הסוד של ליילה

1

היא רקדנית איומה ונוראה.

זה הדבר הראשון שאני מבחין בו כשאני עומד על הבמה ומנגן בפני קהל הולך ומידלדל. זרועות ארוכות שנדמה שאין לה שום מושג כיצד לשלוט בהן. היא יחפה, מתנועעת על הדשא, רוקעת ברגליה במתכוון בלי שמץ מן העדינות שהשיר מזמֵן. היא מטלטלת את ראשה בפראות, ותלתליה השחורים הפרועים מתנופפים לפנים כאילו היא משתוללת לצלילי הֶבי מטאל.

זה מצחיק מפני שאנחנו להקת קאנטרי מודרנית. להקת קאנטרי מודרנית תפלה. אוסף שלם של שירים שממש מייסר להאזין להם, וכואב עוד יותר לנגן אותם.

זאת הלהקה של גארֶט.

ככה קוראים ללהקה. הלהקה של גארט. זה השם הכי טוב שגארט הצליח למצוא.

אני החבר הרביעי הלא־רשמי — האחרון שהצטרף ללהקה. אני מנגן בבס. לא קונטרבס זקוף מהסוג שכולם מכבדים. אני מנגן בגיטרת בס. הכלי הבלתי נראה והבלתי מוערך שנמצא בדרך כלל בידי חבר הלהקה הבלתי נראה — זה שמתמזג עם הרקע בכל שיר. אבל לא אכפת לי להתמזג ברקע. אולי בגלל זה אני מעדיף גיטרה בס על פני כל כלי אחר.

אחרי שלמדתי מוזיקה ב'בֶּלמוֹנט', כיוונתי להיות זמר־יוצר, אבל אני לא עוזר לגארט לכתוב את השירים האלה. הוא לא רוצה את העזרה שלי. אנחנו לא רואים מוזיקה באותו האופן, אז אני פשוט כותב שירים לעצמי וצובר אותם ליום כלשהו בעתיד, כשיהיה לי די ביטחון להוציא אלבום סולו.

הלהקה צברה פופולריות בשנים האחרונות, ואף על פי שהביקוש גדול יותר היום, והתוצאה היא שכר טוב יותר, שכרי כבסיסט לא עלה. חשבתי להעלות את הנושא בפני שאר חברי הלהקה, אבל לא בטוח שזה שווה את זה, והם זקוקים לכסף יותר ממני. שלא לדבר על כך שאם אפנה אליהם, הם עוד עלולים להציע לי רשמית תפקיד בלהקה. ואם להודות על האמת, אני כל כך שונא את המוזיקה הזאת, שאני נבוך אפילו לעמוד כאן.

כל הופעה מכרסמת בנשמתי. כרסום פה, כרסום שם. אני פוחד שאם אמשיך לעשות את זה עוד זמן רב, לא יישאר ממני שום דבר פרט לגוף.

אני באמת לא יודע מה מחזיק אותי פה. כשהצטרפתי ללהקה לא התכוונתי למלא את התפקיד הזה בקביעות, אבל משום־מה נראה שאיני מסוגל להביא את עצמי לצאת לדרך עצמאית. אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה־עשרה, ולכן אף פעם לא היתה לי בעיה של כסף. הוא השאיר לאמא שלי ולי ביטוח חיים די גדול בצד חברה להתקנת תקשורת אינטרנט שמתנהלת מאליה, ועובדים שמעדיפים שלא אכנס לתפקיד ואכניס שינויים בשיטות עבודה שהתנהלו בהצלחה במשך שנים. אמא שלי ואני פשוט שומרים מרחק וחיים על ההכנסה הזאת.

אני בהחלט אסיר תודה על כך, אבל לא גאה בזה. אילו אנשים ידעו כמה מעט נדרש לי בחיים האלה, לא הייתי זוכה לאף טיפת כבוד מצדם. אולי בגלל זה נשארתי עם הלהקה. יש הרבה נסיעות, הרבה עבודה, הרבה לילות מאוחרים. אבל העינוי העצמי מעורר בי את התחושה, שאני ראוי לפחות לחלק מהכסף שיושב בחשבון הבנק שלי.

אני עומד במקום שמוקצה לי על הבמה ומביט בבחורה תוך כדי נגינה, תוהה אם היא שיכורה או מסטולית, או אם יש איזה סיכוי שהיא רוקדת ככה כדי ללעוג לרמה הגרועה כל כך של הלהקה. לא משנה מה הסיבה לכך שהיא מפרפרת כמו דג מחוץ למים, אני מודה לה על כך. זה הדבר הכי מבדר שקרה בהופעה זה זמן רב. ברגע כלשהו אני אפילו תופס את עצמי מחייך — דבר שלא עשיתי אלוהים יודע כמה זמן. ולחשוב שפחדתי לבוא הנה.

אולי זאת האווירה — פרטיוּת המקום במשולב עם שיירֵי חתונה. אולי זאת העובדה שאף אחד לא מקדיש לנו תשומת לב, ושתשעים אחוז מהחוגגים כבר עזבו. אולי זה הדשא בשערהּ והכתמים הירוקים בשמלתה בעקבות שלוש הנפילות שלה במהלך השיר הזה. ואולי זאת חצי שנת היובש שכפיתי על עצמי בעקבות הפרידה מהאקסית שלי.

ייתכן גם שזהו שילוב של כל אלה יחד, שמציב את הבחורה הזאת במוקד תשומת הלב הכוללת שלי הערב. זה לא מפתיע, כי אפילו עם האיפור המרוח על לחייה, ושתי קווצות השיער הדבוקות למצחה המיוזע, היא הבחורה הכי יפה כאן. לכן זה מוזר אפילו יותר, שאף אחד אחר לא מקדיש לה שום תשומת לב. האורחים המעטים שנשארו מקובצים סביב הבריכה עם הזוג הטרי בזמן שאנו מנגנים את השיר האחרון לערב זה.

