הסיפור של השבת

פרק ראשון טעמי השבת א. מבוא

מהם טעמיה של השבת? מדוע נקבעו כללי התנהגות מיוחדים ליום זה? פרק זה יוקדש לבירור שאלות אלה. תחילה נבחן את הטעמים המפורשים בפסוקי המקרא ולאחר מכן נעמוד על הטעמים שניתנו לשבת במהלך הדורות - בפרט בדורות האחרונים - על ידי הוגים שומרי מצוות וחילונים - ונבחן כיצד הם מתייחסים לטעמים הקדומים.

ב. ברכה וקדושה

בתחילת ספר בראשית מוזכרת השַׁבָּת כיום שבו שָׁבַת הקב"ה לאחר שסיים את מלאכת הבריאה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֽׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשֽׂוֹת:4

בפסוקים שצוטטו מוזכרים שני מאפיינים ששיווה הקב"ה ל"יום השביעי": ברכה וקדושה. יש שפירשו שהברכה והקדושה הללו אינן נוגעות ליום השבת החוזר ובא בכל שבוע, אלא ליום השביעי של הבריאה בלבד. כך מפרש הרשב"ם: "כשהגיע יום השביעי הכל היה מוכן ונמצא יום השבת מבורך".5 גם האברבנאל הולך בדרך זו ומפרש את מרכיב הברכה כנוגע לתכונה הטבעית של החי והצומח בעולם, שהיא היכולת לפְרות ולרבות ו"להוליד בדומה לו".6

כמו כן, היחס בין הברכה לקדושה המוזכרות בפסוקים אינו ברור. לפי אפשרות אחת, מדובר במוטיב אחד בלבד: הקב"ה בירך את יום השביעי בכך שהוא קידש אותו. לפי אפשרות שנייה, מדובר בשני מוטיבים שונים: הקב"ה בירך את יום השביעי וגם קידש אותו. האפשרות הראשונה מוזכרת באברבנאל, המביא בשם רבנו נסים "שהברכה והקדושה אחת הן שברכו במה שקדש אותו".7 לעומת זאת, במדרש פרקי דרבי אליעזר נתפסות הברכה והקדושה כשני רכיבים נפרדים: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשַּׁבָּת הַזֶּה נָתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל בֵּינִי לְבֵינָם, בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה פָּעַלְתִּי אֶת הָעוֹלָם וּבַשַּׁבָּת נַחְתִּי, לְפִיכָךְ נָתַתִּי לָהֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי מְלָאכָה, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה וּמְנוּחָה לִי וְלָהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".8 בדרך זו הלכו גם רוב פרשני התורה שפירשו ש"ויברך אלקים את יום השביעי" היא מוטיב נפרד מ"ויקדש אותו". בהנחה שהברכה והקדושה הן תכונות נפרדות, החלות על כל השבתות ולא רק על שבת בראשית, יש לברר מה טיבן.

אשר לברכה, יש שהבינו שמדובר בפנייה של האל לאדם ולא בתכונה המוטבעת ביום. כך, למשל, כותב הרמב"ן שהקב"ה ציווה "לברך אותו (את יום השבת) ולהדרו".9 גם רס"ג נמנע מלפרש שמדובר באחד מהמאפיינים המוטבעים ביום השבת, ומסביר שהמילים "ויברך אותו" מתייחסות לשומרי השבת, שהקב"ה מברך אותם כשכר על שמירתם את השבת.10 לדעת רד"ק, שמירת השבת יש בה משום ברכה לנפש האדם, בכך שבגלל השביתה ממלאכה יוכל האדם להתפנות ולעסוק בחוכמה.11

רוב המפרשים הבינו שהברכה שבה מדובר היא תכונה עצמית שהטביע הקב"ה ביום השבת, אך הם נחלקו בשאלה מהי מהותה של אותה ברכה. יש שפירשו שהברכה נוגעת לסגולות מיוחדות הניתנות לבני האדם בשבת. חז"ל והראשונים דיברו על כך שיש לאדם "מאור פנים" מיוחד בשבת,12 על נשמה יתרה שמקבל האדם בשבת,13 על כוחות שכליים המוענקים לו,14 ולהבדיל, על כך שניתנת לאדם בשבת יכולת מיוחדת של אכילה ושביעה.15 לעומת זאת, יש שפירשו שהסגולה מוטבעת ביום השבת עצמו והיא באה לידי ביטוי בבריאה בכל דרגותיה. במדרש קדום מובא מעשה בנר שמן שדלק כל השבת מבלי שהשמן נחסר.16 בתלמוד ובמדרש נאמר שביום השבת נהר הסמבטיון נח מזעפו,17 במדרש אחר מצוין שלמאכלים יש טעם מיוחד בשבת,18 בספר הזוהר נכתב שביום השבת הגיהינום שובת וניתנת מנוחה לרשעים,19 ולדעת הזוהר, השבת היא מקור הברכה של השבוע כולו במובן זה שכל השפע והברכה שבעולם מקורם ביום השבת.20

בדומה למוטיב הברכה, גם בנוגע למוטיב הקדושה לא ברור אם מדובר בחובות המוטלות על האדם שבעשייתן השבת מתקדשת או בקדושה המוטבעת ביום השביעי. רלב"ג21 סבור שהקדושה מתבטאת בהתנהגות היהודי בשבת.22 גם רשב"ם מפרש "'ויקדשהו' - לשבות בו לעדות", כלומר, הקדושה באה לידי ביטוי באיסור המלאכה בשבת.23 לעומת זאת, מהמקורות הזוהרים והקבליים משתמע שהקדושה אינה נובעת מאיסור המלאכה אלא קודמת לו ומהווה לו סיבה. לפי גישה זו, יש ליום השבת סגולות רוחניות מיוחדות והן הנימוק לאיסור המלאכה.24

בין שקדושת השבת קודמת לאיסור המלאכה וליתר מצוות השבת ובין שהיא תוצאת השמירה על ציוויים אלו, עצם הרעיון שלזמן מסוים נודעת קדושה הוא מהפכני.25 עמד על כך פרופ' אברהם יהושע השל בספרו "השבת ומשמעותה לאדם המודרני":

היהדות היא דת הזמן והיא שואפת לקדש את הזמן. אדם הנוטה בעיקר להשקיף על העולם מתוך זווית הראיה של המרחב, תופש את הזמן כבלתי־משתנה, כשגרה החוזרת ונשנית, ועבור אדם כזה כל השעות דומות וחסרות ייחוד ודומות לקליפה ריקה מתוכן. לעומת תפישה מסוג זה, המקרא חש ומדגיש את ייחוד כל רגעי הזמן. אין שעה זהה לזולתה. כל שעה היא ייחודית, ורק היא מתרחשת בנקודה אחת מנקודות הזמן. שעה זו היא בעלת ערך אינסופי, כי לעולם לא תהיה עוד אחת כמוה. היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושת הזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה. היהדות מדריכה אותנו כיצד לקדש את המקדשים העולים מתוך זרם הזמן של השנה. השבתות הן המקדש האדיר שלנו, וקודש הקודשים הוא המשכן העומד מחוץ לטווח של הרומאים והגרמנים שניסו לכלותו - משכן שאפילו הכפירה לא יכלה למוטטו בנקל: יום הכיפורים. לדברי חז"ל, אין בכוח שמירת סדר מצוותיו של יום הכיפורים בלבד להביא לידי כפרה ומחילת העוונות, אלא היום עצמו, "עיצומו של היום", עם תשובת האדם, הוא אשר מביא לידי כפרה ומחילה - "כי ביום הזה יכפר עליכם".

אחד המונחים המכובדים ביותר במקרא הוא "קדוש". מונח זה, יותר מכל שאר מונחי המקרא, מורה על המיסתורין ועל רוממות המימד האלהי. יש מקום לשאול, מה היה ה"דבר" הקדוש הראשון בתולדות האדם? האם היה זה הר? האם היה זה מזבח?

השימוש הראשון במונח "קדוש" נעשה בסיומו של אירוע מיוחד במינו, הוא סיפור הבריאה שבספר בראשית. לעובדה שהשימוש הראשון במונח זה מתייחס לזמן יש משמעות רבה: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". בספור הבריאה לא מוזכרת הענקת התואר "קדוש" לשום "דבר" שבמרחב.

