הסיפורים המועמדים לפרס גפן 2018

 כרטיס לכיוון אחד קרן לנדסמן

בשתיים לפנות בוקר רפי הודיע שבבוקר תגיע בחורה חדשה. שתיים לפנות בוקר. אחרי שנעלתי, ואחרי שגיביתי את כל הזיכרונות ואחרי שסיימתי לשלוח ללקוחות. רפי יודע שאני לא עובדת בשעות האלה, ובכל זאת התקשר ואמר שהוא מצא מישהי 'סוג אל"ף', שזה בדרך כלל אומר מישהי חסרת ניסיון לחלוטין, שמעולם לא עברה העתקת זיכרונות, ושתתפוס זמן ריצה שהייתי יכולה לנצל לשלוש בנות אחרות. בטח אפילו אין לה חיבור קבוע.

הבחורה התקשרה כשהייתי באמצע כוס הקפה השנייה. לפחות היא לא מהמאחרות. היא נחרדה כשאמרתי לה שהיא חייבת להשאיר טביעת אצבע וצילום רשתית בכניסה.

“אבל אתם מוחקים את זה, נכון?”

אני מביטה בהשתקפות על פני הקפה. "בטח.”

“כי זה לא חוקי.”

כאילו מכירת זיכרונות זה חוקי לגמרי.

“ברור שלא," אני עונה. ההשתקפות שלי נראתה שמוטה. חיוורת. לא זכרתי מתי אכלתי לאחרונה. מתישהו לפני שהוצאתי את הזיכרון של סלט כרוב הניצנים והכוסברה מהילד ההוא. הוא לא היה ילד, כמובן. הם כולם בגירים. זה הכלל היחיד שרפי באמת מקפיד עליו. אבל הוא היה נבוך ובקושי הצליח לעקוב אחרי ההוראות שלי, ובסוף קיצרתי את העתקת הזיכרון כי לא יכולתי לסבול יותר את הדרך שבה הוא זז בכיסא ולא הפסיק לבהות בי, ונותרתי עם הטעם הספוגי של מאכל לח מדי ועמוס מדי בתיבול לא מותאם.

כשהיא מגיעה לדלת המידע המלא כבר אצלי. גיל, מין, תאריך לידה, ההתיישבות השיתופית בה היא גדלה. אוי. עוד אחת מאלה. הייתי צריכה לנחש. לרפי יש חולשה לכל אלה שהגיעו משם.

הפרטים תואמים למה שרפי לקח ממנה כשהוא נפגש אִתה. אני מניחה שהוא לא סיפר לה שהוא לוקח ממנה מידע מלא. הוא אף פעם לא מספר להן. גם לי הוא לא סיפר.

קוראים לה סופי. היא דקה, כמו שרפי אוהב. הטוניקה שלה אדומה ומפוספסת, אבל הפסים בכיוון הלא נכון, והאדום שלהם בגוון בהיר מדי. היא עוטה כפפות לבנות. אני משתדלת לא לעוות את פני. מי עוטה כפפות לבנות היום? ועוד עם שמלה אדומה? זה כאילו היא התלבשה לפני שנה ושכחה להחליף בגדים.

אני מציעה לה שתייה, והיא מסרבת. הן תמיד מסרבות. גם אני סירבתי בפעם הראשונה.

החדר השלישי הוא החדר של החדשות. כך הן לא מרגישות קרובות מדי לקבלה, אבל לא בקצה, שם הן מרגישות מבודדות. אני מסבירה לה על הכיסא, על התהליך, ועל פי ההנהונים שלה אני מבינה שהיא לא שומעת דבר. גם אני לא שמעתי.

סופי רועדת כשאני מבקשת ממנה להוריד את הכפפה הארוכה. אני ממתינה. אין צורך להאיץ בהן. חרדה לא תעזור לי עכשיו. כשהיא פושטת את הכפפה אפשר לראות את הצלקות. הן עוטפות את כל כף ידה, מלחכות את זרועה ומחבקות את מרפקה. לרגע אני רוצה לשאול איך היא קיבלה אותן, אבל אין צורך. עוד רגע אני אוכל לראות בעצמי.

