הספינה של דה-אנג’ליס

איזה יום? טוב יותר מזה זה לא היה יכול להיות.

דניאל דה-אנג'ליס יצא מהחלל הנוח והממוזג של המרצדס השחורה, הנהוגה על ידי נהג פרטי, והסיר את משקפי השמש הכהים שלו כדי לסרוק את סביבותיו.

למען האמת – ממש מושלם. שמש בוהקת השתקפה בתכול-טורקיז של מי הים האגאי השלווים. הוא לא ביקר מעולם בסנטוריני, אז הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי להתרשם מיופיו של המפרץ העגול. מהמקום שבו הוא עמד והשקיף, מלמעלה ומרחוק, המפרץ נראה כמו קערה, ודניאל ראה אפילו את כלי השיט שאותו הוא בא לקנות במחיר מציאה.

הספינה נראתה מושלמת, כמו כל מה שמקיף אותה, אך מובן שזאת היתה רק אשליה. בעליה עמד על סף פשיטת רגל, והספינה היתה קרובה לסוף דרכה – ספינת תענוגות בגודל בינוני, שדניאל התכוון להוסיף לרשימת הכיבושים המאוד גדולה שלו.

הוא ידע, עד הסנט האחרון, כמה כסף הספינה הזאת הפסידה בחמש השנים האחרונות, כמה כסף בעליה חייב לבנק, מה גובה המשכורות שהעובדים עליה מקבלים, איזה הנחות מוענקות לתיירים שרוכשים הפלגות על סיפונה וכמה קשה לבעלי הספינה לשכנע תיירים לבוא... הוא כמעט ידע גם מה הבעלים אכלו לארוחת הבוקר, ואיפה הם נוהגים לקנות את המצרכים להכנתה.

כמו בכל עסקה, קטנה או גדולה, תמיד משתלם לעשות את שיעורי הבית מראש. אחיו, תיאו, התייחס, אולי בצחוק, לרכישה הראוותנית הזאת שלו כאל לא יותר מצעצוע חדש – משהו שונה שיעסיק אותו במשך חודשים – אלא שזה עמד להיות צעצוע די יקר, ובכוונתו של דניאל היה להשתמש בכל טריק שהוא מכיר כדי לוודא שהוא יקבל את העסקה המשתלמת ביותר.

המחשבה אודות אחיו העלתה חיוך רחב על שפתיו של דניאל. מי היה מעלה בדעתו שיום יבוא ותיאו דה-אנג'ליס יהלל במו פיו את מעלות מוסד הנישואים ויתפייט על העונג שקיים באהבה. אילו לא שמע את זה בעצמו, כששוחח עם אחיו בתחילת השבוע, הוא לא היה מאמין בזה לרגע.

הוא הביט סביבו בעיניים חדות אבחנה של בן-אדם שיודע לעשות כסף, ותהה מה יהיה ביכולתו לעשות במקום הזה. נוף מרהיב. אי יפהפה, אם רק היה ניתן להיפטר בדרך כלשהי מהמוני התיירים המעצבנים שמסתובבים בכל מקום. אולי יום אחד הוא עוד יחשוב איך לנצל את פיסת גן-העדן הזאת, אבל לעת עתה עמדה בפניו משימת השלמתה של רכישה די מעניינת, שבה הוא עמד לקחת חלק בצורה אישית – מה שהיה דבר נדיר למדי. הוא ציפה בקוצר רוח לחריגה הזאת מהשגרה שלו.

בנוסף לכל, היתה גם ההיפטרות המוצלחת שלו מהאישה האחרונה שאיתה הוא יצא, שנעשתה מעט תלותית מדי לטעמו.

ואחרון חביב ברשימת הדברים שגרמו לו הרגשה טובה היום, בלונדינית סקסית שממתינה לו עד שיסתיים הבילוי שלו על הספינה הזאת...

בסך הכל, זאת עומדת להיות כאילו חופשה, ובהתחשב בכך שלא היתה לו חופשה ממשית כבר מזה עידן ועידנים, דניאל היה במצב רוח טוב במיוחד.

"אדוני, אולי מוטב שנרד לשם כדי שתוכל לעלות על סיפון הספינה? היא עומדת להפליג בקרוב..."

"חבל... הייתי פה רק כמה שעות." דניאל פנה אל הנהג שלו, שאותו הוא הביא עמו מצדו השני של כדור הארץ, לחופשה מהנה של הכל-כלול על חשבונו, כשכל שיהיה עליו לעשות הוא להסיע אותו קצת פה ושם. "אני מרגיש שסנטוריני יכול להיות מקום שמתאים לי... איזה מלון נחמד ואקסקלוסיבי פה... לנוח ולהירגע..."

"לא חשבתי שאתה יודע איך עושים את זה, אדוני."

דניאל צחק. מלבד אחיו ואביו, אנטוניו דלגדו היה אחד האנשים הבודדים שבהם הוא נתן אמון מוחלט, ולמען האמת, הנהג שלו ידע על חייו הפרטיים יותר משידעו אחיו וגם אביו, בהתחשב בכך שהוא הסיע אותו ללא מעט מפגשים עם לא מעט נשים, וכבר עשה את זה במשך למעלה מעשור.

"אתה צודק," הוא אמר בנימה נמרצת ופתח את דלת המכונית כדי להחליק פנימה. הוא העריך מיד את הקרירות של החלל הממוזג. "אבל זאת מחשבה די מענגת, איך שלא יהיה..."

למען האמת, להירגע לצד הבריכה, עם מרגריטה ביד אחת וספר טוב ביד השנייה לא היה כלל הסגנון שלו.

הוא נרגע במכון הכושר, מדי פעם בפעם, לפעמים על מסלולי הסקי, ובמיטה לעתים הרבה יותר תכופות – כשכל הנשים שלו עונות על דפוס קבוע. בלונדיניות, קטנטנות, סקסיות ומאוד-מאוד להוטות להתמסר.

נכון, אף אחת מהן לא נשארה בסביבה זמן רב במיוחד, אך הוא ראה בזה את המחיר שעל גבר שכמוהו – שעיקר העניין שלו, כמו זה של אחיו, ממוקד בעבודה. הוא פרח בתנאים של לחץ, ובחיים מקצועיים בטורים גבוהים, מלאים בסיכונים.