יש כאן חריגה יסודית מהמחשבה הדתית המקובלת. מהלך העניינים הצפוי, על פי המחשבה המיתית, הוא שלאחר בריאת שמים וארץ, האל יברא מקום קדוש - הר או מעיין - שעליו ייבנה מזבח. נדמה, כי המקרא דורש לתת קדימות לקדושה שבזמן, לשבת.26

מוטיב הברכה והקדושה ויחסן למצוות השבת ולאיסוריה

בפרשת השבת שבסוף תיאור הבריאה אין התייחסות לחובות ולאיסורים המוטלים על בני האדם ביום השבת. אל אלו אנחנו מתוודעים לראשונה בספר שמות, בין תיאור יציאת מצרים למתן תורה. את המן שירד לבני ישראל במדבר היה העם לוקט מדי יום. בשבת לא ירד מן, ובמקום זה ליקט העם ביום השישי מנה כפולה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָֽקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָֽעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶֽׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַֽה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּֽוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּֽי־שַׁבָּת הַיּוֹם לה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶֽה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:27

לא מפורש בכתובים מדוע הלקיטה נאסרה בשבת. חז"ל קושרים את הלקיטה הכפולה ביום שישי ואת איסור הלקיטה בשבת לשני היסודות של ברכה וקדושה:

ר' ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. רבי נחמן אומר ברכו במן וקדשו בברכה. וי"א ברכו במן וקדשו במקושש.28

הפעם הראשונה שבה מצוינת בפירוש החובה לשמור שבת היא במתן תורה - בדיבר הרביעי שבעשרת הדיברות:

זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לקַדְּשֽׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹֽא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָֽתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: כִּי שֵֽׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יה' אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת ויְקַדְּשֵֽׁהוּ:29

החובה המוטלת על האדם ל"קדש" את יום השבת מנומקת בכך שהקב"ה עצמו קידש את יום השבת. קידושו של יום השבת מחייב בעיקר את הבדלתו משאר הימים בהימנעות מעשייה של "כל מלאכה". הקב"ה שבת ממלאכת בריאת העולם ביום השבת, ולכן ראוי שגם האדם מישראל ישבות בו מכל מלאכה. ביום "קדוש" אין מן הראוי לעשות מלאכות חולין.30 בצד האיסור על עשיית מלאכה, מוגדרת השבת כמוקדשת "לה' אלקיך". צירוף זה הביא את הפרשנים להדגיש, בצד איסור המלאכה, את החובה החיובית להקדיש את השבת למאמץ "להבין מעשי השם ולהגות בתורתו".31

ברכה וקדושה ותרומתן להישרדותו של עם ישראל

התמונה המצטיירת מהמקורות שהובאו לעיל היא של יום בעל אופי מיוחד - בין שאופי זה טבוע מראש באותו היום ובין שאנו במעשינו משווים לו אופי כזה. האופי המיוחד מתבטא בהימנעות ממלאכה, בלקיחת פסק זמן ממרוץ החיים ובהקדשת הזמן לפעילות רוחנית־אינטלקטואלית. הקישור שנעשה בין שביתת האל לחובת השביתה האנושית מדגיש את חשיבותו של פסק הזמן האמור. אם האל הקדוש בחר לשבות ממלאכה לאחר שישה ימי מעשה ולקדש את יום השבת, גם בני האדם, השואפים להידמות לאל, יפיקו תועלת דומה מקידושו של אותו היום.

נדמה שלרעיון זה כיוון אשר גינצברג32 - המכונה אחד העם - בדבריו המפורסמים:

אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת. מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות עם ישראל בלי שבת מלכתא, אפשר לאמור בלי שום הפרזה כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם את נשמתם וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של ימי המעשה מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית.33

הרעיון לפיו השבת שמרה על עם ישראל לא מופיע בדברי חז"ל, אך בספר הכוזרי שם ר' יהודה הלוי רעיון דומה בפי מלך כוזר:

אמר הכוזרי: כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלהים... ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם.34

בן דורו של אחד העם, ההוגה והסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי,35 ראה בשבת המסורתית והקולקטיבית ביטוי של חוויית "קדושה" שאין היחיד יכול להשיגה בדרך אישית אחרת:

חייב אדם באשר הוא אדם נברא בצלם, לראות את עצמו בכל שעה ושעה... כאילו הוא בורא במעשיו דבר שלא היה עוד באותה צורה ובאותה מטבע... ובכל זאת... מה שהפרט אינו יכול לרכוש בעצמו, יכול הוא להשיג בהצטרפו אל הכלל וכשאזנו מקשבת אל המיית הכלל. גם אדם כביר־רוח, העובד על קדושתו, אינו יכול־לו יתחיל מעצמו - לברוא לו את יום השבת, לברוא את הד השבת הניתן לכל אדם פשוט, ששומר אותו מפני שמצווה הוא עליו, מפני שעבד הוא לכל אלה ששמרו אותו.36

גרסה ניו־אייג'ית של רעיון הקדושה ניתן למצוא בדברים הבאים של סטיבן פולדר, ממובילי התרגול המדיטטיבי בישראל:

השבת, על פי המסורת היהודית, הינה יום בו אנחנו פותחים מרחב לנשגב בחיינו. אך את הנשגב אי־אפשר לחוות אם לא מקצים לו זמן ומקום בחיים. בוודאי בזמננו, כשקצב החיים עולה באופן מסחרר, עד שאין פנאי לתודעה שלנו לתחושות מרוממות כמו מפגש עם הנשגב. כשאנחנו נפתחים אל הנשגב, אנו מבינים באופן אורגני יותר את עניין תחושת ההשלמה והשלמות. זה הקשר בין השבת, כזכר למעשה בראשית, לבין השביתה מן העבודה. המנוחה בשבת איננה מנוחה פונקציונאלית, האוספת כוחות לקראת השבוע הממשמש ובא, אלא מנוחה "שמאנית", טקסית, המביאה את הנשמה הפנימית שלנו לידי ביטוי. לכן כינו אותה חכמים "מעין עולם הבא", דהיינו יום בעל ניחוח של המושלם. יותר מיום מנוחה. יום בעל נשמה יתרה.37

ג. "אות" ברית בין הקב"ה ובין ישראל

תפיסה נוספת של השבת רואה בה גורם המכונן את הברית בין העם היהודי ובין אלהיו. תפיסה זו מוצגת במקרא כך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַֽלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל־הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּֽיהָ:38

נראה שפירוש הדברים הוא ברוח דבריו של יוסף בכור שור: "כי אות היא ביני - ואות היא שאתם עמי ונחלתי, שציויתי עליכם לשבות יום שבתותי, כמו שכתוב בסוף 'כי ששת ימים עשה'".39 כלומר, העובדה שהאל מצווה את עם ישראל ורק אותו לשבות ביום השבת ולהצטרף עימו לשבתותיו (שהרי הוא עצמו שבת ושובת ביום השבת), מראה לכל באי עולם שישראל הם "עמו ונחלתו" של האל. בדרך זו הולך גם החזקוני: "כי אות היא ביני וביניכם - ולא ביני ובין האומות - כשתשבתו בו כמוני ידעו כל העולם כי אתם עמי".40

כך הבינו גם חז"ל, שראו בשבת "מתנה" שהקב"ה העניק לבני ישראל באהבתו אותם:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו - צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם.41

בתפילת העמידה של שחרית בשבת אנו אומרים: "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת". כלומר, השבת היא מתנה ייחודית שהקב"ה נתן לעם ישראל ובכך הוא מבטא את אהבתו ויחסו המיוחד אליהם. הקשר המיוחד הנרקם בין האל לעמו והמתבטא בשמירת השבת מביא את חז"ל למסקנה ה"קיצונית" הבאה:

א"ר חייא א"ר יוחנן, בנוהג שבעולם, מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה?! - כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, נאמר "ביני ובין בני ישראל", לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם, עד שלא קיבל עליו לימול, חייב מיתה.42

אם השבת היא זמן ומקום המפגש האינטימי שבין הקב"ה ובין עם ישראל, המסקנה המתבקשת היא שאדם זר שמכניס עצמו לתוך מפגש זה "חייב מיתה".

הוגים ציונים רבים אימצו גרסה "מחולנת" של רציונל זה, לפיה השבת היא מנכסי צאן ברזל הייחודיים של העם היהודי. חיים נחמן ביאליק מתאר את השבת כמבטאת יותר מכול את סגנון החיים הייחודי של האומה:

אם בעשרת הדברות מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות... השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה. אם אנו קובלים על חוסר סגנון חיים משלנו, אנו יכולים להתחיל מן השבת ביצירת סגנון.43

גם ברל כצנלסון, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית, ראה את השבת כיסוד מכונן של התרבות העברית:

כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין־מפלגתיים ולא להוראות של רבנים. השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית.44

א"ד גורדון, מהדמויות הבולטות בתנועת הפועלים בשנותיה הראשונות, דיבר בחום רב על החגים הלאומיים, ובכללם השבת, "שהנם רגעים שבהם מרגישה האומה את עצמה כעין נפש קיבוצית אחת הקשורה בנפש העולם כולו, שהנם כעין רגעים של עליית נשמה לאומית".45

ד. מנוחה

הסבר מרכזי נוסף תולה את מצוות השבת בחשיבות המנוחה. בהקשר זה ניתן להצביע על שני רציונלים דומים, אך שונים בדגש של כל אחד מהם. לפי הראשון, המוקד הוא בהיבט הסוציאלי, כלומר בהבטחת זכות העובד השכיר למנוחה. לפי השני, הדגש הוא על מנוחה של כל אדם מעיסוקיו הקבועים, גם אם מדובר בעצמאי הנמנע מלנוח מרצונו הטוב, ללא שום כפייה.

