העייפים

d="Manhattan-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1

רק כשהגיעו לביתו של מר סטיילס הבינה אנה שאביה עצבני. תחילה הסיחה הנסיעה את דעתה, כששייטו על אוֹשן פּארקוויי, הכביש שחוצה את ברוקלין, כאילו הם בדרך לקוני איילנד, אף שחלפו רק ארבעה ימים מחג המולד והיה קר מכדי לרדת לחוף. ואחר כך גם הבית עצמו: ארמון לבנים זהובות בגובה שלוש קומות, חלונות סביב־סביב וסוככים מתנופפים בצהוב וירוק צעקניים. הבית האחרון ברחוב, זה שנגמר בים.

אביה החליק והצמיד את הדגם J למדרכה ודומם את המנוע. "טוּטְס," הוא אמר, "אל תמצמצי בבית של מר סטיילס."

"ברור שלא אמצמץ בבית שלו."

"את ממצמצת עכשיו."

"לא," היא אמרה. "אני מצמצמת את העיניים שלי."

"זה נקרא למצמץ," היא אמר. "נתת את ההגדרה המדויקת."

"לא בעיני."

הוא פנה אליה חדות. "אל תמצמצי."

זה הרגע שבו הבינה. היא שמעה אותו בולע בקושי והרגישה ציוץ של דאגה בבטנה. היא לא היתה רגילה לראות את אביה עצבני. לא מרוכז, כן. שקוע במחשבות, ועוד איך.

"למה מר סטיילס לא אוהב מצמוצים?" היא שאלה.

"אף אחד לא אוהב מצמוצים."

"אף פעם לא אמרת לי."

"את מעדיפה לחזור הביתה?"

"לא, תודה."

"אני אחזיר אותך הביתה."

"אם אמצמץ?"

"אם תעשי לי את הכאב ראש שאני מתחיל להרגיש."

"אם תחזיר אותי הביתה," אמרה אנה, "נורא תאחר."

היא חשבה שהוא עלול לתת לה סטירה. הוא כבר סטר לה פעם, אחרי ששחררה צרור קללות ששמעה על רציפי הנמל, ידו מוצאת את לחייה בלי שתבחין בה, כמו צליפת שוט. רוח הרפאים של אותה סטירה עדיין רדפה את אנה, ובכך רק הגבירה את עזות המצח שלה, בהתרסה נגדה.

אביה שפשף את מרכז מצחו ואחר כך הביט בה שוב. עברו לו העצבים; היא ריפאה אותם.

"אנה," אמר. "ברור לך מה את צריכה לעשות."

"ברור."

"תהיי מקסימה כמו שאת יודעת להיות עם הילדים של מר סטיילס בזמן שאני אדבר עם מר סטיילס."

"כבר הבנתי את זה, אבא."

"אני יודע שהבנת."

היא יצאה מהדגם J כשעיניה נפערות ומתמלאות דמעות מול השמש. המכונית היתה שלהם עד שהתרסקה הבורסה. עכשיו היא שייכת לאיגוד, שהשאיל אותה לאביה לשם טיפול בענייני האיגוד. אנה אהבה לנסוע איתו כשלא הלכה לבית הספר — למרוצי הסוסים, לארוחות בוקר של טקסי לחם הקודש ואירועים של הכנסייה, לבנייני משרדים שבהם הטיסו אותם מעליות לקומות הגבוהות, מדי פעם גם למסעדה. אבל עד היום הם אף פעם לא באו ככה לבית פרטי.

למשיכה במצילת הדלת נענתה גברת סטיילס. היו לה גבות מפוסלות בנוסח כוכבת קולנוע, ופה ארוך צבוע אדום בוהק. זוהרה הניכר של גברת סטיילס שיתק את אנה, שהתרגלה לקבוע כי אמה יפה יותר מכל אישה שבה נתקלה.

