הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו

הקלישאה נכונה: ילדים לא עושים מה שאנחנו אומרים; הם עושים מה שאנחנו עושים. עוד לפני שנחשוב על ההתנהגות של ילדינו, הכרחי - אפילו חיוני - לבדוק את דגמי ההתנהגות הראשונים שהם רואים. ואחד מהם הוא אתם, ההורים.

החלק הזה של הספר עוסק בכם, כי לכם תהיה השפעה ניכרת על הילדים שלכם. אתן בו דוגמאות לאופן שבו העבר יכול להשפיע על ההווה בכל הנוגע למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם. אתייחס לכך שילדים מעוררים בנו לעתים קרובות רגשות ישנים, ואז אנחנו פועלים בשגגה בהתאם לרגשות האלה בהתמודדות שלנו עם הילדים. אבחן גם את החשיבות שיש לבחינה של המבקר הפנימי שלנו, כדי שלא נעביר יותר מדי מהשפעותיו המזיקות לדור הבא.

העבר חוזר להתנקם בנו (ובילדינו)

ילדים צריכים חום וקבלה, מגע פיזי, נוכחות מוחשית של הורים, אהבה עם גבולות, הבנה, משחק עם אנשים בני כל הגילים, חוויות מרגיעות והרבה מתשומת הלב ומהזמן שלכם. נו, זה ממש פשוט: הספר יכול להסתיים כאן. בעצם לא, כי יש כל מיני דברים שמפריעים. החיים מציבים כל מיני מכשולים: נסיבות ומסגרות חיצוניות, כסף, לימודים, עבודה, חוסר זמן ועומס... וזאת לא הרשימה המלאה, כמו שאתם יודעים.

אבל מה שיכול להפריע יותר מכל אלה הוא מה שקיבלנו כשהיינו בעצמנו תינוקות וילדים. אם לא נבחן את האופן שבו גידלו אותנו, ואת ההשלכות שלו, הוא עלול להתנקם בנו. אולי מצאתם את עצמכם אומרים משהו כמו: "פתחתי את הפה ושמעתי את אמא שלי". כמובן, אם בזכות מה שאמרו ועשו הוריכם הרגשתם רצויים, אהובים ובטוחים בילדותכם, הכול בסדר גמור. אבל לעתים קרובות מאוד מה שהם אמרו עשה את ההפך הגמור.

הדברים שיכולים להפריע וקשורים בנו הם למשל היעדר ביטחון עצמי, פסימיות, מגננות שחוסמות את מה שאנחנו מרגישים ופחד שהרגשות יציפו אותנו. בכל הנוגע לילדינו, הדברים האלה יכולים להיות מה שמרגיז אותנו בהם, הציפיות שלנו לגביהם או הפחדים שלנו בנוגע אליהם. אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת הנמשכת זה אלפי שנים וקדימה, מי יודע עד מתי.

החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד לעצב מחדש את הקשר ביניכם, ובכך לשפר את חייהם של ילדיכם ושל ילדיהם, ואפשר להתחיל בכך כבר עכשיו. אתם לא חייבים לעשות כל מה שעשו לכם; אפשר להיפטר מהדברים שלא הועילו. אם את או אתה הורים, עכשיו או לעתיד, אתם יכולים לפתוח את ילדותכם ולהכיר אותה, לבחון מה קרה לכם, איך הרגשתם לגבי הדברים אז, איך אתם מרגישים לגביהם כיום, ואחרי שתפתחו את המזוודה הזאת ותביטו טוב-טוב בתוכנה, תחזירו לתוכה רק את מה שאתם צריכים.

אם בזמן שגדלת זכית ברוב המקרים לכבוד כאינדיבידואל בעל ייחוד וערך, קיבלת אהבה שאינה תלויה בדבר ותשומת לב חיובית והיתה לך מערכת יחסים מתגמלת עם בני משפחה, הרי שקיבלת תבנית ליצירה של מערכות יחסים חיוביות ותפקודיות. למדת כך שאת יכולה להעלות תרומה חיובית למשפחה ולקהילה. אם כל זה נכון לגבייך, הרי שהתרגיל של בחינת ילדותך ככל הנראה לא יכאיב לך יותר מדי.

אם לא היתה לך ילדות כזאת - וזה מצבם של רבים מאיתנו - מבט על העבר עלול לגרום מצוקה רגשית. אני חושבת שמן ההכרח להיות מודעים יותר למצוקה הזאת, כדי שנוכל לשים לב במידה רבה יותר לדרכים שימנעו מאיתנו להעביר אותה הלאה. הרבה מאוד ממה שקיבלנו בירושה נמצא מחוץ למודעוּת. משום כך קשה לפעמים לדעת אם אנחנו מגיבים כאן ועכשיו להתנהגות של ילדינו או שהתגובות שלנו מעוגנות למעשה בעבר.

אני חושבת שהסיפור הבא יעזור להמחיש את כוונתי. סיפרה לי אותו טיי, אמא אוהבת ופסיכולוגית בכירה, שמכשירה מטפלים אחרים. אני מזכירה כאן את שני התפקידים שלה, כדי להבהיר שאפילו אלה מאיתנו שמודעים לעצמם במיוחד ומלאים כוונות טובות עלולים ליפול ל"מנהרת זמן" רגשית ולמצוא את עצמם מגיבים לעבר האישי שלהם, במקום למה שקורה כאן ועכשיו. הסיפור הזה מתחיל כשבתה של טיי, אמילי, שהיתה כמעט בת שבע, צעקה אליה שהיא תקועה על סולם בגן השעשועים וצריכה עזרה לרדת ממנו.

אמרתי לה לרדת, וכשהיא לא הצליחה, פתאום כעסתי נורא. חשבתי שהיא מגוחכת - היא הרי יכולה לרדת בקלות בכוחות עצמה. צעקתי, "רדי משם תכף ומיד!"

בסופו של דבר היא ירדה. ואז היא ניסתה להחזיק לי את היד, אבל אני עדיין רתחתי ואמרתי "לא", ואז היא בכתה.

אחרי שהגענו הביתה והכנו יחד תה, היא נרגעה ואני אמרתי לעצמי, "לא משנה, ילדים לפעמים סתם מעצבנים".

