הסיפור לשבת

הסיפור לשבת — הקדמה

אז איך זה קרה?

יש דברים שקורים הרבה לפני שיש לנו מושג שהם נוצרים. כך קרה גם עם "הסיפור לשבת".

הסיפור מתחיל לפני ארבע שנים כמעט. דף הפייסבוק שלי "אלון גל" דישדש לו. לעתים רלוונטי ולעתים לא — הכול על פי מצב הרוח שלי והנכונות שלי להקדיש לו זמן ואנרגיה.

הקיץ כבר היה בפתח, והחלטתי לצאת לנופש קצר בארץ כדי לנקות את הראש. ביום שישי בבוקר הגעתי למלון "הגושרים", ושם, ברגע של שקט על שפת הברֵכה, קראתי סיפור רשת שנשלח אלי מאוהֵד ישראלי שחי באנגליה ועקב אחר פעילותי.

הסיפור היה מקסים והעלה חיוך גדול על פני.

באותו הרגע קיבלתי החלטה. ביקשתי את רשותו לפרסם את הסיפור והעליתי אותו לדף הפייסבוק, וכך בעצם ייסדתי את הפינה "הסיפור לשבת".

התגובות היו מדהימות.

בתוך שעות ספורות צבר הפוסט עשרות אלפי צפיות, אלפי לייקים ושיתופים, ובעיקר תגובות המביעות שמחה והתרגשות.

מאז לא הסתכלתי לאחור...

החלטתי להחיות את דף הפייסבוק שלי, להשקיע בו, לטפח אותו ולשתף בו את פעילותי התקשורתית, סרטונים, טיפים, רעיונות, ובעיקר... את "הסיפור לשבת".

מאז, שבוע אחר שבוע, שישי אחר שישי, אני מפרסם בדף שלי סיפור לשבת. אני עובד על הסיפור הזה ממש קשה!

העבודה מתחילה כבר ביום ראשון או שני, כאשר אני חורש סיפורי עמים, ציטוטים ושירים מהארץ ומהעולם. בודק, שואל, משרבט, כותב, עד שלבסוף הסיפור מתגבש אל מול עיני.

כמה מהסיפורים נכתבים מתוך חיי והתנסויותי האישיות. אחרים הם סיפורים עממיים, שאני מעבד ומפתח כך שיעבירו מסר חינוכי מסוים. ישנם סיפורים המתחילים בציטוט יפה, שאותו אני מפתח לסיפור.

בסיום כל סיפור אני מוסיף "נמשל" — מה אפשר ללמוד מהסיפור וכיצד הוא מתבטא בחיינו. הנמשל הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור, ובלעדיו הסיפור ממש "חצי בן אדם"...

זאת הסיבה שעל כריכת הספר הזה נכתב "מסַפֵּר אלון גל", ולא "מאת אלון גל". מדובר במקורות רבים, שונים ומרתקים מהארץ ומהעולם. לצערי, לרוב לא ניתן להגיע למקור הראשוני, מכיוון שמדובר בכתיבת רשת או בסיפורים עממיים.

בכל מקרה, אני מקפיד לעבוד על כל סיפור, לערוך אותו וגם להוסיף לו תוכן, כדי שיהיה ברור, מרגש ומעצים.

עם הזמן, "הסיפור לשבת" צבר נפח, קיבל משמעות והפך להיות חשוב לי ולעשרות אלפי אנשים.

בכל שישי אחרי שהסיפור מתפרסם, אני מקבל מאות תגובות מרגשות של קוראים, שמפצירים בי להפוך את "הסיפור לשבת" לספר.

לפני כמה חודשים הבנתי שכך צריך להיות.

פתאום הבנתי שהספר הזה החליט לקרות מעצמו. אז, לפני ארבע שנים כמעט, ברגע אחד קסום שם על הדשא, ליד הברֵכה בקיבוץ הגושרים.

רוב הסיפורים הכלולים בספר זה פורסמו בדף הפייסבוק, וקצתם חדשים ונוצרו במיוחד בשביל הספר.

למה הסיפורים הללו נוגעים בנו כל כך עמוק?

אנחנו חיים בתקופה מרתקת, כולנו רוצים להרגיש, לגעת, להגשים ולהשיג. הכול זז מהר, אינסוף פרטי מידע, אפשרויות, שאלות ומחשבות.

בעולם שכזה אין פלא שאנחנו מוטרדים. הממד ההשוואתי מקשה עלינו לחוות שקט ושלוות נפש.