עמדה לזכותו העובדה שהוא הגיע מרקע עשיר מאוד, אבל כבר בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, אביו סטפאנו דה-אנג'ליס הודיע לו, בדיוק כמו שעשה לאחיו, שהוא יצטרך לצבור את הונו בכוחות עצמו. ההון המשפחתי יוכל לעמוד לרשותו במידה מסוימת, לצורך הקמת העסק שהוא יבחר להקים, אך לא מעבר לכך. הוא יצטרך לעוף בכוחות עצמו – או להתרסק.

ובדיוק כמו תיאו, הוא הגביה עוף.

תרתי-משמע. הוא עף עד לצדו השני של העולם, שם הוא כבש בסערה את התיירות ותעשיית הפנאי; התחיל בקטן והלך וצמח, עד שעכשיו עוד לפני שמלאו לו שלושים שנה, הוא כבר היה הבעלים של בתי מלון, בתי קזינו ומסעדות בכל רחבי אוסטרליה והמזרח הרחוק.

הוא צבר כסף רב עד כדי כך שביכולתו היה להפסיק לעבוד – לבזבז את שארית חייו לצד איזו בריכה, עם ספר טוב ומרגריטה – ועדיין לחיות ברמת חיים שעליה רוב בני האדם יכולים רק לחלום. אלא שעבודה היא מה שהלהיבה אותו, והוא אהב את החיים שלו כמו שהם.

והרכישה הספציפית הזאת עמדה להוות שינוי מרענן ומעניין.

"אל תשכח," הוא הזכיר לאנטוניו. "אתה צריך להוריד אותי כמה דקות הליכה מחוץ לנמל."

"חום אימים שם בחוץ, אדוני. אתה בטוח שלא תעדיף ליהנות מהמיזוג זמן רב ככל שרק ניתן?"

"קצת חוסר נוחות לא יהרוג אותי, אנטוניו, אבל דאגתך ממש נוגעת ללבי." הוא לכד את עינו של הנהג במראה וגיחך אליו. "לא, זה הכרחי שאני אגיע אל הספינה הזאת כמו כל תייר רגיל. הגעה אליה במרצדס שחורה, עם נהג פרטי, אינה חלק מהתוכנית שלי."

התוכנית היתה לבחון בעילום שם את ספינת התענוגות הקטנה הזאת. כבר שנים שהיא לא הרוויחה גרוש, והוא רצה לראות במו עיניו את שלל הבעיות הצפונות בה. ניהול כושל, הוא ניחש. צוות עצל, לא מיומן בכל הרמות...

הוא יקדיש כמה ימים לבדיקת המצב ויערוך לעצמו רשימה של מועמדים לפיטורים ומועמדים להצטרף לצוות הספינה המחודש כשהיא תיכנס לפעולה במתכונתה החדשה.

אם לשפוט על פי הפעילויות המטופשות שתוכננו להפלגה הזאת, נראה לו שצוות הספינה כולו עומד למצוא את עצמו בלשכת התעסוקה.

חמישה ימים, זה פרק הזמן שהוא חשב לקצוב לעצמו, ובסופו הוא יבצע את ההשתלטות שלו על הספינה. הוא לא חזה שום בעיות, והיו לו תוכניות גדולות בשבילה. תשכחו מהרצאות כבדות ראש ומסיורים בנכסי תרבות עם ארוחות של מזון בינוני שמוגש לנוסעים, שלמען האמת לא מצפים להרבה יותר מכך, אם להתחשב בפרוטות שהם משלמים תמורת ההפלגה.

הוא התכוון להפוך את הספינה הקטנה הזאת לספינת פאר שאין כמוה, לבני העילית העשירים, שכל גחמותיהם יסופקו על סיפונה בעת שהם מפליגים ממגרש גולף יוקרתי אחד אל משנהו, בכמה מהאתרים הנחשקים ביותר בתבל. הוא יחליט בנוגע ליעדי ההפלגה, אחרי שהרכישה תתבצע והספינה תהיה כולה שלו.

כמו בכל עסקה קודמת שהוא השלים בהצלחה, לדניאל היה ביטחון מוחלט ביכולתו להצליח בעסקה הזאת, ובכך שהספינה תתגלה כנכס רב ערך. הוא לא נכשל עולם, ולא היתה לו כל סיבה להניח שהמקרה הזה עומד להיות חריג.

בנמל, בלי המרצדס השחורה, וכשתרמיל גב מרופט, שנרכש במיוחד לצורך הנסיעה הזאת, תלוי לו על כתפו, הוא נתן מבט עקום באוסף המגוון של האנשים שעלו על הספינה.

כבר עכשיו הוא היה יכול לראות שכלי השיט נמצא במצב מחפיר. איך בדיוק הצליח גארי אוקלי, שירש את מכרה הזהב הפוטנציאלי הזה מאביו המאוד עשיר, להפוך את הספינה הזאת לכלי שיט שאף פיראט עם קצת כבוד עצמי לא חושב בכלל לבזוז? מה פתאום עלה בדעתו בכלל שהפלגת תרבות כזאת תצליח להניב לו רווח?

נכון, נדרשו לו שמונה שנים להביא אותה ממש עד לסף פשיטת רגל, אבל ניתן היה לצפות שמישהו – מנהל הבנק שלו, איזה חבר קרוב... מכר מודאג... רעיה – יאיר את עיניו בשלב כלשהו לכיוון שאליו העסק מתקדם.

הספינה נועדה להכיל בנוחות מאתיים וחמישים נוסעים, בנוסף לכל אנשי הצוות הנחוצים. בשלב הזה, דניאל הניח, התפוסה היתה בערך מחצית המספר הזה – אם בכלל.

הוא עמד להצטרף להפלגה באמצעה, וכשהכרטיס מוכן לו בידו, הוא חבַר לקבוצת אנשים שהיו שקועים בשיחה ערה, רובם באמצע שנות החמישים או תחילת שנות השישים לחייהם, וביחד הם חיכו לעליה על הסיפון.

האם הוא השתלב בקהל? טוב, לא. בכל מה שקשור לאנשים מתחת לגיל שלושים וחמש, למיטב הבחנתו הם היו מיעוט ניכר. ובקומתו, שהתנשאה למטר ושמונים ושבע, הוא היה גבוה כמעט מכל אחד אחר.

אבל לא היה לו שום ספק שהוא יצליח להדוף שאלות סקרניות, וממש שיעשע אותו הרעיון שהוא עומד להפליג בעילום שם במשך הימים הקרובים. האם זה באמת היה נחוץ? נראה שלא. הוא היה יכול להישאר במקומו, במשרדיו המפוארים, באוסטרליה, ולנהל משם את ההשתלטות העוינת הזאת. אבל ככה, הוא חשב, תהיה לו הזדמנות לפרוק לפחות חלק מהעוינות של ההשתלטות הזאת.