נקפוץ שבוע קדימה: אנחנו בגן החיות וגם שם יש סולם. הסתכלתי עליו והרגשתי דקירת אשמה. ברור מאליו שהוא הזכיר גם לאמילי מה קרה בשבוע שעבר, כי היא הרימה אלי מבט כמעט בפחד.

שאלתי אותה אם היא רוצה לשחק שם. הפעם, במקום לשבת על הספסל ולהסתכל בטלפון שלי, עמדתי ליד הסולם והסתכלתי עליה. כשאמילי הרגישה שהיא נתקעה, היא הושיטה אלי ידיים לעזרה. אבל הפעם עודדתי אותה יותר. אמרתי, "שימי רגל כאן ואת השנייה כאן ותחזיקי את זה, את תצליחי לבד". וכך היה.

כשאמילי ירדה היא שאלה, "למה לא עזרת לי בפעם הקודמת?"

חשבתי על זה ואמרתי, "כשהייתי קטנה, סבתא התייחסה אלי כמו אל נסיכה, לקחה אותי על הידיים לכל מקום ואמרה לי כל הזמן 'זהירות'. ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר לבד, בסופו של דבר לא היה לי ביטחון עצמי בכלל. אני לא רוצה שזה יקרה לך, ובגלל זה לא רציתי לעזור לך כשביקשת שאני אוריד אותך מהסולם בשבוע שעבר. נזכרתי איך הייתי בגילך, ולא הרשו לי לרדת לבד. התמלאתי כעס והוצאתי אותו עלייך, זה לא היה הוגן".

אמילי הרימה אלי מבט ואמרה, "אה, פשוט חשבתי שלא אכפת לך ממני".

"לא", אמרתי. "אכפת לי, אבל ברגע ההוא לא ידעתי שאני כועסת על סבתא ולא עלייך. אני מצטערת".

כמו לטיי, לכולנו קל להיכשל בשיפוטים מהירים או בהנחות מיידיות בנוגע לתגובה הרגשית שלנו, בלי להביא בחשבון שאולי היא נובעת ממה שהיא מעירה ברקע שלנו לא פחות מאשר ממה שמתרחש עכשיו.

אבל כשאתה מרגיש כעס - או רגש קשה אחר כלשהו, כמו טינה, תסכול, קנאה, גועל, חרדה, רוגז, חשש, בעתה וכן הלאה - בתגובה למשהו שהילד עושה או מבקש, כדאי לחשוב על הדבר בתור אזהרה. לא אזהרה מפני כך שהילד שלך עושה בהכרח משהו לא בסדר, אלא מפני כך שמשהו לוחץ על הכפתורים שלך.

לעתים קרובות התבנית פועלת כך: כשאתה מגיב בכעס או ברגש אחר, טעון מדי, סביב הילד, זה משום שכך למדת להגן על עצמך כדי לא להרגיש את מה שהרגשת בעצמך בגילו. בלי מודעוּת, ההתנהגות של הילד מאיימת להפעיל רגשות שהיו בך בעבר: ייאוש, כמיהה, בדידות, קנאה או צורך. משום כך אתה בוחר מבלי דעת באפשרות הקלה יותר: במקום להזדהות עם מה שהילד מרגיש, מתרחש קֶצֶר ואתה מתמלא כעס, תסכול או פאניקה.

לפעמים לרגשות מהעבר שמופעלים מחדש יש שורשים בעומק של יותר מדור אחד. צעקות של ילדים בשעת משחק היו מרגיזות את אמא שלי. שמתי לב שגם אני נכנסתי למעין מצב דריכוּת כשהילדה שלי וחבריה הרעישו, גם אם הן נהנו מהמשחק. רציתי לדעת יותר, כך ששאלתי את אמא שלי מה היה קורה לה כשהיא הרעישה תוך כדי משחק כשהיתה ילדה. היא סיפרה לי שאבא שלה - סבא שלי - היה בן יותר מ-50 כשהיא נולדה. לעתים קרובות היו לו כאבי ראש וכל הילדים היו צריכים ללכת על קצות האצבעות בבית, אחרת הוא היה כועס.

אולי את מפחדת להודות בכך שלפעמים הרוגז שלך על הילדים מנצח, מתוך מחשבה שההודאה תעצים את רגשות הכעס האלה, או תהפוך אותם בדרך כלשהי לאמיתיים יותר. אבל למעשה כשאנחנו נותנים בפני עצמנו שֵם לרגשות הלא-נוחים ומוצאים נרטיב חלופי עבורם - כזה שבו אנחנו לא תולים את האחריות בילדים - פירושו שלא נשפוט את הילדים שלנו כאשמים בדרך כלשהי בכך שעוררו את הרגשות הללו. אם תוכלי לעשות זאת, יש סיכוי קטן יותר שתפעלי בהתאם לרגשות, על חשבון הילדים. לא תמיד תוכלי למצוא בסיפור שורש שיש בו הסבר להרגשתך הנוכחית, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים ולפעמים עוזר להבין אותה.

אולי בילדותך הרגשת שהאנשים שאוהבים אותך לא תמיד מחבבים אותך. יכול להיות שלפעמים הם הרגישו שאת מעצבנת, גורמת להם לעבוד קשה, מאכזבת, לא חשובה, מציקה, מגושמת או טיפשה. כשההתנהגות של הבת שלך מזכירה לך את מה שהיה, הרגשות ההם מתעוררים ובסופו של דבר את צועקת או מפגינה את ההתנהגות השלילית שהיא ברירת המחדל שלך.

אין ספק שלפעמים קשה להיות הורה. בִּן לילה יש ילד או ילדה שמזנקים לראש סדר העדיפויות ותובעים מכם הרבה, מסביב לשעון. כשיש לכם ילדים אתם אולי מבינים סוף-סוף עם מה ההורים שלכם היו צריכים להתמודד, אולי אתם מעריכים אותם יותר, מזדהים איתם יותר או מרגישים כלפיהם אהדה רבה יותר. אבל עליכם להזדהות גם עם ילדיכם. הזמן שתקדישו למחשבה על מה שאתם הרגשתם כתינוקות או כילדים, בסביבות הגיל של הילדים שלכם, יעזור לכם לפתח אמפתיה כלפיהם, והיא בתורה תעזור לכם להבין אותם ולהזדהות עם רגשותיהם כשהם מתנהגים בצורה שמעוררת בכם רצון להרחיק אותם מעליכם.