1. מנוחת העובד

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שֽׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן־אֲמָתְךָ וְהַגֵּֽר.46

בפסוק זה מוזכרים דווקא העבד והבהמה כנמעני המנוחה. ייתכן שהדבר נובע מכך שהמנוחה חיונית יותר להם, העובדים קשה במהלך כל ימי השבוע, ופחות לאדון שגם במהלך ימי השבוע איננו מחויב לעבוד קשה. עוד ייתכן שהדגש נובע מן העובדה שהאדון, להבדיל מהעבד והבהמה, חופשי לקבוע לעצמו מועד למנוחה. הדגש על מנוחת העובד מופיע גם בעשרת הדיברות (שבספר דברים):

שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶֽיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹֽרְךָ וְכָל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵֽרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּֽת:47

במבט ראשון, מעוררים פסוקים אלו קושי מסוים. מחד גיסא, נאמר כי טעם השביתה בשבת הוא מנוחת העובד - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" - בדומה לטעם שהובא במקור הקודם. מאידך גיסא, בהמשך נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", ומכאן ניתן להבין שמצוות השבת קשורה ליציאת מצרים. נראה שפירוש הדברים הוא כדלקמן: הטעם לאיסור המלאכה בשבת הוא "למען ינוח עבדך ואמתך ואמתך כמוך". אלא שהאדם עלול להתרעם על ציווי זה, בטענה שעבדו ואמתו הם קניין כספו ונועדו לשרתו. לטענה אפשרית זו משיבה התורה באומרה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת"; מי שחווה את הסבל של עבודת עבד וזכה לחירות מעבדותו, חייב להבין לנפש עבדו ולנהוג בו בדרך ראויה.48

הרעיון המחייב יחס רגיש ומתחשב כלפי העבד או הגר, על רקע יציאת מצרים, הוא מוטיב חוזר בספר דברים:

מענק שחרור לעבד - וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵֽעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָֽם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִֽגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן־לֽוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַֽיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה הַיּֽוֹם. (דברים טו, יג)

שיתוף העבד בשמחת החג - וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶֽיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת־הַֽחֻקִּים הָאֵֽלֶּה. (דברים טז, י-יב)

צדק חברתי - לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָֽה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַֽיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּֽה. (דברים כד, יז-יח)

מתנות עניים - כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶֽה: וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּֽה. (דברים כד, כא-כב)

בכל המופעים הללו מצווה התורה על הענקת מתנה או זכות יתרה לחלשים בחברה, וככלי להגברת המוטיבציה לנהוג כך מציינת התורה: "וזכרת כי עבד היית... על כן אנכי מצוך...". כלומר, החובה המוסרית לדאוג לחלשים בחברה מבוססת (גם) על העובדה שאף אנחנו נמצאנו במצב דומה בעבר ונגאלנו בחסדו של האל.49

הפילוסוף הרמן כהן מוצא בחובה להעניק יום מנוחה לעבדים יותר מאשר סתם "זכות סוציאלית". לדעתו, חובה זו נגזרת מערך השוויון הבסיסי בין בני האדם:

"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"... הווי אומר, שמתוך העובדות הספרותיות בלבד, מתוך שינוי זה שבחוק השבת ובנתינת הטעם, מתברר ללא ספק, שבאה השבת להבטיח את שוויונם של הבריות למרות כל ההבדלים שבמצב החברתי... השבת מבטלת ביטול עקרוני את המחיצה שבין בני האדם, זו שמתגבהת ביניהם על ידי אופן העבודה. אף העובד ביגיע כפיו יהיה אדון לעצמו. המנוחה השבועית ביום קבוע משווה את העבד לאדון.50

2. מנוחה לכול

מדברינו עד כה עולה שהשבת כיום מנוחה מבוססת על נימוק סוציאלי: להגן על החלש ולתת לו מנוחה משעבוד האדון. אולם מהמכילתא עולה שהטעם של מנוחה רלוונטי לכל בני האדם:

ומה תלמוד לומר "וינח"? אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי, והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו ונח בשביעי, אדם שנאמר בו "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז) על אחת כמה וכמה.51

גם הרמב"ם52 במורה נבוכים מדגיש שתכלית השבת כְּיום מנוחה נוגעת לכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל:

ענין השבת הרי טעמה מפורסם מכדי שיהא צורך לבארו, כבר ידוע ערך מה שיש בה מן המנוחה, ונעשו שביעית חיי כל אדם בעונג ומנוחה מן העמל והיגע אשר לא ינצל מהן קטן ולא גדול.53

רבנו בחיי מבאר את הדברים ביתר הרחבה:

ועל דעת השכל במצות השבת, ידוע כי העולם הגופני הזה מתנהג באור ובחשך, יום ולילה, שלא להטריח את הבריות בעמל תמיד, ועל כן נתן היום למלאכת הבריות כי בו (תהלים קד, כג) יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, והלילה למנוחה ושינה, כי יצטרכו הבריות לנוח מטרחתם ומעצבם במלאכות, ויצטרכו גם כן לשינה שהוא ענין טבעי באדם, שאין לך כל חי גופני בעולם שלא יישן אפילו היתוש כי לא יוכל להתקיים מבלעדי השינה. ואלו היה העולם מתנהג באור בלבד יהיה עמל הבריות תמידי בהמשכת זמן שאינו פוסק ולא היה העולם יכול להתקיים, כן מצות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי בכל הימים אלא שיהיה להם יום מנוחה בשבוע שינוחו בו מן המלאכות ומטורח הגופות, ומזה יהיה שביעית חייו של אדם במנוחה והשקט.54

3. המנוחה אל מול חשיבות העבודה

לעיל ציטטנו מדבריהם של הוגי הציונות, שהדגישו את חשיבות השבת בחיזוק הממד הרוחני־תרבותי של החיים היהודיים. השבת והמנוחה שעימה היא זו שמאפשרת הפוגה מחיי החומר, ולולא השבת היינו שוקעים בחומריות ובניוון מוסרי ומתבוללים בין העמים. גישה זו עמדה במתח מסוים עם תפיסתם של חלק ממנהיגי הציונות העובדת, שמצאו ממד רוחני בעבודת הכפיים עצמה. אכן, אבי "דת העבודה", א"ד גורדון, לא דיבר על השבת אלא במקום אחד, וגם שם עשה זאת תוך הבעת הסתייגות מסוימת מהגישה המבדילה בין הטרחה של ששת ימי המעשה הנחווים כטרדה וכ"לא חיים", ובין השבת, שבה האדם אוכל מן המוכן, שהכין לעצמו בששת ימי המעשה, ורק אז הוא בעצם חי חיים אמיתיים, חיים של עונג. גורדון קרא למציאת החיים המלאים בעבודה עצמה:

אולם אתה, בן אדם, הלא חפץ חיים אתה גם ב"ערב שבת" גם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע ורגע: ומה יתן ומה יוסיף לך הרסן אשר בפיך? [...] והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש - לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה. ומצאת עונג בכל עבודה, אשר תעבוד, ובכל מעשה, אשר תעשה, כעונג אשר אתה מוצא באכילה והשתיה. ושמת לבך ביום ההוא להנעים ולהטעים את עבודתך, כאשר הנך שם לב היום להנעים את מאכלך, וכאשר הנך שם לב היום להרבות את פרי עבודתך - את הכסף. וידעת לעבוד די סיפוקך בכל יום. לא תגרע ולא תוסיף.55

לאור כל זאת, לא ייפלא שאצל הוגים המשתייכים לתנועת העבודה, הטעם העיקרי למנוחת השבת היה הנימוק הסוציאלי, תוך הדגשה של ניצחון העובד במלחמת המעמדות. כך, למשל, כתב נחמן סירקין:

השבת, שאין לה אחות בשום עם מימי קדם, ורק בזמן החדש זכתה לכבוד בתחיקה הסוציאלית, שבת זו הרי היא תגובתה המוסרית של הנפש היהודית על השעבוד... בכל מקום בתנ"ך שבו מזהירים על השבת אתה מוצא הזכרת העבדות במצרים... עבודת עבדים ללא חשך ולמעלה מכוח אנוש בנכר היא שיצרה תורת מידות אשר קידשה את המנוחה לנדכא, לעבד, לאמה, וגם לבהמה... אין להעלים עין גם מן העובדה שתורת המדות היהודית היתה גם פרי מלחמת המעמדות הפנימית.56

גם יוסף חיים ברנר הדגיש את היסוד הסוציאלי. נאמן לגישתו הביקורתית כלפי היהדות הרבנית, ברנר ניצל את ההזדמנות כדי להדגיש את הניגוד בין ההיבט הסוציאלי של השבת להיבטים ההלכתיים והדתיים שלה:

שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת "קיום היהדות". את רעיון התערובת הזה צריך לעקור מהשורש... אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשביל היהודים. השאלה בשמירת השבת היא רק בזו, שיש בה עניין לציבור, לקיום הציבור, שביתת יום אחד בשבוע מעבודה - זהו חוק סוציאלי נחוץ מאד לקיום החברה. "למען ינוח"...57

מעניין לציין שלא רק מנהיגי תנועות הפועלים הדגישו את ההיבט הסוציאלי של השבת אלא גם זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ:

העיקרון של "שבת" הוא אותו שורש אשר מתוך שלוש אותיותיו צמח מלוא היקפה של התחיקה הסוציאלית בימינו, המגינה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר... תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה... ה"שבת" היא הראשית והמקור לכל אותן הרפורמות אשר מאת שנים של לוחמים סוציאליים ידעה להשיג בתחומים לאין ספור של ההגנה על הפועל.58

ה. שילוב של מנוחה־קדושה־אות

הראי"ה קוק מאחֵד שלושה מהטעמים שהבאנו למצוות השבת: מנוחה, קדושה ואות, להסבר מורכב אחד:

סגולת האומה - הטוב האלהי הטבוע בקרבה, סדר־העולם, החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר, השקט והשלוה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלהית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת־האומה - אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפעל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה האלהית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות־החילונית השולטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפעל על ידי נתינת־רוח, של הפסקה והתנערות, ממהומת־החיים הרגילה.

