הערפילאים – העידן השני – צמידי האבל

פתח דבר

"טֵלְסִין!" ווקסיליום סינן מבין שיניו, חומק מתוך בקתת האימונים.

טלסין הביטה לאחור, עיוותה את פניה והתכופפה עוד יותר. אחותו של ווקסיליום הייתה בת שש-עשרה ומבוגרת ממנו בשנה. שערה השחור הארוך הקיף אף כפתורי ושפתיים מכווצות, ותבניות בצורת V עיטרו את חזית גלימותיה הטריסאיות המסורתיות. הבגד התאים לה יותר מאשר לו. כל בגד שטלסין לבשה נראה אלגנטי. ווקסיליום הרגיש שהוא לובש שק.

"לך מכאן, אַסִינְתְ'יוֹ," היא אמרה, חומקת סביב הבקתה.

"את תחמיצי את הדקלום הלילי."

"הם לא ישימו לב שאני לא שם. הם לא בודקים אף פעם."

בתוך הבקתה, המורה טֵלִינְגְדְוַר דיבר עוד ועוד על התנהגות טריסאית נאותה. כניעה, ענווה, והדבר שנקרא בפיהם "התנהלות מכובדת". הוא דיבר עם התלמידים הצעירים. התלמידים המבוגרים יותר, כמו ווקסיליום ואחותו, היו צריכים לשהות בחדרם ולעשות מדיטציה.

טלסין חמקה הרחק משם, חוצה אל האזור המיוער של אלנדל שהיה ידוע פשוט בכינוי "הכפר". ווקסיליום חכך בדעתו, ולאחר מכן מיהר אחרי אחותו.

"את תסתבכי בצרות," הוא אמר ברגע שהשיג אותה. הוא עקב אחריה סביב גזע עץ אלון ענק. "את תגרמי לי להסתבך בצרות."

"אז מה?" היא אמרה. "מה בכלל הקטע שלך עם חוקים?"

"כלום," הוא אמר. "אני רק —"

היא נכנסה לתוך היער. הוא נאנח והלך אחריה, ובסופו של דבר הם פגשו שלושה צעירים טריסאים: שתי נערות ונער גבוה. קְוָואשִים, אחת הנערות, בחנה את ווקסיליום מכף רגל ועד ראש. היא הייתה כהת עור ותמירה. "הבאת אותו?"

"הוא הלך אחריי," אמרה טלסין.

ווקסיליום חייך בתקווה אל קוואשים, ואז אל אִיידַשְוִוי, הנערה האחרת. היא הייתה בעלת עיניים מרוחקות ובת גילו. ובשם הרמוניה... היא הייתה משגעת. היא הבחינה בתשומת הלב שלו, מצמצה כמה פעמים ואז הסיטה את מבטה, חיוך צנוע על שפתיה.

"הוא ילשין עלינו," אמרה קוואשים, מושכת אליה בחזרה את תשומת הלב. "את יודעת את זה."

"אני לא אלשין," ווקסיליום התפרץ.

קוואשים ירתה אליו מבט מצמית. "אתה עלול להפסיד את השיעור הלילי. מי יענה את כל התשובות החלודות? יהיה שקט מאוד בכיתה אם לא יהיה שם מישהו כמוך שיתחנף למורה."

פוֹרְץ', הנער הגבוה, עמד בתוך הצללים. ווקסיליום לא הביט בפורץ', לא הסתכל בעיניו. הוא לא יודע, נכון? אין סיכוי שהוא יודע. פורץ' היה המבוגר מביניהם, אבל הוא כמעט לא דיבר.

הוא היה דו-כוח, בדומה לווקסיליום. לא שמישהו מהם השתמש באלומנטיקה שלו בזמן האחרון. בכפר זה היה הצד הטריסאי שלהם — התכמות שלהם — שזכה לתשבחות. העובדה שגם הוא וגם פורץ' היו קלעים לא הייתה חשובה כהוא זה לטריסאים.

"בואו נלך," אמרה טלסין. "מספיק עם הוויכוחים. אין לנו זמן רב. אם אחי רוצה לבוא איתנו, אין מה לעשות."

