק לאדם כדי להפיץ את דבר קיומו ואילו האדם זקוק לאלוהים כדי להגיע להכרה בדבר קיומו.

בנקודה זו עלינו לעשות אתנחתא כי הסיפור משנה כיוון: אדם עומד לצאת מתחום האגדה ולהיכנס אל תחום הדרמה. ומאחר ששום דרמה אינה יכולה להתפתח ללא השתתפותה של אישה, מזמינים המקרא והתלמוד את חוה לעלות אל הבמה.

מיותר להדגיש כי מיד עם הופעתה ניסתה חוה להסיט את תשומת הלב מבן-זוגה ולמקדהּ בה, והיא גם הצליחה. משעה שהופיעה לראשונה, השתלטה על מרכז הבמה. היא חדרה אל חייו של אדם ועשתה בהם כבתוך שלה. אין אנו רואים ואין אנו שומעים אלא אותה בלבד. עד מהרה מתגלה לפנינו אדם הבעל - חלש, סביל, כנוע. לא ייאמן כי יסופר: אותו אדם, שהקדוש ברוך הוא ראה בו את תפארת הבריאה, את גולת הכותרת של יצירתו, הופך לדמות חיוורת; מוכן ומזומן ללכת אחרי אשתו ולהניח לה להחליט בשבילו, בשביל שניהם. אדם כנוע, שקל להשפיע עליו, הוא מעין אב-הטיפוס הראשון של הבעל המחוק, הרמוס. הוא אינו יודע לומר לא, אינו מסוגל להגן על עצמו, לעמוד על דעתו. לצִדה הוא מתגמד, כל שהוא יודע הוא להחריש ולהסכים לדבריה.

מדוע נבראה חוה אמנו?

למען אדם הראשון, כמובן. כך שיננו לו שוב ושוב. היא נועדה להיות עזר כנגדו; גם לעזור לו וגם להיות נגדו. הוטל עליה להעשיר את חייו וללמד אותו לחוש תשוקה ותאווה וחרטה. חוה היא התרופה נגד הבדידות, היא אותו חלק ב"אני" שנותר עלום לגבר. בלעדיה היה האדם רק גבר, אך לא אנושי.

אחד המדרשים מודה בגילוי לב כי בריאתה של חוה נועדה לשרת את אלוהים לא פחות מאשר את האדם. אלוהים רצה בזיווג זה כדי למנוע את האפשרות שיראו את האדם כאלוהות. שלא יאמרו כי הוא אלוהים עלי אדמות כשם שהבורא הוא אלוהים בשמים. לאנשים גלמודים מתייחסים בחשד בכל מקום, אפילו בשמים. אין לך תכונה אלוהית שמעוררת יותר קנאה מאשר להיות אחד ויחיד.

מדרש אחר מנסה לשכנע אותנו כי אדם הוא שבחר לו את חוה לאישה. כלום יכול היה לבחור באחרת? האם הייתה כזאת? אמנם, כן: חוה לא הייתה האישה הראשונה. קדמה לה במעשה בראשית לילית, אבל אדם לא אהב אותה, לא יכול היה לאהוב אותה, כי נכח בבריאתה. כיוון שכך, לא הייתה בעבורו בחזקת חידה, היא לא משכה אותו. על כן הציג אלוהים לפניו את חוה והיא נשאה חן בעיניו. יתרה מזו: זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אך מדוע נטל אותה ה' מצלע בעלה לעתיד? סוגיה זו מן הסתם לא הטרידה את אדם, אולם ברור שהעסיקה את בעלי המדרשים, המציעים את הפירוש הבא:

לפני שביצע את תוכניתו, אמר הקדוש ברוך הוא לעצמו: לא אקח אותה מראשו של אדם, כדי שלא תרים ראש ותהיה גאה ויהירה; לא אקח אותה מעיניו, שמא תהיה סקרנית; לא אקח אותה מאוזניו פן תטה אוזן יתר על המידה; לא אקח אותה מעורפו פן תהיה קשת-עורף וחצופה; לא אקח אותה מפיו פן לא תחדל לפטפט; לא אקח אותה מלבו שמא תתמלא קנאה; לא אקח אותה מידו, שמא תהיה ידה בכול. וכך גמר אלוהים ליצור את האישה מן החלק הצנוע ביותר בגופו של אדם, מן הצלע. ומוסיף המדרש, מתוך הומור צורב, כי על אף כל השיקולים הזהירים, "מחוננת" האישה בכל אותן מגרעות שביקש אלוהים למנוע.

