הספרייה האבודה

2 מורטימר

זמן קצר אחרי שהעכברים עזבו ירדה אֵל למטה. היא התעלמה מהתפוחים שסודרו בשבילה, התיישבה על רצפת המרתף ולא זזה כמעט שעה שלמה.

היא בהתה בעגלת הספרים.

זאת היתה הפעם הראשונה בעשרים שנה שאֵל עשתה את זה.

מורטימר תהה אם היא צריכה חיבוק, התקרב אליה ונעמד על אחת מכפות רגליה.

"אוי, חתול יקר!" היא אמרה וחיבקה אותו.

חזק מדי, חשב לעצמו מורטימר. אבל הוא לא התנגד.

כשאֵל התחילה לקחת ספרים מהעגלה ולסדר אותם בערימות על הרצפה סביבו מורטימר עצם את עיניו.

איזה ריח נפלא של ספרים, אמר הלב שלו.

הוא הרשה לעצמו לחשוב על הספרייה ועל חייו כגור חתולים.

מורטימר ואחותו פֵּּטוּניה אהבו מאוד את המשחקים שלהם.

"הבוס של הספרייה" היה המשחק האהוב על פטוניה. החוקים היו פשוטים: מי שמטפס למקום הכי גבוה הוא המנצח. מורטימר, עם עשרים וארבע האצבעות שלו, היה טוב בטיפוס, אבל הוא כמעט אף פעם לא ניצח. פטוניה טיפסה יותר גבוה ממנו. גם לה, בדיוק כמוהו, היו שש אצבעות בכל כפה. הוא עדיין זכר את הפנים שלה מחייכות אליו ממדפי הספרים הכי גבוהים בספרייה הישנה.

פעם אחת היא אפילו הצליחה לטפס על הדלתות הכחולות הגדולות של הספרייה, נזכר מורטימר, שעיניו עדיין היו עצומות.

פטוניה נראתה כמו כדור שלג יפהפה ומלא גאווה שם למעלה, ליד התקרה. כמו כדור שלג תקוע.

מיס סקוגין טיפסה על כיסא כדי להוריד אותה משם.

מורטימר הכי אהב את מיס סקוגין. החיבוקים שלה אף פעם לא היו חזקים מדי.

המחשבות השמחות האלה נקטעו על ידי אֵל.

"חתול יקר!" אֵל חיבקה את המחברת שלה. הוא ראה שהיא ציירה הרבה סימנים על עגלת הספרים והעמיסה עליה את כל הספרים. בערימה מרושלת.

הלחיים שלה היו סמוקות. "אנחנו חייבים להעיר את מיס סקוגין," היא אמרה. "אסור לנו לבזבז זמן."

הוא עלה אחריה במדרגות ואז חזר למרתף, הפעם עם מיס סקוגין שריחפה מאחוריהם בעייפות. "חלמתי חלום נהדר," אמרה מיס סקוגין לאֵל. "חלמתי שאני נמצאת בקולנוע! נדמה לי שזה היה בית הקולנוע שבגרנטוויל. יש להם פופקורן מעולה, חביבתי. את חייבת ללכת לשם."

אֵל דחפה לעברה צלחת של מאפינס תפוחים ואמרה, "יש לי תוכנית. אני צריכה שומר."

השחר כמעט עלה כשמורטימר הבין שאֵל ומיס סקוגין מתכוונות לדחוף את עגלת הספרים החוצה.

החוצה! הוא אמר לעצמו.

הן לוקחות אותה מפה! אמר הלב שלו.

מורטימר חשב שזה רעיון גרוע ואמר להן את זה עד שמיס סקוגין הצביעה עליו ואמרה לאֵל, "זכרת להאכיל את החתול היקר בערב? הוא מיילל די הרבה."

ואֵל אמרה, "האכלתי אותו. אולי סתם מתחשק לו לדבר."

זה ממש מתיש, חשב לעצמו מורטימר. חייבת להיות דרך אחרת. כי הוא לא רצה שעגלת הספרייה תלך לשום מקום. ואז, לפני שהספיק לחשוב על תוכנית, אֵל דחפה אותה לכיוון דלת המרתף ומיס סקוגין הלכה אחריה.

מה הוא אמור לעשות? העגלה העמוסה בספרים ישנים היתה הדבר היחיד שנשאר לו מביתו הראשון, הספרייה שלו. זה כל מה שנשאר מהזיכרונות הטובים שלו כגור חתולים ומפטוניה שלו.

הכול באשמתי, אמר הלב שלו.

ועכשיו הן כמעט הגיעו לדלת.

"תעצרו!" הוא קרא וזינק מהרצפה אל הספר שנח בראש הערימה שעל העגלה.

אבל העגלה המשיכה לזוז. גופו של מורטימר היה מורכב בעיקר מפרווה. הוא שקל רק ארבעה קילוגרם בערך.

אֵל צחקה. "יוצאים לדרך!"

מורטימר היה מתוסכל יותר מאי־פעם. אבל הוא הסתכל קדימה ולא זז ממקומו.

הספרייה שלי! אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

בחוץ צפה מורטימר באֵל כורעת בחשיכה ומפרקת את עגלת הספרים.

הספרייה שלו פורקה לחלקים. הוא לא הצליח להגן עליה בסופו של דבר.

אֵל ניסרה. היא דפקה בפטיש. היא הדביקה.

הבטן של מורטימר התחילה לכאוב.

ואז היא הצביעה על חבילה עטופה במגבת במרחק כמה צעדים משם. "נחש מה יש פה?" היא שאלה את מורטימר.

"אל תשברי את הספרים," הוא אמר לה. "בבקשה אל תפגעי באף ספר."

"מיאו גם לך!" אמרה אֵל ומשכה אליה את החבילה העטופה במגבת.

הוא הסתכל עליה. לפעמים העובדה שהיא תמיד הניחה שאין לו מושג על מה היא מדברת, כשלמעשה היא זאת שלא הבינה אותו, עיצבנה אותו.

"דלתות!" היא אמרה ושלפה ריבוע קטן עשוי עץ וזכוכית מהחבילה העטופה.

הדבר שהיא החזיקה בידיים שלה נראה מוכר מאוד. ואז הוא הבין: הוא היה שייך לארון הקטן שמעל הכיור בבית. הדלתות של ארון הגבינה! היא הורידה את שתיהן מהצירים שלהן!

תיקון: היא הורידה גם את הצירים.

ועכשיו היא הוציאה מברג מאחד הכיסים בשמלה שלה.

הוא הלך לשבת עם מיס סקוגין. "יופי," היא אמרה. "אתה יכול לעזור לי להיות השומרת. תיילל פעמיים אם אתה רואה מישהו בא."

מורטימר נאנח. הוא קיווה שהם יוכלו לחזור הביתה בקרוב.

השמים התחילו להתבהר כשאֵל סיימה את הספרייה הקטנה שלה עם הדלתות הגנובות של ארון הגבינות.

מורטימר היה עייף. הוא הלך הביתה אחרי מיס סקוגין ואֵל. אבל כשהגיע למרפסת שלהם הבין שהוא לא יכול להיכנס.

לא כשהספרייה שלי בחוץ, אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

מורטימר הסתובב. הוא ירד במדרגות והתרחק.

הספרייה שלי עדיין צריכה אותי, אמר הלב שלו.