"קיוויתי לפגוש את גברת קֶריגֶן," אמרה גברת סטיילס בקול צרוד, אוחזת בשתי ידיה את כף ידו של אביה של אנה. ועל כך הוא ענה כי בתו הקטנה חלתה הבוקר, ואשתו נשארה בבית לטפל בה.

לא היה שום סימן למר סטיילס.

בנימוס אך ללא יראת כבוד גלויה (כך קיוותה), קיבלה אנה כוס לימונדה על מגש של כסף שנשאה משרתת כושית במדי תכלת. ברצפת העץ הממורקת עד ברק הבחינה אנה בהשתקפות שמלתה האדומה, שתפרה אמה. מעבר לחלון של חדר סמוך נצנץ הים תחת שמש חורף קלושה.

בתו של מר סטיילס, טָבָּתָה, היתה רק בת שמונה — צעירה מאנה בשלוש שנים. ואף על פי כן הניחה אנה לילדה הקטנה לגרור אותה בידה ל"תינוקייה", חדר בקומת המרתף המוקדש למשחקים, מלא במבחר מהמם של צעצועים. סקירה מהירה גילתה בובת פלוֹסי פְלירט, כמה דובונים גדולים וסוס נדנדה. בתינוקייה היתה "אחות", אישה מנומשת בעלת קול רם ומחוספס, ששמלת הצמר שלה כמעט כרעה כמו מדף ספרים דחוס מדי תחת עומס חזהּ הכבד. על פי מבנה פניה הרחבות והמבט העליז בעיניה ניחשה אנה שהאחות ממוצא אירי, וחשה סכנה שתיחשף גם היא ככזאת. אנה גמרה אומר לשמור מרחק.

שני בנים קטנים — תאומים, או לפחות דומים להפליא — נאבקו לחבר חלקים של מסילת רכבת. כדי להתחמק במידת־מה מהאחות, שסירבה לבקשות העזרה של הבנים, אנה כרעה ברך לצד החלקים המפורקים והציעה את שירותיה. היא חשה בקצות אצבעותיה את הֶגְיוֹן החלקים המכניים; הדבר בא לה בטבעיות כזו, שלא יכלה אלא להניח שאנשים אחרים לא ממש ניסו. הם תמיד הסתכלו, מעשה חסר תועלת כשמרכיבים דברים או בוחנים תמונה בנגיעה. אנה הצמידה והידקה את פסי המסילה שעצבנו את הבנים ולקחה עוד כמה מהקופסה שנפתחה לא מכבר. רכבת של חברת ליונל, אפשר היה לחוש בידיים את איכות הפסים על פי הנחישות שבה התהדקו זה לזה. תוך כדי עבודה פזלה אנה מדי פעם אל בובת הפלוסי פלירט התקועה בקצה מדף. לפני שנתיים רצתה בובה כזו בעוצמה כה רבה שנדמה כי חלק מנואשותה ניתַק ונותר בתוכה. מוזר ומכאיב היה לגלות כעת, במקום הזה, את הכמיהה הישנה ההיא.

טבתה ערסלה את הבובה החדשה שקיבלה לחג המולד, בובת שירלי טמפל במעיל פרוות שועל. היא התבוננה, מהופנטת, כשאנה בנתה את מסילת הרכבת של אחיה. "איפה את גרה?" היא שאלה.

"לא רחוק."

"ליד החוף?"

"קרוב אליו."

"אני יכולה לבוא לבית שלך?"

"בטח," אמרה אנה, מהדקת את כל הפסים שהבנים הספיקו להושיט לה. מסילה בצורת הספרה שמונה כמעט הושלמה.

"יש לך אחים?" שאלה טבתה.

"אחות," אמרה אנה. "היא בת שמונה, כמוך, אבל היא רעה. כי היא כל כך יפה."

טבתה נראתה מבוהלת. "כמה יפה?"

"הכי יפה בעולם," אמרה אנה בכובד ראש, והוסיפה, "היא נראית כמו אמא שלנו, שרקדה עם נערות זיגפלד."1 הטעות שבהתפארות הזו עלתה על דעתה כעבור רגע. אף פעם אל תנדבי עובדות, רק אם אין לך ברירה. קולו של אביה באוזניה.