היחיד מתנער מחיי־החול לפרקים קרובים - בכל שבת. "בא שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, "ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך", ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחניים, כפי טבע־מקורה, "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור". "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם!" יום קדוש, אשר בו תתגלה נטית האומה - הנטיה של החיים האלהיים כמו שהם - ביחידיה אות היא לאומה, שיש בסגולת נשמתה צורך ויכולת להתענג על ה' - ונעם אלהי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה־יתרה, שרוי בלבו של כל יחיד מבניה.59

לדברי הרב קוק, המנוחה מהעבודה הקשה ומהעיסוק בצרכים הגופניים מאפשרת לנפש היהודית לגלות את נטייתה הייחודית של האומה לרוחניות ואת הנשמה היתרה השרויה בלב כל אחד ואחד מבניה.

ו. "זכר ליציאת מצרים"

כפי שציינו לעיל, השבת שבספר דברים כורכת בין מנוחת העובד כרעיון מרכזי ובין זכירת יציאת מצרים שברקע. אולם היו פרשנים שהבינו שהטעם העיקרי של השבת הוא דווקא "זכר ליציאת מצרים", ואילו המנוחה לעבדים ולבהמות היא רק תוצאת לוואי של השביתה. כך כותב רבנו יוסף בכור שור:

ובדברות האחרונות כתב "וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם", וכשתנוח בשבת ייזכר לך עבדות מצרים, שלא היית יכול לנוח, ועתה הנח בשבת, ותדע שאתה בן חורין מן העבודה, ותזכור החסד שעשה לך הקדוש ברוך הוא.60

כך הבין גם הרמב"ם במורה הנבוכים:

ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך וגו', וזה אמת... אמנם תתן לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעילת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם... וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי.61

הבנה זו עומדת בבסיס החובה המופיעה בתלמוד להזכיר את "יציאת מצרים" בקידוש על היין בשבת:

אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא "למען תזכר את יום" וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו".62

מעניין שרב אחא אינו מבסס את החובה להזכיר את יציאת מצרים על האזכור המפורש של יציאת מצרים בזיקה לשבת, המופיע בעשרת הדיברות שבחומש דברים, אלא לומד אותה ב"גזירה שווה" בין אזכור השבת בדיברות הראשונים בספר שמות ("זכור את יום השבת לקדשו") ובין הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים".63 מכל מקום, בנוסח הקידוש על היין בשבת שנקבע בעקבות דברי רב אחא נאמר על השבת שהיא "זכר ליציאת מצרים", ונראה שנוסח זה הושפע מן התפיסה, לפיה כוונת המקרא בפסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" היא שטעם השבת הוא "זכר ליציאת מצרים".64

ז. "זכר למעשה בראשית"

הנמקה אחרת לשבת מופיעה בעשרת הדיברות (שבספר שמות):

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.65

יש שלמדו מכאן, ששמירת השבת נועדה לשמש זכר ועדות לכך שהקב"ה ברא את העולם. כך מפרש הרשב"ם: "ויקדשהו - לשבות בו לעדות כמו ששבת הקב"ה שברא תחילה את הכול ואחר כך שבת".66 כך מפרש גם רבי יוסף בכור שור: "כי ששת ימים... ובכך תעידו כי כן הוא".67 כך גם הבין הרמב"ן:68 "אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש".69

יש שהצביעו על מקור אחר להנמקה זו של השבת:

שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל־הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָֽת: וְשָׁמְרוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָֽם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ.70

אבן־עזרא מפרש: "אות היא הוא כי ששת ימים עשה ה' והנה העושה מלאכה בשבת מכחש הוא במעשה בראשית".71 הרלב"ג כותב: "הנה זה האות הוא, שהשבת תעירנו על שהשם יתעלה חדש העולם אחר שלא היה".72

יש לציין שגם מקור זה אינו מבטא בהכרח את הרעיון של שבת כזכר לבריאת העולם. כפי שהסברנו בסעיף הקודם, ניתן לפרש שה"אות" המדובר משמעו ביטוי והוכחה לכך שבני ישראל הם בניו חביביו של הקב"ה. פירוש זה תואם גם את הרעיון שהוצג כמה פסוקים לפני כן: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם".73 מכל מקום, ההבנה ששמירת השבת היא "זכר למעשה בראשית" מעוגנת היטב במדרש: "כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו".74 והיא גם נזכרת בנוסח הקידוש של ליל שבת: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית".75

ח. ביטוי לאדנות האל על העולם

כידוע, מחזוריות הזמן על בסיס של שביעיות קיימת בתורה לא רק בנוגע לימות השבוע. אחת לשבע שנים חלה שנת שמיטה, ולאחר מחזור של שבע שמיטות מגיעה שנת היובל. בשנת השמיטה אדם אינו רשאי לעבד את אדמתו והיבול מופקר. כמו כן, נשמטות כל ההלוואות שניתנו בשש השנים הקודמות וטרם נפרעו. בשנת היובל חלים כללי שנת השמיטה, שבות כל הקרקעות לבעליהן המקוריים והעבדים משתחררים מעבדותם. בשיח הפרשני וההלכתי מוזכר הרעיון של אדנות האל על כל הבריאה כאחד הרציונלים של שנת השמיטה ושל שנת היובל.76 מצוות השבת איננה כוללת רכיב של ויתור על רכוש, כמו בשמיטה וביובל, אולם יש בכל זאת דמיון מסוים בין השלושה, המתבטא באיסור מלאכה. לא ייפלא אפוא שהיו שראו גם בשבת אמצעי להדגשת אדנות האל על העולם. כך, למשל, כתב הרב שמשון רפאל הירש:

במה נדע ביחוד שלטון האדם בארץ ובמה כוחו גדול להיות סוכן על התבל? בזה כי יעצור כוח לשנות ולהכשיר ולתקן את כל הדברים אשר מסביב לו, לתכלית חפצו ורצונו... ידו בכל לשנות, להפוך ולכונן להיות כלי יוצר לתשמישו ולתועלתו... ששת ימים משול בן אדם על התבל וכבוש אותה למלאכתך ולעבודתך לפי רצון ה'! "אבל ביום השביעי אל תשלח יד לפרוש כנפי ממשלתך אף על אחד מהנמצאים לעבוד אותו, לשנות ולהכשיר אותו לתכלית חפצך... ובשביתת השבת עליך בעצמך להגות ולהביע אומר, כי לא לך המה הדברים הנמצאים מסביב לך, לא בכוחך ועוצם ידך עשית לך את החייל הזה... ולא כטוב וכישר בעיניך תוכל למשול עליהם, רק לפי רצון ה' רצון הבורא... בכל שבת ושבת השיבה לה' את התבל שלו... כי התבל הזאת 'שאולה' לך מאת ה'..."77

הרש"ר הירש מסביר כי אחד מביטויי השלטון של האדם על העולם הוא הרשות שניתנת לו לפעול בעולם ולהכשירו לצרכיו. דווקא משום כך, הרעיון של אדנות האל על כל הבריאה מתבטא בחובה המוטלת על האדם לחדול מעבודת היצירה. אימוץ רציונל זה מוביל את הרש"ר הירש להבחנה מעניינת בין סוגי מלאכה:

אי לזאת מושג המלאכה האסורה לעשות ביום השבת הוא להוציא לפועל איזה רעיון ומחשבה בדבר באמצעות כשרון האדם וביחוד תוצאת "מלאכת מחשבת" - הלא הוא להוציא לפועל או לשנות איזה דבר לתכלית תועלת האדם. אבל לא עמל ויגיעת בשר - אתה תוכל כל היום לעמול וליגע, אך אם לא הוצאת איזה דבר לפעל, אם לא הפקת את זממך באיזה דבר, לא עשית כל מלאכה.78

הרש"ר הירש מבחין בין עבודה פיזית סתם ובין מלאכה יצירתית המשנה את המציאות "לתכלית תועלת האדם", ומסביר שכדי לבטא את רעיון אדנות האל עלינו להימנע רק מהסוג האחרון של מלאכה. כמובן, אם מאמצים רציונלים אחרים לשבת ובפרט את הרציונל של מנוחה, מתבקשת לכאורה שביתה מכל סוגי המלאכה ולא רק ממלאכת יצירה.