כצפוי, אין לה חיבור קבוע. איך הם רואים סרטים בהתיישבות הנידחת ממנה היא הגיעה? איך הם מוודאים שבן הזוג שלהם מתאים להם? איך הורים מחנכים את הילדים שלהם כשהם לא יכולים לראות מה הם חושבים? מזל שהחיבור הוא חד-כיווני. אם היא הייתה רואה את מה שאני חושבת עליה היא לא הייתה מוכנה להתחבר אליי עכשיו. אבל היא לא רואה, וכשאני נוטלת את ידה היא משאירה אותה בכף ידי, ואני מניחה את השבב הזמני ומתחברת אליה.

אני רואה זיכרון אחד מודגש בבירור. רפי סימן אותו עבורי.

שמים אפורים. אדמה גרגירית. אבק שמתרומם בכל צעד. היא ילדה בזיכרון הזה. מישהי רצה אִתה. היא לא מסתכלת אל מי שרצה לידה, ולכן אני גם לא יכולה לראות אותה, אבל אני יכולה להרגיש כמה הן מאושרות לרוץ ביחד. כשאין דבר שעוצר אותך, ואת יכולה להמשיך לרוץ עד האופק. הן צוחקות, והקולות שלהן משתלבים. אני מוודאת שההעתקה תקינה. הצליל של הצחוק יהיה חיוני ללקוחות. הוא הופך את הזיכרון לאמִתי יותר. בדל של עצב כרוך בזיכרון הזה. זו הפעם האחרונה שהן ירוצו ביחד. זו ידיעה מאוחרת יותר, בוגרת. זו הפעם האחרונה שהיא הייתה מאושרת. בגלל זה רפי רצה את הזיכרון הזה. הוא יתאים ללקוחות שמשלמים הרבה עבור זיכרונות מורכבים. בעיקר יוצרי סרטים שלעולם לא יחשפו מאיפה הם משיגים את הזיכרונות, שלא נלקחו מאף שחקן.

הזיכרון מתפוגג, אבל אני לא מנתקת את החיבור. אני מוהלת את הזיכרון שלה ממני בזיכרון אחר שאני מוצאת אצלה - אישה אקראית שהיא נתקלה בה ברחוב ודומה לי במבנה הגוף ובגובה. אם יחפשו אותי על פי הזיכרון של סופי, לא ימצאו אותי אלא מישהי אחרת. רפי לא טורח לעשות את זה. יש לו מספיק חברים שיחפו עליו אם אי-פעם יגלו מה הוא עושה. אני מנתקת אותה רק אחרי שאני מוודאת שלא נשאר דבר ברור אצלה.

“זהו?" סופי מושכת באפה.

אני מהנהנת.

היא מתיישבת בכיסא. "אני עדיין זוכרת את זה. חשבתי ש…" היא נושכת את שפתה.

“אני רק מעתיקה. אני לא מוחקת או לוקחת ממך מה ששלך.”

השֵׂער שלה מעט סתור. היא מעבירה את ידה בשׂערה, עוטה את הכפפה שאני מושיטה לה, וממתינה.

אני שולפת מכיסי את ריבוע הפלסטיק המכיל זיכרון לשימוש חד-פעמי. יש אלפים כמוהו בעיר. לעולם לא יוכלו לאתר אותנו על פיו. "בבקשה.”

סופי לא מישירה אלי את מבטה, היא רועדת ומלקקת את שפתה, ואוחזת בריבוע בעוצמה.

אני מלווה אותה ליציאה. חצי שעה אחרי שהיא הולכת מתחילות להגיע הקבועות שלנו. אִתן הכול פשוט יותר. יש להן חיבור קבוע, והן כמעט ולא צריכות אותי. אני יכולה להישאר בעמדת הקבלה ורק לוודא שההעלאות תקינות ושהקול והתמונה מתוזמנים היטב.

בערב רפי קופץ לברר "איך הלכה המשמרת". הוא מתכוון לברר איך החדשה הייתה. אני מראה לו סקירה של הזיכרון שהעתקתי. הוא מכווץ את מצחו כשהוא בוחן את הזיכרון, ואני סורקת את צדודיתו. פעם חשבתי שהוא נראה מכובד. איש עסקים, בדיוק כמו שהוא הציג את עצמו כשנפגשנו בפעם הראשונה, כשאני הייתי עם שמלה אדומה מפוספסת ולא ידעתי איך להתנהג ומה להגיד, והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג יותר והניח את ידו על ידי. הוא מעט יותר מבוגר ממני, ואני זוכרת את התקופה שחשבתי שהוא נאה.