את ארוחת הצהריים הגישה המשרתת הכושית על שולחן בחדר המשחקים. הם ישבו כמו מבוגרים על כיסאות קטנים, מפיות בד על ברכיהם. אנה הציצה כמה פעמים לעבר בובת הפלוסי פלירט, מחפשת עילה להחזיק בה בלי להודות שהיא רוצה בכך. לו יכלה רק להרגיש אותה בזרועותיה, היתה באה על סיפוקה.

אחרי ארוחת הצהריים, כפרס על התנהגותם הטובה, הרשתה להם האחות להתעטף במעילים וכובעים ולפרוץ מדלת אחורית אל שביל שנמשך מביתו של מר סטיילס לחוף פרטי. קשת ארוכה של חול מצופה שלג השתפעה מטה עד הים. אנה ביקרה פעמים רבות ברציפי הנמל בחורף, אבל מעולם לא בחוף. גלים זערוריים נשאו את ראשיהם תחת פיסות מעטה קרח שהתפצפצו כשבעטה בהן. שחפים צרחו וצללו ברוח הפרועה, בטניהם לבנות לגמרי. התאומים הביאו איתם אקדחי קרן של באק רוג'רס, אבל הרוח הפכה את יריותיהם ופרכוסי המוות שלהם לפנטומימה.

אנה הביטה בים. תחושה חזרה ועלתה בה כשעמדה על ספו: תערובת חשמלית של משיכה ואימה. מה ייחשף אם כל המים לפתע ייעלמו? נוף חפצים אבודים: ספינות טרופות, מטמון, זהב ואבנים טובות וצמיד המזל שנפל ממפרק ידה אל פתח ניקוז בכביש. גופות, היה אביה מוסיף תמיד, וצוחק. בשבילו היה האוקיינוס ארץ שממה.

אנה הביטה בטבּי (זה היה שם החיבה שלה) שרעדה לצדה, ורצתה לומר מה הרגישה. לעתים קרובות קל יותר להגיד דברים לזרים. במקום זאת חזרה על מה שאביה אמר תמיד, בהביטו בים הריק: "שום ספינה באופק."

הבנים גררו את אקדחי הקרן שלהם בחול אל הגלים הנשברים, האחות מתנשפת בעקבותיהם. "שלא תתקרבו למים, פיליפ, ג'ון־מרטין," גנחה בנשימה שורקנית מבהילה בעוצמתה. "ברור לכם?" היא שלחה מבט נוקשה אל אנה, שמשכה אותם לשם, וכיוונה את התאומים לעבר הבית כמו כלב רועים.

"הנעליים שלך מתרטבות," אמרה טבי מבעד לשיניים נוֹקשות.

"אולי נוריד נעליים?" שאלה אנה. "להרגיש את הקור?"

"אני לא רוצה להרגיש את הקור!"

"אני רוצה."

טבי הביטה באנה מתירה את אבזמי נעלי העור המבריקות שחלקה עם זארה קליין, מהקומה למטה. היא הסירה את גרבי הצמר והכניסה את כפות רגליה הלבנות, הגרמיות, הגדולות לגילה, אל המים הקרים כקרח. כל אחת מכפות הרגליים שידרה ללבה פרפורים של תחושה, חלקם להבות כאב שעינגו אותה להפתיע.

"איך זה?" צווחה טבי.

"קר," אמרה אנה. "נורא, נורא קר." נדרש לה כל כוחה כדי שלא להירתע, והסיבולת שלה הוסיפה על הריגוש. כשהציצה לעבר הבית ראתה שני גברים במעילים כבדים וכהים הולכים על השביל הסלול, הנפרד מהחול. הם החזיקו את מגבעותיהם ברוח ונראו כמו שחקנים בסרט אילם. "אלה האבאים שלנו?"