רעיון כמעט הפוך ניתן למצוא בדברי הרב יוסף דב סולוביצ'יק:

כשהאדם, גולת הכותרת של הבריאה, בא לעולם, תעודתו בידו - תעודת היצירה. חייב הוא לעמוד על משמר ההוויה הזכה והטהורה, להשלים את הפגם שבמעשי בראשית, את החסר שבפעול ואת הנעדר שבישות. היצור מצווה להשתתף עם היוצר בחידוש מעשי בראשית יצירה גמורה ושלמה זוהי שאיפת השאיפות של כנסת ישראל. פרשת "ויכולו השמים והארץ וכל צבא" (בפירושו של התרגום: "ואישתכללו") היא מגילת סתרים של נשמת האומה ומשאת נפשו של איש האלקים. אידיאה אונטולוגית נשגבה ורוממה מאירה את דרכו של עם הנצח. וכשאדם מישראל אומר בערבי שבתות קידוש היום על כוס יין מלא, הרי הוא מעיד לא רק על מציאות יוצר העולם - אלא גם על חובת האדם להיעשות שותף להקב"ה בהמשכת יצירתו ושכלולה. כשם שהקב"ה שיכלל את תחום ההוויה בששת ימי בראשית כך חייב האדם לגמור את היצירה כולה ולהפוך את רשות התוהו והבוהו לישות שלימה ויפה.79

בעוד הרש"ר הירש רואה בשבת ביטוי לקבלתו של האדם את הבריאה כמו שהיא ואת העובדה "כי התבל הזו שאולה לך מאת ה'", הרב סולוביצ'יק רואה בשבת דווקא את הזמן שבו האדם מקבל על עצמו את החובה להיעשות שותף לקב"ה בהמשך יצירתו ושכלולו של העולם.

ט. קיימוּת ושיבה לטבע

קיימות, במובנה הרחב, היא היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן. בשביל בני האדם, קיימות היא הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. הבעיה, שעליה עומדים חוקרים והוגים רבים, היא שההתנהלות האנושית, בעיקר בעת החדשה, פוגעת בסיכויי הקיימות של כדור הארץ, וכדי להתמודד עימה חשוב מאוד לפעול כדי לשנות את דפוסי ההתנהגות הבעייתיים.

היו שפירשו את השבת ומצוותיה ככלי לקידום הקיימות, בדרך של צמצום הפעילות והצריכה האנושית. כך, למשל, כותב הרב פרופ' דוד הרטמן:

שקיעת השמש ביום ו' פותחת פרק זמן שבו פרחי השדה עומדים מול האדם כחברים שווים ביקום. אסור לי לקטוף פרח או לנהוג בו כאוות נפשי. בכניסת השבת הפרח נהיה עצמיות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום ללא כל קשר לערך שלו עבורי, האדם. אני עומד בדממה בפני הטבע כלפני חבר לבריאת האל, ולא כל פני חפץ שאוכל לשלוט בו, ואני חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם ולא אל. השבת מנסה לרפא את היהירות האנושית של התרבות הטכנולוגית.80

בסגנון אחר, כותב הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי אריך פרום:

העבודה, גם אם יוצרת היא, וגם אם הורסת, הריהי התערבות מצד האדם בעולם הפיסי. המנוחה היא מצב של איזון בין האדם לטבע - אסור לו לאדם לנגוע בטבע, לשנותו בכל דרך שהיא, לא לבנות ולא להרוס דבר. השינוי הקטן ביותר שיעשה האדם בתהליך הטבעי, כמוהו כפגיעה באיזון. השבת היא יום השלום בין האדם לטבע. עבודה מכל סוג שהוא היא סתירתו של אותו איזון עדין בין האדם לטבע. השבת מסמלת את האחדות המושלמת בין האדם לטבע ובין האדם לחברו. על ידי הימנעות מעבודה - דהיינו הימנעות מתהליך של שינוי הטבע והחברה - משחרר עצמו האדם מכבלי הטבע והזמן, אם כי רק ליום אחד בשבוע. היחס בין האדם והטבע והאדם לזולתו הוא יחס של הרמוניה, של שלום ואי התערבות. העבודה מסמלת קונפליקט והעדר הרמוניה. המנוחה היא ביטוי של אצילות שלום וחירות.81

בדגש מעט שונה, כותב הרב יוסף יצחק ליפשיץ:

מצוות השבת שומרת על האיזון הנכון בין "לעבדה" ובין ל"לשמרה". בששת ימי המעשה - לעבדה. ובשבת - לשמרה. היצירה מושגת מתוך יחס נכון בין עשיה ומנוחה. לתפישה זו השלכות על תפישתו האקולוגית של האדם ואחריותו לעולם. אדם החושב שהכול נועד לשמשו, ועובד ומנצל את כל משאבי הטבע ללא הרף, סופו שמכלה את העולם ומביא חורבן על סביבתו. מצוות "לעבדה ולשמרה" מציגה תפישה אחראית של העולם, ומחייבת את האדם להרפות לפעמים, להתאפק ממעש, להקשיב לטבע.82

את רציונל הקיימות לא מצאנו בפרשנות המסורתית הקדומה למצוות השבת. עם זאת, ניתן למצוא רעיון דומה כטעם למצוות השמיטה. כך למשל מסביר בעל העקדה, ר' יצחק עראמה, את טעמה של מצווה זו: "שענין שבת הארץ וטעמו הוא כדי שיודע לך שאין המכוון לך מעבודתה ומכל שאר עסקיך רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדיך לאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך, שהם אביוני העם, והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחיות הארץ, כמו שנאמר 'ויתרם תאכל חית השדה'. וכן אמר 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך...' ולזה צווה בדבר השמיטה 'שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו כי קרא שמיטה לה'.' והכלל: כי ברבות הטובה רבו אוכליה ואין לבעליה בה זולתי הצורך ההכרחי, אשר לא יחסר בשום זמן".83

הזמר אהוד בנאי מציע ניסוח עדכני של הרעיון:

מדברים עכשיו לא מעט על מצבו העגום של כדור הארץ ואני שומע, כולם אומרים, חייבים בדחיפות לעשות משהו כמו: יום ללא מכוניות, יום ללא רכבות, יום ללא מטוסים, יום ללא אוטובוסים ואופנועים, יום ללא עישון, יום ללא עשן, יום ללא מכונות כביסה, יום ללא מייבשי כביסה, יום ללא מדיחי כלים, יום ללא טלפונים, יום חיסכון באנרגיה, יום ללא בישול, יום ירוק, יום כחול, יום סגול, יום ללא תאונות, יום ללא עבודה, יום ללא לחץ, יום עגול.

ואני אומר:

יש לנו יום כזה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כעם,

יש לנו יום כזה מאז ומתמיד, מאז שנברא העולם.

יש לנו את השבת, כן, שבת, רבותי, שבת!

שבת זה הרי היום הטוטאלי למען כדור הארץ.

זה טוב לאויר, זה טוב לאדמה, זה טוב לכביש, לים, למים, ולרוח לנשימה ולנשמה,

זה זמן איכות לסביבה, זמן איכות למשפחה, זמן איכות למנוחה...

"ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותו

כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".84

בעשורים האחרונים מסתמנת מגמה בקרב אנשי שמירת טבע ואיכות הסביבה להציע את השבת כזמן שינוצל להתחברות ולשיבה לטבע, קשר שכה חסר לאדם המודרני. רועי הורן סבור שהדבר עולה בקנה אחד עם טעם השבת כ"זכר למעשה בראשית":

רוב רובה של האנושות חיה כיום בערים, וככזו היא חשופה להפרעת חסך הטבע. ייתכן שזו ההזדמנות להשיב את השבת לחיינו - לנצל את היום לְשהוּת רגועה בטבע. זהו פירוש מחודש, אך נכון ורלוונטי לזמננו, ל"זכר למעשה בראשית". לזכור, כלומר לפגוש באופן אינטימי, את "מעשה בראשית", את הטבע ההיולי, המאפשר את הזרמת החיוניות לתוך הנפש האנושית.85

י. הקשבה והתחברות של האדם לעצמו ולסביבתו הקרובה

הפילוסוף והתיאולוג יוסף שכטר רואה בשבת יום של חזרת האדם לרובדי נפשו הפנימיים, ולחיזוק הקשר הנפשי עם סביבתו הקרובה:

ששת הימים שעיקרם בעמל ובעבודה, יש בהם משום שעבודן של הנפשות לדברים לא להן, משום הרחקתן מתוך תוכן, מיסוד האלהי, וביום השביעי שבות הנפשות לעצמן. אלה המצויים אצל ספרות ההגות המודרנית יודעים, שאחת הבעיות המרכזיות המעסיקות כיום את אנשי הרוח היא בעיית ההתנכרות, כלומר, התופעה, שעבודתו ועיסוקו של האדם, בן הציוויליזציה המודרנית הופכים אותו נוכרי לעצמו, נוכרי לפנימיותו ולסביבתו הקרובה, המשפחתית. עקרון ההינפשות, במובן שהוא חזרת האדם לנפשו, נעשה כאן לעיקרון בעל חשיבות רבה לגבי האדם בן זמננו. לכן יום השבת הוא יום של קירוב והתכנסות. הוא נועד לחזק את נשמת האדם, להחזירו אל רובדי נפשו הפנימיים ולכל הקרוב אליו מבחינה פנימית.86

עמדה דומה הציג לפני למעלה מ־50 שנה אליעזר ליבנה, הוגה דעות מאנשי תנועת העבודה.87 ליבנה הצביע על השפעתם הרעה של החיים המודרניים על מנוחת הנפש של האדם ועל קשריו עם סביבתו הקרובה והקהילה, וראה בשבת אפשרות לתיקון מסוים של הבעיה:

אתגר המהירות של החיים הורס את אפשרות הקשר הרגשי בין הבריות... הפרסומת יוצרת דרכים ותשוקות חדשים לבקרים, ודוחפת את האדם לצרוך גם מה שהוא לא רוצה ולא זקוק לו כלל. וכל אלו מכרסמים כמובן במנוחתו הנפשית של האדם. הפרסומת המודרנית, כולל "יחסי ציבור", תפקידם לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות", כלומר של כולנו, ולדחוף אותם ללא הרף מתשוקה מדורבנת אחת לרעותה. הבידור, הן הממלכתי והן המסחרי, גורם לשידוף הנשמה המודרנית, ואינו מרפא את המתח שבלבו של האדם, כי אם יוצר אשליה של כאילו החלפת כוח, שעה שבעצם מקצץ הוא במקורות הנשמה. מעגל הקסמים של החיים המודרני הוא קדחתני והרסני, והאיזון יושג, רק בשבירת המעגל מיסודו. כלומר, על ידי יצירת אטמוספירה, ולו זמנית, המנותקת מן החיים המעשיים היום־יומיים אחוזי דיבוק התשוקה והמרדף אחרי הקריירה וכדומה. לחזור ליחסים בסיסיים בקשרי אנוש, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפיה ולמאור פנים... לשם כך דרושה לנו השבת, הכרחית עבורנו, אם אנו מתכוונים להתקיים על פני אדמה זו לאורך ימים. השבת במקוריותה, בהבנתה הרוחנית ובקני המידה הפסיכולוגיים שלה חשובה לנו ביותר, לנו בני המאה העשרים.88

בכיוון דומה צועד גם הסנטור ג'ו ליברמן, בספר מיוחד שכתב לאחרונה על ה"שבת":

ההבדל בין העבודה שאנו עובדים בשאר השבוע לבין המנוחה שאנו נחים בשבת נעוץ בתכלית שלשמה היא מכוונת. בעבודתנו במשך השבוע אנו מבקשים לשנות ולשפר את העולם. במנוחתנו אנו מבקשים לשנות ולשפר את עצמנו ולחדש את היחסים שלנו עם אלוהים, עם המשפחה ועם הקהילה, ולהרגיש באמת על כמה דברים עלינו להודות.89

יא. סיכום

בפרק זה הצגנו טעמים אפשריים רבים ומגוונים לשבת. ברשימת הטעמים נמנו רציונלים "דתיים" כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, וביטוי לאדנות האל על העולם; רציונלים דתיים, שגרסאות מחולנות שלהם אומצו על ידי הוגים מודרנים, כמו ברכה, קדושה, אות ברית ומנוחה לעובד ולאדון; ורציונלים מודרניים (שגם להם ניתן למצוא אחיזה בהגות המסורתית) כמו קיימות, שיבה לטבע והתחברות של האדם לעצמו ולסביבתו. השאלה המתבקשת עתה היא איזו דמות מעשית תהיה לשבת לאור כל אחד מייעודיה השונים. בשאלה זו נעסוק בפרק הבא.

4. בראשית ב, א-ג. חשוב לציין שחלוקת הפרקים המקובלת אינה יהודית, ולפי החלוקה היהודית פסוקים אלו שייכים לסוף פרק א.

5. רשב"ם, שמות כ, י (מובא במקראות גדולות "תורת חיים" גם בבראשית א, ג).

6. אברבנאל, בראשית, פרק ב, א ד"ה "ויכלו השמים והארץ". אמנם ייתכן שגם לשיטה זו מוטלת חובה תודעתית על האדם לחוות בתודעתו בכל שבת כאילו כל צרכיו מוכנים ואין לו צורך לטרוח עבור דבר. במכילתא דרשב"י נאמר "וב"ה אומרין: ועשית כל מלאכתך - שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה" (מכילתא דרשב"י פרק כ פסוק ט) ורש"י עה"ת מפרש "כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה" (רש"י שמות כ, ט) וראו פרידמן תשס"ב, עמ' 683-686.

7. אברבנאל שם, ד"ה "השאלה הד'".

8. פרקי דרבי אליעזר, פרשה יח.

9. פרק כ, פסוק יא.

10. אבן־עזרא, בראשית ב, ג בשם "הגאון".

11. פירוש הרד"ק שם.

12. "לא דומה אור פניו של אדם כל השבוע כמו שהוא דומה בשבת"; "ברכו באור פניו של אדם קדשו באור פניו של אדם" (בראשית רבה, פ' יא, סי' ב).

13. בבלי, ביצה טז ע"א: "אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ער"ש ולמוצ"ש נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש' - כיון ששבת ווי אבדה נפש".

14. אבן־עזרא, בראשית ב, ג "וביום הזה תתחדש... ובנשמות - כח ההכרה והשכל".

15. רש"י ביצה טז עא ד"ה נשמה יתירה, מפרש שהנשמה היתירה היא "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".

16. בראשית רבה, פרשה יא, ב.

17. בבלי, סנהדרין סה ע"ב.

18. מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), פרשת בשלח, פרק טז, סי' ה. "תבלין יש לנו ושבת שמו".

19. זוהר, שמות פח, א (בתרגומו של 'בעל הסולם') "ביום זה נחים הרשעים בגיהנום וכל הדינים נחים ואינם מתעוררים בעולם". הרב ש"י זוין מאריך במאמרו "שבת" להוכיח מכמה מקורות הלכתיים כי "מנוחת שבת היא אפוא דבר שנקבע בעצם העולם. הרי זו גדר בריאה בתבל. ביום השבת גמר הקדוש ברוך הוא את מלאכתו בבריאת העולם - יצר וקבע בו, בעולם זה את המנוחה" וחילול שבת נאסר לא רק מפני שהוא מפריע את 'מנוחת האדם' אלא גם מפני שהוא מפריע את 'מנוחת העולם'. (זוין תשל"ט, עמ' ריג-רכ).

20. זוהר, שמות, דף פח, עמוד א (בתרגום בעל הסולם) "כל הברכות שלמעלה ומטה תלויות ביום השביעי. ולמדנו, למה לא היה נמצא מן ביום השביעי? משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, וכל אחד ואחד נותן מזון למטה כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי".

21. רבי לוי בן גרשם. 1288-1344. היה פרשן מקרא, אסטרונום, מתמטיקאי, מדען, מהנדס, רופא, ומחשובי הפילוסופים היהודים. פעל בחבל פרובנס שבדרום צרפת.

22. בראשית ב, ב חלק באור הפרשה "אחר שבראו, בירך אלקים את יום השביעי וקדשו, וזה היה אמנם כשנתן התורה, כאמרו "כי ששת ימים עשה ה'... על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא).

23. רשב"ם, שמות כ, י.

24. הקבלה רוממה מאוד את מעלתה של השבת ותפקידה בעולם. לפי הקבלה, כל אחד משבעת ימי השבוע הוא כנגד אחת מהספירות האלוקיות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כאשר השבת היא כנגד ספירת המלכות המייצגת את השכינה או כנסת ישראל, שהיא הצד הנקבי של האלוקות. לפי המקורות הקבליים, בליל שבת מופיעה המלכות/שכינה ומכינה את עצמה לקראת המפגש עם הצד הזכרי של האלוקות שהוא שש הספירות חג"ת נה"י. יום השבת הוא זמן הופעת הצד הזכרי (זעיר אנפין) ובמעבר בין הלילה ליום מתרחש האיחוד בין הצד הזכרי (זעיר אנפין/קודשא בריך הוא) ובין הצד הנקבי (המלכות/כנסת ישראל/השכינה). לפי הסבר זה, השבת "קדושה" מפני שבה מתרחש האירוע הגדול ביותר בעולמות האלוקיים שהוא זיווג קוב"ה ושכינתא (ז"א ומלכות). זיווג זה מביא כתולדה "ברכה" לשבת ולשבוע הבא אחריה. ראו בהרחבה חלמיש תשס"ד, עמ' 5-28. המקובלים נהגו במנהגים שונים המבטאים תפיסה זו. חלק ממנהגים אלו פשטו בקרב הציבור הרחב אף שלא תמיד הציבור מודע למלא משמעותם. סיכום ודיון מורחב במנהגים הנ"ל ניתן למצוא אצל חלמיש 2005. וראו עוד קרא איוונוב קניאל תשע"ח, עמ' 104-115.