הוא יוכל להגיד לאוקלי ולאשתו למה בדיוק הוא משתלט להם על הספינה, ולמה בדיוק הם לא יכולים למנוע את זה ממנו. הוא יוכל להצביע בפניהם על כל המגרעות של העסק שלהם, ולעשות את זה מהעמדה הנוחה של מי שהפליג על סיפון הספינה שלהם. הוא עושה עמם חסד, והוא גם התכוון ליהנות מההתנסות. העובדה שההתנסות הזאת תתבטא בהצעה שלו, היא בגדר בונוס נוסף.

הוא הרגיש בעיניים סקרניות שנחו עליו כשקבוצת האנשים הצליחה להסתדר במשהו דמוי טור, לקראת העלייה אל הסיפון, אבל בנינוחות שנולדה מתוך הרגל, הוא התעלם מכך.

בגדיו הלמו את התרמיל המרופט שלו. סתם תייר תפרן, בהפלגה תרבותית זולה בין האיים היווניים, עם כוונה, אולי, להגיע גם לאיטליה. שיערו, הבהיר במידת מה מזה של אחיו, היה מעט ארוך מכפי שהיה בדרך כלל, והסתלסל לו על העורף, ומאחר שהוא לא התגלח באותו הבוקר, צל של זיפים עיטר את פניו. עיניו, מנגד, היו בעלות אותו גוון ירוק וייחודי כמו של אחיו, והן היו ערניות בעת שסרקו את קהל המפליגים. את משקפי השמש שלו הוא תחב בכיסו.

השמש היכתה בעוז. הוא הרגיש איך הוא מזיע מתחת לחולצת הפולו הדהויה, והבין שמוטב היה לו לא ללבוש ג'ינס. למרבה המזל, הוא הביא עמו כמה זוגות של מכנסי חאקי קצרים, בתרמיל הגב, בנוסף למבחר חולצות טריקו, ואלו יתאימו הרבה יותר לשמש הקופחת בעצבנות, ברגע שהוא רק יעלה על הסיפון.

הוא הדף את המחשבה הזאת הצדה. מוחו כבר החל לעבוד, לתכנן איך בדיוק הוא יתאם את העבודה שצריכה להיעשות על הספינה הזאת ומתי בדיוק היא תהיה מוכנה להפליג במתכונתה המשופרת. הוא התכוון לדרוש סכומי עתק ממי שיהיה בר מזל מספיק להשיג לעצמו כרטיס להפלגה, ולא היה לו שום ספק שאנשים יעמדו בתור כדי לשלם.

העסק סגור.

כבר שנים שהוא לא חש כל כך נינוח.

 

דלילה סקוט הביטה במסך הטלפון שלה, שזימזם אליה בקוצר רוח, ובליבה היא התלבטה אם לענות או לא.

השם של אחותה הבזיק על המסך, תובע את התייחסותה המידית.

היא ענתה באנחת השלמה קטנה, וזכתה מיד למטר של שאלות חרדות.

"איפה לעזאזל היית? כבר יומיים אני מנסה לתפוס אותך! דלי, את יודעת כמה אני נוטה לדאוג! זה ממש טירוף פה, עם החנות... אני לא מאמינה שאת החלטת, ככה סתם, להאריך לעצמך את החופשה! את יודעת כמה אני תלויה בזה שתחזרי לפה ותעזרי לי... אני לא מסוגלת לעשות הכל לבד..."

דלילה הרגישה איך בטנה מתהפכת ומתכווצת מיד לגוש עצבני כואב.

"אני – אני יודעת, שרה," היא גימגמה, בהציצה החוצה דרך החלון העגול, הקטן, של התא המאוד קטן שלה, שבקושי היה מספיק בשביל מיטת יחיד אחת קטנה ומקלחת ממש-ממש קטנה. "אבל עלה בדעתי שהניסיון הנוסף יכול ממש להועיל לי בשובי לקוטסוולדס... זה לא שאני סתם בחופש..." היא הוסיפה בתחושת אשמה.

"אבל את כן בחופש, דלי!" אמרה אחותה בהאשמה. "כשאמרת לי שאת הולכת ללמד במשך שבועיים, לא העליתי בדעתי שתשלחי לי אימייל ותודיעי לי שהחלטת להאריך את השבועיים הללו לשישה שבועות! דלי, אני יודעת שממש היית זקוקה להפסקה הזאת, אחרי כל העסק ההוא עם מייקל... אבל עדיין, זה ממש טירוף, מה שהולך פה..."

דלילה חשה בדאגה שנשפכת עליה ממכשיר הטלפון, וחוותה עוד גל של אשמה.

שרה מחכה לה בבית. עבודות הבנייה, שיעלו ממש המון כסף, עומדות להתחיל בעוד שבועיים, והיא ידעה שאחותה חיכתה לשובה הביתה כדי שהן יוכלו להתמודד עם זה ביחד.

אבל האם זה כה נורא לקחת פסק זמן קטן, לפני שובו של העול הנורא של חיי השגרה המשעממים? היא סיימה, רק לאחרונה, את התואר שלה באמנות, וכל רגע פנוי שלה במשך שלוש השנים האחרונות הללו עבר עליה בקוטג' הקטן הזה, עם אחותה, בדאגה איך יעלה בידן לשרוד. הן ספרו את הפרוטות שהכניסה להן הגלריה הקטנה שבקומת הקרקע, בידיעה שבמוקדם או במאוחר, דייב אוונס מהבנק יאבד את סבלנותו ויעקל להן את הקוטג'.

ובנוסף לכך היה גם מייקל...

היא שנאה לחשוב עליו – שנאה להיזכר איך היא התאהבה בו, איך הוא סובב לה את הראש, גרם לה לחוש מיאוס וגם להרגיש טיפשה, בעת ובעונה אחת.

היא בטח לא רצתה לשמוע את שרה דנה שוב בכל הקטסטרופה הנוראית הזאת. דלילה אהבה את אחותה, אבל מאז שהיא זוכרת את עצמה, שרה התייחסה אליה כמו אל ילדה קטנה, קיבלה במקומה את כל ההחלטות, דאגה בנוגע לכל מה שהתרחש בחייה. העסק הנורא הזה עם מייקל רק הגביר את הדאגות שלה. ועם זאת, זה נפלא שתמיד יש מישהו שאוהב ומנחם אותך כשלבך נשבר, אבל זה יכול להיות גם מעט קלאוסטרופובי.