"אבא אוהב לדבר על עסקים מחוץ לבית," אמרה טבי. "רחוק מאוזניים חטטניות."

אנה בנדיבותה ריחמה על טבתה הקטנה שהורחקה מעסקי אביה, בשעה שהיא, אנה, הורשתה להקשיב מתי שרצתה. היא לא שמעה הרבה דברים מעניינים. תפקידו של אביה היה להעביר ברכות, או איחולים, בין אנשי איגוד וחבריהם השונים. לאיחולים התלוותה מעטפה, או לפעמים חבילה, שאותן היה מוסר או מקבל כלאחר יד — מי שלא שם לב, לא הבחין. במהלך השנים הוא סיפר לאנה הרבה דברים בלי להבין מה הוא מספר, והיא הקשיבה בלי להבין מה היא שומעת.

היא הופתעה מהאופן הידידותי והנלהב שבו דיבר אביה עם מר סטיילס. מתברר שהם בכל זאת חברים.

הגברים שינו כיוון והחלו לחצות את החול לעבר אנה וטבי. אנה מיהרה להוציא את רגליה מהים, אבל היא השאירה את נעליה רחוק מדי ולא הספיקה לנעול אותן בחזרה. מר סטיילס היה גבר רחב כתפיים ומרשים, ותחת תיתורת מגבעתו הבריק שערו השחור מברילנטין. "תגיד, זו הבת שלך?" שאל. "שעומדת בטמפרטורות של הקוטב בלי זוג גרביים אפילו?"

אנה חשה את אי שביעות הרצון של אביה. "היא ולא אחרת," אמר. "אנה, תגידי שלום למר סטיילס."

"נעים מאוד לפגוש אותך," היא אמרה ולחצה את ידו בחוזקה, כמו שאביה לימד אותה, נזהרת שלא למצמץ כשהרימה אליו מבט. מר סטיילס נראה צעיר מאביה, בלי שקיות כהות או קמטים עמוקים בפניו. היא חשה שיש בו דריכות, איזה מתח מזמזם שניתן להבחין בו גם מתחת למעיל המתנופף ברוח. הוא נראה מוכן ומזומן להגיב למשהו שיקרה לו, או ישעשע אותו. כרגע המשהו הזה היה אנה.

מר סטיילס כרע ברך לצדה על החול והביט היישר אל פניה. "למה יחפה?" שאל. "לא קר לך, או שאת משוויצה?"

לא היתה לאנה תשובה מוכנה. לא זה ולא זה; אולי אינסטינקט שנועד לגרום לטבי תדהמה ומבוכה. אבל אפילו את זה לא הצליחה לבטא. "למה לי להשוויץ?" אמרה. "אני כבר כמעט בת שתים־עשרה."

"נו, אז איך ההרגשה?"

למרות הרוח החזקה היא הריחה מנטה ואלכוהול בהבל פיו. לפתע תפסה שאביה לא יכול לשמוע את שיחתם.

"כואב רק בהתחלה," אמרה. "אחרי כמה זמן כבר לא מרגישים כלום."

מר סטיילס חייך אליה כאילו תשובתה היא כדור שתפיסתו הסבה לו הנאה גופנית. "שיעור לחיים," אמר והתרומם בחזרה לכל גובהו העצום. "היא חזקה," העיר לעבר אביה של אנה.

"זה נכון." אביה חמק ממבטה.

מר סטיילס הבריש חול ממכנסיו ופנה ללכת. הוא מיצה את הרגע וחיפש את הרגע הבא. "הן חזקות יותר מאיתנו," שמעה אותו אנה אומר לאביה. "למזלנו הן לא מבינות את זה." היא חשבה שאולי הוא יסתובב להביט בה שוב, אבל הוא כנראה שכח.

