הסיגליות של חודש מארס

1

"אני מבין שזהו," אמר ג'ואל ונשען על דלת הכניסה לדירה שלנו. מבטו קיפץ לכל עבר, כאילו ניסה לשנן כל פרט מדירתנו בבניין הניו יורקי הדו־קומתי מתחילת המאה, זו שקנינו יחד לפני חמש שנים ושיפצנו בתקופה מאושרת יותר. הפתח עם הקשת המעודנת, מסגרת האח הישנה שמצאנו בחנות עתיקות בקונטיקט והובלנו בעגלה הביתה כאילו היתה אוצר, והעושר של קירות חדר האוכל. התייסרנו בלבטים על צבע חדש, ולבסוף הכרענו על אדום־מרוקו, גוון שהיה עמום ובוהק בעת ובעונה אחת, כמו הנישואים שלנו במידה מסוימת. ברגע שהצבע היה על הקירות הוא חשב שהוא כתום מדי. אני חשבתי שהוא מושלם.

מבטינו הצטלבו לרגע, אבל הסטתי את עיני במהירות מטה אל מתקן הסרט הדביק שבידי, משכתי ממנו בתנועה מכנית את פיסת הסרט האחרונה והדבקתי אותה בחופזה על הארגז האחרון שג'ואל בא לאסוף הבוקר. "רגע," אמרתי. לפתע קלטתי ששנייה לפני שסגרתי את הארגז ראיתי פיסה מכריכת עור קשה וכחולה. "לקחת את 'שנים של חסד' שלי?"

קראתי את הרומן הזה בירח הדבש שלנו בטהיטי שש שנים קודם לכן, אך לא את זיכרון הטיול רציתי לשמר בעזרת הדפים המרופטים. לעולם לא אדע איך הגיע ספרה זוכה הפוליצר לשנת 1931 של מרגרט אייר בארנס המנוחה לאותה ערימה מאובקת של ספרים לשימוש חופשי בלובי המלון, אבל כשהרמתי אותו מהתיבה ופתחתי את כריכתו הפריכה והסדוקה, הרגשתי איך לבי מתכווץ בתחושת קרבה אינטימית שלא יכולתי להסביר. הסיפור הנוגע ללב שנפרש בין דפיו, על אהבה ועל אובדן ועל קבלה, על תשוקות חשאיות ועול משקלן של מחשבות פרטיות, שינה לעד את האופן שבו התייחסתי לכתיבה שלי. ייתכן שזו אף היתה הסיבה לכך שהפסקתי לכתוב. ג'ואל מעולם לא קרא את הספר, ושמחתי על כך. הוא היה אינטימי מכדי שאוכל לחלוק אותו. קראתי בו, ונדמה היה לי שאני קוראת בדפי היומן הפרטי שלי, זה שלא כתבתי.

ג'ואל התבונן בי כשקילפתי את הסרט הדביק, פתחתי את הארגז, חיטטתי בתוכו ומצאתי את הרומן הישן. אנחה של תשישות נפשית נמלטה מפי.

"סליחה," הוא אמר במבוכה, "לא חשבתי שאת..."

הוא לא חשב הרבה דברים. אחזתי בספר, ואז הנהנתי וסגרתי שוב את הארגז. "זהו," אמרתי ונעמדתי.

הוא שלח מבט זהיר לעברי, והפעם החזרתי לו מבט. לכמה שעות נוספות, לפחות עד שאחתום על מסמכי הגירושים היום אחר הצהריים, הוא עדיין יהיה בעלי. ואף על פי כן היה קשה להביט אל תוך העיניים החומות הכהות האלה בידיעה שהאיש שנישאתי לו עוזב אותי לטובת אישה אחרת. איך הגענו למצב הזה?

סצנת סיום הנישואים שלנו הופיעה שוב בראשי כמו סרט טרגי, בפעם המיליון מאז פרידתנו. היא נפתחה בבוקר יום שני גשום בנובמבר. הכנתי ביצים מקושקשות עם כמות מוגזמת של טבסקו, בדיוק כמו שהוא אוהב, ואז הוא סיפר לי על סטפני. איך היא מצחיקה אותו. כמה היא מבינה אותו. על החיבור ביניהם. דמיינתי שתי קוביות לגו מותכות זו לזו, והתמלאתי חלחלה. מצחיק, כשאני נזכרת בבוקר ההוא, אני יכולה ממש להריח את הביצים השרופות בטבסקו. לו ידעתי שזה יהיה הניחוח של קץ נישואי הייתי מכינה פנקייקים.