הם הלכו אחריה מתחת לצמרות העצים, רומסים בכפות רגליהם את העלים היבשים. הצמחייה העבותה כמעט השכיחה מהם שהם נמצאים במרכזה של עיר ענקית. קולות האנשים הצועקים ורעשי הלמות פרסות הברזל על הרחובות המרוצפים היו רחוקים, וכמעט לא היה ניתן לראות או להריח כאן את העשן. הטריסאים התאמצו מאוד לוודא שהאזור שלהם בעיר יהיה שלֵו, שקט ורגוע.

ווקסיליום היה אמור לאהוב את המקום הזה.

חמשת הצעירים התקרבו אל בקתת הסינודה, מקום המגורים של מועצת הזקנים הטריסאית. טלסין הורתה לקבוצה להמתין בזמן שמיהרה אל אחד החלונות והאזינה למתרחש מאחוריו. ווקסיליום הביט סביב בחשש. הערב התקרב, היער נעשה קודר, אבל מישהו היה יכול לעבור שם ולמצוא אותם.

אל תדאג יותר מדי, הוא אמר לעצמו. הוא היה צריך להצטרף לבילויים שלהם כמו אחותו. כך הם יראו בו אחד מהם, נכון?

זיעה זלגה על פניו. לא רחוק משם קוואשים נשענה על עץ, אדישה לחלוטין, חיוך קל על שפתיה כשהבחינה בעצבנות שלו. פורץ' עמד בצללים, ניצב זקוף, וחלודה — עם כל הרגש שהפגין, נדמה לאחד מהעצים. ווקסיליום הביט אל איידשווי, בעלת העיניים הגדולות, והיא הסמיקה והסבה את מבטה.

טלסין חמקה בחזרה אליהם. "היא שם."

"זה המשרד של סבתא," אמר ווקסיליום.

"ברור," אמרה טלסין. "והיא נקראה למשרד בשל מצב חירום. נכון, איידשווי?"

הנערה השקטה הנהנה. "ראיתי את הזקנה וָאפֵנדַל חולפת בריצה על פני חדר המדיטציה שלי."

קוואשים חייכה. "אז היא לא תשגיח."

"תשגיח על מה?" שאל ווקסיליום.

"על שער הבדיל," אמרה קוואשים. "אנחנו יכולים לצאת אל העיר. זה יהיה קל יותר מבדרך כלל!"

"מבדרך כלל?" אמר ווקסיליום, מעביר את מבטו באימה מקוואשים אל אחותו. "כבר עשיתם את זה?"

"ברור," אמרה טלסין. "קשה למצוא משקה טוב בכפר. יש פאבים נהדרים במרחק שני רחובות מכאן."

"אתה זר," אמר לו פורץ' והתקרב אליו. הוא דיבר לאט, בכוונה רבה, כאילו כל מילה דרשה ממנו מחשבה נפרדת. "למה אכפת לך אם נצא? תראה, אתה רועד כולך. ממה אתה מפחד? חיית בחוץ רוב חייך."

אתה זר, הם אמרו. למה אחותו התחברה תמיד לכל קבוצה? למה הוא תמיד נאלץ לעמוד בחוץ כמו זר?

"אני לא רועד," אמר ווקסיליום לפורץ'. "אני פשוט לא רוצה להסתבך בצרות."

"הוא עומד להלשין עלינו," אמרה קוואשים.

"אני לא." לא על זה לפחות, חשב ווקסיליום.

"בואו נלך," אמרה טלסין, מובילה את החבורה דרך היער אל שער הבדיל, שהיה שם מפואר למשהו שבעצם היה סתם רחוב — אף שבאמת היה בו שער אבן שעליו היו חקוקים הסמלים הטריסאים העתיקים של שש-עשרה המתכות.

מעבר לשער היה עולם שונה לחלוטין. מנורות גז זוהרות ניצבו ברחובות, נערים שמכרו עיתונים התהלכו בלילות עם עיתונים שלא הצליחו למכור מתחת לזרועותיהם. פועלים הלכו אל הפאבים ההמוניים כדי לשתות משקאות חריפים. הוא לא באמת הכיר את העולם הזה. הוא גדל באחוזה מפוארת, מוקף בגדים נאים, יין וקוויאר.

משהו בחיים הפשוטים האלה קרא לו. אולי הוא ימצא את זה שם. הדבר שמעולם לא הצליח למצוא. הדבר שנראה שיש לכולם, אבל הוא עצמו אפילו לא הצליח לקרוא לו בשם.