הרקדנית האיומה והנוראה שלי היא היחידה שעדיין מקשיבה, כשאנחנו מסיימים סוף־סוף ומתחילים לארוז.

כשאני הולך לירכתי הבמה כדי להכניס את הגיטרה לנרתיק, אני שומע אותה צועקת הדרן ברקע. אני מזדרז לסגור את הנרתיק בתקווה שאוכל למצוא אותה אחרי שנעמיס את כל הציוד על הוואן.

הִזמנו כאן, ארבעת חברי הלהקה, שני חדרים בבד־אנד־ברקפסט ללילה. מדובר בנסיעה של אחת־עשרה שעות מנשוויל, ואף אחד מאיתנו לא רצה לנהוג בלילה.

החתן ניגש אל גארט אשר סוגר את דלתות הוואן ומזמין את כולנו למשקה. על פי רוב הייתי מסרב, אבל אני די מקווה שהרקדנית הגרועה נשארה בסביבה. זה היה משעשע. ומצא חן בעיניי שאפילו פעם אחת היא לא שרה עם הלהקה. לא בטוח שאני מסוגל להימשך לבחורה שבאמת אוהבת את המוזיקה של גארט.

אני מוצא אותה בבריכה, צפה על הגב, עדיין בשמלת השושבינה בצבע שמנת המוכתמת בדשא.

היא היחידה בתוך המים, אז אני לוקח בירה וניגש לקצה העמוק, חולץ נעליים ומכניס את הרגליים למים, עם הג'ינס והכול.

האדוות מקצה הבריכה שלי מגיעות לבסוף עד אליה, אבל היא לא מרימה את מבטה לראות מי הצטרף אליה. היא פשוט ממשיכה לבהות מעלה בשמים, שקטה ודוממת כמו בול עץ שצף על פני המים. ניגוד מוחלט כל כך למופע המגוחך שהעלתה מוקדם יותר.

כעבור כמה דקות של צפייה שלי בה, המים עוטפים את כל גופה והיא נעלמת. כשידיה שבות ומבקיעות מבעד למים וראשה מגיח החוצה, היא מיישירה מבט אליי, כאילו ידעה שאני שם כל העת.

היא ממשיכה לצוף בתנועות קלות של כפות הרגליים ומניעה את זרועותיה על פני המים. אט־אט היא סוגרת את הפער בינינו, עד שהיא נמצאת היישר מול רגליי ונועצת בי מבט. הירח תלוי מאחוריי, וזוהרו משתקף בעיניה כמו שתי נורות זעירות.

מהבמה חשבתי שהיא יפה. אבל ממרחק שלושים סנטימטר ממנה אני רואה את הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. שפתיים ורודות תפוחות, קו לסת עדין שאני מקווה ללטף בשלב כלשהו. עיניה ירוקות כמו הדשא המקיף את הבריכה. מתחשק לי להחליק אל המים לצדה, אבל יש לי טלפון נייד בכיס וחצי פחית בירה ביד.

"אתה רואה לפעמים את הסרטונים האלה ביוטיוב של אנשים שמתים בפנים?" היא שואלת.

אין לי מושג למה היא שואלת את השאלה הזאת, אבל כל מה שהיה יוצא מפיה ברגע זה, היה פועל עליי באותה העוצמה, כמו המילים שאמרה זה עתה. קולה דק וקליל, כמו צף ובוקע מגרונה ללא מאמץ.

"לא," אני עונה.

היא קצרת נשימה במקצת מהמאמץ להמשיך לצוף. "לקט של דברים מביכים שקורים לאנשים. המצלמה תמיד מתמקדת בפנים שלהם ברגע הכי נורא. והם נראים כאילו מתים מבפנים." היא מוחה מים מעיניה בשתי ידיה. "ככה נראיתָ שם הערב. כאילו אתה הולך ומת מבפנים."

אני אפילו לא זוכר שהיא הסתכלה על הבמה, ועוד פחות מזה שהסתכלה עליי זמן ארוך מספיק להעריך איך אני מרגיש בכל פעם שעליי לנגן את השירים המחורבנים האלה על במה.

"אני מת מבפנים כבר מזמן. מַתִּי בערב הראשון שהתחלתי לנגן בלהקה."

"ככה חשבתי. אהבת את הריקוד שלי? ניסיתי לעודד אותך."

אני מהנהן ולוגם מהבירה. "זה עבד."

היא מחייכת חיוך רחב ושוקעת אל מתחת למים לשניות אחדות. כשהיא שבה ועולה שוב, היא מסיטה את השיער מהפנים ואומרת, "יש לך חבֵרה?"

"לא."

"חבר?"

"לא."

"אישה?"

אני מניד את ראשי.

"יש לך חברים, לפחות?"

"לא באמת," אני מודה.

"אחים?"

"בן יחיד."

"שיט. אתה בודד."

עוד הערכה מדויקת. אבל במקרה שלי, בודד מבחירה.

"מי האדם הכי חשוב בחייך?" היא שואלת. "הורים לא נחשבים."

"ברגע זה?"

היא מהנהנת. "כן. ברגע זה. מי האדם הכי חשוב בחייך?"

אני מהרהר רגע בשאלה וקולט שאין אף אחד חוץ מאמא שלי שהייתי חוטף כדור בשבילו. אני אדיש כלפי החבר'ה בלהקה. הם יותר כמו עמיתים לעבודה שאין לי שום דבר במשותף איתם. ומאחר שהורים לא נחשבים, הבחורה הזאת היא כנראה האדם היחיד שיש לי בראש ברגע זה.

"נראה לי שאַת," אני אומר.

היא מטה את ראשה ומצמצמת עיניים. "זה די עצוב." היא מרימה את כפות רגליה ובועטת בקיר בין רגליי, מרחיקה את עצמה ממני. "אז כדאי שאדאג לכך שיהיה לך לילה מוצלח." החיוך שלה פלרטטני. מזמין.