הבטתי פעם נוספת בפניו של ג'ואל. עיניו היו עצובות וחסרות ביטחון. ידעתי שאם אשליך את עצמי אל בין זרועותיו, הוא עשוי לאמץ אותי אליו באהבה של בעל מלא חרטה שלא יעזוב, שלא יסיים את נישואינו. אבל לא, אמרתי לעצמי. הנזק נעשה. גורלנו נחתם. "שלום, ג'ואל," אמרתי. לבי יצא אליו, אבל הייתי חכמה מכדי למשוך את זה. הוא היה צריך ללכת.

ג'ואל נראה פגוע. "אמילי, אני..."

ייתכן שהוא חיפש מחילה? הזדמנות שנייה? לא ידעתי לומר.

הושטתי את ידי כמו כדי לעצור אותו. "שלום," אמרתי. הייתי צריכה לגייס את כל כוחי לשם כך.

הוא הנהן בכובד ראש ופנה אל הדלת. עצמתי את עיני ושמעתי איך הוא סוגר את הדלת חרישית. הוא נעל את הדלת אחריו. המחווה נגעה ללבי. עדיין אכפת לו... לפחות מהביטחון שלי. התנערתי והזכרתי לעצמי להחליף את המנעול והמשכתי להאזין לפסיעותיו, שהלכו ונעשו שקטות יותר עד שנבלעו בקולות הרחוב.

בשלב כלשהו אחר כך הטלפון שלי צלצל, וכשנעמדתי כדי לענות לשיחה גיליתי שישבתי על הרצפה, שקועה ב"שנים של חסד". כמה זמן עבר מאז שג'ואל עזב — דקה? שעה?

"את באה?" זו היתה אנבל, חברתי הטובה ביותר. "הבטחת לי שלא תחתמי לבד על מסמכי הגירושים שלך."

הבטתי מבולבלת בשעון. "סליחה, אנני," אמרתי, וגיששתי אחר המפתחות והמעטפה החומה בתיקי. הייתי אמורה לפגוש אותה במסעדה לפני ארבעים וחמש דקות. "אני בדרך."

"יופי," היא אמרה. "אני מזמינה לך שתייה."

המסעדה החביבה עלינו ביותר לארוחות צהריים היתה במרחק ארבעה בלוקים מהדירה שלי, וכשהגעתי לשם עשר דקות לאחר מכן, אנבל קיבלה את פני בחיבוק.

"את רעבה?" היא שאלה כשהתיישבנו.

נאנחתי. "לא."

אנבל קימטה את מצחה. "פחמימות," היא אמרה והעבירה לי את סלסילת הלחם. "את צריכה פחמימות. עכשיו, איפה המסמכים האלה? בואי נגמור עם זה."

הוצאתי את המעטפה מהתיק, הנחתי אותה על השולחן והבטתי בה בזהירות, כאילו היתה מעטפת נפץ.

"את מבינה שהכול באשמתך," אמרה אנבל בחיוך קטן.

הסתכלתי עליה ברוגז. "מה זאת אומרת באשמתי?"

"לא מתחתנים עם גברים שקוראים להם ג'ואל," היא המשיכה וצקצקה בלשונה. "אף אחד לא מתחתן עם ג'ואל. אפשר לצאת עם ג'ואל, אפשר לתת לו לקנות לך שתייה ודברים קטנים ויפים מטיפאני, אבל לא מתחתנים איתו."

אנבל עבדה על הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה חברתית. במשך שתי שנות המחקר שלה היא ניתחה מידע על נישואים ועל גירושים בדרך לא שגרתית. על פי הממצאים שלה אפשר לנבא את שיעורי ההצלחה של הנישואים לפי שמו של הגבר.

הינשאי לאלי, וייתכן שתראי ברכה בנישואייך למשך 12.3 שנים. בראד? 6.4. נישואים לסטיב דועכים בתוך ארבע שנים בלבד. ואם תשאלי את אנבל, לעולם — אבל לעולם — אל תתחתני עם פרסטון.

"אז מה אמרת שהנתונים לגבי ג'ואל?"

"שבע נקודה שתיים שנים," היא אמרה בטון נחרץ.

הנהנתי. הנישואים שלנו נמשכו שש שנים ושבועיים.

"את צריכה למצוא לעצמך איזה טְרֶנְט," היא המשיכה.

עשיתי פרצוף לא מרוצה. "אני שונאת את השם טרנט."

"בסדר, אז אדוארד או ביל או — לא, איזה ברוס," היא אמרה. "אלה שמות עם נישואים ארוכים."