היה לי מטופל, אוסקר, שאימץ תינוק בן שנה וחצי. בכל פעם שהבן שלו הפיל אוכל על הרצפה או פשוט לא אכל אותו, הרגיש אוסקר איך עולה בו זעם. שאלתי אותו מה היה קורה לו בילדותו אם היה מפיל אוכל או משאיר אותו על השולחן. הוא נזכר איך סבו הכה על מפרקי אצבעותיו בקת של סכין ואז סילק אותו מהחדר. לאחר שהתחבר מחדש להרגשה שהיתה לו בינקותו כשהתייחסו אליו כך, מצא אוסקר בלבו חמלה לעצמו כפעוט, והיא עזרה לו למצוא סבלנות אל בנו.

קל להניח שהרגשות שלנו שייכים למתרחש לנגד עינינו ושהם לא רק תגובה למה שקרה בעבר. לדוגמה, תארי לעצמך שיש לך ילד בן ארבע שמקבל ערימה ענקית של מתנות ביום ההולדת, ואם הוא לא משתף אחרים במשחק באחד הצעצועים החדשים את קוראת לו "מפונק".

מה קורה כאן? ההיגיון אומר שזו לא אשמתו של הילד שהוא קיבל כל כך הרבה דברים. אולי את מניחה באופן לא מודע שלא מגיע לו לקבל הרבה כל כך, והרוגז שלך על כך דולף בנימת דיבור חריפה או בציפייה בלתי-סבירה מהילד שיהיה בוגר יותר.

אם תעצרי, תחשבי על העבר ותתענייני יותר ברוגז שלך כלפיו, אולי תגלי שבת הארבע שנמצאת בתוכך מקנאה או מרגישה תחרותית. אולי בגיל ארבע אמרו לך לשתף אחרים במשהו שלא רצית לחלוק או שפשוט לא נתנו לך הרבה דברים, וכדי לא לרחם על עצמך בת הארבע את מתרגזת על בנך.

זה מזכיר לי את הודעות השנאה ותשומת הלב השלילית שמופנות ברשתות החברתיות כלפי כל מי שנמצא בעין הציבור, בדרך כלל מצד אנשים אנונימיים. אם קוראים בין השורות נראה שהתגובות האלה אומרות יותר מכול, "לא הוגן שאתה מפורסם ואני לא". לא חריג כל כך להרגיש קנאה כלפי ילדינו. אם אתם מרגישים כך, עליכם להודות בהרגשה הזאת ולא להתנהג בצורה שלילית כלפי ילדיכם בגללה. הם לא צריכים הורים מציקים.

לאורך כל הספר הזה הכנסתי תרגילים שיוכלו לעזור לכם להבין בצורה עמוקה יותר את מה שאני מסבירה. אם אתם מרגישים שהם לא עוזרים לכם או שהם מוגזמים, אתם יכולים לדלג עליהם ואולי לחזור אליהם כשתרגישו מוכנים יותר.

תרגיל: מאיפה הרגש הזה מגיע?

בפעם הבאה שאת מרגישה כלפי בתך כעס (או כל רגש אחר טעון מדי), במקום להגיב בלי לחשוב, עצרי ושאלי את עצמך: הרגש הזה באמת שייך למצב הזה ולילדה שלי כרגע? האם אני מונעת מעצמי לראות את המצב מזווית הראייה שלה?

דרך טובה אחת למנוע מעצמך להגיב היא לומר, "אני צריכה קצת זמן כדי לחשוב על מה שקורה", ולנצל את הזמן הזה כדי להירגע. אפילו אם בתך זקוקה להנחיה מסוימת מצדך, אין הרבה טעם לעשות זאת מתוך כעס. אם תנחי אותה עכשיו, היא תשמע רק את הכעס, ולא את מה שאת מנסה לומר.

אפשר לעשות את הווריאציה השנייה הזאת של התרגיל אפילו אם עדיין אין לכם ילדים. פשוט שימו לב באיזו תדירות אתם מרגישים כעס, מתקוממים, חשים שאתם צודקים וכל העולם טועה, או שאתם בפאניקה, מבוישים, שונאים את עצמכם או מרגישים מנותקים. חפשו תבניות בתגובות שלכם. חזרו בזיכרונכם לפעם הראשונה שהרגשתם כך, מצאו את שורשי הרגש בילדות, כשהתחלתם להגיב כך, ואולי תתחילו להבין באיזו מידה התגובה הזאת הפכה להרגל. במילים אחרות, התגובה נובעת במידה שווה מהרגל כלשהו בתוככם, נוסף על המצב בהווה.

קרע ותיקון

בעולם אידיאלי נתפוס את עצמנו לפני שנגיב באופן בלתי-הולם בהשפעת רגש כלשהו. בחיים לא נצעק על ילדינו ולא נאיים עליהם ולא נגרום להם הרגשה רעה לגבי עצמם בשום דרך שהיא. כמובן, לא מציאותי לחשוב שתמיד נהיה מסוגלים לפעול כך. תראו את טיי - היא פסיכולוגית מנוסה, ובכל זאת הגיבה מתוך הזעם שחשה כי חשבה שהוא שייך להווה. אבל דבר אחד שהיא עשתה, ושכולנו יכולים ללמוד לעשות, הוא תיקון של הפגיעה. אני מכנה זאת "קרע ותיקון". קרעים - הפעמים שבהן אנחנו לא מבינים זה את זה, מניחים הנחות שגויות או פוגעים במישהו - הם אירועים שאי-אפשר להימנע מהם בכל מערכת יחסים משפחתית ואינטימית בעלת חשיבות. לא הקרע הוא החשוב, מה שמשנה הוא התיקון.