ארבעת הצעירים האחרים רצו החוצה, עוברים על פני בניין שחלונותיו חשוכים, בשעה הזאת של הלילה סבתם של ווקסיליום וטלסין בדרך כלל הייתה יושבת בו וקוראת. הטריסאים לא העסיקו שומרים בכניסה לממלכתם, אבל הם כן השגיחו על הבאים והיוצאים.

ווקסיליום לא יצא, עדיין לא. הוא השפיל את מבטו, קיפל את שרוולי גלימותיו וחשף את צמידי מתכות המוח שענד.

"אתה בא?" קראה אליו טלסין.

הוא לא השיב.

"ברור שלא. אתה אף פעם לא רוצה להסתכן."

היא הובילה את פורץ' וקוואשים הרחק משם. למרבה הפלא, איידשווי השתהתה. הנערה השקטה הביטה בו בסקרנות.

אני יכול לעשות את זה, חשב ווקסיליום. זה לא נורא. העקיצה של אחותו עדיין הדהדה באוזניו והוא אילץ את עצמו להתקדם ולהצטרף אל איידשווי. הוא חש בחילה עולה בו אבל נעמד לצידה והתענג על חיוכה הביישני.

"אז, מה היה מקרה החירום?" הוא שאל את איידשווי.

"הא?"

"מקרה החירום שבגללו סבתא נלקחה מכאן?"

איידשווי משכה בכתפיה, הסירה את הגלימה הטריסאית שלה ולרגע זעזעה אותו, אבל אז הוא הבחין שהיא לבשה מתחתיה חצאית וחולצה. היא זרקה את הגלימה אל השיחים. "אני לא יודעת הרבה. ראיתי את סבתך רצה אל בקתת הסינודה, ושמעתי את טָאתֵ'ד שואל משהו על זה. יש איזה משבר. ממילא תכננו לחמוק החוצה הלילה, אבל אז חשבתי לעצמי, אתה יודע, שזה יהיה זמן טוב יותר."

"אבל מקרה החירום..." אמר ווקסיליום, מביט לאחור.

"משהו על כך שקפטן מהמשטרה בא לחקור אותה," אמרה איידשווי.

שוטר?

"בוא נלך, אסינת׳יו," היא אמרה, לוקחת את ידו. "סבתך תיפטר בקרוב מהזר הזה. יכול להיות שהיא כבר בדרך חזרה!"

הוא קפא במקום.

איידשווי הביטה בו. העיניים החומות והיפות הקשו עליו לחשוב. "קדימה," היא דחקה בו. "יציאה החוצה היא אפילו לא עבירה. לא חיית שם ארבע-עשרה שנה?"

חלודה.

"אני צריך ללכת," הוא אמר, פנה בחזרה ורץ אל היער.

איידשווי נשארה במקום עומדה. ווקסיליום נכנס אל היער, שועט אל בקתת הסינודה. אתה יודע שהיא תחשוב שאתה פחדן, עברה בו מחשבה. כולם יחשבו ככה.

ווקסיליום נעצר מחוץ לחלון המשרד של סבתו, ליבו הולם בפראות. הוא נצמד אל הקיר, וכן, הוא הצליח לשמוע משהו מבעד לחלון הפתוח.

"אנחנו מפקחים כאן על עצמנו, אדוני השוטר," אמרה סבתא ואפנדל מבפנים. "אתה יודע את זה."

ווקסיליום העז לזקוף את ראשו ולהציץ מבעד לחלון. הוא ראה את סבתא יושבת ליד השולחן שלה, דוגמה ומופת להתנהגות טריסאית, שערה קלוע בצמה וגלימותיה חלקות וללא רבב.

האיש שעמד בצידו האחר של השולחן החזיק את כובע השוטר מתחת לזרועו כסימן לכבוד. הוא היה אדם מבוגר עם שפם משתפל, והתג על חזהו ציין כי הוא קפטן ובלש. דרגה גבוהה. זה אדם חשוב.

כן! חשב ווקסיליום ונבר בכיסו כדי למצוא את רשומותיו.

"הטריסאים מפקחים על עצמם," אמר השוטר, "מכיוון שבדרך כלל הם לא זקוקים לפיקוח."

"הם לא זקוקים לו גם כעת."

"המודיע שלי —"

"אם כן עכשיו יש לך מודיע?" שאלה סבתא. "חשבתי שמדובר בתלונה אנונימית."