"בטח," אמרתי בציניות. "אולי תיקחי אותי לסיבוב קניית בעלים בבית גיל הזהב."

אנבל גבוהה ורזה ויפהפייה — יפהפייה ברמת ג'וליה רוברטס. יש לה שיער כהה ארוך וגלי, עור לבן כמעט שקוף ועיניים כהות וחודרות. היא בת שלושים ושלוש ומעולם לא נישאה. הסיבה, אם תשאלו אותה, היא ג'אז. היא לא הצליחה למצוא מישהו שאוהב כמוה את מיילס דיוויס ואת הֶרְבִּי הֶנְקוֹק.

היא נופפה בידה למלצר. "ניקח שניים נוספים, בבקשה." הוא סילק את כוסות המרטיני, והן הותירו טבעות רטובות על המעטפה.

"הגיע הזמן," היא אמרה ברוך.

הושטתי יד רועדת למעטפה והוצאתי ממנה ערימת ניירות בעובי של סנטימטר בערך. העוזר של עורכת הדין שלי סימן שלושה דפים בפתקים דביקים בצבע ורוד בוהק ועליהם "חתמי כאן".

הושטתי את היד לתיק כדי להוציא עט וחתמתי את שמי בעמוד הראשון, בזה שאחריו ובזה שאחריו בגרון חנוק. אמילי וילסון בלמד מוארכת ובנון מודגשת. חתמתי בדיוק כך מאז כיתה ה'. ואז שרבטתי את התאריך, 28 בפברואר 2005, היום שבו הובאו נישואינו למנוחות.

"ילדה טובה," אמרה אנבל וקירבה אלי כוס חדשה של מרטיני. "אז את עומדת לכתוב על ג'ואל?" מכיוון שאני סופרת, אנבל, כמו כל אדם אחר שאני מכירה, בטוחה שכתיבת רומן על מערכת היחסים שלי עם ג'ואל במסווה קל תהיה הנקמה המתוקה ביותר.

"את יכולה לבנות סיפור שלם סביבו, ורק לשנות טיפה את השם שלו," היא המשיכה. "את יכולה לקרוא לו ג'ו ולהציג אותו כאידיוט מוחלט." היא נגסה במנה שלה וכמעט נחנקה מצחוק, ואז אמרה: "לא, אידיוט אימפוטנט!"

הבעיה היא שאפילו אם הייתי רוצה לכתוב רומן נקמה על ג'ואל, ואני לא, זה יהיה ספר נוראי. כל דבר שאכתוב, אם אצליח לכתוב בכלל, יהיה נטול דמיון. אני יודעת את זה כי התעוררתי כל בוקר בשמונה השנים האחרונות, התיישבתי ליד המכתבה שלי ובהיתי במסך הריק. מדי פעם אני מצליחה להרכיב שורה מעולה, או כמה עמודים סבירים, אבל אז אני נתקעת. וברגע שאני קופאת, אין שום דרך להפשיר את הקרח.

הפסיכולוגית שלי, בוני, אומרת שזה מחסום כתיבה קליני (כלומר, סופני). ההשראה שלי חולה, והפרוגנוזה שלה לא נראית טוב.

לפני שמונה שנים כתבתי רב־מכר. לפני שמונה שנים הייתי על גג העולם. הייתי דקיקה — לא שהיום אני שמנה (טוב, בסדר, אולי קצת בירכיים) — ונכנסתי לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", ואם היתה ב"ניו יורק טיימס" רשימה שמדרגת את האנשים שחיים את החיים הטובים ביותר, הייתי נכנסת גם אליה.

אחרי שהספר שלי, "קוראים לְאָלי לרסון", יצא לאור, הסוכנת שלי עודדה אותי לכתוב לו ספר המשך. הקוראים רוצים ספר המשך, היא אמרה לי, והמו"ל שלי כבר הציע להכפיל את המקדמה לספר שני. אבל לא משנה כמה ניסיתי, לא היה לי שום דבר נוסף לכתוב, לא היה לי שום דבר נוסף לומר. ובסופו של דבר הסוכנת שלי הפסיקה להתקשר. מו"לים הפסיקו להתעניין. קוראים איבדו עניין. ההוכחה היחידה לכך שחיי הקודמים לא היו אלא בדיה היתה תשלומי התמלוגים שהגיעו בדואר מפעם לפעם, ומכתב מקרי שקיבלתי מקורא קצת מופרע בשם לֶסטֶר מֶקֵיין, שהאמין שהוא מאוהב בְּאָלי, גיבורת הספר שלי.

אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שחשתי כשג'ואל ניגש אלי במסיבת ההשקה במלון מדיסון פארק. הוא היה במסיבת קוקטייל באולם סמוך, ואז הוא ראה אותי עומדת בפתח. לבשתי שמלת בטסי ג'ונסון, שב־1997 היתה השיא: שמלת סטרפלס שחורה שהוצאתי עליה סכום כסף מביך, אבל, הו כן, בהחלט, היא היתה שווה כל פני. היא עדיין בארון שלי, ולפתע הרגשתי דחף ללכת הביתה ולשרוף אותה.

"את נראית מדהים," הוא אמר, באומץ, יש לציין, עוד לפני שהציג את עצמו. אני זוכרת איך הרגשתי למשמע המילים הללו. אולי זה היה משפט הפתיחה הקבוע שלו, ואם להיות ריאלית, זה כנראה בדיוק מה שזה היה. אבל הוא נתן לי תחושה של מיליון דולר.

כמה חודשים קודם לכן, מגזין האופנה לגברים "ג'י־קיוּ" פרסם כתבה גדולה על הרווקים "מן השורה" המוצלחים ביותר באמריקה — לא, לא הרשימה שפעם בשנתיים מציגה בקביעות את ג'ורג' קלוני, אלא זאת שמנתה גולש מסן דייגו, רופא שיניים מפנסילבניה, מורה מדטרויט, וכן, גם עורך דין מניו יורק, ג'ואל. הוא הגיע לעשירייה הפותחת. ואיכשהו, אני תפסתי אותו.

ואיבדתי אותו.

אנבל נופפה בידיה מול פני. "כדור הארץ קורא לאמילי," היא אמרה.

"סליחה," אמרתי, ורעד קל חלף בי. "לא, אני לא אכתוב על ג'ואל." הנדתי את ראשי ותחבתי את הניירות בחזרה למעטפה, ואז הכנסתי אותה לתיק. "אם אני אכתוב שוב, זה יהיה שונה מכל סיפור שניסיתי לכתוב אי־פעם."

אנבל נעצה בי מבט מבולבל. "מה עם ספר ההמשך לספר הקודם שלך? את לא מתכוונת לסיים אותו?"

"כבר לא," אמרתי וקיפלתי מפית נייר לחצי, ואז קיפלתי אותה שוב.

"למה לא?"

נאנחתי. "אני כבר לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה להכריח את עצמי לייצר במהירות 85,000 מילים בינוניות, גם אם משמעות הדבר היא חוזה לספר. גם אם משמעות הדבר היא אלפי קוראים שמחזיקים בידיהם את הספר שלי בחופשה על החוף. לא, אם אני אכתוב שוב אי־פעם — אם אכתוב שוב בכלל — זה יהיה משהו שונה."

אנבל נראתה כאילו היא רוצה לעמוד ולמחוא כפיים. "תראי מה זה," היא אמרה וחייכה, "פריצת דרך!"

"ממש לא," התעקשתי.

"ברור שכן," היא מחתה. "בואי ננתח את זה רגע." היא שילבה את אצבעות ידיה. "אמרת שאת רוצה לכתוב משהו שונה, אבל אני חושבת שמה שרצית לומר זה שהלב שלך לא נמצא בספר הקודם."

"אפשר לומר את זה, כן," אמרתי ומשכתי בכתפי.

אנבל שלפה זית מכוס המרטיני שלה והכניסה אותו לפיה. "למה שלא תכתבי על משהו שממש מעניין אותך?" היא אמרה רגע לאחר מכן. "כמו מקום או אדם שמעוררים בך השראה."

הנהנתי. "זה לא מה שכל מי שכותב מנסה לעשות?"

"כן," היא אמרה, וסילקה את המלצר במבט של "אנחנו בסדר, ואנחנו עדיין לא רוצות חשבון", ואז פנתה שוב אלי ונעצה בי מבט חודר. "אבל באמת ניסית את זה? כלומר, הספר שלך היה נהדר — הוא באמת היה נפלא, אמילי — אבל היה בו משהו שהוא ממש... את?"

היא צדקה. זה היה יופי של סיפור. זה היה רב־מכר, לכל הרוחות. אז למה לא יכולתי להיות גאה בו? למה לא הרגשתי שום קשר אליו?

"אני מכירה אותך כבר הרבה זמן," היא המשיכה, "ואני יודעת שזה לא סיפור שצמח מתוך החיים שלך, או מתוך הניסיון שלך."

