הסיפורים המועמדים לפרס גפן 2020

סיפור זה הוא חלק מסדרת ״שומרי הערים״ ונכתב בהשראת המחזמר Come From Away, המבוסס על מאורעות שהתרחשו לאחר הפיגוע במגדלי התאומים. הוא קשור לסיפורים ״וויסקי בקנקן״ ו״מים בטעם אבק״ מאותה סדרה.

אני מתעורר בחדר לא מספיק חשוך ולא מספיק שקט, ראשי פועם בכאב, ומנסה להיזכר איפה אני. זה לא לוקח הרבה זמן – בין השאר, בגלל שברגע שאני ער מספיק אני פשוט יודע. אני בקוויבק סיטי, על גדות הנהר. כשהייתי קטן אבא היה בוחן אותי – ג׳ורדן או אמא היו סוגרים את הצלונים במטוס כדי שלא אוכל להציץ למטה, ואבא היה שואל אותי איפה אנחנו עכשיו.

אשמה מלווה את המחשבות על אבא ואמא. לא התקשרתי אליהם כבר חמישה ימים. אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד כרגע – לא איתם, לא עם האחים שלי, לא עם רוחות הערים. אפילו אם קיילה הייתה מתקשרת עכשיו, מתנצלת על הכול ומבקשת שנחזור להיות ביחד, הייתי אומר לה שאני לא רוצה לדבר.

אני זוחל מהמיטה ומנסה להבין מה העיר אותי. כאב הראש של ההנג-אובר הוא התשובה המתבקשת – אני מועד על שלושה-ארבעה בקבוקים ריקים של בירה ״מולסון״ בדרך לחדר האמבטיה. שלושה וחצי, אני מגלה אחרי שהנוזל הדביק נשפך על הרצפה ועל רגליי היחפות.

אני מביט במראה בפניי החיוורים, בעיניי האדומות, בזיפי הזקן, בשיער הפרוע, בחולצה המוכתמת. אני לא נראה כמו בחור בן עשרים ושלוש שזרקו אותו אלא כמו איש בן ארבעים שבילה עשרים שנה בכלא. אני לוקח שני אספירין עם שלוש כוסות מים, מצחצח שיניים, מתקלח ומתגלח. כשהראש שלי מתחיל להצטלל, אני מבין שלא ההנג-אובר העיר אותי, אלא תחושה לא נעימה, כמו שריר תפוס או גירוד במקום שאני לא יכול להגיע אליו, אבל בתוך הראש שלי.

הנורה של המזכירה האלקטרונית במטבח מהבהבת כשאני הולך להכין לעצמי קפה, ואני לוחץ על הכפתור וכמעט נחנק כשהיא מדווחת על שמונה־עשרה הודעות, כולן מאותו מספר. הבית.

אבא.

התחושה הלא נעימה משתנה בבת אחת למשקל כבד שנח במעמקי הבטן שלי, כמעט גורר אותי למטה. האצבע שלי רועדת כשאני לוחץ על שיחה חוזרת. קול מנומנם עונה אחרי כמה צלצולים ארוכים. ״הלו? מי זה?״

הם ישנו. אם היה קורה משהו לאבא, הם היו ערים. התובנה הזו וההקלה החלקית מובילות לתובנה נוספת כשאני מעיף מבט בשעון הקיר. חמש בבוקר. כלומר, שתיים בלילה בוונקובר. אני אידיוט. ״ג׳יימי?״

״מאט!״ הקול מצטלל כמעט מייד, מלא דחיפות ולחץ, ונשמע כאילו הוא מנסה לצעוק וללחוש במקביל כדי לא להעיר את כולם. ״יש לך מושג כמה פעמים התקשרנו?!״

מכונת הקפה מתחילה לטרטר ואני ממהר לדחוף מתחתיה את אחד הספלים הנקיים הבודדים שנותרו בבית. ״אני מצטער. התקשרתי ברגע שראיתי. הייתי ער המון שעות ברצף, וכשהלכתי לישון היה כבר כמעט צהריים –״

״אלוהים, מת׳יו! אתה בכלל יודע מה קרה?״

פתאום הטון שלו אינו כעוס ולחוץ, אלא כאוב, כמעט אָבֵל, והפחד שוב מקפיא אותי. אני מנסה לדחוף את המילים מבין שפתיי, לשאול את השאלה שאני מוכרח לשאול, אבל היא חונקת אותי, ואני לא מסוגל.