אך בטרם נאשים את המדרש במגמות אנטי-פמיניסטיות, הבה נעבור לאגדה אחרת, מחמיאה יותר:

מלך אחד פגש ברבן גמליאל ואמר לו בזו הלשון: אינני יודע כיצד לבטא זאת, אך אלוהיכם, במחילה, אינו אלא גנב. הבט מה עשה לו, לאדם הראשון, כשהלה ישן שנת ישרים. הלך וגזל ממנו אחת מצלעותיו! את התשובה קיבל מפי בתו של רבן גמליאל וכה אמרה: היודע אתה, אדוני המלך, מה אירע לי אמש? גנבים פרצו לביתי, נטלו את כל הכסף ובמקומו הותירו לי זהב! אמר לה המלך: הלוואי שגנבים כאלה היו פוקדים אותי לילה-לילה! ענתה לו בתו של החכם: ובכן, דע לך, כי זהו הדבר שקרה לאדם. אלוהים לקח ממנו צלע אך בתמורה העניק לו אישה יפה, העוזרת לו, משרתת אותו ומקשיבה לו. מדוע לא נועץ ה' באדם לפני המעשה? ככלות הכול, הדבר נגע לו מאוד. אם אכן מצויה תשובה במקורותינו, לא עלה בידי לגלותה. אפשר לא רצה ה' להסתכן בסירוב.

על כל פנים, כשהועמד לפני העובדה המוגמרת, הביע אדם שביעות רצון ונכונות להיענות והזיווג יצא אל הפועל: ה' ניצח על הטקס והמלאכים והשרפים טיפלו בצדדים הטכניים והאמנותיים. הייתה שירה והיו ריקודים והיו ששון ושמחה בכל מדור ומדור של הרקיע. לא נערכה מאז חתונה מפוארת יותר ובמעמד קרואים מכובדים מאלה.

החתן והכלה יכלו לחיות באושר עד קץ הימים, אלמלא התפרצה דמות חדשה אל הבמה: הנחש.

עם הופעתו הבלתי צפויה של הנחש חל מפנה בעלילה. העניינים מסתבכים ובצופה-הקורא אוחז ריגוש הגובר והולך. בפעם הראשונה חשים בני הזוג בנוכחות צד שלישי - ומשהו מוכרח היה לקרות: או שאדם וחוה יתקרבו יותר איש לרעותו או שיחול ריחוק ביניהם. הנחש העמיד אותם בפני האפשרות לבחור, לנקוט עמדה. הם סוף-סוף, חופשיים, אנושיים.

כללי העלילה נקבעו כזכור מראש, כבר בשלב מוקדם: ה' נתן לאדם וחוה חופש תנועה מלא ברחבי גן עדן והרשה להם לעשות ככל העולה על רוחם - ובלבד שלא יאכלו מפרי עץ הדעת. אלוהים הזהירם מפורשות כי אחת דינם על עבֵרה שכזאת: מוות. לא הגבר ולא האישה הבינו מהו מוות - ואף על פי כן, צייתו. הדעת נותנת שהיו ממשיכים לציית עד עולם אלמלא התערב הנחש. הוא שינה את פני הדברים - אדם וחוה לא היו עוד מי שהיו.

דמות מוזרה הנחש: רע וארור; אגדי ומציאותי כאחד. מה היה תפקידו? אחת האגדות טוענת כי היה שליחם של המלאכים. הללו הגיעו למסקנה שהאדם מסוכן להם והטילו על הנחש משימה שתכשיל אותו בחטא וכך תרחיק מעליהם את הסכנה. בימים ההם היה הנחש מהלך ומדבר, ואפילו מיטיב לדבר - במתק שפתיים. הוא ידע לשדל ולשעבד; הוא היה מלך החיות. הוא גם היה שחצן ומהמר, והמלאכים לא התקשו כלל להשפיע עליו לקשור קשר נגד בני האדם שלא סרו למרותו, ושראה בהם יריבים.

מקורות אחרים מכחישים את חלקם של המלאכים במזימה. הם טוענים כי היוזמה יצאה מאת הנחש עצמו, כי התאהב בחוה ואמר להרוג את אדם ולשאת את אלמנתו לאישה. יתרה מזו: הוא התכוון להדיח את ה' להרוג את אדם ולברוח לאחר מכן עם חוה ורכושה. המדרש מגלה לנו כי הרחיק לכת מדי בתאוותו. הוא נענש ויצא קירח מכאן ומכאן. אלוהים נטל ממנו את המלוכה בממלכת החיות ואף השפיל אותו מכולן והורידו לדרגת זוחל על גחון.