היא צדקה. אבל מה מהחיים שלי יכול להצמיח סיפור? חשבתי על הורי, על סבא וסבתא שלי, ואז הנדתי את ראשי. "זאת הבעיה," אמרתי. "לכותבים אחרים יש הרבה חומר להתבסס עליו — אימהות רעות, התעללות, ילדות מלאת הרפתקאות. החיים שלי היו כל כך רגילים. שום מיתות, שום טראומות, אפילו לא מוות של חיית מחמד. אוסקר, החתול של אמא שלי, בן עשרים ושתיים. אין שם שום דבר ששווה ספר, תאמיני לי, חשבתי על זה."

"נראה לי שאת לא מעריכה את עצמך מספיק," היא אמרה. "חייב להיות משהו. איזה ניצוץ."

הפעם הנחתי למחשבותי לנדוד, והן נדדו מיד אל דודתי הגדולה בִּי, הדודה של אמי, וביתה בבֵּיינבְּרידג' איילנד, במדינת וושינגטון. התגעגעתי אליה כפי שהתגעגעתי לאי. איך הנחתי לשנים רבות כל כך לעבור מאז הפעם האחרונה שביקרתי אצלה? בִּי, שהיתה בת שמונים וחמש, אבל תמיד אמרה שבקרוב ימלאו לה עשרים ותשע, מעולם לא הביאה ילדים לעולם, אז אחותי ואני היינו לנכדותיה המאומצות. היא שלחה לנו כרטיסי ברכה לימי הולדת עם שטר חדש של חמישים דולר, מתנות חג מולד מדהימות וממתקים לוולנטיין. כשהיינו מגיעות לבקר אצלה בקיץ מביתנו שבפורטלנד, אורגון, היא היתה מגניבה שוקולדים מתחת לכריות שלנו לפני שאמא שלנו הספיקה לצעוק: "לא, הן בדיוק צחצחו שיניים!"

בִּי היתה אישה לא קונבנציונלית, אבל היה בה גם משהו קצת משונה. באופן שבו היא דיברה יותר מדי. או פחות מדי. היא היתה יכולה להיות מסבירת פנים וקצרת רוח בעת ובעונה אחת, נדיבה ואנוכית. והיו גם הסודות שלה. כמה אהבתי שיש לה סודות.

אמי תמיד אמרה שכשאנשים חיים בגפם מרבית חייהם, הם נעשים חסינים למוזרויות שלהם עצמם. אני לא בטוחה שהשתכנעתי בתיאוריה הזאת, גם מפני שחששתי שלי עצמי צפויים חיי רווקות ארוכים. הרגעתי את עצמי בבדיקה עצמית חוזרת ונשנית.

בִּי. יכולתי לדמיין אותה בו ברגע ליד שולחן המטבח שלה בביינברידג' איילנד. מאז שהכרתי אותה היא אכלה מדי יום את אותה ארוחת בוקר: טוסט מלחם מחמצת בחמאה ובדבש. היא היתה מחלקת את הטוסט המוזהב לארבעה ריבועים קטנים ומניחה אותם על ריבוע של נייר סופג שקיפלה לשניים. כל ריבוע זכה לשכבה נדיבה של חמאה מרוככת, עבה כמו ציפוי של קאפקייק, ואז היא היתה מכסה כל אחד מהם במנה מפוארת של דבש. כילדה, ראיתי אותה עושה זאת מאות פעמים, וכיום, כשאני חולה, טוסט מלחם מחמצת עם חמאה ודבש הוא כמו תרופה עבורי.

בִּי היא לא אישה יפהפייה. היא מתנשאת מעל רוב הגברים, ופניה נראות איכשהו רחבות מדי, כתפיה גדולות מדי, שיניה נוכחות מדי. ועם זאת, התמונות בשחור־לבן מנעוריה חושפות ניצוץ של משהו, יופי כזה שיש לכל הנשים בשנות העשרים לחייהן.

אהבתי תמונה אחת שלה בגיל הזה בדיוק, שהיתה תלויה במסגרת מעוטרת בקונכיות גבוה על קיר המסדרון של בית ילדותי, לא בדיוק מקום מכובד — היה צריך לעמוד על שרפרף כדי לראות אותה בבירור. התמונה הישנה עם השוליים המסולסלים הציגה בִּי שמעולם לא הכרתי. כשהיא יושבת שם עם קבוצת חברות על שמיכה בחוף הים, היא נראתה חסרת דאגות ועל פניה חיוך מפתה. אישה נוספת רכנה סמוך אליה ולחשה על אוזנה. סוד. בִּי לפתה מחרוזת פנינים שהשתלשלה מצווארה ושלחה אל המצלמה מבט שמעולם לא ראיתי על פניה כשהביטה בדוד ביל. אני תוהה מי עמד מאחורי המצלמה באותו יום לפני שנים רבות כל כך.