איך מתקנים מערכות יחסים? קודם כול משתדלים לשנות את התגובות האישיות, כלומר לזהות מה מפעיל אותנו ולהשתמש בידע הזה כדי להגיב אחרת. אם ילדינו גדולים מספיק כדי להבין, אפשר להשתמש במילים ולהתנצל, כפי שטיי עשתה עם אמילי. אפילו אם אתם מבינים שנהגתם לא כשורה כלפי ילדיכם רק חודשים רבים אחרי שהדבר קרה, אתם עדיין יכולים לומר להם במה שגיתם. יכולה להיות לכך חשיבות אדירה לילד, אפילו אם כבר גדל והיה למבוגר, כשהורה מתקן את דרכיו. שימו לב לאמונה שאמילי נשאה איתה. היא הניחה שברמה מסוימת לטיי לא אכפת ממנה. איזו הקלה היתה לגלות שלאמא אכן אכפת, היא פשוט התבלבלה.

פעם שאלה אותי אמא אם מסוכן להתנצל בפני ילדים. "הם הרי צריכים שההורים יהיו צודקים, אחרת הם לא מרגישים בטוחים, נכון?" היא שאלה. לא! מה שילדים צריכים הוא שנהיה אמיתיים ואותנטיים, לא מושלמים.

חזור בזיכרונך לילדות: האם משהו גרם לך להרגיש "לא נעים" או "לא בסדר", או אפילו שאתה אחראי למצבי הרוח הרעים של מישהו מהוריך? אם זה קרה, קל מאוד לנסות לתקן את ההרגשה שאתה לא בסדר בכך שאתה גורם למישהו אחר להרגיש לא בסדר, ופעמים רבות מדי הקורבנות לכך הם ילדינו.

האינסטינקטים של ילדים אומרים להם מתי אנחנו מזייפים איתם או מזייפים בנוגע למשהו שמתרחש, וכאשר אנחנו מעמידים פנים שזה לא נכון אנחנו משבשים את האינסטינקטים שלהם. לדוגמה, אם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו, המבוגרים, איננו טועים לעולם, התוצאה יכולה להיות ילד שמסגל את עצמו יותר מדי לא רק למה שאתם אומרים, אלא למה שכל אחד אחר אומר. ילדים כאלה חשופים יותר לפגיעה מצד אנשים שלא תמיד רוצים בטובתם. האינסטינקט הוא חלק מרכזי בביטחון, במיומנות ובאינטליגנציה, כך שעדיף לא לפגוע באינסטינקטים של ילדיכם ולא לעוות אותם.

פגשתי את מארק כשבא לסדנת הורות שהעברתי - אשתו, טניה, היא שהציעה שישתתף. בנם, טובי, היה אז כמעט בן שנתיים. מארק אמר לי שהוא ואשתו הסכימו לא להביא ילדים לעולם, אבל כשהגיעה לגיל 40 שינתה טניה את דעתה. אחרי שנה של ניסיונות ושנה של הפריות חוץ-גופיות, היא נכנסה להיריון.

בהתחשב בעובדה שעבדנו קשה כל כך כדי להגיע למצב הנוכחי, מפתיע אותי עכשיו, במבט לאחור, איזו ידיעה מעורפלת היתה לי על החיים עם תינוק. אני חושב שקיבלתי את רוב הרושם על הורות מצפייה בטלוויזיה, שם בדרך נס התינוק בדרך כלל ישן בעריסה וכמעט אף פעם לא בוכה.

ברגע שטובי נולד התגלתה המציאות: כבר אין שום ספונטניות או גמישות, הטיפול בתינוק מייגע, אחד מאיתנו צריך כל הזמן להיות בתורנות טיפול בו, בכל שעות היממה. התחלתי לעבור הלוך ושוב בין תחושות רוגז ודיכאון, או שתיהן גם יחד.

עברו שנתיים ואני עדיין לא נהנה מהחיים. טניה ואני לא מדברים על שום דבר פרט לטובי, ואם אני מנסה לדבר על משהו אחר אנחנו חוזרים אליו בתוך פחות מדקה. אני יודע שזה אנוכי מצדי, אבל בכל זאת אני מרגיש שאני על פתיל קצר. עם יד על הלב, אני לא רואה את עצמי חי עם טניה ועם טובי לאורך זמן.

ביקשתי ממארק לספר לי על ילדותו. הדבר היחיד שהוא אמר היה שהוא לא מעוניין במיוחד לבחון אותה איתי כי היא היתה נורמלית לגמרי. כפסיכולוגית הבנתי את "לא מעוניין" בתור רמז לכך שהוא מבקש להרחיק את עצמו מחוויות הילדות. חשדתי שההורות מעוררת בו רגשות שהיה מעדיף לברוח מהם.

שאלתי את מארק מה זאת אומרת "נורמלית". הוא סיפר לי שאביו עזב את הבית כשהוא עצמו היה בן שלוש, וככל שגדל הפכו ביקוריו של אביו נדירים יותר ויותר. מארק צודק: זאת ילדות נורמלית. אבל זה לא אומר שהיעלמותו של אביו היתה חסרת חשיבות מבחינתו.

שאלתי את מארק איך הרגיש בנוגע לנטישה של אביו, והוא לא זכר. העליתי את האפשרות שכואב לו מדי לזכור. ואולי הוא מרגיש שקל יותר להיות כמו אבא שלו ולעזוב את טניה וטובי, כי אז הוא לא יצטרך לפרוץ את כספת הרגשות הקשים שלו עצמו. אמרתי לו שלדעתי חשוב שאכן יפרוץ ויפתח אותה, כי אחרת הוא לא יהיה רגיש לצרכיו של הבן שלו ויעביר הלאה לטובי את מה שהוא עצמו קיבל בירושה. לפי תגובתו, לא הייתי בטוחה אם באמת שמע את מה שאמרתי.

בפעם הבאה ראיתי את מארק חצי שנה לאחר מכן, בסדנה אחרת. הוא סיפר לי שהרגיש מדוכא ובמקום להתעלם מההרגשה הזאת, החליט לפנות לטיפול. להפתעתו, אמר לי, הוא מצא את עצמו בוכה וצועק בקליניקה על כך שאביו נטש אותו.

הטיפול הנפשי עזר לי להעמיד את הרגשות במקום שבו הם היו צריכים להיות - בנטישה של אבא שלי, ולא במחשבה שאני פשוט לא מתאים להיות במערכת היחסים הזאת או להיות הורה.