"היא הייתה אנונימית, כן," אמר השוטר והניח פיסת נייר על השולחן. "אבל אני חושב שמדובר במשהו שהוא יותר מסתם 'תלונה'."

סבתו של ווקסיליום לקחה את פיסת הנייר. ווקסיליום ידע מה כתוב שם. אחרי הכול, הוא עצמו שלח אותה, עם המכתב.

חולצה שמדיפה ריח עשן, תלויה מאחורי הדלת שלו.

מגפיים מלוכלכים מבוץ שמתאימים לגודל של טביעות הרגליים מחוץ לבניין השרוף.

בקבוקי שמן בארגז מתחת למיטתו.

הרשימה הכילה עשרות רמזים המצביעים על כך שפורץ' הוא האדם ששרף עד היסוד את חדר האוכל, קודם לכן החודש. ווקסיליום התרגש כשראה כי השוטרים התייחסו ברצינות לממצאיו.

"זה אכן מטריד," אמרה סבתא, "אבל אינני רואה דבר אחד ברשימה הזאת שנותן לך את הזכות לפלוש לממלכתנו, קפטן."

השוטר השעין את ידיו על קצה שולחנה, ניצב מולה. "אם אני זוכר נכונה, לא דחית את עזרתנו כאשר שלחנו חוליית כיבוי כדי לכבות את השרֵפה."

"אקבל ללא היסוס כל עזרה הנחוצה לשם הצלת חיים," אמרה סבתא. "אבל אינני זקוקה לעזרה כדי לכלוא אנשים. תודה רבה."

"האם זה כי פורץ' הוא דו-כוח? את מפחדת מכוחותיו?"

היא ירתה אליו מבט של בוז.

"זקנת העדה," הוא אמר ונשם עמוק. "פושע מסתתר בקרבכם —"

"אם אכן הוא נמצא כאן," היא אמרה, "אנחנו נטפל בעצמנו באותו אדם. ביקרתי בבתי הצער וההרס שאתם הזרים מכנים בשם בתי כלא, קפטן. ולא אסכים שאחד האנשים שלי ייכלא שם רק בשל שמועות וניחושים שנשלחים בדואר."

השוטר שחרר את נשימתו והזדקף שוב. הוא הניח חפץ על השולחן בקול נקישה קל. ווקסיליום ניסה לראות במה מדובר, אבל השוטר כיסה את החפץ בכף ידו.

"את יודעת הרבה על הצתות, זקנת העדה?" שאל השוטר בשקט. "אצלנו קוראים לזה פשע משני. בדרך כלל הוא מתבצע כדי להסתיר גנבה, לסייע בניסיון הונאה או כמעשה אלימות ראשון. במקרה כזה, השרפה עצמה רק מבשרת על הדברים העומדים להתרחש בעתיד. במקרה הטוב, יש לכם פירומן שרק רוצה לשרוף שוב. במקרה הרע... טוב, משהו נורא יותר יתרחש אצלכם, זקנת העדה. משהו שכולכם תצטערו עליו."

סבתא כיווצה את שפתיה עד שנמתחו לקו דק. השוטר הסיר את ידו וחשף את מה שהיה מונח על השולחן. כדור אקדח.

"מה זה?" אמרה סבתא.

"תזכורת."

סבתא לקחה אותו מהשולחן וזרקה אותו על הקיר ליד המקום שבו ווקסיליום הסתתר. הוא זינק לאחור והתכופף, ליבו הולם בפראות.

"אל תביא את כלי המוות אל המקום הזה," סיננה סבתא בזעם.

ווקסיליום חזר אל החלון והספיק לראות את השוטר מניח את הכובע על ראשו. "כאשר הילד שוב ישרוף משהו," הוא אמר בשקט, "תקראי לי. נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי. ערב טוב."

הוא עזב בלי לומר מילה נוספת. ווקסיליום היה מכווץ, נשען על קיר הבניין, חושש שהשוטר יביט לאחור ויבחין בו. זה לא קרה. האיש צעד לאורך השביל ונעלם בתוך צללי הערב.

אבל סבתא... היא לא האמינה. היא לא יכולה לראות את זה? פורץ' ביצע את הפשע. הם פשוט עומדים להתעלם מזה? למה —

"אסינת'יו," אמרה סבתא, משתמשת כמו תמיד בשמו הטריסאי של ווקסיליום. "תוכל בבקשה להיכנס?"