יהיו מניעיו של הנחש אשר יהיו, העובדה עומדת בעינה. כדי לבצע את זממו הוא בחר בחוה. כל כך למה? בצדק או שלא בצדק הניח שהאישה פגיעה יותר, תמימה יותר, ניתנת יותר להשפעה מאשר בעלה. הוא קיווה שמבין השניים תגלה היא את ההתנגדות הקלה ביותר - והאינטואיציה שלו התגלתה כנכונה. בהשפעתו הסכימה חוה לנגוס בפרי האסור ואפילו השכילה לעשות את בעלה שותף לדבר עבֵרה (מוסר ההשכל של הסיפור? ניתן לפתות כל אחד. האישה מתפתה למפתה והגבר מתפתה לאישה).

דבר מה באפיזודה מעורר תמיהה אצל הקורא: האומנם יכולה הייתה חוה להסס ולו לרגע קט בין קיום הוראת הבורא לבין שידולי הנחש, גם אם היה בשליחות מיוחדת? קל יותר היה לצפות זאת מבעלה: גבר העומד לפני הברירה בין מצוות אלוהים לבין הבטחותיה של אישה, עלול בהחלט להתלבט - או לא להסס כלל. אולם חוה - כיצד יכלה להתעלם מרצון האל ולהיכנע לרצון הנחש?

וכך התגלגלו הדברים על פי האגדה: זו הייתה אשמתה של חוה, כמובן - היא דיברה יותר מדי. עוד בטרם אכלה מפרי עץ הדעת חטאה בגוזמה; וכידוע לכולנו, ההפרזה גוררת לסטייה, וזו מוליכה היישר אל העבֵרה.

הבה נקרא שוב את הכתוב בספר בראשית: ה' מצווה על אדם וחוה להימנע מאכילת פרי מסוים והנה, בשיחתה עם הנחש, מוסיפה חוה פרט משלה לאיסור: "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".

לקח מספר אחת: מסוכן להמציא סיפורים. לקח מספר שתיים: על אדם להקפיד בבחירת בני שיחו: לא לשוחח עם כל הבא בדרכו, לא כל שכן על דברים שבין שמים לארץ. המשגה של חוה היה בכך שמלכתחילה גלגלה שיחה עם הנחש. לקח מספר שלוש: לא להתחייב על נפשו של הזולת. חוה טעתה בכך שלא זו בלבד שהתחייבה בעצמה, כי אם גם בנפש בעלה, שנעדר במעמד זה. לקח מספר ארבע: לא לעזוב את האישה לבדה. חבל שאדם עזב את הבית; אילו נשאר ליד אשתו, לנחש לא היה כל סיכוי להצליח במזימתו.

חוה ששהתה לבדה בבית הייתה בבחינת טרף קל. הנחש ידע כיצד לתמרן, הוא תפס כי נושא החטא ימשוך בוודאי את תשומת לבה.

מרגע שהתוודעה חוה אל הנחש, היא נחפזה לגלות לו את דבר הפרי האסור. היא לא יכלה להתאפק מלספר דבר, שלא נגע אלא לה ולבעלה. הנחש העמיד פני תם ושאל: האומנם את פתיה תמימה? את, הנראית כה פקחית ונבונה, מאמינה באמת ובתמים, שתמותי מנגיעה בעץ? משהחרישה, ניגש הנחש וחיבק את העץ - והאגדה מספרת, כי העץ הזדעזע ופלט זעקת זעם. עינייך הרואות - זרק לעברה בנונשלנטיות - נגעתי בעץ ולא אונה לי כל רע. שמא תנסי גם את? אנא, אל תפחדי, לא יקרה לך מאומה... חששותיה של חוה עמדו בעינם. היא פחדה ולא נעה ולא זעה, על אף סקרנותה הרבה. ואז דחף אותה הנחש לעבר העץ. חוה ראתה את מלאך המוות, אבל נשארה בחיים. בעבורה ובעבורנו הייתה זאת ראשית הקץ: המגע הראשון עם המוות. להשתחרר מן המלכודת לא יכלה עוד אלא רק להילכד בה עמוק יותר. היה מאוחר מכדי שתחזור בה; מאוחר מכדי למחות את החוויה.