אני לא אומר שאני כבר לא מרגיש משועמם או אפילו חש טינה לפעמים, אבל אני יודע שהטינה נוגעת לעבר האישי שלי. אני יודע שהיא לא קשורה לטובי.

אני מבין מה הטעם בכל תשומת הלב שאני נותן לטובי עכשיו; כדי שהוא ירגיש טוב, לא רק עכשיו, אלא גם בעתיד. טניה ואני ממלאים אותו באהבה, ואני מקווה שבזכות זה תהיה לו אהבה לתת כשהוא יגדל, ושהוא ירגיש שיש לו ערך. אין לי קשר עם אבא שלי. אני יודע שטובי מקבל ממני את מה שאני לא קיבלתי מאבא שלי, שאנחנו בונים יסודות למערכת יחסים נהדרת.

כשהבנתי מה הטעם במה שאני עושה, רוב חוסר שביעות הרצון שלי הפך לתקווה ולהכרת טובה. אני גם מרגיש שוב קרוב לטניה. כיוון שאני מתעניין עכשיו יותר בטובי ונוכח בחייו, לטניה יש מרחב לחשוב על דברים אחרים ולא רק עליו.

מארק תיקן את הקרע ביחסיו עם טובי - את הרצון שלו לנטוש אותו - בזכות העובדה שהביט לתוך עברו כדי להבין מה קורה לו בהווה. אז הצליח לשנות את הגישה שלו כלפי הזמן שבו הוא נמצא עם בנו. מבחינה מסוימת, הוא לא היה יכול לפתוח את המנעול שסגר את אהבתו עד שלא פתח את מנעול הכאב.

תיקון העבר

לפני זמן מה שאלה אותי אמא לעתיד מה הייתי מציעה, במשפט אחד, להורים טריים. אמרתי לה שילדים בכל גיל עלולים להזכיר לנו, ברמה הגופנית, את הרגשות שחווינו כשהיינו בגילם. היא הביטה בי בחוסר הבנה.

כשנה לאחר מכן, עם פעוטה לרגליה, אמרה לי אותה אם שבזמנו לא הבינה למה אני מתכוונת. אבל היא נזכרה בדברים וככל שהסתגלה לתפקידה החדש התחילה לראות שיש בהם היגיון רב, שעזר לה גם להזדהות עם הבת שלה. איננו זוכרים באופן מודע איך הרגשנו כשהיינו תינוקות, אבל ברמות אחרות אנחנו כן זוכרים, והילדים שלנו מזכירים לנו.

שכיח מאוד שהורים מתנתקים מילדיהם בגיל זהה לזה שבו ההורים שלהם כבר לא היו זמינים להם. או שהורים רוצים להתרחק רגשית כשהילדים שלהם מגיעים לגיל שבו היו כשהרגישו לבד. מארק הוא דוגמה קלאסית לאדם שלא רצה להתמודד עם הרגשות שעורר בו הבן שלו.

אתם אולי רוצים לברוח מהרגשות האלה, וגם מהילד, אבל אם תעשו זאת תעבירו הלאה את מה שעשו לכם. תעבירו הלאה גם הרבה דברים טובים - כל האהבה שקיבלתם - אבל אתם לא רוצים להעביר לדור הבא פחד, שנאה, בדידות או טינה שירשתם. יהיו רגעים או תקופות שבהם תרגישו רגשות לא נעימים כלפי ילדיכם או בקשר אליהם, בדיוק כפי שהדבר קורה לכם מדי פעם כלפי בן או בת הזוג, הורים, חברים או עצמכם. אם תודו בכך, יקטן הסיכוי שתענישו אותם מבלי משים על הרגש שהם עוררו בכם.

אם תגלה, כמו שקרה למארק, שאתה סולד מחיי המשפחה שאתה מרגיש בהם דחוי, יכול להיות שהסיבה היא שנדחית בילדות ולא היתה לך די חשיבות בחיי הורה אחד או בחיי שני הוריך. לפעמים הטינה הזאת נחווית יותר כמו שעמום או תחושת ניתוק מילדיך.

יש הורים שחושבים שאני מגזימה כשאני משתמשת במילים כמו "נטישה" ו"טינה". "אין לי טינה כלפי הילדים שלי", הם אומרים. "לפעמים אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אבל אני אוהב/ת אותם". אפשר לחשוב על נטישה כעל ספקטרום. בצד החמור יותר יש נטישה ממשית, של מי שמסלק את עצמו פיזית מחיי הילד לחלוטין, כפי שעשה אבא של מארק. אבל מבחינתי, נטישה כוללת גם הרחקה של הילד או הילדה מעליכם כשהם רוצים בתשומת הלב שלכם או מצב שבו אתם לא מקשיבים להם באמת כשהם מנסים, נניח, להראות לכם ציור (כך מנסים ילדים, ברמה מסוימת, להראות לכם מי הם באמת).

התחושה הזאת שאת רוצה להרחיק מעלייך את הילדה, הרצון שהיא תישן זמן רב ותשחק באופן עצמאי לפני שהיא מוכנה לעשות זאת, כדי שלא תגזול מזמנך, יכולים לצוץ כשאת לא מנסה להזדהות עם רגשותיה של בתך, כי הם תזכורת מכאיבה מדי לילדות שלך. בשל כך את לא מסוגלת להתמסר לצרכים שלה. אנחנו אולי אומרים לעצמנו שאנחנו מרחיקים מעלינו את הילדים כי אנחנו רוצים יותר מתחומים אחרים בחיינו, כמו עבודה, חברים ונטפליקס, אבל אנחנו המבוגרים בַּקשר הזה. אנחנו יודעים שהשלב התובעני הזה הוא רק שלב, ואילו העבודה, החברים והבילויים האחרים בשעות הפנאי יכולים לחכות לשלב שבו האדם הקטן הזה לא יהיה זקוק להרבה כל כך מאיתנו.