שרה פשוט דואגת לה יותר מדי... תמיד היא דאגה...

להוריהן, נפטון ומוּן, זוג היפים חסרי כל שמץ של אחריות, שהיו מאוהבים זה בזה מעל לראש, לא היה זמן רב במיוחד להקדיש לבנותיהם. בתור זוג אמנים, הם הצליחו בקושי להתפרנס ממכירת חלק מעבודותיהם, ובהמשך, אחרי שאִמן של האחיות נכנסה לתחום של ריפוי אלטרנטיבי, גם ממכירת כל מיני קריסטלים ואבנים טובות.

הם הסבו את הקוטג' שלהם לגלריה קטנה, והצליחו איכשהו להתקיים בזכות העובדה שהוא ניצב ממש באמצע איזור שמשך שפע של תיירים. זה עמד לזכותם תמיד. אבל בעת מותם של ההורים – בתוך כמה חודשים אחד מהשני, לפני חמש שנים – מכירות חפצי האמנות כבר החלו להיחלש במידה ניכרת, והן לא השתפרו מאז.

שרה, המבוגרת מדלילה בחמש שנים, עשתה כמיטב יכולתה לצלוח כל חודש על ידי ניהול ספרי החשבונות של כל מיני אנשים בכפר הקטן שבו הן גרו, אבל תמיד היה מובן שברגע שדלילה תסיים את התואר שלה באמנות, היא תחזור הביתה לסייע בניהולה של החנות.

במצב העניינים הנוכחי, הן לקחו הלוואה משמעותית כדי לממן את השיפוץ של הגלריה, וליצור חלל בחלקה האחורי, שישמש את דלילה להוראת אמנות למי מאנשי הכפר שיגלה בכך עניין, ועוד יותר חשוב, לאנשים אחרים שיהיו מעוניינים ללמוד רישום וציור, וישתתפו, אולי, בחוגים של שבוע שלם שיכללו סיורים באתרי הנוף המרהיבים של הקוטסוולדס, וציור בסטודיו ובחיק הטבע.

כל זה היה רעיון נפלא של אין-ברירה, ובעוד שדלילה היתה לגמרי בעדו, פתאום, כשהוצעה לה האפשרות להאריך את שהיתה על סיפונה של הספינה רמבלינג רוז, היא נתקפה בדחף עז להתחמק.

עוד קצת זמן לבריחה מהחזרה הסופית לקוטסוולדס, עוד קצת זמן לנשום מעט אוויר אחרי הפרידה שלה ממייקל.

רק עוד קצת זמן להרגיש נורמלית ושלווה.

"זאת תהיה חוויה נהדרת שתתרום המון למה שאעשה כשאחזור," היא ניסתה טיעון קלוש. "וכבר העברתי את רוב השכר שלי לחשבון הבנק שלנו. אני מודה, זה לא המון, אבל אני גם יוצרת המון קשרים מעולים. חלק מהאנשים פה ממש מתעניינים בקורסים שאנחנו מציעות..."

"באמת?"

נשבעת לך, שרה. למען האמת, כמה מהאנשים פה הבטיחו לשלוח לך מייל כדי להתעניין בקשר למחירים וכאלה, בעוד שבוע, או משהו כזה."

"אדריאן כמעט מסיים את בניית אתר האינטרנט שלנו. זאת עוד הוצאה שאנחנו צריכות לממן..."

דלילה הקשיבה ותהתה בליבה אם השבועות המעטים הללו על סיפון הרמבלינג רוז עומדים להיות החלון היחיד שלה של חופש מדאגות. שרה לא תסכים למכור את הקוטג', ולמען האמת דלילה לא ששה לעזוב את בית משפחתה. אבל ההישארות שם תבעה ממנה להקריב כל כך הרבה, שהיא הרגישה שכל נעוריה ייבלעו בזה. היא היתה רק בת עשרים ואחת, אבל היא יכלה לראות את עצמה אומרת שלום לשנות העשרים שלה במאבק הבלתי פוסק הזה לשרוד מחודש לחודש.

היתה לה תקווה לעשות חיים, להרגיש חופשיה ומשוחררת כשהיא יצאה עם מייקל, אבל גם זה היה חלון קטן מאוד, ובסופו של דבר ממילא זה התגלה כאשליה טיפשית ולא יותר מכך. כשהיא חשבה עליו כעת, היא לא חשבה על עשיית חיים. היא רק חשבה על היותה נאיבית וטיפשה.

היא ידעה שהיא משתמטת בהאריכה את שהותה על הספינה, אבל האחריות אשר ציפתה לה בשובה הביתה לא תברח לשום מקום אחר... וגם היה נחמד להשתחרר מעט מהיחס העוטף של אחותה, בלי שכל צעד שלה יזכה לביקורת זועפת, בלי שכל חייה ינוהלו עבורה בגלל ששרה תמיד יודעת מה טוב בשבילה...

היא ניתקה, שמחה לסיים את השיחה הזאת, והחליטה בליבה לבלות את שארית הערב בתאה.

אולי היא תבקש מכמה מדריכות אחרות בהפלגה – בחורות צעירות, בדיוק כמוה – להצטרף אליה לארוחה קלה בתא שלה, אולי הן ישחקו קלפים או משהו, ויצחקו על כמה מהנוסעים, שברובם הזכירו לה את הוריה. היפים מזדקנים, משוחררים מאוד, עם כל מיני תחביבים ועיסוקים מאוד אמנותיים ורוחניים.

מחר היא כבר תשוב ללמד, ומערכת שיעורים מלאה ועמוסה המתינה לה.

 

דניאל התמתח, הביט מבעד לחלון תאו על הים הכחול והעמוק אשר נשקף אליו. בערב הקודם הוא נהנה מארוחה שהיתה, כצפוי, הרבה מתחת לממוצע – למרות שהוא לא הצטרף לשולחנו של הקברניט. יחס רשמי כזה פשוט לא התקיים על סיפונה של הספינה הזאת. חדר האוכל נראה כמו משפחה אחת גדולה וקולנית, של כמאה אנשים בכל מיני גילאים שונים, וכחמישים אנשי צוות שהצטרפו כולם לחגיגות. הוא הסתובב ביניהם והתרועע עם כולם, אבל היה לו ברור שהוא לא משתלב.

עכשיו... ארוחת בוקר, ואחריה הוא יתחיל לבדוק כל מיני הרצאות והדרכות – שנראו כולן כאילו אין להן סיכוי להכניס שום כסף. קרמיקה, כתיבת שירה, אמנות, בישול ושלל הדרכות אחרות, כולל גם כמה מופרכות ממש כמו אסטרולוגיה וקריאה בכף היד.