חוה לא הבינה כי בהפרת הצו האלוהי היא לא תמצא את המוות כי אם את עצם הרעיון והתחושה של המוות. היא לא ידעה כי תוכל לראות את המלאך בלי לחוש בפגיעתו. כאשר לא צייתה לצו האלוהי התחוור לה כי החיים והמוות אינם שני תחומים שונים. הם נפגשים זה עם זה באדם, על הארץ. לא בשמים. אפשר גם אפשר לחיות עם המוות. די בכך שמפנים עורף לחיים. יכול אדם להיות בחזקת מת בלי שיהיה מודע לכך.

אם כך, מדוע חטאה חוה חטא בל-יכופר? מה הניע אותה להתקרב לנחש ומה הייתה חשיבות הנגיעה בעץ? מדוע לא נעצרה בעוד מועד? האומנם נמשכה כבר אז אל קסמו של המוות, של החידלון?

המדרש מציע לנו את הפירוש הבא: חוה התפתתה למקסם השׂררה. הנחש אמר לה: "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". משמע, יהיה בידה הכוח לשלוט בעולם שנברא ובעולמות שעוד ייבראו, וזה בדיוק מה שרצה אלוהים למנוע בהכריזו על האיסור. היא העדיפה את נימוקיו הערמומיים של הנחש על פני איסורו היבש של הקדוש ברוך הוא. ברור כשמש כי הייתה בשלה לפיתוי, אם כי ניתן להעלות גם את ההשערה כי ראתה בנחש כלי שרת יותר מאשר מסייע לדבר עבֵרה, וכי שיתפה פעולה אתו כדי לבסס לעצמה עמדת-כוח.

הנחש לא היה טיפש, חלילה. הוא פשוט רקם את מזימתו ביתר תחכום. הוא ידע כי מן הרגע שהאישה תיווכח כי ניתן לגעת בעץ בלי להיענש, היא תשתוקק להמשיך ולבחון את ה' ואת עצמה, אלא שבשלב זה הנחש הוא שמקשה עליה ומרפה את ידיה. ככל שגוברת בה תאוותה לנגוס, כן מתאמץ הנחש להניאה מכך. היא מתחננת לפניו, מפצירה בו, מסתמכת על הידידות שנקשרה ביניהם. אין גבול להתרגשותה, היא חייבת לטעום מן הפרי ויהי-מה. אין עניין חשוב ודחוף מזה. לא הכבוד, לא הגאווה הנשית, לא הפחד, לא הביטחון ולא הנאמנות לאלוהים הנוכח, ולא לבעלה הנעדר מן המעמד. בדחף שאינו ניתן עוד לריסון היא רצה לקראת האסון. היא יודעת זאת, היא מנחשת, אך סקרנותה ויִצרה גוברים עליה.

בסופו של דבר נעתר לה הנחש, אבל בתנאי אחד: שתשתף את בעלה באכילה, וחוה - אישה בכל רמ"ח איבריה - לא יכלה שלא להבטיח עוד הבטחה אחת.

אז ורק אז הגיש לה הנחש את הפרי הנחשק. אגב, יש להעיר כי לא היה זה תפוח כי אם פרי הדר, ויש גורסים כי היה זה אשכול ענבים או תאנה. על כל פנים, חוה נטלה את הפרי והחזיקה אותו בידה כשהיא מתפעלת מיופיו ומהססת אם לבלוע בבת אחת את אשר יעלה לה במחיר כה יקר. בתחילה הסירה בשיניה טפח מן הקליפה, בזהירות בלי לפגוע בגוף הפרי. לאחר מכן ניסתה נגיסה קלה והתוצאה הייתה מיידית - התחוור לה שהיא בת תמותה. בפעם הראשונה חשה והבינה באמת ובתמים כי קיימת זיקה ישירה, שאין ממנה מנוס, בין ישותה שלה לבין המוות. המשחק הסתיים ואלוהים יעמוד בדיבורו. הוא יכה. היא ידעה זאת.

ואף על פי כן, במקום לעצור ולחזור בתשובה, חזרה והשתמשה בתכסיסי הנחש כדי למשוך את בעלה לאותו פח קטלני. היא כבר ידעה את מחיר אי-הציות לה' ולמרות זאת הכשילה את אדם ליפול באותה מלכודת. היא ידעה ששגתה ורצתה שגם בעלה יהיה שותף לחטא. מכיוון שהיה עליה לשלם היא ביקשה לגרור אתה גם את אדם. המדרש מדגיש כי חוה התנהגה כאישה קנאית. המחשבה שהאיש שלה יישאר בחיים ואולי יישא אישה שנייה על פניה, הייתה בלתי נסבלת בעיניה. כיוון שנגזר עליה למות, לא תמות לבדה.