קשה לקבל את המצב הזה וקשה למנוע מהצורה שבה התייחסו אלינו לעבור הלאה לדור הבא. עלינו לשים לב איך אנחנו מרגישים, ואז לחשוב על ההרגשה במקום להגיב לרגשות שאנחנו לא מבינים עד הסוף. גם ההתמודדות עם הדרכים הפחות מקובלות שבהן אנחנו אולי רוצים להתנהג - במקרה של מארק, לדוגמה, לברוח - עלולה להעלות רגשות בושה. כשזה קורה יש נטייה להתגונן כדי לא להרגיש את הבושה. ואם אנחנו פועלים בהתגוננות אנחנו לא משנים דבר ובעצם מעבירים את התפקוד הלקוי לדור הבא. אבל הבושה לא הורגת אותנו. כשאנחנו מבינים מה קורה אפשר להפוך את הבושה לגאווה, כי הבנו איך אנחנו מרגישים שעלינו להתנהג וכעת אנחנו מודעים לאופן שבו עלינו להשתנות.

מה שחשוב באמת הוא שנהיה נינוחים עם ילדינו, שנוכל לגרום להם להרגיש בטוחים ושנרצה להיות איתם. למילים שאנחנו משתמשים בהן יש חלק קטן בעניין; חלק גדול יותר יש לחמימות, למגע, לרצון טוב ולכבוד מצדנו כלפיהם: כבוד לרגשותיהם, לגופם, לדעותיהם ולפרשנות שלהם על העולם. במילים אחרות, עלינו להראות להם את האהבה שאנחנו מרגישים כלפיהם כשהם ערים, לא רק כשהם ישנים ונראים מקסימים.

אם אתה מרגיש שאתה רוצה הפסקה מחברת ילדיך בכל שעה של כל יום, מה שאתה כנראה צריך הוא הפסקה מהרגשות שהם מעוררים בך. כדי שהגורמים שמעוררים את הרגשות האלה לא ישלטו בך, הבט מתוך חיבה על עצמך כתינוק או כילד. אחרי שתהיה מסוגל לעשות זאת, תוכל להזדהות עם הצורך והכמיהה של ילדיך כלפיך. כמובן, חשוב להשיג מדי פעם בייביסיטר וליהנות מעיסוק כלשהו של מבוגרים, אבל עליך לשים לב אם הרצון בהפסקה טעון במיוחד או אם נדמה שהוא קיים רוב הזמן, ואז להעז להיזכר איך הרגשת כשהיית בגיל שבו הילדים שלך עכשיו.

תרגיל: להסתכל אל העבר בסלחנות

שאלו את עצמכם איזו התנהגות של ילדיכם מעוררת בכם את התגובה השלילית החזקה ביותר. מה קרה לכם בילדות כשאתם בעצמכם התנהגתם כך?

תרגיל: מסר מהזיכרונות

עצמי עיניים והעלי את הזיכרון המוקדם ביותר שלך. הוא יכול להיות רק תמונה או הרגשה, ואולי יש שם סיפור. מה הרגש הבולט ביותר בזיכרון? איזו רלוונטיות את יכולה להפיק מהזיכרון לגבי מי שאת עכשיו? איך הזיכרון משפיע על ההורות שלך? זִכרי: אם משהו עולה כשאת עושה את התרגיל הזה, נניח פחד מתחושת בושה, שאולי גורם לך עכשיו תמיד להיצמד בנוקשות לצורך להיות צודקת, גם על חשבון ילדך, עלייך להיות גאה בעצמך שהבחנת בו, ולא להרגיש שתתמוטטי תחת עול הבושה או להתרחק מתוך התגוננות ולהמשיך בהתנהגות שעולה בך בתגובה לרגש הזה.

איך אנחנו מדברים עם עצמנו

כפי שאמרתי בתחילת החלק הזה, ילדים עושים מה שאנחנו עושים, ולא מה שאנחנו אומרים. לכן, אם אתם בדרך כלל מותחים על עצמכם ביקורת, יש סיכוי שילדיכם יאמצו את ההרגל הזה, והוא עלול להיות מזיק.

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא מאמא שלי, המביטה במראה ומוצאת פגמים בעצמה. כאשר שנים לאחר מכן אני עשיתי את אותו הדבר מול בתי המתבגרת הנבונה, היא אמרה לי שהיא לא אוהבת שאני עושה את זה, ואני הקשבתי ונזכרתי איך גם אני לא אהבתי את הדבר.

תבניות ההתנהלות וההתנהגות שאנחנו יורשים נמצאות לעתים קרובות בצורה שבה אנחנו מדברים עם עצמנו, בעיקר דרך מאתר הפגמים הפנימי. כמעט לכולנו יש בראש מעין פטפוט או פרשנות תמידיים, אנחנו כל כך רגילים אליהם עד שאנחנו לא ממש שמים לב מה הם אומרים. אבל הקול הזה יכול להיות מבקר פנימי נוקשה מאוד. אולי אתם אומרים לעצמכם דברים כמו "זה לא בשביל אנשים כמוני" או "אי-אפשר לסמוך על אף אחד", "אין לי סיכוי להצליח", "אני אף פעם לא טוב מספיק, עדיף לי לוותר", "אני לא מצליחה בשום דבר", "אני שמן מדי" או "אני לא שווה". היזהרו מפני דיבורים פנימיים כאלה. הם לא רק משפיעים מאוד על כיוון ההתקדמות של החיים שלכם, אלא משפיעים גם על חיי ילדיכם וגורמים להם לשפוט את עצמם וגם אחרים.

פרט לכך שאתם מלמדים את ילדיכם לשפוט שיפוטים מזיקים, הקול הפנימי השלילי מוצא דרכים להעצים מצב רוח ירוד, לערער את הביטחון ולגרום לנו להרגיש שאנחנו לא שווים שום דבר. ויש עוד סיבה טובה לתפוס איך אתם מדברים לעצמכם: אנחנו מעבירים את הקול הפנימי שלנו בירושה לילדינו (נוסף על הרגלים גלויים לעין). אם אתם רוצים שתהיה לילדיכם יכולת להיות מאושרים, הדבר שעלול להפריע לכך יותר מדברים רבים אחרים הוא הקול המבקר הפנימי.

חוויות הילדות שלנו מעצבות אותנו בבגרותנו - זאת למעשה הדרך שבה מתפתחים בני האדם - אבל קשה להשתחרר מהן. לפעמים קשה לעצור את המבקר הפנימי, אבל מה שאפשר לעשות הוא לשים לב כשהוא פועל ולטפוח לעצמכם על השכם על שהבחנתם בכך.