אחרי רגע ארוך כמו נצח ג׳יימי מדבר שוב, וגם הפעם יש דחיפות בקולו – אבל לא כעס, אלא חמלה. ״זה לא אבא, מאט. סליחה. הייתי צריך להתחיל עם זה. אבא בסדר.״

חולשה פתאומית אופפת אותי יחד עם תחושת ההקלה העצומה. אני מתיישב, עדיין מחזיק את ספל הקפה שלי. ״אמא כתבה במייל שהוא חולה. הדאגתי אותו.״

״לא, לא,״ קולו של ג׳יימי רך. ״ידענו שאתה בסדר. אתה בקוויבק סיטי, לכל הרוחות, לא באמצע השממות הקפואות. היא אפילו שלחה לג׳ורדי עדכונים עליך כדי שיעביר לאבא ואמא. מאט, תשמע, אתמול בבוקר –״

״מה שלומו?״ אני קוטע אותו. בחרתי בקוויבק סיטי בדיוק בגלל שפחדתי שאבא ינסה למצוא אותי ולא יצליח. כשיצאתי מהבית לפני שבוע ואמרתי שאני צריך קצת זמן לעצמי, מה שבאמת רציתי היה להתרחק ממקומות יישוב, אולי אפילו לעבור את הגבול לאלסקה לכמה ימים, אבל לא יכולתי לעשות את זה לאבא. באופן מפתיע, קוויבק סיטי אפילו לא הראתה את עצמה בזמן שהייתי כאן. הם כנראה סיפרו לה על קיילה ועל הפרֵדה.

״אבא? כרגיל, הלב. וכמובן, הוא חטף צינון קל שהפך לצינון קשה, כי במקום להחלים הוא התרוצץ כל היום אתמול... אבל מאט, תקשיב לי רגע.״ קולו מתמלא בדחיפות. ״היה פיגוע טרור בניו יורק – בעיר, ממש בלב מנהטן.״

״פיגוע? מה? על מה אתה מדבר?״ הראש שלי מסתובב לרגע, והתחושה במעמקי הבטן שלי סוף-סוף נראית הגיונית, גם אם שום דבר אחר לא.

״תדליק טלוויזיה,״ ג׳יימי אומר.

אני מציית כמו רובוט והולך לסלון, אני מנסה להדליק את הטלוויזיה כשהטלפון האלחוטי בידי האחת וספל הקפה ביד האחרת, וחולף רגע לפני שאני מבין שחסרה לי יד ומניח את ספל הקפה בצד. אני מתחיל להעביר ערוצים כדי למצוא מהדורת חדשות או אקטואליה, אבל עוצר כעבור רגע. בכל הערוצים משודרות מהדורות חדשות. אני בוהה בתמונות.

״שני מטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים,״ ג׳יימי אומר בשקט. ״המגדלים קרסו. מדברים כרגע על אלפי הרוגים. ויש עוד שני מטוסים חטופים.״

״מה...״ אני מנסה להדביק את הקצב שלו ומרגיש איטי מאוד בזמן שמחשבותיי מתרוצצות הלאה. ״אלוהים אדירים.״ אלפי הרוגים. לא ברעידת אדמה, לא בצונאמי, לא בהוריקן. בפיגוע טרור. מעשה שבני אדם עשו.

״מישהו יצר קשר? הם צריכים עזרה?״

ג׳יימי נאנח, ואני כמעט שומע באנחה את גלגול העיניים שלו, בדיוק כפי שהוא היה מסוגל לשמוע את הפחד בשתיקתי. אני לא מדבר על הבית הלבן או עיריית ניו יורק, וגם לא על ארגוני הצלה או סיוע הומניטרי, אלא על השומר של ארצות הברית, קארל יאנג. אני זוכר היטב את הפעם האחרונה שאבא נסע לפגוש אותו, למרות שהייתי רק בן שתים־עשרה – זו הייתה הפעם הראשונה ואולי היחידה ששמעתי את אבא אומר משהו רע על מישהו. דעתו הכללית של מר יאנג על הקנדים הייתה שאנחנו חלשים, מנותקים מהמציאות ושהליברליות-כביכול שלנו היא מסווה לקומוניזם. הוא אמר לאבא שהסיבה היחידה שקנדה עדיין קיימת היא כי ארצות הברית, ברוב טובה ונדיבותה, מאפשרת לנו להמשיך להתקיים ולחלוק איתה את אותה יבשת. גם אם אתה אידיוט מספיק כדי לחשוב ככה, לא אומרים דברים כאלו לשומר ערים.