נשאלת השאלה: היכן היה אדם כל אותה עת? מה היו מעשיו שעה שאשתו הפכה עליו את עולמו? יש אומרים, כי היה שקוע בתרדמה. גִרסה נדיבה יותר קובעת כי התהלך עם הקדוש ברוך הוא, שהראה לו עולם ומלואו ולימד אותו כיצד לשלוט בטבע. כך או כך, אי אפשר להתכחש לעובדה כי בשעה שחוה והנחש ניהלו את משחקם אדם לא היה במקום. אולי נהג לצאת מן הבית לעתים תכופות, אולי יצא מכליו עקב פטפוטיה האין-סופיים של אשתו. חזקה עליו שהיה צמא לרגע שקט, לקורטוב של שלוות נפש.

כבר אמרנו לעיל: אדם היה איש חלש. הוא שקט על שמריו. הוא לא התפתח ולא התקדם. היה סביל. בניגוד לרוב הדמויות המיתולוגיות, אין אדם הראשון עושה רושם של מנהיג, של ענק פוסק הלכה. הוא לא תבע מאומה ולא שאף לתהילה. הוא לא הקים ממלכות ולא בנה מקדשים. ברוב צניעותו הסתפק בתפקיד משני בטרגדיה של חייו.

ב"ספר אדם וחוה" שבכתבים החיצוניים חוה היא שמספרת את הטרגדיה הזאת ולא אדם, ובגוף ראשון. בערוב ימיה אספה חוה סביבה את בניה ואת בני-בניה וסיפרה להם: בנעוריי, פגשתי בשטן בגן העדן. פניו קרנו והוא הנעים זמירות לקדוש ברוך הוא. חשבתי שהוא מלאך - כה טהור נראה בעיניי. ואז פיתה אותי לעשות את המעשה האחד שלא ייעשה... לשון אחרת: היא טענה כי האכילה מעץ הדעת לא הייתה באשמתה. וכי כיצד יכלה לנחש כי השטן אינו שליחו של אלוהים?

שאלה קשה. כיצד אפשר לומר בוודאות כי דבריו של נביא זה ולא אחר הם דברי אלוהים חיים? האם מי שמתחזה לידיד אינו אלא מתחזה? דברי אדם יכולים תמיד להתפרש ביותר מצורה אחת. אילו היה הטוב נראה כמו טוב והרע כרע היה הקיום האנושי פשוט הרבה יותר, אך אין זה המצב, אף לא בגן עדן.

האם יכול היה אדם לחשוד באשתו כי היא מבקשת את מותו? הוא היה תם, לא חשד בה ולא העלה בדעתו לסרב לה, לעכב בעדה. היא הושיטה לו את הפרי - והוא נגס בו, תכף ומיד, ללא שאלות. אפשר שלא ידע מה מקור הפרי. שלא כחוה אשתו, לא חש אדם כלל ועיקר כי הוא מפר ציווי חמור. בידו ובין שיניו היה זה פרי ככל הפירות. רק מאוחר יותר עמד על טעותו ופתאום נעשה מודע אל גופו, אל מערומיו, אל היותו חשוף. הוא היה אובד עצות. עולמו חרב עליו. החיים הרעו לו. במי יוכל עוד לבטוח? אפילו אשתו בגדה בו ואף חרצה את גורלו. משעה שטעם מן הפרי האסור, היה אדם לדמות טרגית.

ותולדות המין האנושי יכלו להתחיל סוף כל סוף.

את ההמשך כולנו יודעים. המקרא מספר לנו כי בני הזוג גורשו מגן העדן. המדרש בדמיונו המפליג מתאר בפרוטרוט את האירועים ואת תוצאותיהם. תחילה, היו ההשלכות פיזיות בלבד - גופו של אדם הצטמק והלך. לאחר מכן התחוללו גם שינויים רוחניים: לאדם אבדה השליטה על בעלי החיים. הוא חדל להקרין אור. גרוע מזה: הוא התמלא פחד וחרדה. אם קודם עמד זקוף כשהיה אלוהים מדבר אליו, עתה ביקש להתחמק ממנו. "אייכה?", שאל ה' את האדם. ור' זלמן שניאור מלאדי מעיר: הייתכן? וכי לא ידע הקדוש ברוך הוא היכן מסתתר לו אדם? לא ולא! אין זאת כי אם שאלה שה' מציג לכל בן תמותה בכל דור ודור: אייכה? היכן מקומך בעולם? כיצד מכלכל אתה את חייך. המדרש גורס שאדם הסתתר, פשוטו כמשמעו, משום שהתבייש במעשהו. על כן נאלץ אלוהים להוכיחו על פניו: "אמור לי, אדם המתחבא: האומנם סבור אתה, כי הכלי מסוגל להסתתר מפני יוצרו?"