"מה היא אמרה?" שאלתי את אמא שלי יום אחד כשהייתי ילדה והבטתי מעלה אל התמונה.

אמא לא הרימה את מבטה מהכביסה שהיא נאבקה בה במסדרון. "מה אמרה מי?"

הצבעתי על האישה ליד בִּי. "האישה היפה שלוחשת באוזן של דודה בִּי."

אמא נעמדה מיד וניגשה לצדי. היא הרימה יד וניקתה את האבק ממסגרת הזכוכית בקצה הסוודר שלה. "לעולם לא נדע," היא אמרה בצער ניכר והביטה בתמונה.

דודה המנוח של אמי, ביל, היה יפה תואר וגיבור מלחמת העולם השנייה. כולם אמרו שהוא התחתן עם בִּי בגלל הכסף שלה, אבל התיאוריה הזאת מעולם לא נשמעה לי סבירה. ראיתי איך הוא נישק אותה, איך כרך את זרועותיו סביב מותניה באותם קיצים של ילדותי. הוא אהב אותה, לא היה בכך ספק.

ואף על פי כן, ידעתי מהאופן שבו אמי דיברה שהיא לא היתה מרוצה מהקשר ביניהם, שהיא האמינה שביל היה יכול למצוא לעצמו מישהי טובה ממנה. בִּי היתה בעיניה לא קונבנציונלית מדי, בלתי נשית מדי, גסה מדי, הכול מדי.

ובכל זאת המשכנו לבוא לבקר אצל בִּי, קיץ אחר קיץ. גם אחרי שדוד ביל מת, כשהייתי בת תשע. זה היה מקום שמימי, עם השחפים שהתעופפו מעלינו, הגינות המשתפלות, הריח של מפרץ פּיוּגֶ'ט, המטבח הגדול וחלונותיו שפנו אל המים האפורים, רחש הגלים המתנפצים ללא הפסק אל החוף. אחותי ואני אהבנו אותו, ולמרות רגשותיה של אמי כלפי בִּי, ידעתי שגם היא אוהבת את האי. היתה לו השפעה מרגיעה על כולנו.

אנבל נעצה בי מבט ידעני. "אז יש לך שם איזה סיפור, אני צודקת?"

נאנחתי. "אולי," אמרתי בלי להתחייב.

"למה שלא תיסעי קצת?" היא הציעה. "את צריכה להתרחק לכמה זמן, לנקות את הראש."

עיקמתי את האף לשמע הרעיון. "לאן אני כבר יכולה לנסוע?"

"למקום רחוק מכאן."

היא צדקה. התפוח הגדול הוא חבר הפכפך למדי. העיר מאוהבת בך כשאתה מצליח ובועטת בך כשאתה נכשל.

"תבואי איתי?" דמיינתי את שתינו על חוף טרופי, יושבות תחת שמשייה ושותות קוקטיילים.

היא הנידה את ראשה. "לא."

"למה לא?" הרגשתי כמו כלבלב — כלבלב מפוחד ואבוד שרק מחפש מישהו שישים קולר על צווארו ויראה לו לאן ללכת, מה לעשות, איך להתנהל.

"אני לא יכולה לבוא איתך, כי את צריכה לעשות את זה בעצמך." זה כאב. היא הביטה ישר לתוך עיני, כאילו אני חייבת לקלוט כל מילה ממה שהיא עומדת לומר. "אמילי, הנישואים שלך הסתיימו ו... את מבינה, אפילו דמעה אחת לא הזלת עליהם."

בדרך חזרה לדירה שלי חשבתי על מה שאנבל אמרה, ובפעם השנייה באותו יום פנו מחשבותי אל דודתי בִּי. איך ייתכן שהנחתי לשנים רבות כל כך לעבור בלי לבקר אותה?

קול צרחה צווחני נשמע מעל ראשי, קול מתכת על מתכת שאין לטעות בו, והבטתי למעלה. שבשבת מזג אוויר בצורת ברווז מנחושת, מכוסה שכבה עבה של ירוקת אפרפרה מפגעי מזג האוויר, ניצבה על גג בית קפה קרוב. היא הסתחררה בקול רעש גדול.