הוא חש פחד אדיר גואה בו, ולאחר מכן בושה. הוא הזדקף במקומו. "איך ידעת?" הוא אמר מבעד לחלון.

"ההשתקפות במראה שלי, ילד," היא אמרה והרימה כוס תה בידה בלי להביט בו. "ציית לי. בבקשה."

הוא עקף בקדרות את הבניין והגיע אל דלת הכניסה לבקתת העץ. למקום היה ריח של לכה לעץ שהוא עצמו מרח בזמן האחרון. החומר עדיין היה קרוש מתחת לציפורניו.

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. "למה את —"

"שב בבקשה, אסינת'יו," היא אמרה בשקט.

הוא ניגש אל השולחן, אבל לא התיישב בכיסא האורח. הוא הוסיף לעמוד, בדיוק במקום שבו עמד השוטר.

"הכתב שלך," אמרה סבתא, והניפה את ידה אל הנייר שהשוטר השאיר אחריו. "לא אמרתי שאני שולטת במצב עם פורץ'?"

"את אומרת הרבה דברים, סבתא. אאמין כשאראה הוכחה."

ואפנדל רכנה לפנים, אדים עולים מתוך הכוס שבידיה. "הו, אסינת'יו," היא אמרה. "חשבתי שאתה רוצה להשתלב כאן."

"אני רוצה."

"אם כך למה אתה מאזין בסתר ליד החלון שלי במקום לעשות את המדיטציה?"

הוא השפיל את מבטו בבושה.

"הדרך הטריסאית היא דרך של סדר, ילד," אמרה סבתא. "יש לנו חוקים, ולחוקים יש סיבות טובות."

"ושרפת בניינים היא לא נגד החוקים?"

"ברור שכן," אמרה סבתא. "אבל פורץ' לא באחריותך. דיברנו איתו. הוא מתחרט על מעשיו. הוא ביצע את הפשע כי הוא נער מבולבל שמבלה זמן רב מדי לבדו. ביקשתי מכמה נערים להתיידד איתו. הוא יכפר על פשעו, אבל אנחנו נעשה את זה בדרך שלנו. האם אתה רוצה שהוא יירקב בכלא?"

ווקסיליום היסס, נאנח והתיישב על הכיסא מול שולחנה של סבתו. "אני רוצה לדעת מה הדבר הנכון," הוא לחש, "ולעשות את זה. למה זה קשה כל-כך?"

סבתא הזעיפה פנים. "קל לגלות מה נכון ומה אינו נכון, ילד. אני מודה שלבחור לעשות את הדבר שאתה יודע שעליך לעשות הוא —"

"לא," אמר ווקסיליום. הוא עיקם את פניו. לא היה נבון לקטוע את דבריה של סבתא וו. היא לא צעקה אף פעם, אבל היה ניתן לחוש את זעפה כמו סופת רעמים העומדת להתפרץ בחדר. הוא המשיך בקול נעים יותר. "לא, סבתא. לא קל לגלות מה הוא הדבר הנכון."

"כך כתוב בדרכינו. כך אנחנו מלמדים בכל יום בשיעורים."

"זה רק קול אחד," אמר ווקסיליום, "פילוסופיה אחת. יש קולות רבים כל-כך..."

סבתא הושיטה את ידה מעל השולחן ואחזה בכף ידו. עורה היה חמים מספל התה שהחזיקה. "אה, אסינת'יו," היא אמרה. "אני מבינה עד כמה זה קשה לך. אתה ילד שבא משני עולמות."

משני עולמות, הוא חשב מייד, אבל ללא בית אחד.

"אבל אתה חייב לפעול לפי הדרכים שאנחנו מלמדים אותך," המשיכה סבתא. "הבטחת לי שתציית לחוקים בזמן שאתה גר כאן."

"אני מנסה."

"אני יודעת. אני שומעת דברים טובים מטלינגדור ומהמורים האחרים שלך. הם אומרים לי שאתה לומד את החומר טוב יותר מהאחרים — שזה כאילו חיית כאן כל חייך! אני גאה מאוד במאמציך."

"הילדים האחרים לא מקבלים אותי. ניסיתי לעשות כפי שאמרת — להיות יותר טריסאי מכל אחד אחר, להוכיח את עצמי בפניהם. אבל הילדים... אני לעולם לא אהיה אחד מהם, סבתא."