איליין היא אם לשניים ועובדת בגלריה לאמנות. היא מודעת לקולה הפנימי השלילי:

הקול בדרך כלל מדבר על כישלון. אומר לי שלא כדאי לנסות משהו כי זה לא יצליח... אני אהיה גרועה... אני אביך את עצמי. אני משכנעת את עצמי לא לעשות דברים. ואז אני מותחת על עצמי ביקורת כי אני לא הרפתקנית ולא משקיעה.

אני אומרת לעצמי שאני לא מתמידה, שאני רדודה ושאין לי תשוקה פנימית אמיתית לשום דבר, אין לי מומחיות בכלום. כשאני רק אומרת את זה עכשיו אני שומעת את הקול בתוך הראש שלי אומר, "כן, כל הדברים האלה נכונים".

אני מרגישה אשמה כשאני חושבת מאיפה הקול הזה הגיע, כי אני אוהבת מאוד את אמא שלי. תמיד ידעתי שהיא אוהבת אותי, תמיד הרגשתי אהובה מאוד. אבל אמא שלי דאגנית, היא אף פעם לא הרגישה טובה מספיק, יש בה הרבה שליליות. מאז ומתמיד יש לה ביקורת קשה על עצמה. היא לא מסוגלת לקבל מחמאה. אומרים לה, "הלזניה נהדרת!" והיא עונה, "אין לה טעם, יותר מדי גבינה".

היא הצליחה איכשהו להעביר אלי ואל האחיות שלי את התחושה הזאת, שאת לא מספיק טובה. אנחנו מתמקדות בכישלונות שלנו ומשתמשות בהם כהוכחות לכך שאנחנו לא שוות ולא כדאי לנו לנסות. פעם קיבלתי כמעט טוב בצרפתית והרגשתי שזה סוף העולם.

אמא דווקא מנסה להיות חיובית, אבל תמיד תהיה איזו הערה שנאמרת מתוך חוסר תשומת לב ופוגעת בניסיון הזה. במדידה האחרונה של שמלת הכלה שלי יצאתי מחדר ההלבשה ואמא כיווצה שפתיים, נראתה מודאגת ואמרה, "כן, כן, בחתונה עצמה, עם הפרחים וההינומה והכול, יהיה בסדר". בלי שהיא מתכוונת, החרדות וחוסר הביטחון שלה יכולים להרוס לאנשים סביבה.

איליין סיפרה שלאמה אמנם היה מבקר פנימי שייסר אותה, אבל היא גם עשתה הרבה דברים טובים ונכונים - והיא בשום אופן לא רצתה להציג אותה באור שלילי - אבל כמו רובנו, האם כנראה לא היתה מודעת לאופן שבו היא מדברת אל עצמה, ובעיקר לאופן שבו המבקר הפנימי שלה יכול לעבור ממנה הלאה, לבנותיה.

כשאנחנו שמים לב איך אנחנו מדברים לעצמנו יש לנו אפשרות רחבה יותר לבחור איך להקשיב לקול הזה. כך איליין למדה להתמודד עם המבקר הפנימי שלה:

אני נחושה בדעתי שלא להעביר אותו הלאה לילדי. אני לא רוצה שהם יפחדו מכישלון כמוני. זה כל כך מייאש.

הייתי מתווכחת עם מה שהקול אמר, ותמיד הפסדתי (הוויכוחים גם תבעו ממני הרבה מאוד אנרגיה ותשומת לב). לאחרונה גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא לא לקיים אינטראקציה עם הקול. אני מתייחסת אליו כמעט כפי שהייתי מתייחסת למישהו בעייתי בעבודה, אומרת לו, "טוב, לכל אחד יש דעה משלו".

אני מנסה לעשות את הדברים שהמבקר הפנימי אומר לי שאני לא מסוגלת לעשות. אני מכריחה את עצמי להתגבר על הפחדים שלי כדי לא לרפות את ידיהם של הילדים שלי, להראות להם שלא כל כך נורא להיכשל.

חזרתי לצייר, למרות שהקול אמר לי לוותר. במקום לשפוט את מה שאני מציירת, אני מאמנת את עצמי לשים לב למה שגורם לי הנאה בציור ולחלקים של כל ציור שמוצאים חן בעיני. תופעת לוואי מפתיעה של ההתנהלות הזאת היא ביטחון רב יותר, לא רק בציור אלא בחיים בכלל.

אם נפרק את מה שאיליין עושה לחלקים של תהליך, הוא ייראה פחות או יותר כך:

1. לזהות את הקול.

2. לא לקיים איתו אינטראקציה ולא להתווכח איתו. במקום זאת להתייחס אליו כמו אל מישהו לא נעים שאפשר לנער מעליכם אחרי שהכרתם בעובדה שהוא אמר משהו, אבל בלי לשתף פעולה עם דבריו, באמצעות מחשבה כמו "לכל אחד דעה משלו".

3. להרחיב את אזור הנוחות. אם תעשו דברים שהמבקר הפנימי אומר שאתם לא יכולים לעשות, תרוויחו ביטחון רב יותר. זאת השפעה אמיתית שאתם יכולים לזכור כשמתגנב פנימה פקפוק בעצמכם.

4. המודעות לסכנה שהמבקר הפנימי יעבור בירושה לילדיכם תיתן לכם תמריץ נוסף להישמר מפניו.

תרגיל: לגלות את המבקר הפנימי

החזיקי לידך דף וכלי כתיבה ורשמי את מחשבות הביקורת העצמית שעוברות בך במשך היום. את מזהה את הביקורות האלה ככאלה שראית אחרים מבטאים בעברך?

חשוב על משהו שהיית רוצה להצליח לעשות ועל השלבים שתצטרך לבצע כדי להשיג זאת. שים לב איך אתה מדבר עם עצמך על הדבר הזה. אתה אומר משהו שמטרתו לעצור את עצמך? הקול הזה מזכיר לך מישהו אחר?

הורה טוב/הורה רע: הצד השלילי של השיפוט

עצם העובדה שאתם קוראים את הספר הזה משמעותה שאתם רוצים להיות ההורים הטובים ביותר שתוכלו להיות. דבר אחד שמונע מכם להיות כאלה הוא שיפוט, מצדכם ומצד אחרים. האופן שבו אנחנו שופטים את עצמנו כהורים מרגיז אותי תמיד.

