העיקר שניסית

מיששתי את החרמונית בעדינות בכריות אצבעותיי. היא הייתה רכה ונעימה, אבל תהיתי אם תצליח לחמם אותי בעשר מעלות מתחת לאפס. קראתי שרוחות הלילה בלפלנד בחודש אוקטובר גורמות לך להרגיש שהטמפרטורה אפילו נמוכה מזה. אולי אני צריכה יותר מחרמונית אחת, למקרה שאירטב במהלך הטיול במזחלות האיילים, ולא הייתי רוצה להגיע קפואה וחסרת סבלנות למעמד הצפייה בזוהר הצפוני. גיששתי בתוך השרוול ומצאתי את המחיר; בהחלט סביר, אפילו משתלם, שתיים כאלה ואני מסודרת. רק כמה מאות שקלים ואני ממירה את אפרוריות חיי באגם קפוא ובנוף הרים מושלג. היו שלום עיגולי זיעה וכפכפי אצבע שלוש במאה.

זה כבר יום שישי רביעי ברצף שהרגליים שלי לוקחות אותי לפינת אלנבי-רוטשילד. אני כאילו בדרך לסופר יודה להשלמות אחרונות לפני שבת, אבל זה בכלל לא הכיוון, אז אולי כדאי שאפסיק להגיד את זה לעצמי. למה אני כאן? צועדת בין המוצרים החדשים והנקיים, סוקרת את אביזרי הספורט ומלטפת בעדינות חולצות תרמיות. אני עוצמת את עיניי ונשאבת לדמיונות על החיים שהייתי יכולה לחיות, כל אביזר במקום הזה הוא הבטחה, כל פריט על המדף הוא סיפור שעוד יסופר. ואין דבר כאן שאני באמת צריכה. אין לי תוכנית, אפילו לא תוכנית מגירה, לבקר בסקנדינביה בזמן הנראה לעין, וכל המקום הזה נוגע בעולמות שאין לי ולהם דבר. אפילו למכנסי הכושר אין לי שימוש מאז שעשיתי ריצה בפעם האחרונה. זה היה בשמינית, בשיעור התעמלות, והריצה הפריעה לי ולדניאלה לרכל אז עברנו להליכה. וכך מאז אני בעיקר מרכלת והולכת ללא הפרעה.

כבר מרגע הכניסה לחנות אני מודעת מאוד לכל הבעיות. הראשונה נוגעת לזמן שהולך פה לאיבוד ללא תכלית, שעות יקרות שחולפות כמעט בלי שאשים לב. הבעיה השנייה היא התחושה שאני מתחזה, משטה במוכרים באמצעות עניין רב שאני מביעה בהרכב הבד של מעיל הגשם, ומותירה אצלם את הרושם שיש להם עסק עם לקוחה שבאמת עוסקת בפעילות חוץ. כל אלו אינם מביכים כמו הבעיה השלישית והעיקרית, והיא העובדה שבסוף כל ביקור אני ניגשת לקופה כדי לרכוש לעצמי כמה דברים מיותרים בהחלט. די איתכם, כוחות השיווק והמכירה. איתכם ועם האווירה, והתאורה והתצוגות היפות שלכם. איך הצלחתם להוביל אותי למסקנה שאני זקוקה למשהו מהדברים האלה? איך נתתי לכם להערים עליי ובכל זאת לצאת עם איזה סט אוכל מאלומיניום לקמפינג? לאיזה קמפינג אני יוצאת בקרוב? הערמומיים האלה מכירים את נפש האדם, הם יודעים שאף אחד לא קונה דברים כי הוא צריך. הם יודעים שאנחנו קונים בשביל התקווה, כמו שיש כאלה שקונות את הג'ינס הלא נוח הזה שבבירור קטן עליהן במידה או שתיים. אבל יום אחד אולי הן ייכנסו אליו. קונים בשביל המוטיבציה, כי מחפשים גורם מחולל, את הדבר שיביא את השינוי. זאת הפעם האחרונה שלי, אני נשבעת, ויוצאת מחוזקת לרחוב הסואן עם קיאק צהוב ביד.