אדם הפך לאדם אחר. באשר הלך ראה את המוות. הוא ארב לו בכל מקום. חפצים, דמיונות, תחושות, מילים ודחפים - הכול התמקד באובססיה שלו עם המוות. כשראה את השמש שוקעת, אמר בלבו: קִצי קרוב, באפלה אגווע. כשראה את השמש זורחת, אמר בלבו: היא תשרוף אותי בלהטה. זָר היה לעולם ולעצמו ולא ידע עוד מי הם אויביו והיכן הם אורבים לו. בכל מקום ומקום - גם בנשמתו שלו. חרד היה לכל צעד שלו, לכל הגה שיצא מפיו. כוחות טמירים השתלטו עליו וכבלו אותו. משוכנע היה כי הוא נושא על מצחו אות קלון: כל החיות אשר נשמעו לו בעבר שינו יחסן אליו והחלו רוחשות לו איבה. ברגע שהבחינו בו, היו משתתקות. וכשהאזין לרחשי לבו שלו, גילה שאין בו שום חדווה. הפחד, האימה השחורה והמכרסמת נותרו ידידיו היחידים. עם גירושו מגן העדן הוא נכנס אל ממד הזמן.

בסוכה שבנו לעצמם אדם וחוה, התאבלו השניים בדממה על אובדן תמימותם, ומשלא יכלה לשאת זאת עוד פנתה חוה - האישה הרומנטית אפילו במצוקתה - אל בעלה בהצעה שהוסיפה לה כבוד: מאחר שאני האחראית לסבלנו המשותף ומכיוון שאני הכשלתי אותך, הרוג אותי ואלוהים ירשה לך לשוב אל הגן. אדם סירב, כמובן; הוא ידע כי את הנעשה אין להשיב וכי אין מנצחים את המוות בדרך של גרימת מוות נוסף.

מכאן, שהמדרש נוסך אור חדש על דמותה של חוה: היא צלולה בדעתה ומתחרטת על מעשיה. ברור לה עתה, כי בה האשם וכי בעלה חף מפשע. היא מודה כי אין זה צודק שאדם ייענש ויישא באותו גורל כשלה.

ויש גִרסה המרחיקה לכת וטוענת שחוה עצמה לא הייתה אשמה; על כל פנים, לא הכול היה באשמתה. אחרי הכול, הלוא חייב היה הזוג הראשון להפר את מצוות ה' כדי לאפשר את התפתחותו של הגזע האנושי. אילו בחרו אדם וחוה בחיים ולא בדעת, כי אז הייתה ההיסטוריה מסתיימת בהם. במקרה זה לא היו קיימים לא עונש, לא מוות, לא מלחמת קיום, דבר לא, ואיש לא. נגזר עליהם, על אדם וחוה, להמרות את פי הקדוש ברוך הוא, כדי שצאצאיהם יוכלו לספר את תהילתו. הם לא היו חופשיים להחליט, מכאן שגם אינם נושאים באחריות.

אם כך, לשם מה העונש? אומר המדרש, כי לא נענשו על העבֵרה עצמה דווקא, כי אם על האמתלות והתואנות שבדו מלִבם. אדם תלה את קולר האשמה בחוה, וחוה הטילה אותו על הנחש. חטאם הגדול היה בכך שברחו מפני האחריות.

ויש עוד הסבר האומר כי עונשם ממחיש את המצב האנושי הטרגי בהכרח: אי-הצדק הוא חלק מגורלו של כל אדם. אלוהים יודע הכול, אך האדם אחראי לחירותו. האדם לכוד: גם כשהוא מסרב לאלוהים הוא אינו אלא מקיים את רצון האלוהים, אך אין זה מפחית מעונשו.

הייתכן שמסיבה זו חטאו אדם וחוה כמו כלאחר יד? כדי למחות נגד אי-הצדק? האם ביקשו להתריע וכמו לומר: אם אין בידינו ברירה אלא לשגות אנו עושים זאת מרצוננו החופשי, ביודעין, ואפילו בכוונה תחילה? האם לא הייתה זאת שעת הכושר שלהם לצעוק חמס על דיניו הסתומים של האל, השם עצמו לאב ולשופט על בני האדם?

