הסוף השני

פרלוד במי מינור

(1)

יום אחד אחר הצהריים, בדיוק שנה וארבעה חודשים לפני יום הולדתה החמישים, התחילו לרדוף את פרודנס מחשבות על מוות. המחשבות הקודרות הגיעו בלי אזהרה מוקדמת, והיא לא הצליחה להשתחרר מהן. בדומה להתאהבות פתאומית, באדם הלא נכון. זה הפך לחולי. לקדחת. למחלה שעדיין לא נמצאה לה תרופה.

"אני עומדת למות, והייתי בסך הכול מופע קרקס," היא אמרה לגברת וינטור. כלבת השיצו במשקל שלושה קילוגרמים וחצי הרימה אליה את מבטה. שבוע לפני הופעתו של קיבעון המוות הזה הסיעו פרודנס וסטיוארט את בתם הצעירה, בֶּקָה, לקולג' יוקרתי במערב התיכון, מרחק 3,000 קילומטר משם, עם מגדל שעון, בניינים מחופים שחם ופסלי אבן. בתם הבכורה, טֶס, כבר למדה בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי עם מגדל שעון, בניינים מחופים שחם ופסלי אבן.

מעכשיו כבר לא יהיו ילדים בבית.

וכשהיא ובעלה חזרו מהמערב התיכון לדרום־מערב, הצלילים הנבואיים של "פאף דרקון הקסם" מילאו את ראשה של פרודנס ועוררו בה געגוע נוגה לעבר. היא בכתה למראה קופסאות זעירות של צימוקים בסופרמרקט ולפתה צעצועי רחצה ישנים בארון המצעים. שאיפה אחת של קרם תינוקות כמו הכניסה אותה למכונת זמן.

היעדרן של בנותיה ערער אותה. הן לא התעניינו בילדותה המהוללת של פרודנס, לא היה אכפת להן ששלטה במוזיקה של דביסי בגיל שש, שניגנה עבור שני נשיאים מכהנים ושהכירה את אייזק שטרן. לבנותיה היה אכפת שפרודנס תכין עוגות בוץ, תרכיב מחדש ראש של בובה ותסביר מדוע השמיים כחולים. היא עשתה עם בנותיה דברים שנמנעו ממנה בילדותה. למשל לרכוב על אופניים ולקפוץ על טרמפולינה. ולאכול גלידה.

פרודנס רצתה שהבנות יחזרו הביתה ויפיחו בה חיים, אבל זה לא היה אפשרי. היא טיפחה ועודדה את בנותיה בדיוק כדי שיהפכו לנשים בוגרות בטוחות בעצמן ועצמאיות. אבל בדרך, לפרודנס עצמה קרה ההפך. היא איבדה את הביטחון ונעשתה תלויה בהן.

פרודנס חיבקה חזק את בקה ביום שהסיעו אותה לקולג' ואמרה לה בדרמטיות, "אל תשכחי אותי!"

ועל כך ענתה בקה, "טוב, זה יהיה קשה, אמא."

עכשיו, מפני שלא היתה צריכה להכין ארוחת ערב או להסיע אף אחד לשיעורי בלט, פרודנס לא זזה מהשֶזלוֹנג שלה ליד הבריכה. היא פשוט בהתה במדבר שעטה גון קינמון. זה היה קיץ ללא גשם. הרוח החמה נשבה, עצי היַנבּוּט אווששו, החצר להטה. היה צריך רק ניצוץ.

***

בשש באותו ערב נפתחה דלת הזכוכית.

"הנה את," אמר סטיוארט.

"שלום, יקירי, מה שלום הבנקים?"

"עדיין פועלים. תראי, את בוערת."

פרודנס פלטה נשימה ארוכה. "Je vais mourir". פרודנס ידעה שלוש שפות, ולעיתים קרובות עברה לצרפתית כשהיתה במצב רוח דרמטי.

"מה?"

"אני עומדת למות."

"איך?"

"אני עוד לא יודעת."

"אה."

"כמה חבל," היא הנידה בראשה. "C'est dommage".

סטיוארט התיר את חפתיו. "כולנו הולכים למות, את יודעת."

"זה לא מפריע לך?"

הוא משך בכתפיו וסקר את ממלכת המדבר שלו. הוא אהב לחזור הביתה, אל רצפות השיש והקירות המחופים אבן וחדר הביליארד המצופה מהגוני. גן הקקטוסים המרהיב נראה דרך חלונות הענק. סביב הבריכה היו רהיטים מעץ טיק ושולחנות זכוכית, ועציצי קרמיקה ובהם סוקולנטים ירוקים־אפורים. זה היה בית מגורים מפואר. ולא מפני שסטיוארט הרוויח הרבה כסף בעבודתו בבנק, אם כי הוא הצטיין במספרים ואכן הרוויח לא מעט. אבל עיקר הונם נצבר כשפרודנס היתה ילדה קטנה. היא היתה ילדת פלא.

"את אובססיבית," הוא אמר לה.