ספגתי את המראה המוכר אל קרבי, ולבי הלם בחזי. איפה ראיתי את זה קודם? ואז זה הכה בי. הציור. הציור של בִּי. עד אותו רגע שכחתי לגמרי מציור הקנבס בגודל 12 על 17 סנטימטרים שהיא נתנה לי כשהייתי ילדה. היא נהגה לצייר, ואני זוכרת את הגאווה שחשתי כשבחרה בי להיות זו שתשמור על היצירה שלה. קראתי לה יצירת מופת, והיא חייכה למשמע המילים.

עצמתי את עיני ויכולתי לראות את תמונת צבעי השמן של הנוף הימי בשלמותו: שבשבת ברווז מעל בית חוף כפרי ישן וזוג שעומד על החוף, יד ביד.

התמלאתי אשמה. איפה הציור הזה? ארזתי אותו אחרי שג'ואל ואני עברנו לדירה הזאת. הוא חשב שהוא לא מתאים לעיצוב שלנו. בדיוק כפי שהתרחקתי מהאי שאהבתי בילדותי, ארזתי את שרידי עברי בארגזים. למה? בשביל מה?

האצתי את צעדי לכדי ריצה קלה. חשבתי על "שנים של חסד". האם ייתכן שהציור הגיע בסופו של דבר לאחד הארגזים של ג'ואל? או גרוע מכך, האם ארזתי אותו בטעות בארגז של ספרים ובגדים למסירה? הגעתי לדלת הדירה, הכנסתי את המפתח בבהילות לחור המנעול ואז רצתי במהירות במעלה המדרגות אל חדר השינה ופתחתי לרווחה את דלתות הארון. היו שם שתי קופסאות על המדף העליון. הורדתי אחת מהן ונברתי בתכולתה: כמה בובות פרווה מילדותי, קופסת תצלומי פולרואיד ישנים וגזירי עיתון בכמות שיכולה למלא מחברות מהשנתיים שבהן כתבתי לעיתון בקולג'. הציור לא היה שם.

הורדתי את הקופסה השנייה. בתוכה מצאתי בובת רותי־סמרטוטי, קופסה מלאה בפתקי התאהבויות מחטיבת הביניים ואת יומן נערת התותים מבית הספר היסודי שאהבתי כל כך. וזהו.

איך יכולתי לאבד אותו? איך יכולתי להיות רשלנית כל כך? נעמדתי ועברתי על הארון בפעם האחרונה. שקית ניילון שנדחסה לפינה אחורית תפסה את עיני. משכתי את השקית מאפלת הארון, ולבי פעם בציפייה דרוכה.

בתוך השקית, עטוף במגבת חוף בצבעי ורוד וטורקיז, היה הציור. אחזתי בו והרגשתי כאב עמוק, פנימי. השבשבת. החוף. הבית הכפרי הישן. כולם היו כפי שזכרתי אותם. מלבד הזוג. לא, משהו היה שונה. בדמיוני נושא הציור היה תמיד בִּי ודוד ביל. האישה היתה בלי שום ספק בִּי, ברגליה הארוכות ובמכנסי השבע־שמיניות התכולים שהיו לסימן ההיכר שלה. "מכנסי הקיץ שלי", היא קראה להם. אבל הגבר לא היה דוד ביל. לא. איך פספסתי את זה? לביל היה שיער בהיר, בלונד בגוון חול. ולגבר הזה היה שיער כהה, גלי וסמיך. מי זה היה? ולמה בִּי ציירה את עצמה איתו?

השארתי את הבלגן על הרצפה, לקחתי את הציור וירדתי במדרגות אל פנקס הטלפונים שלי. הקשתי את הספרות המוכרות בטלפון, נשמתי נשימה עמוקה והאזנתי לקול הצלצול הראשון ואז השני.

"הלו?" קולה נותר כשהיה — עמוק וחזק, רך בקצוות.

"בִּי, זאת אני, אמילי," אמרתי בקול סדוק מעט. "אני מצטערת שעבר כל כך הרבה זמן, פשוט..."

"שטויות, יקירתי," היא אמרה. "לא צריך להתנצל. קיבלת את הגלויה שלי?"

"הגלויה שלך?"

"כן, שלחתי אותה בשבוע שעבר אחרי ששמעתי את החדשות."