היום הוא ויתר על מכנסי הג'ינס לטובת זוג מכנסי חאקי קצרים שישבו לו נמוך על הירך, חולצת פולו דהויה ונעלי סירה רכות, שאותן הוא נהג לנעול על היאכטה שלו, כשהזדמן לו לקחת אותה לשייט.

הוא נעצר בחולפו, לבחון את השתקפותו במראה.

הוא ראה את מה שראה תמיד. פנים צרים ושזופים, עיניים ירוקות, ריסים שחורים ועשירים, שיער בלונדיני כהה, שהובהר קמעה על ידי השמש האוסטרלית הקופחת. כשהיה לו זמן פנוי לספורט, הוא העדיף את הענפים התובעניים והמסוכנים יותר, וגופו בהחלט העיד על כך. אימוני איגרוף במכון הכושר, שיט סולו בספינת המפרש שלו כדי להירגע, גלישה במסלולי הסקי המסוכנים ביותר...

השעה היתה כבר אחרי תשע בבוקר, ובהחלטה של רגע, הוא בחר לוותר על ארוחת הבוקר. הוא שלף מכיסו את תרשים הספינה, ואחרי שוויתר על כמה מהקורסים היותר תמהוניים, שם את פעמיו אל חלקה של הספינה שבו נועדו להתקיים כמה קורסים קצת פחות מזעזעים.

לא היה לו שום מושג למה עליו לצפות. כל נוסע ונוסע נראה לו כמשתתף נלהב באיזה קורס שהוא, ותוך שהוא עשה את דרכו במסדרונות הספינה, עיניו החדות הבחינו בכל עדות להזנחה. הוא הציץ אל תוך חדרי הרצאות מלאים. אנשים היו גם על הסיפון, התענגו על השמש ומזג האוויר, אך הוא היה חייב להודות שרוב הנוסעים הצטרפו להפלגה הזאת בשביל הפן ההשכלתי שלה.

כל מיני אנשים יש בעולם הזה, הוא חשב לעצמו, בהוסיפו להסתובב בבטנה של הספינה.

בתוך הספינה, כמו בחוץ, היה חם מאוד. החדרים שבהם הועברו חלק מהקורסים היו ממוזגים כולם, ולו רק בגלל שבגדיו כבר היו ספוגי זיעה והחלו להידבק אל גופו, הוא פתח את אחת הדלתות ונכנס לחדר.

 

באמצע ההסבר שלה על ציור בפרספקטיבה, דלילה נשאה את מבטה ו...

נשימתה נעצרה לה בגרון.

שעוּן לו בעצלתיים בכניסה לחדר, עמד הגבר יפה-התואר, המהמם ביותר שהיא ראתה אי-פעם. לא היה לה ספק שהוא לא הצטרף להפלגה הזאת בראשיתה. נראה שהוא עלה בסנטוריני, תוספת מאוחרת לרשימת הנוסעים.

הוא היה גבה-קומה. מאוד. ובנוי כמו אתלט. אפילו בלבושו הרגיל, כמו כל הנוסעים האחרים כמעט – מכנסיים קצרים אך לא מאוד קצרים וחולצת טריקו – אי אפשר היה להחמיץ את הגבריות החטובה של גופו.

"אפשר לעזור לך?"

כולם הסתובבו להסתכל על התלמיד החדש, והיא מיהרה לקרוא אותם לסדר ולמקד את מבטיהם בחזרה באוסף הכדים וכלי הקרמיקה שאותם הם השתדלו לרשום.

דניאל ציפה להרבה דברים, אבל לזה הוא לא ציפה. הבחורה שהביטה בו בתהייה היתה גבוהה, דקיקה ובעלת שיער נחושת בוהק – אלף גוונים שונים מאדום ועד חום-ערמוני – שהיה אסוף אחורה בקוקו רפוי שהיה תלוי על כתפה.

הוא נכנס לו בנחת אל תוך החדר והביט סביבו, על כעשרים האנשים הישובים בו, כל אחד מול קנבס מתוח. על צדף ארוך בחלקו האחורי של החדר נחו עבודות של כל מיני אמנים, ועל הקירות היו תלויים כמה ציורים – כפי הנראה פרי מכחולם של תלמידי הקורס.

"אם אני מפריע, אוכל לחזור אחר כך..."

"כלל וכלל לא, מר...?"

"דניאל." הוא הושיט לה את ידו, והבחורה נחפזה לבוא קדימה וללחוץ אותה. "הצטרפתי להפלגה רק אתמול," הוא הסביר, "ועוד לא הספקתי להירשם לאף אחד מהקורסים..."

"אבל אתה מתעניין באמנות?" המפגש הקצר הזה של ידיהם גרם לזרם קטן של ריגוש לחלוף בתוכה, ורק בקושי היא הצליחה לשמור על קשר עין איתו. "אני דלילה סקוט, ואני אחראית פה על קורס הציור..."

מקרוב, הוא היה ממש מדהים. בעין של אמן היא יכלה להתרשם מהסימטריה המושלמת של פניו הצרים. העיניים הרציניות, המהממות הללו, האף הישר והפה הרחב, החושני. שיערו נראה צרוב שמש, לא ממש בלונדיני אבל גם לא סתם חום דל – והיה בו איזה משהו... איזו מין כריזמה מיוחדת שמנעה אותו מלהיות סתם עוד גבר מאוד יפה-תואר.

היא היתה שמחה מאוד לצייר אותו. אבל ברגע זה...

"אני יכולה להסביר לך על הקורס שאני מעבירה פה..."

היא פצחה בנאום ההסבר הרגיל שלה, תוך שהיא מתרחקת ממנו אט-אט, כי לעמוד כל כך קרוב גרם לה להרגיש קצת לחוצה. היה לה מספיק מגברים, לתקופת חיים שלמה, והדבר האחרון שהיא צריכה הוא להתחיל לחוש לחוצה בקרבתו של אחד מהם כעת.

"ברור שאני לא יודעת מה הרמה שלך, אבל אני בטוחה שתוכל להשתלב, בין אם אתה ממש מתחיל ובין אם כבר הגעת לרמה קצת יותר מתקדמת. אני גם יכולה להציג בפניך את תעודת ההסמכה שלי... תצטרך לחזור מאוחר יותר, לקבל את כל הפרטים, כי כמו שאתה יכול לראות, אני באמצע השיעור, והשיעור הזה עומד להימשך עד ארוחת הצהריים... אבל אולי תרצה לראות קצת מהעבודות שהתלמידים שלי סיימו...?"