איך יוצרים את האיזון הקסום שבין להשיג ובין פשוט להיות? אינסוף שאלות מתעוררות בנו ומסרבות לתת לנו מנוח...

בכל יום אני מקבל פניות מהורים כואבים על שאינם רואים את ילדיהם. אבות שמספרים כי הם מגיעים הביתה רק אחרי שהילדים כבר הלכו לישון. כאב עצום על החמצה ועל מרוץ החיים הבלתי פוסק.

אלה הם חיינו, וברוב המקרים שגרת המרוץ מונעת מאיתנו לשים לב למה שחשוב, לעצור וליהנות ממנו.

ייתכן שהנושא המעניין ביותר והחמקמק ביותר, שבו משקיעים בני האדם את זמנם, הוא המרדף אחר האושר. כולם רוצים להיות מאושרים, אך על פי רוב מתארים האנשים שהם חווים בחייהם פספוס, בזבוז וחוסר.

אם כך, מהם המרכיב המיוחד, הסוד הגדול, הטעם במתכון, שמעסיקים אותנו כל כך, וכמעט תמיד נשארים מחוץ להישג ידנו?

אמנם לא ניתן להגיע לשורש העניין בכמה פסקאות, אך בשיחה זו בינינו אנסה לשפוך אור על עיקרון בסיסי שאני מאמין בו.

עלינו להבין ששורש הבעיה טמון בכך שרובנו מתייחסים למושג "אושר" באמצעות המשוואות הבאות: "אם יהיה לי X, אהיה מאושר" או "אם אהיה Y, אהיה מאושר".

המכנה המשותף למחשבות אלו הוא: האושר שלנו תלוי בדבר־מה חיצוני לנו, כגון כסף, תפקיד, מעמד, אהבת אחר/ת וכדומה. לפי תפיסה זו, מה שמשתנה במהלך החיים אינו העיקרון, כי אם הגורם המשתנה. אני מתכוון לכך שאותו דבר שעלי להשיג, הגורם החיצוני לי, משתנה בכל פעם, בעוד אני שומר על אותה הנחת יסוד שאם רק אשיג את המטרה הנוכחית, יקרה הנס ואהיה מאושר.

כאשר נוסחה זו עומדת למבחן המציאות, מתחילה להתברר התרמית, אך למרות זאת איננו מוכנים להתנתק מהמשוואה. רבים המאומנים שפגשתי בחיי, שסברו כי אם תהיה להם מערכת יחסים זוגית אוהבת, ללא ספק ישיגו את האושר המיוחל. בפועל, כולנו יודעים שאף כי מערכות יחסים הן עניין חשוב ומלא בתוכן, אין הן הערובה לאושר, והן כרוכות באינספור שעות כאב וחוסר סיפוק לצד שעות השמחה והאהבה.

פעם היה לי חבר שאמר לי כי אם יתקבל ללימודי רפואה — יהיה המאושר באדם. ואכן, הטוב מכול קרה, והוא התקשר לספר לי באושר אין קץ שהתקבל ללימודי הרפואה. לאחר חצי שנה פגשתי אותו באירוע חברתי, כשעיניו אדומות ומצחו מקומט. הוא שיתף אותי באכזבתו משיטת הלימוד, אך הבטיח לי, או לעצמו, כי כאשר יסיים את הלימודים, ללא ספק יהיה מאושר. לאחר תקופה פגשתי אותו שוב, לאחר שהפך לרופא מתמחה. אין צורך להגיד שלצד הסיפוק שחש על הגשמת המטרה, פגשתי אדם עייף וממורמר לא פחות מהאדם שפגשתי בעת הלימודים. היתה לנו שיחה קצרה, שבה הוא הסביר לי באיזה אושר גדול יתמלאו חייו לאחר שיהפוך למנהל מחלקה. אגב, היום אנחנו בקשר מצוין, והוא מתפרנס כמוכר תכשיטים בכל יום שלישי ושישי במדרחוב בתל אביב. ואגב, עושה רושם שהוא די מאושר... מה שהשתנה, הוא הסביר לי, זה לא התפקיד כי אם המשוואה. הוא הבין שהאושר אינו תלוי בתפקיד הבא, אלא בהחלטה הפנימית שלו פשוט להיות מאושר, בלי להיות תלוי בגורם חיצוני.

בראש ובראשונה צריך להבין כי האושר שלנו אינו מותנה בתפקיד או באירוע חיצוני כלשהו. החיים הם עניין מורכב, והעבודה העצמית היא אינסופית. לפיכך אושר הוא בחירה פנימית פשוטה, שיש להתאמן עליה מדי יום, גם אם בהתחלה האימון הוא טכני לחלוטין.