אני מקבל את ההזמנה ומניח את הטלפון על הבטון ליד פחית הבירה הריקה עכשיו. אני פושט את החולצה ומביט בעיניה בעודי גולש לתוך המים.

אנחנו באותו המפלס עכשיו. ושכה יהיה לי טוב, איכשהו היא נהייתה יפה אפילו יותר.

אנחנו שוחים זה סביב זה במעגלים איטיים, נזהרים לא לגעת, אף כי ברור מאוד ששנינו רוצים.

"מי אתה?" היא שואלת.

"הבסיסט."

היא צוחקת למשמע התשובה, וצחוקה הוא היפוכו של קולה העדין. הוא מכוון וחטוף, ואולי מוצא חן בעיניי עוד יותר מן הקול שלה. "איך קוראים לך?" היא מבהירה.

"לידס גבּריאל." אנחנו עדיין שוחים זה סביב זה במעגלים. היא מטה את ראשה ומקדישה מחשבה מסוימת לשמי.

"לידס גבריאל זה שם של זמר. למה אתה מנגן בלהקה של מישהו אחר?" היא ממשיכה לדבר, כנראה לא באמת מעוניינת בתשובה לשאלה. "קוראים לך על שם העיר באנגליה?"

"כן. איך קוראים לך?"

"ליילה." היא לוחשת, כאילו מדובר בסוד.

שם מושלם. השם היחיד שהיה ביכולתה להגיד כך שיהלום אותה — אני משוכנע בזה.

"ליילה," אומר מישהו מאחוריי. "תפתחי." אני מעיף מבט לאחור. הכלה עומדת מאחוריי ומושיטה משהו אל ליילה. ליילה שוחה לעברה, שולפת לשון החוצה, והכלה מניחה במרכזה כדור לבן קטן שליילה בולעת. אין לי מושג מה זה, אבל כל המהלך סקסי בטירוף.

היא רואה אותי לוטש עיניים בפיה כמו מכושף. "גם לידס רוצה אחד," ליילה אומרת ומושיטה כף יד לקבל כדור נוסף. הכלה נותנת לה עוד כדור ומתרחקת. אני לא שואל מה זה. לא אכפת לי. אני רוצה אותה כל כך, שאם היא יוליה, אני אהיה רומיאו שלה, ואקח כל רעל בעולם שתרצה לשים על לשוני ברגע זה.

אני פותח את פי. אצבעותיה רטובות, והכדור מתמוסס קצת עוד לפני שהוא נוגע בלשוני. הוא מריר וקשה לבליעה בלי מים, אבל אני מצליח. את חלקו אני לועס.

"מי היה האדם הכי חשוב בחייך אתמול?" שואלת ליילה, "לפני שהגעתי?"

"אני."

"העפתי אותך מהמקום הראשון?"

"נראה ככה."

היא מתנועעת על גבה בגמישות נטולת מאמץ, כאילו היא מבלה זמן רב יותר בבריכה מאשר ביבשה. היא שוב בוהה מעלה בשמים, זרועותיה מתוחות לשני העברים, וחזהּ מתרומם בשאיפת אוויר ענקית.

אני לוחץ את גבי אל דופן הבריכה, פורש את זרועותיי לצדדים ונאחז בשפת הבטון. לבי מתחיל להלום בי. דמי נעשה סמיך.

אני לא יודע איזה מין סם היא נתנה לי, בטח אקסטזי או משהו מעורר אחר, מפני שהוא משפיע במהירות. אני מודע עכשיו למתרחש בפלג הגוף האמצעי שלי יותר מבכל חלק אחר בגופי. לבי נדמה נפוח, כאילו אין לו די במקום בתוכי.

ליילה עדיין צפה על גבה, אך פניה קרובות לחזי. היא ממש לפניי. אילו נרכנתי מעט לפנים, היא לא היתה מסתכלת על השמים, היא היתה מסתכלת עליי.

פאק, זה חומר טוב.

אני מרגיש טוב. אני מרגיש מלא ביטחון.

המים סביבנו שלווים כל כך, שנדמה שהיא צפה באוויר. עיניה עצומות, אבל כשקודקוד ראשה נתקל בחזי, היא מרימה אליי את עיניה, פניה הפוכות מפניי, כאילו היא מצפה שאעשה משהו.

אז אני עושה.

אני נרכן בדיוק די הצורך שפי ינוח בעדינות על פיה. אנחנו מתנשקים במהופך, שפתה התחתונה בין שתי שפתיי. שפתיה הן כמו פיצוץ רך, שמצית שדות מוקשים חבויים תחת כל סנטימטר של עורי. זה מוזר ומרתק מפני שהיא עדיין על הגב, צפה על פני המים. אני תוחב את הלשון לתוך פיה, ומשום־מה איני מרגיש ראוי מספיק לגעת בה, אז אני משאיר את זרועותיי במקומן — נאחזות בבריכה משני עבריי.

היא נשארת בזרועות פרושות הצדה, והדבר היחיד שמתנועע הוא פיה. אני שמח שהנשיקה הראשונה שלנו הפוכה, מפני שהיא מותירה המון מקום לציפייה לנשיקה הישרה הראשונה שלנו. אני בחיים לא רוצה לנשק בחורה שוב בלי להיות מסטול ממה שהכלה נתנה לנו. אני מרגיש כאילו הלב שלי מתכווץ לגודל מטבע, ועם כל פעימה מתנפח כמו בלון לגודל תוף.

הוא לא פועם כפי שהוא אמור לפעום. לא עוד בּוֹם בּוֹם, בּוֹם בּוֹם, בּוֹם בּוֹם עדין. אלא פּלינג ובּוּם.

פּלינג בּוּם, פּלינג בּוּם, פּלינג בּוּם.