אחרי שרפי קידם אותי מצאתי את הזיכרון ההוא והורדתי אותו לשימוש אישי. לא מחקתי אותו מהמאגר הכללי, כמובן. שרפי לא יֵדע שהחזרתי אותו לעצמי, ביחד עם כל הזיכרונות שהוא מחה ממני בזמן שהייתי כאן כמוצר, ולא כמנהלת המשרד.

“טוב," הוא מהמהם ופונה אלי. "מה את אומרת?”

זו שיחה ידועה מראש. "יש לה פוטנציאל.”

“מה נתת לה?”

“את שדה החמניות." הזיכרון הכי המוני שיש לנו. ילדה בשדה חמניות, השמש זורחת מעל, אישה מגוננת מאחוריה, שהיא לא יכולה לראות בבירור. זה תמיד עובד. כמעט לכולן יש בעיות עם אמא שלהן, וכמעט אף אחת מהן לא חוותה אהבה חסרת תנאים.

רפי תוחב את ידו לכיסו ומשחק בריבוע פלסטיק חד-פעמי. אני לא יכולה לראות את הריבוע, אני רק יודעת שהוא שם, כי רפי תמיד מסתובב עם ריבוע. תמיד יש אישה שאפשר לתת לה אותו כדי לשכנע אותה לבוא לכאן. או גבר שזקוק ל'טובה קטנה'. "אי-אפשר לדעת מתי תצטרכי קלף מיקוח", הוא אומר לי כשהוא מנסה להיות נחמד, ומוסיף, "זה יפתור לך בעיות ככה", ונוקש באצבעותיו, ואני תמיד מחייכת את החיוך המקצועי, ושותקת.

“טוב." הוא טופח על ברכיו ונעמד. "תקודדי את החדשה, תכניסי אותה למאגר.”

עשיתי את זה כבר. "אין בעיה.”

הוא משאיר עוד כמה הערות, מסתובב בחדרים הפנויים כדי לוודא שהכול נראה כראוי, והולך. אני מכינה לעצמי עוד קפה וממתינה למשמרת הערב.

אני מסיימת אחרי חצות. בחוץ אנשים משוטטים, בוהים בחלונות ראווה מהבהבים. פרסומות קופצות בשדה הראייה שלי. אני לא מחפשת זוגיות, אני לא צריכה נעליים חדשות, ובטח שאין לי זמן לבדוק מה התחדש בעונה האחרונה של תכנית פופולרית כלשהי. מה שאני צריכה זה לוודא שרפי העביר לי את המשכורת בזמן. שכר דירה. אוכל. זה הכול. בעיקר אני משתדלת לא לחשוב על המבט הרדוף בעיניה של החדשה.

***

סופי חוזרת אחרי שבוע. המבט שלה רעב. הכפפה הלבנה שלה מוכתמת בשוליים. היא לא מזהה אותי. אני מוליכה אותה לכיסא, ודבר ראשון בודקת מה קרה עם הזיכרון שנתתי לה. הנה. אהבה חסרת גבולות. היא נצמדה לזיכרון הזה כל כך הרבה, חזרה עליו שוב ושוב, עד שהיא שחקה אותו לחלוטין.

“אני חייבת למחוק אותו," אני אומרת, ומפעילה את ההקלטה מהר מספיק כדי לתפוס את הפחד והחרדה שמציפים אותה. לכל דבר יש שוּק. אפילו לפחד מציף שאי-אפשר להימלט ממנו. עם הלקוחות שאוהבים להרגיש סבל של אחרים אני אף פעם לא מתעסקת. זה הגבול שהצבתי לרפי. זה דבר אחד לדבר עם במאי שמחפש זיכרון לסרט, ודבר שונה לגמרי לדבר עם אדם שמרייר כשהוא חושב על הכאב שאחרים חווים.

“אבל… אבל…" קולה רועד.