אז פרודנס עשתה מה שהיא עשתה בדרך כלל במצבים כאלה. היא האשימה את הוריה. "זה בגלל כל האל־אס־די שאמא שלי עישנה בשנות השישים. אני פגומה."

הוריה של פרודנס היו היפים. היה להם שיער ארוך והם האזינו למוזיקת פולק ולא נעלו נעליים.

סטיוארט פשט את הבגדים המחויטים וקפץ לבריכה בתחתוניו הלבנים הפשוטים. הוא עלה לנשום אוויר ואמר, "את יודעת מה אני חושב?"

"תגיד לי."

"את עוברת משבר של אמצע החיים."

"באמת?"

"ממ, הממ."

"אז כדאי שאקנה מכונית ספורט."

"כבר יש לך פורשה," אמר סטיוארט.

"אה, נכון."

"אדומה, אפילו."

"לעזאזל."

אבל המכונית הנוצצת לא סייעה לה להיפטר מן המודעות החריפה לכך שהיא זקנה עכשיו ובנותיה עזבו, וחייה יגיעו לקצם בלי שתשיג את הדבר היחיד שחמק ממנה: להיחשב כאמנית אמיתית, לא רק כילדת פלא. היא צללה לתוך מי הבריכה וצפה על גבה והביטה בענני המונסון הכתומים והכבדים, שהיו תלויים בשמי אוגוסט כמו כדורי אש.

***

למחרת בבוקר התעוררה פרודנס ובלבה מועקה חסרת שם. היא עברה על רשימה בראשה: בנותיה מוגנות, סטיוארט בריא, גברת וינטור נחה לרגליה, והבית לא עלה באש.

אבל אז, תוך כדי צחצוח שיניים, היא ספרה ארבעה חוטי כסף חדשים בשערה וראתה את פניה של אמה מחזירות לה מבט. בשארית היום היא לא הצליחה למצוא טעם בשום משימה. הזמנה לארוחת צהריים לא נענתה, והחברה הניחה שפרודנס, שהקן שלה התרוקן, נמצאת בפוארטו וָלארטָה עם סטיוארט, שוחה בים ושותה בירה מקסיקנית.

כשחזר סטיוארט הביתה באותו ערב, שקית הניקוי היבש ובה חולצותיו בעלות החפתים הצרפתיים עדיין היתה מונחת במסדרון. לא היה שום דבר במקרר מלבד קרטון חלב שפג תוקפו, קופסה של פטל עבש ובקבוק שמפניה קריסטל מלא למחצה, שיום קודם לכן עמד שלם וסגור במקרר של הבר. על שולחן הדואר היה מונח טופס הרשמה לאגודה האמריקאית לגמלאים, קרוע לשניים.

הוא עלה למעלה לחדר הרחצה, שם שכבה פרודנס, רגליה מונחות על דופן האמבטיה, מעשנת סיגריה חומה דקה וקוראת ספר עזרה עצמית, "את תותחית על: איך להפסיק לפקפק בעצמך ולהתחיל לחיות חיים נפלאים". סונטה ברה מז'ור של סקרלטי נשמעה מנגן תקליטים נייד שעמד על מדף השיש הסמוך. קערת ממתקים מתוצרת בּאקָרה, שקיבלו לחתונתם לפני עשרים שנה והכילה פעם שוקולדים עטופים בזהב, היתה מלאה עד גדותיה בבדלי סיגריות.

סטיוארט התיישב על השרפרף בחדר האמבטיה והתיר את שרוכי נעליו. "את צריכה לצאת."

היא נשפה חוט עשן אפור ואמרה, "אין לי לאן ללכת."

אבל תמיד היה לה לאן ללכת, בדרך כלל מקום פנטסטי וספונטני. למשל לעצור כדי לראות הצגה בדרכה לקניות במכולת ביום ראשון כשהיא לבושה בגלימת משי. סרטי אמנות בימי רביעי בבוקר ותערוכות במוזיאון בימי שלישי אחר הצהריים.

"אני צריך לטוס ללונדון לעסקים בשבוע הבא," הוא אמר, "בואי איתי."

פרודנס טבלה את הסיגריה באמבטיה והיא השמיעה קול כשל קריעת נייר. "תוכל להחליף את התקליט? מנדלסון, 'שיר ללא מילים בפה דיאז מינור', בבקשה."

סטיוארט החזיר את התקליט לעטיפה שלו, אם כי חלק מהתקליטים הושלכו על השרפרף בלי שהוחזרו לעטיפתם כראוי. "מה את חושבת?" אמר, מדפדף בערמת האלבומים. לא היה לו מושג מה הוא מחפש.

"על מנדלסון?"

"לא, לונדון."

היא שינתה תנוחה באמבטיה והרהרה. טיסה של עשר שעות והתור במכס והדוגסיטר והאריזה והג'ט לג והפגישות הארוכות של סטיוארט. והמחיר המופקע של האוכל — בפעם האחרונה שהיתה בלונדון היא שילמה שנים־עשר פאונד בשביל טוסט אבוקדו. טוסט!