אני לא מסוגל להמשיך לנשק אותה הפוך ככה. זה מטריף אותי, כאילו אנחנו לא לגמרי מתאימים, ואני רוצה שפי יתאים לפיה בצורה מושלמת. אני אוחז במותניה ומסובב אותה במים עד שהיא שוכבת בפניה אליי, ואז מושך אותה אליי. רגליה נכרכות סביב מותניי, ושתי ידיה עולות מהמים ואוחזות את עורפי, מה שמשקיע אותה קצת במים, כי עכשיו אני הדבר היחיד שמחזיק אותה מעליהם. אבל זרועותיי שלי עסוקות מדי בליטוף גבה, כך שאנחנו מתחילים לשקוע, ואף אחד מאיתנו לא עושה כלום בעניין. פיותינו נעולים זה על זה עוד לפני שאנו נעלמים מתחת למים. אף טיפה אינה עוברת בין שפתינו.

אנחנו שוקעים כל הדרך עד לקרקעית הבריכה, עדיין דבוקים זה לזה. ברגע שאנחנו מגיעים לקרקעית, אנחנו פוקחים עיניים באותו הרגע ומתרחקים קצת להביט זה בזה. שערה צף סביבה עכשיו. היא נראית כמו מלאך טבוע.

הלוואי שיכולתי לצלם אותה.

בועות אוויר מערפלות את החלל בינינו, אז שנינו בועטים ועולים לפני המים.

אני פורץ החוצה שתי שניות לפניה. אנחנו בפנינו זה לזה, נכונים לחזור להתנשק שוב. אנחנו נצמדים וחוזרים אל אותה התנוחה כמו קודם. פיותינו מחפשים זה את זה, אבל ברגע שאני טועם את הכלור בשפתיה, קוטעות אותנו קריאות.

אני יכול לשמוע את קולו של גארט מעל כל השאר, כולם מעודדים את הנשיקה שלנו ממקום מושבם. ליילה מעיפה מבט לאחור ומשגרת אליהם תנועה מגונה.

היא ניתקת ממני ושוחה אל דופן הבריכה. "בוא נלך," היא אומרת ושולפת את עצמה מהמים. היא אינה עושה זאת בחינניות. היא דוחפת את עצמה החוצה מהמים העמוקים, מטר וחצי מהסולם, וצריכה להתגלגל על הבטון כדי להצליח לצאת מהבריכה. זה מגושם ומושלם. אני יוצא בעקבותיה, וכמה שניות לאחר מכן שנינו מקיפים בריצה את הבית אל נקודה חשוכה ופרטית יותר. הדשא קר ורך תחת רגלינו. כמו קרח... אבל נמס.

מה שאומר שהוא בעצם מים. אבל ההרגשה אינה של מים, אלא של קרח נמס. סמים מַקשים עליך להסביר דברים.

ליילה אוחזת בידי ונופלת על דשא־הקרח הנמס ומושכת אותי איתה. אני תומך את עצמי במרפקים כדי שהיא תוכל לנשום ולוטש בה עיניים. יש לה נמשים. לא הרבה, הם פזורים על גשר האף. אחדים על הלחיים. אני מרים את ידי ומעביר אותה עליהם. "למה את יפה כל כך?"

היא צוחקת. בצדק. זה היה אידיוטי.

היא הופכת אותי על גבי ומפשילה את השמלה עד לירכיים כדי שתוכל לשבת עליי בפישוק. ירכיה מפיקות צליל יניקה משני צדדיי, שכן שנינו רטובים לגמרי. אני מניח את ידיי עליהן וסופג את עוצמת ההַיי.

"אתה יודע למה קוראים למקום הזה Corazón del País?" היא שואלת.

אני לא יודע, אז אני רק מניד את ראשי ומקווה שזה סיפור ארוך כדי שאוכל לשמוע אותה מדברת עוד ועוד. אני יכול להקשיב לקולה כל הלילה. האמת היא שיש חדר בבד־אנד־ברקפסט שנקרא 'הגרַנד רוּם', וכל קירותיו מלאים מדפי ספרים. מבחינתי היא יכולה להקריא לי כל הלילה.

"התרגום הוא לב הארץ," היא אומרת. יש התרגשות בעיניה ובקולה כשהיא מדברת. "המקום הזה — פיסת האדמה הזאת שאתה שוכב עליה — היא בדיוק המרכז הגיאוגרפי של ארצות הברית היבשתית."

ייתכן שהבעיה היא המוּדעוּת שלי לפעימות לבי כרגע, אבל זה לא נשמע הגיוני. "למה שיקראו לזה ככה? הלב הוא לא באמת מרכז הגוף, אלא הקיבה."

היא שבה וצוחקת את צחוקה החד והמהיר. "נכון. אבל Estomago del País לא נשמע יפה באותה המידה."

פאק. "את מדברת צרפתית?"

"אני די בטוחה שזה ספרדית."

"כך או כך, זה מדליק."

"למדתי רק שנה בתיכון," היא אומרת. "אין לי כישרונות חבויים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל."

"אני בספק." אני מגלגל אותה ממני ומצמיד את מפרקי ידיה לדשא ומתגלגל ועולה עליה. "את רקדנית מוכשרת."

היא צוחקת. אני מנשק אותה.

אנחנו מתנשקים כמה דקות.

אנחנו יותר ממתנשקים. אנחנו נוגעים. אנחנו נעים. אנחנו גונחים.

הכול הרבה יותר מדי — כאילו אני מתנודד על סף מוות. לבי עלול ממש להתפוצץ בתוך החזה, פשוטו כמשמעו. אני מתחיל לתהות אם כדאי שנמשיך לעשות את זה. סמים בתוספת מזמוז עם ליילה זה פשוט דבר אחד יותר מדי. אני לא מסוגל להשאיר אותה כרוכה סביבי אפילו עוד שנייה אחת נוספת, מחשש שאתעלף מרוב רגש. התחושה היא כאילו כל קצה עצב בגופי גידל קצה עצב משלו. אני מרגיש הכול בעוצמה כפולה.