התוויות "הורה טוב/הורה רע" אינן מועילות כי הן מושכות לקצוות. אי-אפשר להיות מותאמים לחלוטין לילדינו כל הזמן, ואפילו לכוונות טובות עלולות לפעמים להיות השלכות מזיקות. אבל כיוון שאף אחד לא רוצה להיות מתויג בתור "הורה רע", כשאנחנו טועים (וכולנו טועים), הרצון להימנע מהתווית גורם לנו להעמיד פנים שלא טעינו.

כיוון שהתוויות האלה של "אמא טובה", "אבא רע" ולהפך קיימות, כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתפקיד ה"רע" אנחנו מתחילים להתגונן לגבי כל דבר שאנחנו אולי עושים לא בסדר, בין השאר בגלל הרצון להימנע מההשפלה. וכשאנחנו מתגוננים, איננו בוחנים את הדרכים שבהן אנחנו מזניחים את הצרכים הרגשיים של ילדינו או לא מכוונים אליהם. אנחנו לא בודקים איך לשפר את הקשר שלנו איתם. משמעות הדבר יכולה להיות גם שאנחנו מסתירים מפני עצמנו את הדברים שאנחנו עושים לא בסדר מאחורי הדברים שאנחנו עושים בסדר, כדי שנוכל לדבוק בזהות של אמא או אבא "טובים".

גם כשאנחנו כהורים מפחדים להכיר במקומות שבהם אנחנו אולי טועים, זה לא עוזר לילדים שלנו. הטעויות - העמדת פנים שהרגשות של ילדינו אינם חשובים או כל דבר אחר שעשינו לא נכון - כבר לא חשובות כשאנחנו משנים את ההתנהגות ומתקנים כל קרע. אבל אי-אפשר לפעול נכון אם אנחנו מתביישים יותר מדי להודות בכשלינו - והתווית "הורה רע" מוסיפה לבושה.

בואו נשכח מ"טוב" ומ"רע" כהגדרות לאמהות ולאבות. אף אחד מאיתנו אינו מושלם לגמרי ואינו נורא לגמרי. הורה שמתרגז ומביע את ההרגשה בכנות (התנהגות שנחשבת פעמים רבות "רעה") יכול להיות הורה טוב יותר מאשר הורה מתוסכל המסתיר טינה מאחורי מתיקות דביקה. וזה לא הכול: לא מועיל לשפוט את עצמנו, ובאותה מידה עלינו לנסות לא לשפוט את ילדינו. יש תחושה מספקת בכך ששמים משהו בקופסה, שמים עליה תווית ושוכחים מהעניין, אבל זה לא טוב לנו וזה ממש לא טוב למי שנמצא בקופסה. לא מועיל לקבוע שילד הוא "רע" או "טוב", למעשה לא כדאי להגדיר אותו בכלל כי קשה לפרוח תחת מגבלה של תווית: "השקט", "המגושמת", "הרועש", "המופרעת"...

בני אדם משתנים וצומחים כל הזמן, בעיקר הקטנים שבהם. עדיף בהרבה לתאר מה רואים ולומר מה מעריכים, ולא לשפוט. אמרי, "מצא חן בעיני שהתרכזת כל כך בתרגילי החשבון", במקום "את מעולה במתמטיקה". אמור, "וואו, כמה מחשבה השקעת בציור הזה. נחמד בעיני שהבית נראה כאילו הוא מחייך. זה משמח", במקום "ציור מקסים". שבחו מאמץ, תארו את מה שאתם רואים ומרגישים ועודדו את הילדים בלי לשפוט. תיאור משהו ספציפי שאתם מעריכים מעודד הרבה יותר משיפוט כללי כמו "כל הכבוד" ומועיל הרבה-הרבה יותר מביקורת. אם דף שלם בכתב יד הוא מבולגן כמעט כולו אבל יש בו ש' אחת מושלמת, צריך לומר רק, "מוצא חן בעיני כמה יפה כתבת את הש' הזאת". יש לקוות שבפעם הבאה תמצא חן בעיניכם אות נוספת.

תרגיל: מספיק לשפוט

במקום לשפוט את עצמך על מה שאתה עושה ועל איך שאתה פועל, בדוק מה אתה עושה כמו שצריך ושבח את עצמך על כך. שים לב להבדל בהרגשה. לדוגמה, במקום לומר או לחשוב משהו כמו "אני אופה לחם מצוין", נסה לחשוב "משתלם להשקיע באפייה". במקום "אני גרוע ביוגה", נסה "התחלתי לתרגל יוגה, זה מצוין, כבר השתפרתי מאז השבוע שעבר". אל תתמקד במילים - אני לא אוסרת לחלוטין על "טוב" או "רע" - העיקר לא לשפוט או להגיע למסקנות בקלילות ולא בצורה נוקשה. כך נזיק פחות לעצמנו ולילדינו.

פתחתי את הספר בהתמקדות בכם, ההורים, ולא בילדים. זאת משום שילדיכם (או הילדים שיהיו לכם בעתיד) גדלים להיות אינדיבידואלים ייחודיים מתוך תערובת יחידה במינה של תורשה ושל סביבה, ואתם חלק עיקרי בסביבה שבה הם גדלים.

התחושה שלנו בנוגע לעצמנו ובנוגע למידת האחריות שאנחנו לוקחים על עצמנו לאופן שבו אנחנו מגיבים לילדינו - אלה מרכיבי מפתח בהורות. לעתים קרובות מדי מתעלמים מהם, כי קל הרבה יותר להתמקד דווקא בילדים ובהתנהגותם, במקום לבחון איך הם משפיעים עלינו ואיך אנחנו מצדנו משפיעים עליהם. לא רק התגובות שלנו לילדים מעצבות את תכונות האישיות שלהם ואת אופיים, אלא גם מה שהם חווים ומרגישים סביבם.

אני מקווה ששכנעתי אתכם לבחון איך אתם מגיבים לרגשות שהילדים מעוררים בכם. שימו לב איך אתם מדברים לעצמכם. חפשו את המבקר הפנימי. והֱיו פחות שיפוטיים - לגבי עצמכם, לגבי ההורות שלכם ולגבי ילדיכם.