25. בדתות הארכאיות רווחה התפיסה של "התחדשות הזמן", לפיה בכל תחילת שנה (ולעתים אף בראש חודש או במועדים נוספים הקשורים למחזור הירחי) הקוסמוס שב למצב ההיולי שלו ו"נברא" מחדש. הפולחן באותן דתות היה מבוסס על פעולות של "חיקוי האלים", שבהן בני האדם היו משחזרים אירועים קוסמולוגיים וכך משפיעים על התחדשות העולם. ראו בהרחבה אליאדה 1947/2000. אליאדה מנגיד בין דתות קדומות אלו ליהדות ולדתות מונותאיסטיות אחרות הבנויות לטענתו על התגלות והיסטוריה קווית בלבד. אך ראו שם עמ' 144-147, ב"אחרית דבר" מאת משה אידל, את הסתייגותו של האחרון מקביעה נחרצת זו. את הימים שבהם הבריאה מתחדשת בדתות הנ"ל ניתן לראות כ"ימים קדושים" במובנים מסוימים, אם כי "קדושתם" ובעיקר ביטויה המעשי בפולחן ובנוהג הדתי שונים מאוד מקדושת הזמן היהודית. הבדל נוסף ומשמעותי במיוחד הוא שהימים הקדושים הנ"ל היו תמיד קשורים לתופעות הטבע (חילופי עונות, יום השוויון, ראש חודש, מילוי הלבנה וכו') ואילו לשבת היהודית אין כל אחיזה במציאות הריאלית הגלויה.

26. מתוך השל 2012, עמ' 27-29. וראו וינר דאו תשע"ח המסתייג מקביעתו הנחרצת של השל ורואה בשבת מרקם של מרחב הפרט, מרחב הכלל וזמן קוסמי.

27. שמות טז, כב-כו.

28. בראשית רבה, פרשת בראשית, פרשה יא, סימן ב.

29. שמות כ, ז-יא.

30. כך מפרש אבן עזרא הפירוש הקצר לפסוק ז: "ופי' לקדשו - לעשות לו מעלה יתירה על כל הימים. שלא תעשה בו מלאכה, כטעם קדוש השם אותו".

31. אבן עזרא, פירוש ארוך לפסוק ז. רבנו בחיי, שמות כ, ח, ועוד.

32. אשר צבי (הירש) גינצברג (1856-1927), מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית־לאומית.

33. אחד העם תש"ז, עמ' רפו-רפז. דברים אלו של אחד העם, שנכתבו בפאתוס רב, זכו לפופולריות רבה, עד שהיו שייחסו אותם בטעות לחז"ל. כך, למשל, כתב הרב א"י וולדנברג: "ובזכות שמירת השבת נזכה שיהא אור לבני ישראל בכל מושבותיהם, כי יותר ממה שישראל שמרו על השבת שמרה השבת על ישראל בבחינה של הארון נושא את נושאיו". וולדנברג תשל"ו, סי' צ"ב.

34. ספר הכוזרי מאמר ג אות י. חשוב לציין שריה"ל שם רעיון "מינימליסטי" זה למשמעות השבת בפי "מלך כוזר", אבל בפי החבר, שהוא החכם היהודי, הוא שם את הטעם המסורתי והעקרוני יותר של חיזוק האמונה בבריאת העולם על ידי הבורא ובהשגחתו עליו (כוזרי מאמר שני, פסקה נ). ראו דיון במשמעות השבת במשנת ריה"ל אצל אצל זכריה תשס"ד, עמ' 604-610.

35. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1925). סופר והוגה דעות עברי, אשר טבע דפוסי כתיבה חדשים בספרות העברית, קרא לשינוי ערכים בתפיסת היהדות ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית.

36. "דרכים - לשאלת העבר" בתוך: בן גוריון תשי"ב, עמ' מא-מג.

37. פולדר תשע"ח.

38. שמות לא, יב-יד.

39. חזקוני, שם, פסוק יג.

40. בשונה מהבכור שור והחזקוני, מפרש הרלב"ג שהאות הוא ש"שבת בראשית" (=בריאת העולם) היא ראיה למציאות ה' "עילה ראשונה" וממילא אם נכיר במציאות ה' נכיר בכך שהוא "מקדש אותנו במצוותיו, להתקרב אליו בחוזק יד" (רלב"ג באור הפרשה אות יג). אולם נראה שפשט המקראות תומך בפירושם של הבכור שור והחזקוני.

41. בבלי, שבת י ע"ב.

42. דברים רבה, פרשת דברים, פרשה א, סימן כא.

43. ביאליק תרצ"ה, עמ' קס-קסא.

44. כצנלסון תש"ח, עמ' 54-55. בנאום בוועד הפועל הציוני בתרצ"ה ברל כינה את השבת אחד מ"הקניינים בעלי חשיבות לאומית כללית" (כצנלסון 1964, עמ' 326). אברהם צביון סוקר את כל התייחסויותיו של כצנלסון לשבת, ומסכם כך: "הטעמים של ברל להדגשת ערכה של השבת הם שלושה: קיומה של היהדות כציוויליזציה יהודית הסטורית, חוקי עבודה מתקדמים, תרבות לאומית בעלת פאתוס מוסרי. נראה שבדירוג זה לפי סדרו רואה ברל את ענין 'קיום הגזע' שאלת ההשרדות של היהדות ההיסטורית, כגורם מכריע, שהוא מותנה באימוצה של השבת בתנועת העבודה". (צביון 1984, עמ' 250).

45. גורדון 1924, עמ' 122. יש עדויות לפיהן גורדון עצמו הקפיד שלא לעבוד ולא לנסוע בשבת, וביום זה היה נוהג לשבת עם שומעי לקחו, לעסוק בעניינים שברוח ולשיר ניגוני חסידים. ראו צור 1998, עמ' 172.

46. שמות כג, יב.

47. דברים ה, יא-יד.

48. לפירוש זה של הפסוקים רומז אבן־עזרא, בפירושו למילים "על צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת": "על כן צווך לעשות כן ביום השבת". כלומר, אין כאן נימוק חדש למצוות השבת - זכר ליציאת מצרים, אלא טעם לכך שהקב"ה ציוה אותנו להעניק בשבת מנוחה לעבדינו ולשפחותינו.

49. בדרך זו של ראיית הטעם של השבת בעשרת הדיברות בחומש דברים כטעם סוציאלי - הלכו כמה מחברים. ראו, למשל, בן נון תש"ן, עמ' 15-26; שרלו 2001, עמ' 168-188; מדן תשנ"ב, עמ' 65 והערה 17 שם. גרנות 2020 עמ' 170-172. לעומתם, צבי ארליך מקבל את הטעם החברתי רק בקשר לפסוק בשמות כג, אבל את הטעם של השבת בעשרת הדיברות שבדברים הוא מפרש כטעם דתי: "המטרה הסופית אינה נוגעת כלל לעבד ולאמה אלא דווקא למעביד. מתוך כך שהמעביד מפסיק ליום אחד את שלטונו על בני חסותו הכפופים לו, ואינו מראה את כוחו כלפיהם, הרי הוא מודה בכך שה' הוא האדון האמיתי, ובידו היכולת לשלוט על בני האדם ולהתערב בנעשה בעולם". (ארליך תש"ס, עמ' 56-57).

50. כהן 1971, עמ' 193-194. כיוון דומה מציע גם יצחקי 2001, עמ' 231. וכך גם סבור פרס 2001, עמ' 12 ("מצות השבת היתה הקריאה הראשונה באוזני האנושות כולה לשוויון אמת, והפניה הראשונה לשחרור אדם מעול אדם, לשחרור אדם מעול עצמו. זו היתה הטעימה הגדולה הראשונה של חופש ושוויון וטעם זה לא פג מאז"). ראו גם פורת 2016, הממקם את מצוות השבת במשמעותה זו בין שאר המצוות המהוות חלק מן החקיקה החברתית־כלכלית של התורה. פורת מדגיש כי "נימוק זה - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" - ממקד את תכליתה של השבת בחלוקה צודקת של המנוחה בין בני החברה. רוצה לומר, מניעת מצב שבו בני המעמד הגבוה ידאגו בעצמם למנוחתם השבועית בזמן שעבדיהם עמלים שבעה ימים בשבוע. נימוק זה מעובה באזכור תקופת העבדות במצרים" (שם, עמ' 286).

51. מכילתא דרבי ישמעאל לשמות כ, יא.

52. רבי משה בן מימון. 1138-1204. מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה".

53. מורה נבוכים, חלק ג, פרק מג בתרגומו של הרב יוסף קאפח. גם במשנה תורה (הל' שבת פכ"ד הל' יב) מזכיר הרמב"ם את המנוחה כטעם למצוות השבת "שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא... ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח".