"אני מוכרח להפסיק," אני לוחש ופורם את רגליי הכרוכות סביבה. "מה לעזאזל לקחנו? אני לא מסוגל לנשום." אני מתהפך על הגב ומנסה לינוק אוויר.

"אתה שואל מה אחותי נתנה לך?"

"הכלה היא אחותך?"

"כן, קוראים לה אַספֶּן. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים." ליילה מתרוממת על המרפק. "למה? זה מוצא חן בעיניך?"

אני מהנהן. "כן. אני מת על זה."

"זה חזק, מה?"

"ועוד איך."

"אספן נותנת לי אחד כזה בכל פעם שאני שותה יותר מדי." היא נרכנת אליי עד שפיה צמוד לאוזני. "קוראים לזה אספירין." היא נסוגה, והבלבול על פניי מעלה חיוך רחב על פניה. "חשבת שאתה מסטול?"

איזו סיבה אחרת יש לי להרגיש ככה?

אני מתיישב. "זה לא היה אספירין."

היא נופלת על גבה בהתקף צחוק ומתווה צלב על חזהּ. "נשבעת באלוהים. לקחת אספירין." היא צוחקת חזק כל כך, עד שהיא ממש נאבקת לנשום. כשהיא מצליחה לבסוף, היא נאנחת, וזה פשוט מענג. באמת אמרתי מענג עכשיו?

היא מנידה את ראשה ומביטה בי מלמטה בחיוך רך. "זה לא הסמים שגורמים לך להרגיש ככה, לידס." היא קמה ועושה את דרכה אל קדמת הבית. שוב אני הולך אחריה, כי אם זה באמת היה אספירין, הלך עליי.

הלך עליי.

לא ידעתי שמישהו מסוגל לעורר בי תחושה טובה כל כך, בלי שירוץ לי איזה חומר בגוף.

אנחנו בפנים, וליילה לא הולכת אל אחד מחדרי השינה. היא הולכת אל ה'גרַנד רוּם', אותו חדר עם כל הספרים ופסנתר כנף בֵּייבּי. כששנינו בתוך החדר, היא סוגרת את הדלת ונועלת אותה. הג'ינס שלי והשמלה שלה מותירים שובל מים מאחורינו.

אני נעצר ומסתובב להביט בה. היא בוהה במים שנקווים לכפות רגליי.

"הרצפות ישנות," היא אומרת. "כדאי שנכבד אותן." היא מפשילה את שמלתה הרטובה כולה מעל ראשה, וכעת היא עומדת בחדר המואר עמומות במרחק מטר וחצי ממני בלי דבר פרט לחזייה ותחתונים לגופה. אין ביניהם התאמה. היא לובשת חזייה לבנה ותחתונים משובצים בירוק־שחור, ודי מוצא חן בעיניי שהיא לא הקדישה מחשבה רבה מדי לְמה שמתחת לשמלה. אני מביט בה רגע — מתפעל מחמוקיה, ומכך שאיננה מנסה להסתיר מפניי חלקים ממנה.

לחבֵרה האחרונה שלי היה גוף כמו של דוגמנית צמרת, אבל היא אף פעם לא הרגישה בנוח עם עצמה. זה אחד הדברים שעיצבנו אותי בה. לא משנה כמה יפה היא היתה, חוסר הביטחון שלה היה המאפיין הכי בולט בה.

ליילה התנהלה בביטחון שיש בו כוח משיכה כשלעצמו, בלי קשר לשאלת המראֶה שלה.

אני עושה כבקשתה ופושט את הג'ינס, ונשאר בתחתוני הבוקסר. ליילה אוספת את הבגדים שלנו ומניחה אותם על השטיח שוודאי שווה יותר מהרצפה. אבל אם זה מעורר בה הרגשה טובה, בבקשה.

אני מסתכל סביבי על החדר. ליד הקיר הקרוב לפסנתר עומדת ספת עור חומה במראה שחוּק. מתחשק לי לזרוק את ליילה עליה ולאבד את עצמי בתוכה, אבל לליילה יש תוכניות אחרות.

היא שולפת את כיסא הפסנתר ומתיישבת עליו. "אתה יודע לשיר?" היא שואלת ונוגעת בכמה קלידים.

"כן."

"אז למה אתה לא שר על הבמה?"

"זאת הלהקה של גארט. הוא אף פעם לא ביקש ממני לשיר."

"גארט? ככה קוראים לזמר המוביל?"

"זה האיש."

"הוא זוועתי כמו המילים שלו?"

זה מחלץ ממני צחוק. אני מניד את ראשי ומצטרף אליה לצדה על הכיסא. "הוא די נורא, אבל לא נורא כל כך כמו המילים שלו."

היא לוחצת על הדוֹ האמצעי בפסנתר. "הוא מקנא בך?" היא שואלת.

"למה שהוא יקנא בי? אני רק הבסיסט."

"הוא לא עשוי מהחומר של זמר מוביל. אתה כן."

"זאת הצהרה גדולה. אף פעם לא שמעת אותי שר."

"זה לא משנה. אתה אולי נורא, אבל כולם עדיין נבלעים ברקע כשאתה על הבמה."

"בדיוק כמו שכל שאר הקהל נבלע ברקע כשאת רוקדת?"

"הייתי היחידה שרקדה."

"רואה? אפילו לא שמתי לב לזה."

אחרי הדברים האלה היא נרכנת אליי, ואני מצפה שתנשק אותי, אבל במקום זה היא לוחשת אל תוך פי, "תנגן לי משהו." אחר כך היא עוברת אל הספה ונשכבת עליה. "תנגן לי משהו ראוי לפסנתר הזה," היא אומרת.

היא משכלת רגליים ומניחה לזרוע אחת להשתלשל בצד הספה. היא מעבירה אצבע על רצפת העץ בעודה ממתינה שאתחיל לנגן, אבל אינני מסוגל להסיר את עיניי ממנה. לא בטוח שיש עוד אישה על פני כדור הארץ, שיכולה לגרום לי לרצות להביט בה בלי למצמץ עד שעיניי יתייבשו. היא מסתכלת בי בציפייה.