“אם אשאיר אותו הוא יתחיל להפריע לזיכרונות האמִתיים שלך. את לא רוצה את זה." פעם הייתי צריכה להיאבק בעצמי כדי לא לגעת בהן, כדי לא לנחם אותן. אבל נחמה לא תעזור לי. "את רוצה לשמור את הזיכרונות שלך מופרדים מהזיכרונות החד-פעמיים." ועכשיו ההפוגה עליה התאמנתי כל כך הרבה פעמים עד שהיא מושלמת. לא קצרה מדי, כדי לא להישמע קצרת רוח. לא ארוכה מדי כדי שהן לא יתחילו לפתח רעיונות משלהן. "את רוצה זיכרון נוסף? אני יכולה לתת לך.”

וכמו כולן, היא מהנהנת.

“זה יהיה קצת יותר ארוך, אז אני צריכה לקחת משהו…”

היא עוצמת את עיניה. "תיקחי מה שאת צריכה." קולה צרוד.

זה כאילו הן מעבירות מאחת לשנייה את הטקסטים.

אני מקליטה כל רגע של מחיקת זיכרון. כל שנייה של אבדן. את הצורך הנואש שלה להחזיק בדמות החמימה והאוהבת עוד רגע, ואת חוסר היכולת להשלים עם מה שקורה. אחרי שאני מסיימת עם המחיקה אני שומרת את הקובץ, מקושר לזיכרון החרדה הקודם, ומחפשת זיכרון להעתיק.

לבסוף אני מוצאת אותו: סופי עולה למטוס ומוצאת את הכיסא שלה. אין שום שמחה בה, אפילו שברור לה שזה אמור להיות יום שמח. היא חוגרת את חגורות הבטיחות, שואפת את החמצן מהבקבוק כפי שהדיילות המוקלטות מורות לה. היא צריכה להסתכל במסך ולשמוע באוזניות כי אין לה חיבור קבוע. כשהיא מסתכלת על שכנהּ למושב אני מבחינה שגם לו אין חיבור קבוע. פרימיטיביים.

היא מביטה אל ידיה השלובות. בשולי הסוודר הוורדרד נאחז חוט אחד בצבע חום בהיר, ושתינו זוכרות שזה מהסרבל של הילדה אִתה היא רצה בשמש, ושהיום הייתה הפעם האחרונה שהן התחבקו. היא שולפת את החוט מהסוודר ומלפפת אותו על אצבעה שוב ושוב. מלפפת ומתירה, ומלפפת ומתירה, ושואפת את האוויר בעל הריח המתכתי ולא חושבת על כך שהיא עוזבת את הבית מאחור, את העולם שהיא חיה בו כל חייה.

אני יוצאת מהזיכרון רגע לפני שהוא מסתיים ומוחה את עיניי לפני שהיא פוקחת את עיניה.

“זהו?”

אני מסתובבת ומעמידה פנים שאני מתעסקת בחיבורי הכיסא. "את יודעת שיהיה קל בהרבה אם תכניסי חיבור קבוע, נכון?" קולי נשמע אגבי.

“אי-אפשר. אצלנו זה…" היא מושכת באפה. "בבית לא משתמשים בכאלה.”

אבל את כבר לא בבית. את הכי רחוק מהבית שאפשר, אבל שתינו יודעות את זה, ואני יודעת שאסור לי להציע לה נחמה כי אחרת היא לא תחזור, או שתחזור אבל תחושת האבדן שהיא תחוש לא תהיה מלאה מספיק, וזה מה שהלקוחות העשירים רוצים ואסור לי לחבל בכך. רפי הזהיר אותי פעם אחת. רק אחת. זה הספיק.

אני נותנת לה את הזיכרון של הים. ילדה טובלת את רגליה בים, אמא עומדת מאחור ועוזרת לה להתגבר על הפחד מפני המים הקרים. הזיכרון ישן, וכולם בעיר כבר עשו עליו סיבוב. אם ימצאו אותו עליה אי-אפשר יהיה לאתר מאיפה היא קיבלה אותו.

“זה כאב יותר הפעם," ממלמלת סופי, ואני יודעת שהיא לא מתכוונת להעתקה.

“זיכרונות מועתקים פחות חזקים. אני חייבת להגביר את הרגשות כדי שמה שיישמר יהיה זהה למקור." ושוב, אני צריכה להזכיר לעצמי לא לגעת בה. לא לנחם אותה. הן תמיד מזכירות לי את עצמי, ואני לא יכולה לנחם את מי שהייתי, כשאני ישבתי בכיסא ובכיתי כי ההעתקה חייבה אותי לחיות מחדש את כל הרגעים שהרעילו אותי, את כל מה שברחתי ממנו.