"הרבה אומרים היום 'לעולם לא'," אמרה סבתא ולגמה מהתה, "אבל הם לא מבינים. תן לחוקים להנחות אותך. תוכל למצוא בהם שלווה. אם יהיו אנשים שינטרו לך טינה בשל הדבקות שלך בחוקים, תן להם. בסופו של דבר, באמצעות מדיטציה, הם ישלימו עם הרגשות האלה."

"האם תוכלי... אולי להורות לכמה מהם להתיידד איתי?" הוא שאל אותה, מבויש מכך שקולו נשמע חלש כשאמר את זה. "כמו שעשית עם פורץ'?"

"אעשה זאת," אמרה סבתא. "עכשיו, לך מכאן. אני לא אדווח על העבירה הזאת, אסינת'יו, אבל הבטח לי בבקשה שתפסיק עם האובססיה הזאת שיש לך לפורץ' ותיתן לאנשי הסינודה לעסוק במשמעת."

ווקסיליום קם ממקומו וכף רגלו החליקה על דבר-מה. הוא התכופף והושיט אליו את ידו. הכדור.

"אסינת'יו?" שאלה סבתא.

הוא תפס את הכדור באגרופו כאשר הזדקף ומיהר לצאת מהחדר.

*

"המתכת היא החיים שלכם," אמר טלינגדור ממקומו בחזית הבקתה והגיע אל החלק האחרון בדקלום הערב.

ווקסיליום כרע על ברכיו במדיטציה, והאזין למילים. מסביבו, שורות של טריסאים שלווים כרעו כמותו בשלווה, משבחים את שימור, האל העתיק של אמונתם.

"המתכת היא הנשמה שלכם," אמר טלינגדור.

דברים רבים כל-כך היו מושלמים בעולם השקט הזה. מדוע ווקסיליום הרגיש כאילו הוא מטנף את המקום בבוץ רק בעצם נוכחותו? כאילו כולם היו חלק מיריעת קנבס גדולה ולבנה, והוא היה הכתם בתחתיתה?

"אתה משמר אותנו," אמר טלינגדור, "ולכן אנחנו שלך."

כדור אקדח, חשב ווקסיליום, פיסת המתכת עדיין אחוזה בכף ידו. למה הוא הביא כדור כתזכורת? למה הוא התכוון? זה היה סימן מוזר.

אחרי הדקלום, הצעירים, הילדים והמבוגרים קמו כאחד והתמתחו. הם שוחחו בעליזות זה עם זה, אבל שעת העוצר כמעט הגיעה, ולכן הטריסאים הצעירים נאלצו לצאת אל בתיהם — או במקרה של ווקסיליום, אל המגורים המשותפים. הוא עדיין הוסיף לכרוע על ברכיו.

טלינגדור התחיל לאסוף את המשטחים שהאנשים כרעו עליהם. ראשו היה מגולח. גלימותיו היו בצבעי צהוב וכתום בוהקים. זרועותיו עמוסות במשטחים, הוא נעצר כאשר הבחין שווקסיליום לא עזב יחד עם האחרים. "אסינת'יו? אתה מרגיש בטוב?"

ווקסיליום הנהן בעייפות והזדקף במקומו, רגליו כואבות מהכריעה הממושכת. הוא התקדם אל היציאה, אבל היסס בפתח הדלת. "טלינגדור?"

"כן, אסינת'יו?"

"האם היה פעם פשע אלים בכפר?"

המשרת הנמוך קפא במקום, אחיזתו מתהדקת על ערמת המשטחים. "למה אתה שואל את זה?"

"מתוך סקרנות."

"אינך צריך לדאוג. זה היה לפני זמן רב."

"מה היה לפני זמן רב?"

טלינגדור אסף את שאר המשטחים והאיץ את קצב צעדיו. אדם אחר היה נמנע מלענות על השאלה, אבל טלינגדור היה אדם כן. זאת הייתה מעלה טריסאית קלאסית — מבחינתו להתעלם מהשאלה היה גרוע כמו לשקר.

"אני לא מופתע שעדיין מדברים על זה," אמר טלינגדור. "אפילו חמש-עשרה שנים לא יכולות כנראה לשטוף את הדם הזה. אבל השמועות אינן נכונות. רק מישהי אחת נהרגה. אישה שנרצחה על-ידי בעלה. שניהם היו טריסאים." הוא היסס. "הכרתי אותם."

"איך הוא הרג אותה?"