"לא מתחשק לי." אולי צריך להאט את הקצב. זה מה שקורה עם הגיל.

"זה לא יכול להימשך, פרודנס."

"בסדר. אני אפתח מועדון קריאה."

הרעיון נשמע שגרתי מדי עבור אשתו האקסצנטרית. "באמת?"

"בטח."

"מתי?"

"ברגע שאמצא ספר טוב."

הדכדוך הכבד הזה היה עלול להימשך עשרות שנים, כיוון שפרודנס היתה רחוקה כארבעים שנה ממותה בפועל, והרבה מאוד אירועים שלא התרחשו במחצית הראשונה של חייה עמדו להתרחש במחציתם השנייה. אבל השתייה והעישון והטבילה באמבט הגיעו לסיומם בפתאומיות בוקר אחד, כשהתעוררה לקול רחש של בלמים הידראוליים. ואחר כך צלצול פעמון הדלת. ואחר כך גברת וינטור, שנבחה על ההפרעה. פרודנס פתחה את הדלת בפיג'מת משי גברית, ומחרוזת ארוכה של פנינים לבנות כחלב קשורה על חזהּ. שלושה גברים גדולים במדים אפורים, השמות ג'יל והקטור ופרד תפורים באדום על כיס חולצתם השמאלי, עמדו בפתח.

"משלוח עבור גברת פרודנס צַ'יילדס," אמר פרד.

פרודנס לא זכרה רכישות אחרונות שמצריכות משאית הובלה גדולה, שהרי היתה שקועה כולה במחשבות על המוות ולא יצאה מהבית. היא הציצה מעבר לכתפו של ג'יל. על דופן המשאית התנוססו המילים "שירות המשלוחים של תיבת נגינה".

"לא הזמנתי תיבת נגינה."

"זה פסנתר."

"לא הזמנתי פסנתר." כבר יש לה פסנתר קטן בחדר התפירה שלה, חדר שמעולם לא התרחשה בו שום תפירה.

הקטור פרש מסמך והושיט אותו לפרד, ופרד הושיט אותו לפרודנס, ופרודנס החזירה אותו לפרד. "תצטרך להקריא לי."

"גברתי?"

"אין לי פה משקפיים."

פרד החזיק את המסמך כאילו הוא כרוז רשמי. "כתוב כאן, לשלוח לגברת פרודנס צ'יילדס, פּריקליפּוֹפּי לֵיין 10534, סקוֹטסדֵייל, אריזונה."

אכן זו הכתובת שלה. אכן היא פרודנס צ'יילדס.

"מי השולח?"

לפרד לא היה אכפת מאין הגיעו הפסנתרים, רק לאן הם הולכים. "אני לא יודע, גבירתי."

"זה חייב להיות כתוב שם."

השעה היתה שמונה בבוקר והחום כבר הגיע לשלושים וחמש מעלות צלזיוס. לא מזג האוויר האידיאלי להזזת חפצים גדולים שמשקלם מעל 400 קילו. פרד והקטור וג'יל רצו להוריד את הפסנתר מהמשאית ולהכניס אותו לבית ולהרכיב אותו לפני שהחום יעלה עוד יותר.

"כתוב שפסנתר כנף סטיינוויי, 2.11 מטרים, דגם B, גימור הובנה, הוא מלוֹנגמוֹנט, קולורדו."

סטיינוויי. דגם B. מלונגמונט. לא, זה לא יכול להיות פסנתר הילדות שלה. איך?

פרודנס התנשפה, ופרד קימט את מצחו. ג'יל בדק את השעה, הקטור ניגב את מצחו, וגברת וינטור השתרעה על רצפת השיש הקרירה.

"קחו את זה בחזרה," אמרה פרודנס.

"אנחנו לא מורשים לעשות את זה."

"טוב, אני לא יכולה שזה יהיה בחיים שלי עכשיו."

"למה, גבירתי?"

"אני חייבת להקים מועדון קריאה."

"סליחה?"

להופעתו המחודשת של הפסנתר לא היה שום היגיון מבחינת פרודנס. זה ודאי סוג של התערבות אלוהית. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד. כי כל מה שהיה בבעלותה של פרודנס בעבר, מ־1970 עד 1984, אבד במעבר דירה, נמסר או נמכר בידי סבתה הנקמנית שכבר מזמן מתה, כסוג קיצוני של עונש. ואת כל מה שלא הצליחה למכור שרפה סבתא פדינגטון המרשעת במדורה גדולה, כולל ספריית התווים העצומה של פרודנס. במדורה היו גם תמונות חתומות בידי נשיאים וכוכבי קולנוע וצ'ארוֹ.

"בכמה זה מבוטח?" שאלה פרודנס.

"כתוב 100,000 דולר."

היא מיששה את מחרוזת הפנינים הארוכה שלה. עלה בדעתה שמדורה יכולה להיות פתרון טוב. כי היא לא יכולה להחזיק את הפסנתר הזה בביתה, את הסמל המוחשי הזה לכישלון. 100,000 מכספי הביטוח יספיקו לקניית הרבה ספרים.