והיא הולכת, ומשמרת הבוקר מגיעה, ואני שותה עוד קפה, ולא מצליחה להפסיק לחשוב על הכאב באצבעי כאילו עדיין כרוך עליה חוט אחד בצבע חום בהיר.

***

סופי רזה יותר כשהיא מגיעה אלי בפעם הבאה, וזיכרון הים שחוק. כשאני משייטת בזיכרונות שלה אני רואה שהיא כן עצרה כדי לאכול, אבל מעט מדי. היא עדיין חוסכת לכרטיס חזרה הביתה. אני יכולה לקחת ממנה את התקווה לצאת מכאן, אבל אז היא תפסיק להגיע. עשיתי את זה פעם אחת, כשריחמתי על מישהי שהזכירה לי את עצמי. קראו לה סילבי. הגופה שלה נשטפה לחוף שלושה ימים מאוחר יותר, ורפי לימד אותי עוד לקח, ואחר כך העתיק את הזיכרון של הכאב כדי למכור אותו. עד עכשיו לא ידעתי מה כאב יותר, הלקח המקורי או העובדה שרפי עדיין ראה בי מוצר.

אני מוחקת את הזיכרון והיא מייבבת כשדמות האם המגוננת נעלמת ממנה, ואחר כך מפסיקה לבכות כי היא לא יודעת מה נלקח, ואני מחפשת את הזיכרון הבא. אני חוזרת לזיכרון הריצה ההיא, אולי משהו משם יקשר אותי לזיכרון אחר, כואב יותר? אני חולפת מעט קדימה. לילה, ואז יום, ואז יש ערֵמת חציר וחייל צעיר שמוצב קרוב, וכאב ודימום וצרחות, והחברה שלה מגיעה אבל מאוחר מדי, כשהיא רק שוכבת על החציר ומתייפחת, והחייל כבר מזמן לא שם, ואני מותחת את הזיכרון ושומרת אותו ומתייגת עבור הלקוחות המיוחדים של רפי. הם אוהבים בתולות.

אבל לפני שאני מתנתקת ממנה אני מחפשת עוד משהו. משהו שקשור גם הוא לחוט חום בהיר, ומוצאת. רק הודעה קצרה מהבנק על סכום כסף שנכנס ומספיק בדיוק כדי לכסות את החובות שלה, והיא לא יכולה לשלוח מכתב תודה כי הסכום לא היה מסומן, אבל היא יודעת בדיוק מי שלחה לה את הכסף, וברור לה שהסכום נשלח מאחורי גבו של הבעל, ובמקום מכתב תודה היא שולחת מכתב ריק שיעביר את כל מה שהיא לא יכולה להגיד.

סופי שוכבת על הגב בעיניים עצומות, דמעות זולגות על לחייה, והצרחות שלה עדיין מהדהדות בחדר.

כשהיא מתאוששת אני נותנת לה את הזיכרון של גן השעשועים. הוא עמיד יותר מהאחרים. היא רועדת כשהיא לוקחת ממני את ריבוע הפלסטיק, והמבט בעיניה אומר לי שהיא לא תמתין הפעם. היא תיקח עוד זיכרון ועוד זיכרון והיא תדעך כי הכסף כאן מספיק בדיוק לשכר דירה ולאוכל, והיא תהיה חייבת לבוא ולמכור עוד זיכרונות עד שנשתמש בכולם, והיא יודעת שבקרוב היא תצטרך לייצר חדשים. הן כולן מבינות את זה, לרוב בפעם הרביעית או החמישית. מבינות שהזיכרונות שלהן יספיקו רק לעוד כמה שליפות. ואז הן בוכות ומתחננות, ורפי רוכן לפנים ואומר להן, "את מבינה שהלקוחות שלי צריכים משהו מעניין. דברים כאלה אפשר להשיג בקלות. ככה," והוא נוקש באצבעותיו, והן מציעות לו מין והוא צוחק. נשים שנהנות יש מספיק. הלקוחות שלו, אלה שמשלמים סכומים גדולים באמת, מחפשים משהו אכזרי יותר. וכשהן מבינות הן יוצאות לרחובות, וחוזרות עם זיכרונות חדשים, ורפי מממן עבורן חיבור קבוע והן שוכבות בכיסא ובוהות בתקרה כשהן חוות את הכול שוב, רק כדי לקבל גישה לזיכרונות שרפי מאפסן. זיכרונות של בית חם ואוהב שנטוו בזהירות על ידי אנשים אמִתיים, ושהן לעולם לא יוכלו להשיג.