הם לא היו המורדים הראשונים. מן המפורסמות הוא, שהיו מורדים שקדמו להם. כשהחליט ה' לברוא את האדם, סירבה האדמה לתת מעפרה. הירח מיאן להתחלק בחובותיו ובזכויותיו עם השמש. אפילו המים דחו את הצו שהבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע למים שמעל לרקיע. למרות זאת, נענש האדם בלבד בחומרה רבה יותר מיתר המורדים. מדוע? הרי מריו שלו, ושלו בלבד, נגרם על ידי הקדוש ברוך הוא.

נפילתו של אדם, בין שהייתה מוצדקת ובין שלא, מהווה את הפרק הדרמטי ביותר בחייו הארוכים. מעתה הוא נראה אמתי, מרגש.

מחוץ לשערי גן עדן, אחרי שנדחה מעל פני ה', התקרב יותר אל חוה. מעולם לא היו השניים מאוחדים כמו אחרי גירושם. לפתע הם מוצאים טעם לקיומם, עליהם לבנות ולשפר עולם שלא השתנה מימי בראשית. עליהם לנצל את הניסיון שצברו ולהורישו לבאים אחריהם. עליהם להעבירו הלאה, בדיבור ובמעשה. עליהם לשמר את הניסיון. למסור אותו בלי להשמיט ובלי לשכוח דבר. כדי לשמור על גחלת הזיכרון לקח אתו אדם מגן העדן ארבעה צמחים, כהוכחה שסיפוריו ושיגיונותיו אינם בחזקת חלומות. אמנם, הוא סבל כשהיה מתבונן בהם, וסבלו היה חודר ועמוק, אך האתגר היה טמון בהתגברותו על השכחה, לא על הכאב. יכול היה להשליך את הצמחים, אך העדיף לשמור עליהם מכל משמר. השכחה אינה פותרת דבר.

אדם וחוה לא הסתפקו בהתרפקות על העבר; הם גם תכננו את עתידם. הם בנו בית על חורבות קיומם ההרוס, לבדם ובעצמם וללא עזרה מבחוץ. הם טרחו ועמלו לעצב את עתידם, כלומר את נצחיותם. חוה ילדה לאדם שני בנים, את קין ואת הבל, בספר חנוך החיצוני מסופר שחוה אמרה לבעלה: "בוקר אחד היה לי סיוט. ראיתי את קין הורג את הבל". זה היה חלום הבלהות הראשון בהיסטוריה - וככל הסיוטים שאחריו - גם הוא התגשם.

חלפו שנים. לזוג נולד בן שלישי, שת. הם אהבוהו ותלו בו את יהבם. המדרש מספר, שאדם נתן לו ספר ושזה היה ספר התורה. הוא הטיל עליו אפוא את האחריות למסור את התורה לבניו ולבני-בניו עד קץ כל הדורות.

לימים הזקין אדם, נחלש וחלה. נכדיו הקיפוהו ושאלוהו: "מה לך, סבנו?" "חולה אני". "מה פירוש 'חולה'?" "אני חש בכאב". "ומהו ה'כאב'?". פער הדורות נעשה רחב וגלוי. כל אחד ואחד היה טרוד בעיסוקיו שלו, אדם דיבר ונכדיו לא הבינוהו, הוא סבל - ונכדיו לא הבינו.

רק חוה ושת היו שותפים לכאבו, הם יצאו להתדפק על שערי גן העדן לבקש עזרה, להשיג צמח מרפא, שירפא כל חולי. פניהם הושבו ריקם. הם התעקשו והתייפחו והתחננו - לשווא. לבסוף, גילו את האמת: ימי אדם ספורים. הגיעה שעתו למות.

אדם הוריש לנו אפוא את המוות, לא את החטא. מושג החטא הקדמון זר לדת היהודית. אין אנו יורשים את חטאי אבותינו, גם אם אנו עלולים לשאת בעונשם. האשמה אינה מתגלגלת אל הדורות הבאים. הזיקה בינינו לבין אדם הראשון מסתמכת רק על הזיכרון, ההופך לזיכרוננו שלנו, ועל המוות, המבשר לנו את סופנו שלנו, אך אין בינינו לבינו קשר של חטא.

ספרות המדרשים מכילה תיאורים מפוארים ומפורטים של לוויית אדם הראשון, תהלוכות של מלאכים ושׂרפים ליווהו היישר אל גן העדן, שבתוכו הוא שוכן עד עצם היום הזה. משם עוקב הוא אחרי צאצאיו העוברים מן העולם הזה אל העולם הבא. שעה שהם נפרדים מן החיים, הם מסתכלים עליו. ספר הזוהר אומר כי אין אדם מת מבלי לראות את אדם הראשון ובלי לחקור אותו על אשמתו ובלי לומר לו "בגלל חטאך חייב אני למות".