דֶקסטֶר סטיילס הרגיש חול מחלחל אל נעלי האוקספורד שלו כשצעד בכבדות לעבר השביל. אין ספק, הקשיחות החשוקה שחש בקיומה בתוך אֶד קריגן לבלבה בכל תפארתה אצל בתו שחורת העין. הוכחה לדבר שהאמין בו מאז ומעולם: ילדיו של אדם חושפים את זהותו. לכן, רק לעתים נדירות עשה דקסטר עסקים עם מישהו בטרם פגש את משפחתו. הוא ייחל לכך שגם טבי שלו תסתובב לה יחפה.

קריגן נהג בדוּזֶנבֶּרג יוקרתית דגם J משנת 28', תכולה־ירקרקה, שהעידה לא רק על טעם מעודן אלא גם על עתיד מזהיר לפני המשבר. היה לו חייט מעולה. ועם זאת, אפף איזה ערפל את האיש, דבר־מה מנוגד ללבושו ולמכוניתו ואפילו לדיבור המהיר וגלוי הלב שלו. צל, צער. מצד שני, למי לא היו צל וצער? אולי אפילו כמה.

עד שהגיעו לשביל הבין דקסטר כי החליט לשכור את שירותיו של קריגן בהנחה שאפשר להגיע לעמק השווה בנוגע לתנאים.

"תגיד, יש לך זמן לנסוע איתי לפגוש חבר ותיק שלי?"

"בוודאי," אמר קריגן.

"אשתך לא מצפה לך?"

"רק לארוחת ערב."

"הבת שלך? תהיה מודאגת?"

קריגן צחק. "אנה? תפקידה להדאיג אותי."

אנה ציפתה בכל רגע שאביה יקרא לה לחזור מהחוף, אבל היתה זו האחות שבאה לבסוף, נושפת ורוטנת, והורתה להן שלא להישאר בקור. האור השתנה, ובחדר המשחקים היתה תחושת אפלה וכובד. תנור עצים נפרד חימם את החדר. הם אכלו עוגיות אגוזים והביטו ברכבת החשמלית אצה־רצה במסלול הספרה שמונה שאנה בנתה, קיטור אמיתי נפלט מארובתה הזערורית. מעולם לא ראתה צעצוע שכזה, ולא יכלה לדמיין כמה הוא עשוי לעלות. ההרפתקה נמאסה עליה. היא נמשכה הרבה יותר משנמשכו ביקורי הנימוסים שלהם בדרך כלל, והעמדת הפנים כלפי הילדים האחרים התישה את אנה. היתה לה תחושה שחלפו שעות מאז ראתה את אביה. לבסוף השאירו הבנים את הרכבת פועלת והלכו לקרוא ספרים מאוירים. האחות התנמנמה לה בכיסא נדנדה. טבי שכבה על שטיח קלוע, מכוונת את הקלידוסקופ החדש שלה לעבר המנורה.

כבדרך אגב שאלה אנה, "אני יכולה להחזיק את הפלוסי פלירט שלך?"

טבי הסכימה במעומעם, ואנה הורידה בזהירות את הבובה מן המדף. היו ארבעה גדלים של בובות פלוסי פלירט, וזו היתה כמעט הקטנה ביותר — לא התינוקת שאך נולדה, אלא קצת יותר גדולה עם עיניים כחולות מבוהלות. אנה סובבה את הבובה על צדה. ואכן, כפי שהובטח במודעות הפרסום, האישונים הכחולים החליקו לזוויות העין כאילו שמרו על קשר עין עם אנה. היא חשה פרץ שמחה טהורה שכמעט גרם לה לצחוק. שפתיה של הבובה היו מכווצות לכדי צורה מושלמת של האות O. תחת שפתה העליונה צוירו שתי שיניים לבנות.

כאילו הגיע אליה ניחוח העונג של אנה, קפצה טבי על רגליה. "את יכולה לקבל אותה," קראה. "אני לא משחקת איתה יותר."

