העולם החדש של מר טומפקינס

היה יום חג, ומר טומפקינס, פקיד זוטר באחד הבנקים הגדולים, איחר לישון ואכל בנחת את ארוחת הבוקר. כשניסה לתכנן את יומו, חשב תחילה ללכת לסרט בהצגה יומית. הוא פתח את העיתון המקומי ופנה לעמוד הבידור, אבל אף אחד מהסרטים לא משך אותו. הוא לא סבל את הנטייה האובססיבית השגורה למין ולאלימות. כל היתר היו בציר החג הרגיל המכוון לילדים. אילו היה לפחות סרט אחד עם איזו הרפתקה אמיתית, עם משהו יוצא דופן ואולי אפילו מאתגר. אבל לא היה סרט כזה.

באופן בלתי־צפוי נפל מבטו על מודעה קטנה בפינת העמוד. האוניברסיטה העירונית הכריזה על סדרת הרצאות על בעיות בפיזיקה המודרנית. ההרצאה באותו אחר־צהריים היתה אמורה להיות על תורת היחסות של איינשטיין. או, זה בהחלט בא בחשבון! לעתים קרובות שמע את ההכרזה שרק תריסר אנשים בעולם כולו הבינו באמת את התיאוריה של איינשטיין. אולי הוא יהיה האיש השלושה־עשר! הוא החליט ללכת להרצאה. אולי זה בדיוק מה שנחוץ לו.

כשהגיע לאודיטוריום הגדול של האוניברסיטה, גילה שההרצאה כבר החלה. החדר היה מלא סטודנטים צעירים. אבל היה גם קומץ של אנשים מבוגרים יותר, כנראה אנשים מן הציבור הרחב כמוהו. הם הקשיבו בריכוז רב לאדם גבוה בעל זקן לבן שעמד ליד מקרן גבוה. הוא הסביר לקהלו את הרעיונות הבסיסיים של תיאוריית היחסות.

מר טומפקינס הצליח להבין שהרעיון העיקרי בתיאוריה של איינשטיין הוא שיש מהירות מקסימלית, מהירות האור, ששום עצם גשמי נע אינו יכול לעבור אותה. העובדה הזאת מובילה לתוצאות מאוד מוזרות ויוצאות דופן. למשל, כשנעים במהירות הקרובה למהירות האור, סרגלי מידה מתכווצים ושעונים מאיטים את מהלכם. אולם הפרופסור ציין שכיוון שמהירות האור היא 300,000 ק"מ בשנייה, אי־ אפשר למעשה להבחין בתופעות היחסותיות האלה בחיי היומיום.

למר טומפקינס נראה כל זה מנוגד לשכל הישר. הוא ניסה לתאר לעצמו איך ייראו התופעות האלה, וראשו צנח לאטו על חזהו...

כששב ופקח את עיניו מצא את עצמו יושב, לא על הספסל באולם ההרצאות, אלא על אחד מהספסלים שמספקת העיר לנוחות הנוסעים המחכים לאוטובוס. זו היתה עיר עתיקה ויפהפייה ולאורך הרחוב ניצבו בניינים של אוניברסיטה מימי־הביניים. הוא חשד שהוא חולם, ככל הנראה, אבל לא היה שום דבר יוצא דופן בתמונה שלפניו. מחוגי השעון הגדול שעל מגדל הקולג' ממולו הורו על השעה חמש.

הרחוב היה כמעט ריק – חוץ מרוכב אופניים בודד שבא לאט לקראתו. כשהתקרב, נפערו עיניו של מר טומפקינס בפליאה. האופניים והבחור שעליהם התקצרו באופן שלא ייאמן בכיוון תנועתם, כאילו ראה אותם דרך עדשה גלילית. השעון שעל המגדל צלצל חמש, ורוכב האופניים, שללא ספק מיהר, דיווש יותר בחוזקה. מר טומפקינס לא הבחין שמהירותו גדלה כתוצאה מכך בהרבה, אבל לעומת זאת, הוא התקצר עוד יותר וירד במורד הרחוב כשהוא נראה קצת כמו תמונה שטוחה גזורה מקרטון. מר טומפקינס הבין מיד מה קורה לרוכב האופניים – זו היתה ההתכווצות של גופים נעים, שעליה שמע זה עתה. הוא היה מאוד מרוצה מעצמו. "המהירות המקסימלית של הטבע ודאי נמוכה יותר כאן," הסיק. "היא כנראה לא גבוהה בהרבה משלושים קמ"ש. בעיר הזאת ודאי אין שום צורך במכמונות מהירות." למעשה, אמבולנס נחפז שעבר לידו באותו רגע לא השיג בהרבה את רוכב האופניים; באורות מהבהבים וצופר מיילל, הוא רק זחל לו בדרך.

מר טומפקינס רצה לרדוף אחרי רוכב האופניים ולשאול אותו איך ההרגשה להיות שטוח. אבל איך יוכל להשיג אותו? באותו רגע הבחין בעוד זוג אופניים שנשענו על קיר הקולג'. מר טומפקינס חשב שהם שייכים ודאי לסטודנט שמאזין עכשיו להרצאה, והוא לא יחוש בחסרונם אם מר טומפקינס ישאל אותם לזמן קצר. הוא וידא שאף אחד לא מסתכל, עלה על האופניים ומיהר במורד הרחוב בעקבות הרוכב השני.