האגדה מספרת כי מכך פחד אדם יותר מכול. הוא התחנן לפני בוראו כי לעולם לא יגלה את נסיבות כישלונו. בנוסח אחד נאמר כי ה' נעתר לבקשה וכי הגִרסה המלאה של מה שהתרחש בצל עץ הדעת לא תיוודע לעולם. אך כמובן, יש גם גִרסה הפוכה. אחת היא: העיקר הוא שאדם הראשון מצא דרך להתגונן. כל אימת שבא בן תמותה ומזכיר לו את חטאו, הוא משיב: "אני עברתי רק עבֵרה אחת ואילו אתה עברת עבירות רבות. כל אדם אחראי למותו שלו".

אדם רואה את בני האדם, את צאצאיו, במותם, וזהו עונשו, בכל מיתה ומיתה כאילו מת הוא עצמו מחדש. הוא מת יחד עם כל גוסס, ויחד עם כל בני התמותה הוא ממתין לבוא המשיח, שיבטל את המוות כליל. אדם אינו עוד אדון לגורלו - הוא שייך לכל מי שטוען שמוצאו ממנו.

עונשו האמתי של אדם הראשון - מהו? אובדן אחדותו. בעבר היה עשוי כגוש אחד, שלם, ועתה הוא שבור. חלק ממנו נותר בגן העדן והשני ממשיך לחלום על גן העדן ולהתרפק עליו. מחציתו האחת משוועת לה' ואילו המחצית השנייה בורחת ממנו. על משקל המימרה התלמודית אפשר להגיד, כי אדם אינו רשאי ללמוד את סודות הבריאה אלא כדי להשיב לאדם את ייחודו, כמי שמגלם את ראשית האנושות.

מה מסמל אדם לגבי דידנו, כיום? אמנם גורלו יחיד במינו - אך הוא הדין לגבי כל אחד ואחד מאִתנו. כל אדם חייב להאמין, כי כל מעשה שיעשה יש לו השלכה על העולם כולו. כל ההורג - את אדם הוא הורג. כל ההורג - את חזונו של אדם הוא הורג. בשמו של אדם הוא הורג. על כל אדם לנהוג כאדם כלפי האחר. זהו הלקח שהופק, או שצריך להפיקו, מעלילתו של אדם הראשון.

בכך לא די, הנה לקח נוסף: כשגורשו אדם וחוה מגן העדן, הם לא אמרו נואש. מול פני המוות גמרו אומר להשיב מלחמה שׁערה - הם גמרו אומר להשיב מלחמה שערה מול פני המוות באמצעות יצירת חיים, בהענקת משמעות לחיים. בעקבות הנפילה הם התחילו לעבוד, להיאבק למען עתיד שיהיה אנושי. גם אם ילדיהם ימותו - אין דבר! רגע אחד של חיים מקפל בתוכו את הנצח; רגע אחד של חיים שקול כנגד הנצח.

גם בכך שונה אדם מרוב הדמויות המיתולוגיות. הגם שהובס על ידי אלוהים, לא שקע בהתבטלות. היה בו האומץ לקום על רגליו ולהתחיל מחדש. אף כי הבין שדינו של אדם נחרץ מראש, הוא יכול ואף חייב לפעול כבן-חורין לעיצוב עתידו. זאת תמצית המסורת היהודית. למרות נפילתו, מת אדם כמנצח. כל זמן שחי, ולו גם הרחק מגן העדן והרחק מאלוהים, היה זה הוא שניצח, הוא ולא המוות.

על פי המסורת היהודית, כפי שמספרת האגדה, לא הסתיים מעשה בראשית עם בריאת האדם. זו הייתה רק ההתחלה. כשברא ה' את האדם, הִמתיק עמו סוד. והסוד הוא לא כיצד להתחיל, כי אם כיצד להתחיל מחדש.

לשון אחרת: ההתחלה אינה ביד האדם, אלא בידי הקדוש ברוך הוא בלבד, אבל בידי האדם להתחיל מחדש - וזאת יעשה כל אימת שהוא מחליט להימנות עם החיים, בכך מצדיק הוא את התוכנית עתיקת היומין של האדם הקדמון ביותר, שאליו קשורים אנו הן בייסורים שהיו מנת חלקו והן בעוז הרוח שנשא אותו מעל לאותו גן העדן שבו לא תדרוך כף רגלנו לעולם.