54. רבנו בחיי, שמות כ, ח ד"ה 'זכור'.

55. גורדון 1924, פרק ב.

56. מתורגם ומצוטט בתוך כצנלסון תשי"ט, עמ' 79. מובא בתוספת דיון קצר אצל צמרת תשס"ד, עמ' 104. עם זאת, יש לציין שבמקום אחר כתב סירקין דברים המזכירים יותר את רעיון הקדושה: "השבת היא המעטה הקדוש המרחף מעל כלל התרבות האנושית, והיא האור המוסרי המאיר את ההיסטוריה האנושית ומורה לה את הדרך. באמצעות השבת הגיע האדם בפעם הראשונה לדרגה של אישיות רוחנית חופשית ועל ידי שבת קודש השתחרר מחיבורו השפל אל האדמה והגביה עצמו מעבדות, מעבודה ומסבל, עם הפנית מבטו הרוחני אל השמים והסתכלותו המוסרית אל העתיד של ההיסטוריה האנושית" (סירקין 1911/2016).

57. ברנר תשכ"א, עמ' 59 (ההדגשה שלנו). מצוטט בתוספת דיון אצל צמרת תשס"ד, עמ' 105-106.

58. ז'בוטינסקי תש"י, עמ' 188. על יחסו של ז'בוטינסקי לדת ולמסורת היהודית ראו גם דון יחיא 2004 ושם בעמ' 169 בעניין השבת. על העקרונות המקוריים של תיאוריה יהודית שגיבש ז'בוטינסקי בנוגע לצדק חברתי, ראו דיון רחב ומעמיק אצל פורת 2003.

59. קוק תשמ"ה, עמ' ח.

60. פירוש ר' יוסף בכור שור שמות כ, י-יא.

61. מורה נבוכים, חלק שני, פרק לא, ובעקבותיו גם הרלב"ג, דברים ה, יז.

62. בבלי, פסחים קיז ע"ב.

63. ייתכן שהדבר נובע מכך שחובת הקידוש נלמדת מהמילה "זכור", שנאמרה בפרשת שבת שבדיברות הראשונים, ולא ניתן ללמוד לגביה מהדיברות האחרונים הפותחים בביטוי "שמור", המכוון לאיסור עשיית המלאכה ולא לחובת הקידוש. אולם ייתכן גם שהדבר נובע מכך שרב אחא הבין את הפסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" כמכוון לשכנוע לדרישה לתת מנוחה לעבד ולשפחה ולא כנתינת טעם לעצם חובת המנוחה בשבת, ראו סעיף ד1 לעיל.

64. רבי יהודה בן יקר (בפירוש התפילות והברכות, קידוש של שבת) אכן מקשה מדוע רב אחא לא לומד את החובה להזכיר את יציאת מצרים בקידוש מהפסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", ומתרץ שמהפסוק הנ"ל היה ניתן ללמוד חובה לזכור את השעבוד שהיה במצרים, ואילו הגזירה השווה מוסיפה חיוב להזכיר את "יציאת מצרים". יש אחרונים שהסבירו שמהפסוק ניתן להסיק קיומה של חובה להזכיר את יציאת מצרים בזמן כלשהו בשבת, ואילו הגזירה השווה נועדה לבסס את החובה לעשות זאת דווקא בקידוש. רבנו משה מאימראן בחידושיו למסכת פסחים כותב שהפסוק "וזכרת כי עבד היית" איננו מצווה לזכור את יציאת מצרים בשבת, אלא נותן טעם לכך שדווקא עם ישראל נצטווה על שמירת השבת "לפי שהיו עבדים במצרים והוציאם ה' על מנת שישמרו חוקיו ומצוותיו". מעניין לציין שהמהרי"ץ גיאות (1038-1089) כותב שמקור החובה להזכיר יציאת מצרים בקידוש הוא הפסוק בדברים: "וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקדוש היום דכת' "שמור את יום השבת... וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים". (ספר מאה שערים, הל' קידוש, עמ' י'). ככל הנראה היתה לפניו גרסה אחרת בדברי התלמוד בפסחים (כך כתב הגר"י פערלא על הרס"ג עשין ל"ג). גם רבי חיים בן עטר כותב בפירושו לתורה לדברים ה, טו שהחובה להזכיר יציאת מצרים בקידוש נלמדת מהפסוק בדברים.

65. שמות כ, י.

66. רשב"ם שם. ראוי להוסיף שלדעת רשב"ם, לפי "תורת ההקדמות" שלו, כל סיפור הבריאה מופיע כמבוא לתפקידה של השבת. ראו רשב"ם, בראשית א, א: "גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הק' בשעת מתן תורה זכור את יום השבת לקדשו [וגו'] כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי".

67. בכור שור, שם.

68. רבי משה בן נחמן (1194-1270). מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. חיבר פירוש גדול על התורה וחידושים לרבות ממסכתות התלמוד ועוד.

69. רמב"ן בדברים ה, יד בהתייחסו לטעם השבת בדיברות הראשונים.

70. שמות לא, טו-יז.

71. ראב"ע, שם, פסוק יז.

72. רלב"ג, שם, פסוק יז.

73. הרלב"ג המפרש שה"אות" הוא "זכר למעשה בראשית" מדגיש "וזה האות הוא זולת האות הקודם, כי הוא היה לדעת כי ה' הוא מקדש אותנו". אמנם ניתן לדחות ולטעון שגם בפסוקים אלו ה"אות" איננו אות על כך שהקב"ה ברא את העולם, אלא אותו האות הנזכר לעיל שהוא "לדעת כי אני ה' מקדשכם".

74. שמות רבה, פרשה יט, סימן ז.

75. כן הוא נוסח הקידוש הבבלי בכל העדות. ובנוסח ארץ ישראל הקדום היה הנוסח "ויתן להם שבתות למנוחה, זכרון למעשה בראשית". ראו שאקי תשע"ח, עמ' 113.

76. ויקרא פרק כה, כג-כד: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". ספר החינוך, מצוה פד: "לכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה".

77. הירש תשמ"ד, עמ' 69. טעם זה של השבת רווח גם בין חוקרי המקרא, המדגישים בעיקר את בעלות האל על הזמן. טיגאי מסכם את דעתם כך: "דעה רווחת שהשבת היא מעין מעשר הזמן, ובו מוותר האדם על שליטתו בזמנו יום אחד בשבוע כדי להודות שה' הוא השליט האמיתי בזמן (השווה תהילים עד, טז). לדעת צבת, מתבטאת משמעות זו ביש' נח, יג, והיא משתקפת גם בדמיון של דיני שבת לדיני שמיטה המתפרשת, לדעתו, באופן דומה כהודאה בבעלות ה' על הארץ" (טיגאי תשל"ו, עמ' 508).

78. שם, עמ' 68.

79. סולוביצ'יק תשמ"ט, עמ' 88.

80. הרטמן 2005, עמ' 72-73.

81. פרום 1951, עמ' 199.

82. ליפשיץ 2001, עמ' 145.

83. עקידת יצחק, ויקרא כה.

84. בנאי 2007.

85. הורן.

86. שכטר 2010, עמ' 201. בכיוון זה הלך כבר האדמו"ר מגור, רבי יהודה אריה אלתר, בעל ה"שפת אמת" בכמה מדרשותיו: "למי שמשועבד בגשמיות. ובשבת נעשה בן חורין ויכול לקבל עליו עול מלכות שמים" (שבת הגדול תרל"ד); "והענין שבשבת הכל חוזר למקור...". (שבת הגדול תרל"ז); "ולכן בש"ק א"צ תפילין... שנזדכך הלבוש של איש ישראל ויכולין האותיות שבנפש להגלות גם בלי מצות תפילין" (פרשת בא תרמ"ד) "אבל בנ"י הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות ומתגלה בשבת קודש...". (נח תר"ן); "אין דומה מאור פניו של אדם בשבת קודש וכו' כי על ידי הפנימיות שמתגלה וניתוסף נשמה יתירה - מתחדש הצורה" (ויגש תרמ"ד); "כי השבת היא השבת כל דבר לשורשו" (שם). וראו עוד מרגלית תשע"א.

87. אליעזר ליבנה (1902-1975) היה איש ציבור, עיתונאי, הוגה דעות וחבר הכנסות הראשונה והשנייה מטעם מפא"י.

88. מובא בליבנה 2010, עמ' 411. בליבנה תשל"ב, עמ' 215-220, מאריך ליבנה בביאור מהותה של השבת וחשיבותה לאדם המודרני הטכנולוגי. הוא קובע כי "חברתם של שבי ציון ניבחנת בכושר חזרתה לשנה הישראלית, בהבנתה את השבת והטלתה על החיים האקטואלים" וטוען כי "השבת אינה מוסד סוציאלי, עיקרה אינה שביתת עבודה... המנוחה באה לאפשר חיים אקטיבים אחרים במהותם - בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין אדם ליקום ובין אדם לאלוהיו" (שם, עמ' 216). בכיוון זה צועד גם רגב בן דוד (בן דוד תשע"ח) עמ' 53-55.

89. ליברמן 2011 עמ' 142.