לא ממש, חשב דניאל לעצמו, אבל היטה את ראשו הצדה והינהן בעטותו על פניו הבעה מתעניינת.

היא היתה חיננית כמו בלרינה. הוא העדיף נשים מלאות, בעלות חמוקיים שופעים. הבחורה הזאת לא היתה שופעת כלל וכלל. היא היתה דקיקה, ולבושה בדיוק בבגדים המחרידים שהוא שנא לראות על נשים. חצאית רפויה עד הקרסוליים, בכל מיני צבעים עזים ומתנגשים, וחולצה רחבה שהותירה לדמיון הרבה יותר מדי.

אישית, הוא לא שש מעולם להיאלץ לתת לדמיון שלו לעבוד בגלל אישה. הוא אהב לראות מה בדיוק הוא עומד לקבל, ולא היתה לו מעולם שום בעיה למצוא נשים שישמחו להעניק לו את מבוקשו. קטנות גוף, בבגדים צמודים שחושפים את הקימורים השופעים בכל המקומות הנכונים... בחורות שהיו בעסק רק בשביל הכיף, מערכות יחסים נטולות מחויבות. נכון, מדי פעם בפעם מישהי מהן נסחפה מעט והחלה לתכנן עתיד שלא עמד להתגשם, אך זה היה בסדר. הוא פשוט נפטר ממישהי כזאת. ומעולם הוא לא נתקף בנקיפות מצפון בעשותו את זה, כי הוא היה גלוי לב לחלוטין איתן, כבר מההתחלה.

הוא לא היה מוכן לנישואים. הוא לא היה מוכן לשום דבר שבכלל דומה למערכות יחסים ממושכות. הוא לא היה מעוניין בבת-זוג שתפגוש את משפחתו וחבריו הקרובים, ותתחיל לקבל כל מיני רעיונות. הוא לא היה בעניין של ארוחות שבושלו בבית, או צפייה משותפת בטלוויזיה, או משהו כזה.

הוא נזכר בקלי קלוז, ושפתיו הוצרו. הו, לא, דברים כאלה הוא ממש לא עושה...

מבחינתו של דניאל דה-אנג'ליס, בשלב זה של חייו, העבודה שלו הרבה יותר חשובה מהנשים, ואם וכאשר הוא יחליט להתמסד ולבוא בברית הנישואים – מה שבטח לא צפוי לקרות בעתיד הנראה לעין, במיוחד לאור העובדה שתיאו מתכנן כעת חתונה גדולה, מה שמאפשר לדניאל לקחת את הזמן שלו לפני שיעשה זאת בעצמו – הוא התכוון להתחתן עם מישהי שלא תחשוב רק על היתרונות שיש לחשבון הבנק שלו.

הוא כבר זכה להתמודד פעם עם בחורה רודפת בצע, ופעם אחת הספיקה לו בהחלט. קלי קלוז היתה בעלת המראה המלאכי והלב המושחת של אופורטוניסטית מלידה. הוא טרק את הדלת על המחשבות הללו, שהיו חסרות תועלת לחלוטין. מספיק להתייחס אליה בתור לקח שהוא היה צריך ללמוד. אז עכשיו הוא רק עושה חיים. הנאה חסרת כל סיבוכים, עם בחורות קטנות וסקסיות, כמו הבלונדינית שתמתין לו ברדתו מהספינה.

דלילה סקוט הראתה לו את כל מה שיש בחדר, עודדה אותו להתבונן בעבודות שהתלמידים שלה כבר הספיקו להשלים במהלך ההפלגה הזאת.

"מרתק," הוא מילמל, ואז פנה אליה, לפני שהיא הספיקה להשלים את הסיור. "טוב, אז – ארוחת צהריים. איפה ניפגש, ובאיזו שעה?"

"סליחה?" שאלה דלילה בחוסר הבנה.

"את אמרת שברצונך לתת לי את כל הפרטים אודות הקורס. לעשות את זה תוך כדי ארוחת הצהריים נשמע לי כמו רעיון לא רע. אז איפה ומתי? אני מניח שיש רק מסעדה אחת על הספינה הזאת?"

דלילה הרגישה איך גל של חום מציף אותה, והיא מיהרה להשיב את עצמה אל הקרקע. "זה מה שאני אמרתי? לא שמתי לב. אתה בהחלט מוזמן פשוט לבוא לשיעור מחר בבוקר, או שבעצם אתה יכול להצטרף כבר עכשיו, אם אתה רוצה... יש פה שפע של נייר... עפרונות..."

העיניים הירוקות המדהימות הללו, כמו זכוכית אטומה, מלוטשת, גרמו לה לרצות להביט לתוכן ופשוט להמשיך ולהביט בלי סוף.

"אני אבלה את שארית הבוקר בשקילת האופציות שלי," השיב לה דניאל חלקות. "לבדוק את הקורסים האחרים שמוצעים פה... האם הם מתאימים לי קצת יותר... אני אפגוש אותך לארוחת הצהריים בשתים-עשרה וחצי, במסעדה, ואז תוכלי לספר לי כל מה שאני צריך לדעת על הקורס שלך, ואני אוכל להחליט אם הוא מתאים לי או לא..."

לא הטיפוס שלו, אבל עדיין היה בה משהו שמושך את העין. עור חלק כמו סטין, עיניים בצבע של שרי, והיה לה צבע זהוב עדין, בעקבות הזמן שהיא בילתה בשמש. והפה שלה... שפתיו המלאות קצת נפשקו כעת כשהיא הביטה בו.

"לא נראה לי שיש צורך מיוחד שאסביר לך על הקורס שלי בארוחת צהריים..."

"את עובדת בתחום התיירות. אני בטוח שזה אומר שתפקידך הוא לשרת את הלקוח, לא? כל רצוני הוא קצת מידע..."

"אני מבינה, אבל..."

אבל מייקל הותיר אותה מלאת חשש מפני גברים מסוגו של האיש הזה. גברים יפי-תואר שנוטים להיות מעט שונים, קצת לא קונבנציונליים.

שמונה חודשים קודם, מייקל קונורס הופיע בחייה – עם שיערו הארוך והעיניים הכחולות הכהות שלה, והחיוך הסקסי כל כך, שהעיף לה את הראש. למייקל, בן העשרים ושבע, כבר היתה קריירה מתפתחת של צלם, והוא הקסים אותה עם התמונות המדהימות שהוא צילם במשך השנים. הוא לקח אותה לבלות, האכיל והשקה אותה, ודיבר איתה על כך שייקח אותה לאמזונס, כדי שהיא תוכל לצייר שם והוא לצלם.