"אתה חייב לדעת?"

"תראה, השמועות..."

טלינגדור נאנח. "באקדח. בנשק של הזרים. אנחנו לא יודעים איך הוא השיג אותו." טלינגדור נד בראשו ושמט את המשטחים בערמה בפינת החדר. "אבל לא היינו צריכים להיות מופתעים. אנשים מתנהגים תמיד באותה הדרך ואין זה משנה מהיכן הם מגיעים, אסינת'יו. אתה חייב לזכור את זה. אל תחשוב שאתה טוב יותר מאדם אחר רק מפני שאתה לובש את הגלימות האלה."

תמיד אפשר לסמוך על טלינגדור שיהפוך כל שיחה לשיעור. ווקסיליום הנהן אליו וחמק אל הלילה. השמיים נהמו ממעל, מנבאים גשם שעתיד לבוא, אבל הערפילים עדיין לא הופיעו.

אנשים מתנהגים תמיד באותה הדרך ואין זה משנה מהיכן הם מגיעים, אסינת'יו... אם כן למה הם לימדו אותו כאן את הדברים האלה? אם זה לא מונע מאנשים להפוך למפלצות?

הוא הגיע אל מגורי הבנים שהיו שקטים בשעה הזאת. זה היה זמן קצר אחרי תחילת העוצר, וווקסיליום היה צריך להרכין את ראשו בפני המפקח על המגורים ולהתנצל על האיחור לפני שמיהר במסדרון לחדרו בקומת הקרקע. אביו של ווקסיליום התעקש שהוא יקבל חדר פרטי בשל מעמדו האצילי. זה רק בודד אותו מהאחרים עוד יותר.

הוא הסיר את הגלימות ופתח את הארון שלו. הבגדים הישנים שלו היו תלויים שם. גשם התחיל לטפטף על החלון בזמן שלבש מכנסיים וחולצת כפתורים, שהיו נוחים בהרבה מהגלימות החלודות האלה. הוא הדליק עששית והתיישב על מיטתו, והתחיל לקרוא בספר.

בחוץ, השמיים נהמו כמו בטן ריקה. ווקסיליום ניסה לקרוא במשך כמה דקות, ואז זרק את הספר הצידה — כמעט מפיל את העששית — וקם על רגליו. הוא ניגש אל החלון והביט במים הזולגים. העלווה השופעת של צמרות העצים המקיפים את המתחם גרמה לכך שהגשם ירד רק במקבצים. הוא הושיט את ידו וכיבה את העששית.

מה המתין לו שם בחוץ? מפות לבנות, אנשים נרצעים בעלי מבטא מאנפף ומשחקי פוליטיקה.

מה המתין לו כאן? חדרים שקטים, מדיטציה ושעמום.

חיים שהוא שנא או חיים של שגרה משמימה. יום אחר יום אחר יום... ואז...

האם מישהו הולך בין העצים?

ווקסיליום הזדקף והצמיד את פניו אל הזכוכית הקרה. מישהו הלך ביער הרטוב, דמות צללים שהוא הכיר היטב את גובהה ואת תנועותיה, כפופה ונושאת שק על כתפה. פורץ' הביט בבניין המגורים המשותפים, אבל המשיך ללכת אל תוך הלילה.

הם חזרו. זה היה מהיר יותר משציפה. איך תכננה טלסין להיכנס אל בניין המגורים? לחמוק מבעד לחלון, ואז לטעון שהיא הגיעה למגורים לפני העוצר והמפקח על המגורים פשוט לא הבחין בה?

ווקסיליום המתין, תוהה אם יצליח להבחין גם בשלוש הנערות, אבל הוא לא ראה דבר. רק פורץ' היה שם, נעלם לתוך הצללים. לאן הוא הלך?

הוא עומד לשרוף עוד משהו, הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של ווקסיליום. אבל פורץ' לא יעשה את זה בגשם, נכון?

ווקסיליום הביט בשעון המתקתק בשקט על הקיר. שעה אחרי תחילת העוצר. הוא לא שם לב כמה זמן הוא הביט בגשם היורד.

פורץ' הוא לא הבעיה שלי, הוא אמר לעצמו בתקיפות. הוא נשכב על מיטתו, אבל כעבור זמן קצר חזר להתהלך בחדר. הוא האזין לגשם, חושש, לא יכול לעצור את גופו.

העוצר...