יש ארגונים שמנסים לעזור להן. משאירים כרטיסי ביקור והבטחות לשיחה מתי שרק ירצו, והן אף פעם לא פונות אליהם. לא בהתחלה, כשהן עדיין משוכנעות שהן כאן רק לקצת, רק עד שיסתדרו. הן פונות רק כשהן מוכות, מרוקנות, כשלא נותר דבר מהאישה שהגיעה לעיר חוץ משיירי זיכרונות שלא שייכים להן וטראומות מעוררות מחדש בשביל לקוחות שהן מעולם לא פגשו.

בפעם השלישית שלי בכיסא סירבתי לקחת את ריבוע הפלסטיק. מי שמחקה את הזיכרונות ממני לא הייתה טובה כמוני, לא ניחנה ביכולת שלי לראות זיכרונות, והיא השאירה מספיק כדי שאבין מה היא עושה. לא הייתי מוכנה לחוות שוב את אבדן הדמות האהובה, למרות ההקלה של הזיכרון. היא הזעיקה את רפי, והוא תחקר אותי, ואחר כך קידם אותי. הוא אמר שהוא צריך "בחורות עם ראש על הכתפיים ועיניים טובות", וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל עליי כעל אדם ולא כעל מוצר.

אחרי שהמשרד מתרוקן, אחרי שרפי עשה את הסיבוב, אני מרפרפת על כל הזיכרונות שנשלפו ממני. הם עדיין מקוטלגים, עדיין נגישים, ועדיין מבוקשים יחסית. הם לא כואבים כמו הזיכרונות של חלק מהנשים שמגיעות אלינו. אולי בגלל זה הייתי מסוגלת לסרב. אני חולפת על פניהם עד שאני מגיעה לפעם הראשונה שהגעתי לכאן. ברור שרפי שמר אותו.

אני לא סופי. אני אחרת. אני בחרתי את המקום שבו אני נמצאת.

אני עוברת על הזיכרונות ששלפתי מסופי. כולל את אלה שקטלגתי לשימוש עתידי. אני מחפשת את נקודת הפיצול. את ההבדלים בינינו. עשינו את אותה דרך, את אותם צעדים, את אותו חיפוש אחרי מקור הכנסה זמין ומהיר, וסיפרנו לעצמנו שזה רק זמני, רק עד שנצליח להתייצב. שכר דירה. אוכל.

כשאני מסיימת אני מכבה את ההקרנה ובוהה בדמותי המשתקפת מהמשטח הממורק של דלפק הקבלה, והעיניים הנשקפות אליי חזרה הן עיניה של סופי.

***

בבית אני מתחילה לחפש. קל לאתר את המושבה ממנה סופי הגיעה. מסובך יותר לאתר את החברה שכל מה שאני יודעת עליה הוא שאי-אז בעבר היא הייתה נשואה ושהיה לה סוודר חום.

אני מסננת על פי גיל, מעמד, מין, ובסופו של דבר מוצאת אותה. פנים רכים, מנומשת, שׂערה מלופף בכיפה על ראשה. היא עדיין גרה באותה מושבה ועדיין נשואה. יש לה שני ילדים. קוראים לה עגור.

אני מתקשרת אליה. היא עונה, ופניה מגלים לי שהיא הייתה בטוחה שזו סופי.

המסנן הרגיל שלי מופעל. אני לא מנסה להעמיד פנים שאני סופי. אני לא אצליח, והיא לא תאמין לי. במקום זה אני לובשת את פניו של רפי. "שלום," אני אומרת.

“טעות במספר.”