אנה ספגה את הזעזוע שחוללה בה הצעתה של טבי. בחג המולד לפני שנתיים, כשרצתה את הפלוסי פלירט בחריפות כזו, לא העזה לבקש — אוניות חדלו להגיע לנמל ולא היה להם כסף. כעת חתכה בה הכמיהה הגופנית הקיצונית שחשה כלפי הבובה, סותרת את הבנתה העמוקה שעליה לסרב כמובן.

"לא, תודה," אמרה לבסוף. "יש לי בובה יותר גדולה בבית. רק רציתי לראות איך הקטנה." במאמץ מכאיב שקרע אותה, אילצה את עצמה להחזיר את הפלוסי פלירט למדף, מותירה את ידה על אחת מרגלי הגומי עד שהרגישה את מבטה של האחות נח עליה. היא העמידה פנים שלא אכפת לה, והתרחקה משם.

מאוחר מדי. האחות הבחינה, והבינה. כשיצאה טבי מהחדר כי אמה קראה לה, האחות תפסה את הבובה וכמעט זרקה אותה לעבר אנה. "קחי אותה, חמודה," לחשה בעוצמה. "לא מזיז לה — היא לא מספיקה לשחק עם כל הצעצועים שיש לה. שלושתם ככה."

אנה היססה, כמעט מאמינה שיש דרך לקחת את הבובה בלי שאיש ידע על כך. אבל עצם המחשבה על תגובת אביה הקשיחה את תשובתה. "לא תודה," אמרה בקרירות. "ממילא אני מבוגרת מדי לבובות." בלי להביט לאחור, יצאה מחדר המשחקים. אבל האהדה שהפגינה האחות החלישה אותה, וברכיה רעדו כשעלתה במדרגות.

למראה אביה במבואה, אנה כמעט נכנעה לדחף לרוץ אליו ולחבק את רגליו כפי שנהגה לעשות. הוא היה לבוש במעילו. גברת סטיילס נפרדה לשלום. "בפעם הבאה את מוכרחה להביא את אחותך," אמרה לאנה, מנשקת אותה על לחייה, מחככת בה ניחוח בושם כבד. אנה הבטיחה שכך תעשה. בחוץ, הדגם J נצצה עמומות בשמש אחר הצהריים המאוחרים. כשהיתה המכונית שלהם, הבריקה יותר; נערי האיגוד צחצחו אותה פחות.

כשנסעו מביתו של מר סטיילס, אנה חיפשה הערה שנונה הולמת שתנטרל את עצבנותו של אביה — מהסוג שהִשמיעה בלי הרבה מחשבה כשהיתה קטנה יותר, וצחוקו המופתע היה סימן ראשון לכך שהיא מצחיקה. בשנים הבאות, לעתים קרובות מצאה את עצמה מנסה לשחזר את הלך הרוח הצעיר ההוא, כאילו איזו רעננות או תמימות חלפה־עברה ממנה.

"אני מניחה שמר סטיילס לא היה מושקע במניות," אמרה לבסוף.

הוא צחקק ומשך אותה קרוב אליו. "מר סטיילס לא צריך מניות. יש לו מועדוני לילה. ודברים אחרים."

"גם הוא באיגוד?"

"הו לא. אין לו שום קשר לאיגוד."

זה היה מפתיע. אם להכליל, אנשי איגוד חבשו מגבעות ואילו סוורים חבשו כובעי מצחייה. היו כאלה, כמו אביה, שחבשו מגבעת או כובע מצחייה, בהתאם לנסיבות. אנה התקשתה לדמיין את אביה עם קרס סוורים כשהיה לבוש יפה, כמו עכשיו. אמה שמרה נוצות אקזוטיות מתלבושת ההופעה והשתמשה בהן לקשט את כובעיו. היא תיקנה את חליפותיו כך שיתאימו לאופנה ויחמיאו לגזרתו הדקיקה — הוא ירד במשקל מאז חדלו הספינות לבוא לנמל והפחית בפעילות גופנית.