הוא סחף אותה בכך שהרחיק מליבה את כל המחשבות הטורדות הללו על כסף, והציב מולה חזיון תעתועים מפתה של הרפתקאות וריגושים. שתי נשמות חופשיות שמטיילות להן בעולם. היא התאהבה בו כמובן, ובאפשרויות המסעירות הללו. היא העזה לחשוב שמצאה לעצמה את האחד והיחיד שלה – מישהו שאיתו היא תוכל לבלות את שארית חייה. הם התנשקו, אבל הוא לא לחץ עליה להיכנס איתו למיטה, וכעת היא תהתה כמה זמן בדיוק הוא היה ממתין לפני שיחליט שלא בשביל נשיקות והתגפפויות הוא נמצא איתה.

לא זמן רב כל כך כפי הנראה – כי כבר היתה לו חברה. מישהי באחת המדינות הללו שבהן הוא ביקר. היא עלתה על העובדה הזאת לגמרי במקרה, כשראתה הודעת טקסט מבזיקה על מסך הטלפון שלו. כשהיא התעמתה איתו בנוגע לזה, הוא צחק ומשך בכתפיו. אז הוא לא הטיפוס שמתמסד...? יש לו מערכת יחסים פתוחה לגמרי עם החברה שלו, כך שמה בעצם העניין הגדול פה? יש לו הרבה נשים... הוא הלא רווק, לא? והוא הקדיש לה קצת תשומת לב, נכון? לא יכול להיות שהיא חשבה ברצינות שהם עומדים להתחתן, ולגדל שני ילדים וכלב, נכון?

היא לגמרי טעתה בנוגע אליו. היא התפתתה על ידי חזות מקסימה, בגלל הכמיהה שלה לקצת הרפתקאות.

היא היתה לגמרי מטומטמת.

אחותה דיברה תמיד בשבח היציבות, וגברים טובים כמו פעם, מישהו שמסוגל לפרנס, עם שתי הרגליים על הקרקע. היא ראתה במו עיניה מה יצא מהכאוס של חיי הוריהן, שהותירו להן רק חובות ודאגות כלכליות.

מוטב היה אילו היא היתה מקשיבה ביתר תשומת לב לכל ההרצאות הללו.

"אני לא אתבע הרבה מזמנך," אמר לה דניאל חרש, מסוקרן לנוכח האישה הזאת שלא קפצה בהתרגשות על האפשרות לסעוד בחברתו.

דלילה מיצמצה, וכבר היתה מוכנה לנוד בראשה בסירוב מידי.

"יש בר... נוכל להזמין משהו קל ואת תוכלי לספר לי הכל על הקורס שלך. תוכלי למכור לי אותו." הוא הניף את ידיו במחווה רחבה שהיתה גם אקזוטית וגם מלאת ביטול עצמי, בעת ובעונה אחת. "אני אוחז בשתי הקרניים של דילמה..." שוב, הוא מצא את זה ממש די מרגש, להיות בעמדה הלא מוכרת שבה עליו לנסות ממש לשכנע מישהי להצטרף אליו לארוחה. "את לא תרצי על מצפונך את זה שגבר שקול יחליט פתאום ללמוד קריאה בכף היד, נכון?"

דלילה בלעה את החיוך שהחל לעלות על פניה בתגובה. "טוב, אני מניחה שאם אתה חושב שזה ממש עד כדי כך חשוב..."

"יופי. אז אני אראה אותך בבר בשתים-עשרה וחצי. את יכולה להתאמן על נאום המכירות שלך לפני שאנחנו נפגשים..."

דלילה הסתכלה אחריו בצאתו בנחת מהחדר. היא הרגישה כאילו מישהו השליך אותה לתוך מייבש כביסה שהופעל בשיא המהירות, וההרגשה הזאת לא מצאה חן בעיניה כלל וכלל. אבל היא הסכימה להיפגש איתו, ותוכניתה היתה להשאיר את הפגישה הזאת קצרה ועניינית עד כמה שניתן.

היא כמעט לא הצליחה להתרכז בהעברת השיעור בשלוש השעות הבאות. מוחה טס קדימה אל הפגישה בבר עם דניאל. ואכן, כשהיא נכנסה לבר הקטן בשמץ של היסוס, קצת אחרי שתים-עשרה וחצי, והמקום כבר החל להתמלא בנוסעים שסיימו את הקורסים שלהם לבוקר זה. הוא היה שם ביניהם, יושב ליד שולחן קטן ומשתעשע בכוס המשקה שלו.

הוא משך מבטים – ולא רק בגלל שהיה צעיר במידה ניכרת מכל שאר הנוסעים. הוא היה מושך מבטים בכל קהל. היא פילסה את דרכה אליו, ובדרך נעצרה להחליף מילים עם כמה מהנוסעים האחרים.

דניאל עקב אחריה במה שנראה כמו אדישות עצלה. הוא לא עלה על ספינת התענוגות סוג ג' הזאת כדי לחפש הרפתקאות. הוא היה שם כדי לאסוף מידע.

הוא הביט בה במבט מרוכז, ומחשבות הסתחררו לאט בתוך ראשו. נראה היה שהיא מכירה את כל הנוכחים ושהיא אהודה. ניתן היה לראות את זה על פי האופן שבו הנוסעים המבוגרים יותר צחקו בחברתה, לגמרי נינוחים. ולא היה לו שום ספק שגם בקרב אנשי הצוות היא פופולרית באותה מידה.

את מי כדאי יהיה להשאיר? את מי לפטר מיד? הוא לא יזדקק כלל למורים, אבל אנשי הצוות מכירים היטב את הספינה, הם בטח כבר הוכיחו את עצמם במהלך כמה שנים ועשויים להתגלות כנכס עבורו. השארתם תחסוך לו בוודאי את הצורך לצאת ולשכור צוות חדש, רק כדי לגלות שחלק ממנו אינו עומד בדרישותיו. בכל מה שנוגע לריצוי הלקוחות העשירים, לא יהיה פה שום מקום לטעויות.

האם היא תוכל לסייע לו ולספק לו מידע שהוא צריך? מובן שהוא לא יוכל להגיד לה למה הוא זקוק לו...

דניאל לא ראה בזה תרמית מצדו, אפילו לא לרגע. ככל שזה היה נוגע לו, הוא התכוון רק להפיק את המירב מסיטואציה שנקרתה בדרכו, מבלי שייגרם כל נזק.