"שמעת?" לא סיפרתי ליותר מדי אנשים על ג'ואל. לא סיפרתי להורי בפורטלנד — כלומר, עדיין לא. לא סיפרתי לאחותי בלוס אנג'לס, עם ילדיה המושלמים, בעלה המאוהב וגינת הירקות האורגניים. אפילו לבוני, הפסיכולוגית שלי, לא סיפרתי. אבל לא הופתעתי לגלות שהחדשות הגיעו עד ביינברידג' איילנד.

"כן," היא אמרה. "ותהיתי אם תבואי לבקר." היא השתתקה לרגע. "האי הזה הוא מקום נפלא להחלמה."

העברתי את אצבעי על קצה הציור. רציתי להיות שם ממש באותו רגע — בביינברידג' איילנד, במטבח הגדול והחמים של בִּי.

"מתי את באה?" בִּי מעולם לא בזבזה מילים.

"מחר זה מוקדם מדי?"

"מחר," היא אמרה, "יהיה אחד במארס, החודש שבו המפרץ במיטבו, יקירתי. הוא מלא חיים."

ידעתי למה היא התכוונה כשאמרה זאת. המים האפורים התוססים. האצות הירוקות והחומות ובלוטי הים. יכולתי כמעט לטעום את האוויר המלוח. בִּי האמינה שלמפרץ פיוג'ט יש כוחות ריפוי אדירים. ידעתי שכשאגיע היא תעודד אותי לחלוץ נעליים וללכת לבוסס במים, גם אם השעה תהיה אחת בלילה, גם בקור של שש מעלות, וזו כנראה אכן תהיה טמפרטורת המים.

"ואמילי?"

"כן?"

"יש משהו חשוב שאנחנו צריכות לדבר עליו."

"מה זה?"

"לא עכשיו. זה לא לטלפון. כשתגיעי לכאן, יקירתי."

סיימתי את השיחה וירדתי אל תיבת הדואר. מצאתי שם חשבון אשראי, קטלוג של ויקטוריה'ס סיקרט — ממוען לג'ואל — ומעטפה רבועה גדולה. זיהיתי את כתובת השולח, ולקח לי רק רגע להיזכר איפה ראיתי אותה: על מסמכי הגירושים. וגם כי חיפשתי בגוגל את הכתובת שבוע קודם לכן. זה היה ביתו החדש של ג'ואל ברחוב 57 בניו יורק — הבית שהוא חלק עם סטפני.

האדרנלין געש בעורקי. לרגע חשבתי שג'ואל מנסה לחזור אלי. אולי הוא שלח לי מכתב, כרטיס ברכה, או רמז ראשון במשחק רומנטי של "חפש את המטמון": הזמנה לפגוש אותו איפשהו בעיר, שם יהיה רמז נוסף, ואחרי ארבעה רמזים נוספים הוא יהיה שם, יעמוד בפתח המלון שבו נפגשנו לראשונה לפני שנים רבות כל כך. והוא יחזיק ורד — לא, שלט — ועליו יהיה כתוב: אני מצטער. אני אוהב אותך. סלחי לי. בדיוק ככה. זה יהיה הסוף המושלם לרומן הטרגי. תן לנו סוף טוב, ג'ואל, גיליתי שאני לוחשת כשהעברתי את אצבעי על המעטפה. הוא עדיין אוהב אותי. עדיין יש לו רגשות כלפי.

אבל כשפתחתי את המעטפה ומשכתי בזהירות את הכרטיס עם הקצוות המוזהבים שהיה בתוכו, הפנטזיה שרקמתי התרסקה. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לבהות.

הבריסטול העבה. האותיות המהודרות. זו היתה הזמנה לחתונה. הזמנה לחתונה שלו. ארוחת ערב חגיגית בשש בערב. ריקודים. חגיגה של אהבה. בקר או עוף. נשמח לראותכם. נצטער אם יימנע מכם להשתתף בשמחתנו. הלכתי למטבח, חלפתי בשלווה על פני פח המחזור ודחפתי את הנייר המוזהב לפח האשפה, מעל קופסת טייק־אווי מעופשת של נודלס ועוף.

עברתי על שאר ערימת הדואר, הפלתי את המגזין, וכשהתכופפתי להרים אותו ראיתי את הגלויה מבִּי, שהסתתרה בין עמודי ה"ניו יורקר". בחזית נראתה המעבורת בלבן וירוק נכנסת לאיגל הרבור. הפכתי אותה וקראתי:

אמילי,

האי קורא לנו לשוב אליו בבוא העת. בואי הביתה. אני מתגעגעת אלייך, יקירה.

באהבה רבה,

בִּי

אימצתי את הגלויה אל לבי ושחררתי את כל האוויר שהיה עצור בי.