“החברה שלך בצרות. צרות רציניות." הקול שלו יוצא מפי. "היא מידרדרת. אני מנסה לעזור לה, אבל אני לא מצליח להוציא אותה." אני רוכנת לפנים, בדיוק כמוהו, ועגור נרתעת, אפילו שזה רק מסך. "היא צריכה שמישהי תציל אותה.”

“אני לא…" היא נדה בראשה. "בעלי, אתה לא מבין.”

“היא תמות." רפי שיוצא מפי מונע ממנה לדבר. "היא סומכת עלייך שתצילי אותה, כמו תמיד, ואת לא כאן. הכסף שאת שולחת לה לא מספיק. הכול כאן יקר יותר מאשר אצלכן, והיא בקושי שורדת.”

דמעות נקוות בעיניה של עגור. "היא לא מוכנה לחזור. ביקשתי ממנה, והיא לא מוכנה. היא מפחדת.”

“אני אעלה אותה על טיסה. את תפגשי אותה בשדה התעופה. את שומעת? ואל תיתני לה לחזור. לא משנה מה היא תספר לך.”

עגור מסכימה, ואני מנתקת. אני נכנסת לחשבון הבנק של סופי, ורואה את היתרה. היא לעולם לא תגיע לכרטיס טיסה ככה. לא בלי הכנסה משמעותית. אני מחשבת בראשי בזמן שאני בוחנת את החשבון שלה, ויודעת בדיוק כמה זיכרונות אצטרך להעתיק בפעם אחת בשביל הסכום החסר.

זה יכאב. אבל לא כמו מה שמחכה לה כאן.

***

זיכרון גן השעשועים מספיק לסופי לארבעה ימים. היא מכלה אותם מהר מדי. אני מוליכה אותה לכיסא, ומתחברת. קודם כל למחוק ממנה את הזיכרון ולהקליט את כל הכאב שבאבדן. אחר כך להתחיל למפות את כל הזיכרונות הכואבים שלה.

ללא רחמים אני עוברת עליהם אחד אחרי השני. איך אחרי שהיא הגיעה לספר על מה שקרה בערימת החציר, אמהּ טבלה את זרועה במים רותחים כעונש על ה'הפקרות’. איך הפקיד סירב לזווג אותה כי היא 'פסולה לנישואין'. איך אחיה זרק אותה מביתם כדי שהיא לא תכתים את שם המשפחה. איך עגור הציעה לה עזרה, והיא סירבה ועלתה על טיסה, מתביישת ממנה לראשונה בחייה. אני אוספת את הבדידות שלה כשהיא שוטטה בעיר הבלתי מוכרת, את הקור באמצע הלילה, את מראה הקירות החשופים בדירה, את ההודעות מהבנק. את כל הכאבים הקטנים המצטברים למשא שנראה גדול מכדי שאפשר יהיה לפרק אותו.

היא מתייפחת ככל שאני נוברת עמוק יותר בזיכרונותיה, אבל אני לא יכולה להפסיק. אני מחשבת את הסכום שיש לה, אבל כל הזיכרונות שאני מצליחה למצוא לא מספיק כואבים. לא מעוררים את מה שהלקוחות של רפי מחפשים. אני בודקת אם יש לה זיכרון שמח, משהו שאוכל להעביר ללקוחות הרגילים, אבל הכול צבוע בגוון עגמומי שהעניק להם המבט לאחור.

אני כמעט מתייאשת עד שאני מבינה. אני חוזרת לזיכרון הראשון שהעתקתי ממנה. היא והחברה הטובה, רצות ביחד בשדה. אני אומרת בקול, "אני מצטערת, אבל אני חייבת למחוק את זה.”

“לא!" היא צועקת, וכל הקלט שלי מוצף בה. אני מתעדת הכול, שומרת עבור הלקוחות. כל בדל, כל שביב תחושה. הכול מתועד עבור אנשים שנהנים מאומללות ומסבל של אחרים.

אני עוצרת את ההקלטה כשסופי מבינה שאני לא לוקחת ממנה את הזיכרון האמִתי שלה, והתחושות שלה דועכות מעט. אני מנתקת אותה מהחיבור הזמני ומביטה בעיניה.

“את תעשי כל מה שאני אומרת. את מבינה?”

היא מהנהנת. אפה אדום. דמעותיה זולגות.