הוא קם מכיסאו כשהיא קרבה לבסוף.

"אז באת," הוא אמר בחיוך מתלכסן, והחווה על הכיסא שלידו. "לא הייתי בטוח אם תבואי או לא. עשה רושם שקצת נרתעת מלקבל את ההזמנה שלי."

"אני לא נוהגת לבלות בחברת הנוסעים בדרך כלל," אמרה דלילה בנוקשות, תוך שהתיישבה.

"את נראית לי מאוד קרובה אליהם זה עתה..."

"כן, אבל..."

"מה אני יכול להזמין לך לשתות?"

עיניו סרקו את גזרתה האתלטית. הוא ראה איך אצבעותיה נעו בעצבנות בשחקה בקצה הקוקו שלה, ואיך עיניה הושפלו כדי לחמוק מעיניו. אם היה לו שמץ של חשד שהיא יודעת מי הוא בדיוק, הוא היה עשוי לתהות אם הביישנות שלה אינה אלא תרגיל שרק נועד לעורר את העניין שלו – כי נשים, בהיותן בחברתו, נטו להיות הכל רק לא ביישניות.

"רק מיץ, בבקשה." דלילה חשה מתוסכלת בגלל האופן שבו הוא הביט בה – כאילו שהוא מסוגל לראות ישר אל תוך ראשה.

הוא חזר מהבר עם כוס מיץ בידו האחת, ומנה נוספת של וויסקי בשבילו בידו השנייה, התיישב בכיסאו והביט בה.

"טוב, אז אתה רצית לדעת על הקורס..."

דלילה פתחה בהסברים. היא שמה לב שהיא נמשכת להביט בו, למרות שלא רצתה בכך. זה לא רק שהוא אחד מהנוסעים – היה בו משהו שגרם לצמרמורות קטנות ומטרידות לחלוף בגבה, ולכל פעמוני האזעקה שלה לצלצל בקולי-קולות.

"הבאתי איתי כמה עלונים, ותוכל להביט בהם..."

היא חיטטה בתיק הגדול שלה ושלפה כמה דפי נייר משוכפלים, שאותם היא מסרה לו בתנועה מאוד מודעת לעצמה. בכמה מהדפים הללו הופיעו עבודות שלה עצמה, ואותן הוא בחן כשמבטו נע בין פניה לבין העבודות שהיא יצרה כשהיתה סטודנטית.

"מרשים," הוא אמר.

"ראית עוד קורסים שמעניינים אותך? מלבד..." היא הרשתה לעצמה לחייך חיוך מנומס. "מלבד קריאה בכף היד?"

"אסטרונומיה די מפתה אותי... בכל מה שנוגע לכוכבים, אני מרגיש שנעשיתי די מומחה..." מילמל דניאל בתשובה. החברה האחרונה שלו היתה שחקנית. האם זה יכול להיחשב? "אבל לא..." הוא נשען אחורה בתנועה חדה, היטה את כיסאו כך שיוכל למתוח את רגליו הצדה. "אני כאן רק למשך שבוע. בטח אשאר בהפלגה הזאת רק למשך עגינה אחת או שתיים. אז נראה לי שאני אבוא לקורס שלך..."

"שבוע?" דלילה חשה פרץ של אכזבה בלתי מוסברת, אבל היא העלתה חיוך על שפתיה והותירה אותו שם בעת שלגמה מעט ממיץ התפוזים.

"טוב, אני לא מבטיחה שיעלה בידי להפוך אותך לפיקאסו תוך שבוע... זאת אומרת, רוב הנוסעים האחרים אמורים להישאר אתנו חודש שלם, ונוסעים נוספים אמורים להצטרף אלינו כשנעגון בנאפולי..."

"כל העסק פה נראה לי קצת מבולגן," אמר לה דניאל. "בואי נגיד את זה ככה – אני הצלחתי לקבל מקום על הסיפון ברגע האחרון, ולכמה זמן שרק אחליט להישאר..."

"ה... הכל פה קצת פחות רשמי מאשר ברוב קווי השיט האחרים, אני מניחה," אישרה דלילה. "אבל זה בגלל שזהו עסק משפחתי. גארי וכריסטין אוהבים את זה שאנשים יכולים להצטרף או לעזוב באמצע, איך שנוח להם."

"גארי וכריסטין?"

אוקלי. הוא הכיר את השמות שלהם, ידע באיזה חובות הם שקועים. מה הפלא שאנשים יכולים לעלות ולרדת מהסיפון כרצונם. כל הכנסה היא הכנסה רצויה כשמנסים לשרוד מבחינה כלכלית.

"הם מנהלים את ההפלגות. למען האמת, הם הבעלים של הספינה, והם אנשים נהדרים."

היא הרגישה איך היא מתחילה להירגע, אולי כי היה ברור לה שהוא כל כך מתעניין במה שהיא אומרת. בסך הכל הוא עוד נוסע נלהב, וזה שהמראה שלו גורם לה להרגיש מעט נסערת, זאת הבעיה שלה ולא שלו, ואחרי הזוועה שהיא חוותה עם מייקל, זאת בעיה שהיא תוכל להתמודד איתה.

"נהדרים? באיזה מובן?"

"הם פשוט מתעניינים מאוד בכל אחד מהנוסעים – ואנשי הצוות של הספינה עובדים אצלם מיליון שנה."

"מה את אומרת...? ואני מניח שאת מכירה את כל אנשי הצוות...?"

"הם אנשים נפלאים. מסורים לעבודה שלהם. כולם אוהבים את העובדה שניתנת להם יד חופשית, פחות או יותר, במה שהם עושים... מובן שכולם שומרים על הכללים, אבל השף, למשל, יכול לבשל מה שהוא רוצה, וכך גם ראש צוות הבידור. היה לי מזל גדול שזכיתי בעבודה הזאת..." היא נזכרה באחותה, בתחושת אשמה, אך היא תשוב הביתה בקרוב, והכל יהיה בסדר.

דניאל ראה את הצל שחלף על פניה, ולמשך כמה שניות חש מסוקרן מספיק כדי לרצות לדעת עוד אודות האישה היושבת מולו. אלא שאין אף רגע מיותר, בלוח הזמנים הסבוך והעמוס שלו, לסקרנות בקשר לאיזו בחורה זרה, לא משנה עד כמה היא מושכת בדרכה המשונה. הוא היה חייב להגיע לעיקר.

"טוב..." הוא קידם את השיחה במרץ. "אז מחר... באיזו שעה בדיוק אנחנו מתחילים...?"