אביה נהג ביד אחת, סיגריה תחובה בין שתי אצבעות על ההגה, זרועו השנייה מחבקת את אנה. היא התקרבה ונשענה עליו. בסופו של דבר יש להם זה את זה, תמיד בתנועה. אנה נסחפה בזרמי גאות של שביעות רצון מנומנמת. היא הריחה דבר־מה חדש במכונית, מעבר לעשן הסיגריה של אביה, ניחוח אדמתי, מוכר, שהתקשתה למקם.

"למה יחפה, טוּטְס?" הוא שאל, כפי שידעה שישאל.

"להרגיש את המים."

"ככה עושות ילדות קטנות."

"טבתה בת שמונה, והיא לא נכנסה."

"יש לה יותר שכל."

"זה מצא חן בעיני מר סטיילס."

"אין לך מושג מה מר סטיילס חשב."

"יש לי. הוא דיבר אלי כשלא שמעת."

"שמתי לב," הוא אמר, פוזל לעברה. "מה הוא אמר?"

מחשבותיה חזרו לחול, לקור, לכאב ברגליה, ולגבר הסקרן לצדה — כל אלה התאחדו עתה עם כמיהתה לבובה. "הוא אמר שאני חזקה," אמרה, וגוש חנק את גרונה. עיניה התערפלו.

"את באמת חזקה, טוּטְס," אמר, מנשק את קודקודה. "כולם רואים את זה."

כשעצרו ברמזור, הוא טפח על חפיסת הראלי שלו ושלף עוד סיגריה. אנה בדקה בתוך החפיסה, אבל היא כבר לקחה את הקופון. היא רצתה שאביה יעשן יותר; היא אספה שבעים ושמונה קופונים, אבל הפריטים המפתים בקטלוג התחילו רק במאה עשרים וחמישה. תמורת שמונה מאות אפשר לקבל מערכת כלי הגשה עם שש צלחות בארגז ייעודי מהודר, וטוסטר אוטומטי תמורת שבע מאות. אבל דומה שלא היה סיכוי להגיע למספרים האלה. היו צעצועים מעטים בקטלוג חברת B&W פרימיומס: רק דובון פנדה של אספן החיות פרנק באק או בובת בטסי־וטסי מרטיבה עם מערכת בגדי תינוקות שלמה תמורת מאתיים חמישים, אבל נראה לה שהפריטים האלה לא לגילה. היא נמשכה אל לוח המטרה והחצים "לילדים גדולים יותר ולמבוגרים", אבל התקשתה לדמיין איך תשליך חצים מחודדים מצד לצד בדירה הקטנה שלהם. ואם אחד מהם יפגע בלִידיָה?

עשן עלה ממאהל חסרי הבית בפארק פרוספקט. עוד מעט הם בבית. "כמעט שכחתי," אמר אביה. "תראי מה יש לי כאן." הוא הוציא שקית נייר ממעילו ונתן לאנה. היא היתה מלאה בעגבניות אדומות בהירות, ריח האדמה העוצמתי שעלה מהן היה זה שהבחינה בו קודם.

"איך יכול להיות," התפעלה, "בחורף?"

"למר סטיילס יש חבר שמגדל אותן בביתן זכוכית. הוא הראה לי אותו. נפתיע את אמא, מה דעתך?"

"אתה נסעת? כשהייתי בבית של מר סטיילס?" היא חשה תדהמה נעלבת. בכל השנים שבהן ליוותה אותו אנה בסידוריו, מעולם לא השאיר אותה בשום מקום. תמיד שמר על קשר עין.

"רק לזמן קצר מאוד, טוטס. אפילו לא התגעגעת אלי."

"כמה רחוק?"

"לא רחוק."

"כן התגעגעתי אליך." עכשיו, כשידעה שהוא נסע, נדמה היה לה שהרגישה את ריק היעדרותו.

"קשקוש," אמר ונישק אותה שוב. "עשית חיים משוגעים."

1 נערות זיגפלד היו רקדניות במופעי הבידור "שגיונות זיגפלד" שנערכו בברודווי בין השנים 1907 עד 1931. (כל ההערות מאת המתרגם).