אני לוקחת אותה לשדה, משאירה אותה בבדיקת הדרכונים, ועוקבת אחריה כשהיא נבלעת בהמון האדם. אני שולחת לעגור הודעת טקסט אנונימית ללא אפשרות תשובה, שתדע על איזו טיסה סופי נמצאת. עשיתי כל מה שאני יכולה עבורה, אני מחליטה, וחוזרת למשרד.

רפי מחכה לי שם. הוא זועם. אפשר לראות זאת על פי העמידה הקפואה שלו. על פי החיוך המהונדס שלו. "בוקר טוב," הוא אומר.

“בוקר טוב." אני הולכת למטבחון.

“זרקת את הרכש האחרון שלי על טיסה?”

בטח אחד החברים שלו הלשין לו.

קפה. סוכר. מים.

“את יודעת שיהיו עוד עשרות כמוה. מאות.”

אני מסתובבת אליו ומניחה את הספל על השיש. "לא.”

הוא מרים את גבותיו. "גנבת ממני?" ואני יודעת שהוא בודק את חשבון הבנק שלי. אבל לא שמרתי לעצמי כלום מההעתקה הבוקר. העברתי את כל הסכום שסופי הרוויחה לחשבון שלה.

היד שלי יציבה כשאני מערבבת את הקפה בספל. אני שותה מעט, אפילו שהנוזל רותח מכדי שיהיה לי טעים. אני צריכה להתייצב לפני שאני פונה אליו שוב ומביטה בעיניו. "אני לא לוקחת דברים שלא שלי, ואני לא ממשיכה לעשות את זה.” אני ממשיכה לדבר, לפני שמעט האומץ שנותר בי ייעלם. "אני לא אהיה אחראית לעוד גופות, או לעוד…" אני עוצרת לפני שאני מסיימת את המשפט.

רפי נוקש על השיש. "אין לי בעיה להחליף אותך ברגע. את לא טובה כמו שנדמה לך.”

אני מחקה את החיוך המהונדס שלו. "אני הרבה יותר טובה ממה שנדמה לך." אני אומרת ושולחת לו הודעה אישית. חיבור לחיבור. כל הזיכרונות שלו שקוטלגו בצורה שגויה באופן מכוון. כל הכאב, ההשפלות, הטעם של דם בפיו אחרי שהוטח על אספלט באמצע הלילה. ריח פירות נרקבים ושתן במחסה בו הוא גדל. השלושה שניגשו אליו והציעו לו מוצא. דרך להרוויח מספיק כדי לצאת משם.

הוא בוהה בי בעיניים פעורות. ייקח לו רגע להתאושש, לשלוף את כל הלכלוך שהוא שמר עליי, להשאיר אותי תחת משא שאני לא יכולה להשתחרר ממנו. להזכיר לי שבחוץ אין לי עבודה, אין לי קורות חיים מאורגנים כך שיסתירו את הפער של השנתיים האחרונות. אין לי ניסיון בדבר פרט לאיתור והעתקת זיכרונות.

“אז מה?" הקול שלו לא יציב כרגיל. "מה את מנסה להגיד?”

“שאני יותר טובה ממה שחשבת." אני אומרת בשקט ושולפת את הזיכרון שהיה מוסתר מתחת לזיכרונות הישנים שלו. עמוק, בלתי נגיש, פרט למי שיודע מה הוא רואה ואיך לחפש. אני שולחת אליו את הזיכרון של פניו, משתקפים במשטח הממורק של דלפק הקבלה, לידו פניה של סילבי, כשעוד הייתה בחיים וחייכה, וברקע אפשר לשמוע אותו מציע לה 'פעם אחרונה, שיהיה לך קצת אקסטרה לדרך’.

“אני הולכת עכשיו. אתה לא מחפש אותי. אתה לא פונה למעסיק הבא שלי. אתה נעלם מהחיים שלי," אני נוקשת באצבעותיי, "ככה.”

ומבלי להמתין לתגובה שלו אני משאירה מאחורי את הספל המלא, את הזיכרונות שכבר מכרתי, את הלקוחות, ויוצאת לרחוב, ולפני שאני מאבדת את מעט האומץ שלי אני פותחת שיחה לקו הייעוץ.

“שלום," אני שולחת הודעה כתובה, "יש לי כרטיס שהשארתן לי פעם. אפשר לדבר עם מישהי?”