עלינו להזכיר לעצמנו בכל רגע, כי האושר לא נמצא שם בחוץ, אלא בבחירה פשוטה פנימית שלנו ליהנות ממה שיש, וגם לא יזיק לשנן את מה שנתפס אצל רובנו כמשוואה — איזהו עשיר, השמח בחלקו.

ואיך כל זה קשור ל"סיפור לשבת"?

פשוט — כשאלו הן נסיבות חיינו, אנחנו חייבים למצוא דרכים לעזור לעצמנו להיזכר, לקרוא לעצמנו לעצור, לשלוח לנו מסר, לרַגש, לחשוב. קריאה קדמונית, צעקה של הלב, מצפון.

סיפור שמגיע ממקומות אחרים, המכיל מוסר השכל ומבנה נכון, שולח את זרועותיו הדמיוניות מעבר לחומות השגרה ואוחז בנו במקומות הנכונים, כדי שנזכור לאהוב, להבין, לחמול, לצחוק, לנשום.

בשני העשורים האחרונים הרציתי, הנחיתי ואימנתי יותר ממיליון בני אדם.

בכל מפגש שכזה סיפרתי סיפור.

סיפור על דבר־מה שקרה לי בילדותי, או על מאומן שבא מרקע מיוחד, או על אמי זכרה לברכה, שניצחה בעצמה, בידיים קשורות מאחורי הגב, את היטלר וחבורת מרצחיו.

בכל פעם הפלא מתרחש מול עיני — המשתתפים בהרצאות עוצרים לרגע את נשימתם, מביטים מרותקים וחווים מסע אל תוך עצמם. זה כוחו של סיפור.

כמעט בכל יום עוצר אותי מישהו ברחוב ומשתף אותי, איך סיפור כזה דירבן אותו לשפר את חייו ולמצוא את האומץ לשנות את מסלולם.

אז איך לקרוא את הספר?

ראשית — איך שנכון לכם...

אני בחרתי לארוז לכם את הסיפורים על פי מסע בין ימים, חודשים ועונות. על פי חגים, נקודות ציון ואירועים שפרושים על פני השנה.

אפשר וכדאי לקרוא כל סיפור בכל עת. חוכמת הסיפור ומה שיש לו ללמד אותנו נכונים לכל רגע.

עם זאת, ניסיתי לספק לכם את ההקשר. יש רוח ומחשבה מסוימות המשותפות לכולנו בראש השנה, ביום הכיפורים, בגשם הראשון של השנה וביום האהבה...

למחשבה ולזיכרון המשותפים האלה כיוונתי כששזרתי את הסיפורים לאורך השנה.

מעבר לכך, לסיפורים יש כוח העצמה ועידוד יוצא מגדר הרגיל.

אמר לי פעם איש חכם, שאדם מצליח הוא אדם ששומר על אופטימיות בין מפלה לכישלון.

זהו אחד המשפטים החכמים ששמעתי מעודי. ימינו רצופים קשיים, כאב ומפלות קטנות וגדולות. ככה זה, איש אינו פטור מכך. קשיים בעבודה, בעיות כלכליות, מחלה או מוות של אנשים יקרים לנו, מלחמות, פרֵדות ומה לא... איכות חיינו תיקבע על פי יכולתנו להתייחס לקשיים בפרופורציות הנכונות. בעת ההתמודדות עם הקשיים יש לזכור את כל מה שיש לנו. לקצר את זמן הכאב, להימנע מהסבל, לזכור שיש אור בקצה המנהרה.

כשתתחילו לקרוא, תבינו — כל סיפור לשבת מכיל יהלום שלא יסולא בפז — היכולת לרגש, להעלות חיוך, לחזק, לפזר את החושך בזמנים שהחושך מקיף אותנו ומאיים לבלוע אותנו.

הניחו את הספר ליַדכם במקום שבו תזכרו לפתוח אותו ברגעים קשים שכאלה...

זכרו, דווקא בימים של חושך אנחנו שוכחים להיעזר, לשלוח יד לאלו שמבקשים לתת יד.

"הסיפור לשבת" ליד המיטה יכול להיות זה שיזכיר לכם שאפשר להמשיך, שאפשר לבקש, שהטוב כבר פה בפתח, רק צריך לפתוח את הדלת ולתת לו להיכנס.

שאלוהים ייתן לכם כוח ושמחה כל ימי חייכם, אמן.

תודה לכם על ההקשבה.

אלון גל