"ומה אם לא תאהבי את המוזיקה שלי?" אני שואל. "עדיין תיתני לי לנשק אותך?"

היא מחייכת ברוֹך. "השיר הזה משמעותי מבחינתך?"

"כתבתי אותו מפיסות של נשמתי."

"אז אין לך מה לדאוג," היא אומרת בשקט.

אני מסתובב על הכיסא וממקם את האצבעות על הקלידים. אני מהסס רגע לפני שאני מתחיל. אף פעם לא ביצעתי את השיר הזה בפני מישהו. האדם היחיד שרציתי לשיר לו אותו אי־פעם הוא אבא שלי, והוא כבר לא בחיים. מותו הוא הסיבה לכך שכתבתי אותו מלכתחילה.

כשאני מנגן את השירים של גארט על הבמה, אני אף פעם לא עצבני. אבל כעת ההרגשה אחרת. הסיטואציה הזאת אישית, ולמרות שהקהל הוא בחורה אחת בלבד, זהו הקהל הכי אינטנסיבי שהופעתי בפניו מאז ומעולם.

אני ממלא את ריאותיי אוויר ומשחרר אותו לאט לפני התו הראשון.

בלילה ההוא הפסקתי להאמין באלוהים

אני לא מסוגל להאמין באל אכזר

ואתם?

בלילה ההוא הפסקתי להתפלל על הברכיים

אבל אני גם לא מתפלל בעמידה

ואתם?

בלילה ההוא סגרתי את הדלת וסגרתי את החלון

אני יושב מאז בחושך

ואתם?

בלילה ההוא למדתי שאושר הוא אגדה

אלף עמודים שנקראים בקול

על ידך

בלילה ההוא הפסקתי להאמין באלוהים

אתה היית שלנו, לוֹ לא היה אכפת, הוא

לקח אותך

אז בלילה ההוא הפסקתי...

אני הפסקתי....

פשוט

הפסקתי.

בלילה ההוא הפסקתי.

אני הפסקתי.

פשוט הפסקתי.

בלילה ההוא הפסקתי.

אני...

אני גומר לנגן את השיר ומשלב ידיים בחיקי. אני קצת מהסס להסתובב ולהביט בה. אחרי הצליל האחרון ירדה דממה על החדר. דממה מוחלטת — כאילו משהו ינק את כל הצלילים מתוך הבית. אני אפילו לא מסוגל לשמוע אותה נושמת.

אני סוגר את מכסה הפסנתר ומסתובב לאיטי על הכיסא. היא מנגבת את עיניה ובוהה מעלה בתקרה. "וואו," היא לוחשת. "לא ציפיתי לזה. אני מרגישה כאילו דרכת לי על החזה."

ככה בדיוק הרגשתי מרגע שראיתי אותה לראשונה הערב.

"אני אוהבת איך שהוא נגמר," היא אומרת. היא מתיישבת על הספה ומשכלת רגליים מתחתיה. "אתה פשוט מפסיק באמצע המשפט. זה מושלם. חזק מאוד."

לא הייתי בטוח שהיא תקלוט את הסוף המכוון, אבל העובדה שהיא קולטת אותו שובה אותי בקסמה עוד יותר.

"איפה אני יכולה למצוא אותו? הוא בספוטיפיי?"

אני מניד את ראשי. "אף פעם לא העליתי חומרים שלי."

היא מסתכלת עליי באימה מבודחת וחובטת במשענת היד של הספה. "מה? למה לא?"

אני מושך בכתפיי. "אני לא יודע." אני באמת ובתמים לא יודע. "אולי מפני שכל אחד בנשוויל חושב את עצמו למישהו. אני לא רוצה להיות מישהו שחושב שהוא מישהו."

היא קמה וניגשת אליי, אל כיסא הפסנתר. היא דוחפת את כתפיי עד שגבי נשען אל הפסנתר ומתיישבת עליי בפישוק, שתי ברכיה נחות על הכיסא. אני מביט אליה למעלה עכשיו, והיא אוחזת בפניי בשתי ידיה. עיניה מצטמצמות בשעה שהיא מדברת. "זה אנוכי לשמור את השירים שלך לעצמך. יותר טוב להיות מישהו לא־אנוכי מלהיות אף־אחד אנוכי."

נראה לי שאולי אני שמח שפגשתי את הבחורה הזאת.

כאילו, ממש שמח.

אני אוחז בעורפה ומקרב את פיה לפי. אני לא יודע מה קורה פה. עבר המון זמן מאז שמישהי מצאה חן בעיניי עד כדי כך, שאתהה איפה היא הולכת להיות מחר.

אבל... איפה באמת תהיה ליילה מחר?

איפה היא היתה אתמול?

איפה הבית שלה?

איפה היא גדלה?

מי האדם הכי אהוב עליה כרגע?

אני רוצה לדעת את כל הדברים האלה. הכול.

ליילה קוטעת את הנשיקה שלנו. "אַספֶּן הזהירה אותי מוקדם יותר הערב, כשהיא ראתה אותי לוטשת בך עיניים. היא אמרה, 'תבטיחי לי שתתרחקי מהנגנים. בטח יש להם כלמידיה.'"

אני צוחק. "הבטחת לה שתתרחקי ממני?"

"לא. אמרתי, 'אם יש לו כלמידיה, זה בסדר. בטח יש לו גם קונדומים.'"

"אין לי כלמידיה. אבל גם אין לי קונדום."

היא ניתקת ממני וקמה. "אין בעיה. יש לי בחדר." היא מסתובבת והולכת אל הדלת.

אני לוקח את הבגדים הרטובים שלנו, יוצא בעקבותיה ועולה במדרגות. היא לא בדיוק מזמינה אותי לחדר שלה, אבל ברור שהיא מצפה ממני לבוא איתה, מפני שהיא מדברת בזמן שהיא עולה במדרגות.

"עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה," היא אומרת מעבר לכתפה. "יש לי קונדומים רק מפני שחילקו אותם בצחוק במסיבת הרווקות." היא מסתובבת לאחור על אחת המדרגות. "לא קלטתי כמה זה קשה להשיג זיון בעולם האמיתי. באוניברסיטה לא צריך להתאמץ בכלל, אבל אחרי האוניברסיטה... יאק." היא מסתובבת וממשיכה לעלות במדרגות. היא פותחת את הדלת לחדרה, ואני נכנס בעקבותיה. "הבעיה עם סקס אחרי האוניברסיטה היא שאני שונאת את עולם הדייטים. זה גוזל יותר מדי זמן. את מבזבזת ערב שלם על מישהו שכבר אחרי חמש דקות ברור לך שהוא בזבוז זמן מוחלט."

אני מסכים איתה. אני מעדיף הרבה יותר את הרעיון לקפוץ מיד למים העמוקים. תמיד רציתי מישהי שיהיה לי איתה קליק מיידי, ואוכל פשוט פאקינג לטבוע בה.

אני לא יודע אם ליילה היא אישה כזאת, אבל ככה בדיוק הרגשתי כשהגענו לקרקעית הבריכה. זאת היתה הנשיקה האינטנסיבית ביותר שחוויתי מימיי.

ליילה לוקחת ממני את הבגדים הרטובים אל חדר האמבטיה שלה. היא זורקת אותם שם, ובדרכה חזרה לתוך החדר אומרת, "אתה צריך לעזוב את הלהקה."

היא בטוח הבן־אדם הכי לא צפוי שפגשתי בחיים. אפילו המשפטים הכי פשוטים שהיא אומרת תופסים אותי לא מוכן. "למה?"

"כי אתה אומלל."

היא צודקת, אני אומלל. שנינו מתקרבים למיטה. "מה את עושה לפרנסתך?" אני שואל.

"אין לי עבודה. פיטרו אותי בשבוע שעבר."

היא מתיישבת ונשענת אל ראש המיטה. אני נשכב על צדי ומביט בה כלפי מעלה. פניי סמוכות לירכה, וזה מוזר וסקסי להיות קרוב כל כך לירך שלה. אני מצמיד אליה את שפתיי. "למה פיטרו אותך?"

"לא היו מוכנים לתת לי חופש לחתונה של אספן, אז פשוט לא הגעתי לעבודה." היא גולשת מטה על המיטה ונשכבת בתנוחת ראי מולי. "הבוקסר שלך עוד רטובים. כדאי שנוריד את שאר הבגדים שלנו."

היא ישירה. זה מוצא חן בעיניי.

אני אוחז במותניה ומושך אותה אליי. אני משכיב אותה עליי, והיא נאנחת. אני גבוה ממנה, אז פניה אינן מגיעות אל פניי, אבל אני רוצה לנשק אותה. נראה שגם היא רוצה לנשק אותי, מפני שהיא זוחלת במעלה גופי עד שפיותינו מתחברים.

כבר לא נותרו לנו כל כך הרבה פריטי לבוש להוריד, אז לא עוברות שניות אחדות ואנחנו שוכבים עירומים תחת השמיכות, וכבר כמעט מעבר לנקודה של לדאוג לקונדום. אבל אני לא מכיר את הבחורה הזאת והיא לא מכירה אותי, אז אני ממתין בזמן שהיא מגששת בחדר החשוך אחר התיק שלה. כשהיא מוצאת קונדום ונותנת לי אותו, אני מכניס את היד מתחת לשמיכה ושם אותו.

"נראה לי שאת צודקת," אני אומר.

"בקשר למה?"

אני מתגלגל ועולה עליה, והיא פושקת את רגליה ומקבלת אותי ביניהן. "נראה לי שאני צריך לפרוש מהלהקה."

היא מהנהנת בהסכמה. "תהיה שמח יותר אם תנגן את המוזיקה שלך, גם אם לא תעשה ממנה כסף." היא מנשקת אותי, אבל רק לשנייה ומיד ונסוגה. "תמצא עבודה שאתה יכול לסבול אותה. תפרסם את המוזיקה שלך מהצד. עדיף להיות עני וממומש מאשר... עני וריק. עמדתי להגיד עשיר וריק, אבל לא נראה לי שאתה עשיר, אחרת לא היית מנגן בלהקה הזאת."

הייתי אומר לה שאני לא עני, אבל זה קצת מביך להודות שאני מנגן בלהקה מרצוני ולא מתוך הכרח, אז אני מעדיף לא לומר כלום.

"אם נגזר עליך להיות עני, מוטב להיות עני מסוג שמח," היא מוסיפה.

היא צודקת. אני מנשק את צווארה ואחר כך את שדיה. ואז פי נח שוב על פיה. "נראה לי שאני שמח שפגשתי אותך."

היא נסוגה מעט ומחייכת אליי מלמטה. "נראה לך? או שאתה באמת שמח?"

"אני באמת שמח. אני מאוד שמח שפגשתי אותך."

היא מעבירה אצבע על פי. "אני מאוד שמחה שפגשתי אותך."

אנחנו מתנשקים עוד קצת, והנשיקות מלאות ציפייה, כאילו אנחנו יודעים שיש לנו את כל הלילה, ושום דבר לא בוער. אבל כבר שמתי את הקונדום, והיא כבר מנחה אותי לתוכה.

אף על פי כן אני לוקח את הזמן איתה. כל הזמן שבעולם.

נדמה שלדקות יש משמעות רבה יותר כשאני מבלה אותן איתה.

היא שוכבת על בטנה, ואני מטייל באצבעות על חמוקי גופה החלקים.

אני מגיע לבסיס הצוואר, גורף את שערה ומלטף את אחורי ראשה.

"הייתי הורגת בשביל טאקו עכשיו," היא אומרת.

בחיים לא רציתי להימצא בתוך ראשה של בחורה יותר משאני רוצה להיות בראש של ליילה. נדמה שהמוח שלה לא עובד כמו מוחות אחרים. אין שום סינון בינו ובין הפה, ואין מצפון שיגרום לה להרגיש רע על מה שאולי אמרה עכשיו. היא פשוט אומרת דברים בצורה לא מתנצלת ובלי שום חרטה. גם כשהמילים שלה צורבות.

עד הלילה לא ידעתי שכּנוּת אכזרית זה סקסי.

לפני כמה דקות אמרתי לה שהיא הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. ציפיתי שתשיב לי מחמאה, אבל היא פשוט חייכה ואמרה, "אנחנו תמיד חושבים ככה כשאנחנו בתוך זה. אבל אז בא מישהו חדש, ואנחנו שוכחים כמה טוב חשבנו שהיה קודם, והמחזור מתחיל מחדש מאפס."

צחקתי. חשבתי שהיא צוחקת, אבל היא לא צחקה. ואז חשבתי על מה שהיא אמרה, והיא צודקת. איבדתי את בתוליי בגיל חמש־עשרה. חשבתי שזה הדבר הכי טוב שאחווה אי־פעם. אבל אז הופיעה ויקטוריה ג'ארד כשהייתי בן שבע־עשרה, והיא היתה הסקס הכי טוב שלי. ואחר כך שרה קיסנֶר, והבחורה שהתגנבה לחדרי בשנה הראשונה באוניברסיטה, ועוד שתיים־שלוש אחריה, ואז סייבּל. ובכל אחת מהפעמים חשבתי שזה הכי טוב שיכול להיות. אם כי אולי כולן היו טובות בדיוק כמו אלה שקדמו להן.

בכל אופן, אף אחת מהן לא משתווה לליילה. בזה אני בטוח. בטוח כמו שהייתי בכל הפעמים שקדמו לליילה.

"אתה דתי?" שואלת ליילה.

המחשבות שלה מפוזרות ואינטנסיביות כמו ההתנהלות שלה. לכן היא מסקרנת אותי כל כך, כנראה. רגע אחד היא שוכבת על הגב, צועקת את שמי ונועצת ציפורניים בכתפיי. כעבור רגע היא שוכבת על הבטן, אומרת שהיא מתה לטאקו. רגע אחר כך היא שוכחת מהטאקו ושואלת אם אני דתי. אני מת על זה. רוב האנשים צפויים. כל מילה וצעד של ליילה הם בגדר הפתעה.

"אני לא דתי. אַת?"

היא מושכת בכתפיה. "אני מאמינה בחיים לאחר המוות, אבל אני לא בטוחה שאני דתייה."

"אני חושב שהקיום הוא פשוט עניין אקראי. אנחנו נמצאים פה פרק זמן, ואחר כך כבר לא."

"זה מדכא," היא אומרת.

"לא באמת. נסי לתאר לעצמך את גן עדן. פוזיטיביות בלתי נגמרת, חיוכים, שום חטאים. המחשבה לחיות לנצח עם אנשים שכל חייהם פולטים ציטוטים מעוררי השראה נשמע לי הרבה יותר מדכא מזה שהכול פשוט נגמר במוות."

"לא נראה לי שאני מאמינה בחיים לאחר המוות מהסוג הזה," אומרת ליילה. "אני רואה את הקיום יותר כמין שורה של ממדים. אולי גן עדן הוא אחד מהם. אולי הוא לא."

"איזה מין ממדים?"

היא מתהפכת על הצד, וכשעיניי גולשות אל שדיה, היא לא מנסה לאלץ אותי ליצור איתה קשר עין. במקום זאת היא מושכת את ראשי אל חזהּ ומתהפכת על הגב. אני מניח את הראש על החזה שלה וחופן אחד משדיה שעה שאצבעותיה ממששות בהיסח הדעת קווצות משערי, והיא ממשיכה לדבר.

"תחשוב על זה ככה," היא אומרת. "הרחם הוא סוג אחד של הוויה. כשהיינו עוּבּרים, לא זכרנו חיים לפני הרחם, ולא היה לנו מושג שיהיו חיים אחרי הרחם. הדבר היחיד שהכרנו זה רחם. אבל אז נולדנו, יצאנו מהרחם והגענו לממד ההוויה הנוכחי שלנו. ועכשיו אנחנו לא זוכרים שהיינו ברחם לפני החיים האלה, ואין לנו מושג מה בא אחרי החיים האלה. וכשהחיים הנוכחיים שלנו ייגמרו, נהיה בממד אחר לגמרי, שבו אולי לא נזכור את ממד ההוויה הזה, בדיוק כמו שאנחנו לא זוכרים שהיינו ברחם. אלה פשוט ממדים שונים. זה אחר זה אחר זה. על הקיום של חלקם אנחנו יודעים כעובדה. בקיום של אחרים אנחנו רק מאמינים. יכולים להיות ממדים של הוויה שאף פעם לא העלינו על דעתנו. הם יכולים להיות אינסופיים. לא נראה לי שאנחנו באמת מתים אי־פעם."

ההסבר שלה נשמע הגיוני, ואולי אני פשוט רוצה להסכים מפני שהפה שלי נושק לשד שלה. אני מהרהר בתיאוריה שלה ולוקח עוד קונדום. היא נשמעת לי סבירה הרבה יותר מהאפשרות של שערי גן עדן או שְאוֹל הגיהינום.

אני עדיין משוכנע שיש חיים ויש מוות, וזהו זה.

"אם את צודקת, אז זה הממד האהוב עליי," אני אומר ומכסה את גופה בגופי.

היא מפשקת את ירכיה לקראתי ומחייכת אליי. "רק מפני שאתה נמצא בו."

אני מניד את ראשי ונתחב לתוכה. "לא. זה הממד האהוב עליי מפני שאני נמצא בו."