תן לחוקים להנחות אותך. תוכל למצוא בהם שלווה.

הוא נעצר ליד החלון. הוא פתח אותו וזינק החוצה, כפות רגליו היחפות שוקעות בקרקע הרטובה והבוצית. הוא התחיל לרוץ, נהרות של מים זורמים על ראשו, זולגים במורד חולצתו. לאיזה כיוון הלך פורץ'?

הוא ניחש את הדרך הנכונה, חולף על פני עצים ענקיים שדמו לאבנים עומדות, וקולות הגשם והמים הזורמים הטביעו את כל שאר הקולות בעולם. טביעת מגפיים בבוץ ליד אחד מגזעי העץ העידה שבחר במסלול הנכון, אבל הוא נאלץ להתכופף כדי להבחין בה. חלודה! התחיל להיות חשוך כאן.

לאן עכשיו? ווקסיליום הסתובב במקום. שם, הוא חשב. אולם האספקה. זה היה בית מגורים ישן שאיש לא התגורר בו כבר, והטריסאים אחסנו בו רהיטים ושטיחים. מטרה מושלמת להצתה, נכון? יש בפנים דברים רבים שיכולים להישרף ואיש לא יצפה שהמקום יבער בגשם.

אבל סבתא דיברה איתו, חשב ווקסיליום כשרץ בגשם, כפות רגליו קופאות, דורך על עלים וטחב. הם יודעים שזה הוא. לא אכפת לו מזה? הוא רוצה להסתבך בצרות?

ווקסיליום התקרב אל הבית הישן. זה היה מבנה בן שלוש קומות שנראה כמו חור שחור בלילה האפל, כשהגשם זולג על קירותיו. ווקסיליום בחן את הדלת והיא לא הייתה נעולה — כמובן, זה היה הכפר. הוא חמק פנימה.

שם. שלולית מים על הרצפה. מישהו נכנס לכאן לא מזמן. הוא התכופף ועקב אחרי הטיפות, נוגע בטביעות הרגליים זו אחר זו עד שהגיע אל המדרגות. הוא עלה קומה אחת, ואז עוד קומה. מה היה שם למעלה? הוא הגיע אל הקומה העליונה וראה אלומת אור לפניו. ווקסיליום הזדחל במסדרון המכוסה בשטיח, מתקרב אל נר מרצד שהיה מונח על שולחן בחדר קטן מלא ברהיטים ובווילונות כבדים ואפלים על הקירות.

ווקסיליום התקרב אל הנר. הנר רעד, בודד וגלמוד. למה פורץ' השאיר אותו כאן? האם הוא —

משהו כבד התרסק על גבו. הוא התנשם מכאב ונזרק קדימה מעוצמת המהלומה, נופל על שני כיסאות שהיו מונחים זה על זה. מגפיים הלמו על הרצפה מאחוריו. ווקסיליום זרק את עצמו הצידה והתגלגל על הרצפה כאשר פורץ' ריסק מקל עץ ישן על הכיסאות ושבר אותם לרסיסים.

ווקסיליום קם על רגליו, כתפיו דואבות. פורץ' פנה אליו, פניו עטויות בצללים.

ווקסיליום נסוג לאחור. "פורץ'! זה בסדר. אני רק רוצה לדבר." הוא עיווה את פניו כאשר גבו נגע בקיר. "אתה לא חייב —"

פורץ' רץ אליו והניף את המקל. ווקסיליום זעק וחמק אל המסדרון. "הצילו!" הוא צעק כאשר פורץ' רדף אחריו. "הצילו!"

ווקסיליום התכוון לרוץ אל המדרגות, אבל התבלבל ואיבד את דרכו. במקום לרוץ אליהן, הוא רץ הרחק מהן. כתפו נחבטה בדלת בקצה המסדרון. בהנחה שתבנית בית המגורים הזה הייתה דומה לתבנית בית המגורים שלו, המסדרון הזה יוביל אל חדר האורחים העליון. ואולי לגרם מדרגות נוסף?

ווקסיליום עבר בדלת אל חדר מואר יותר. שולחנות ישנים היו מונחים זה על זה סביב חלל ריק, זה נראה כמו קהל היושב סביב הבמה.

ושם, במרכז החדר, מואר בעשרות נרות, היה ילד כבן חמש, קשור לקרש עץ המונח על שני שולחנות. חולצתו הייתה קרועה וזרוקה על הרצפה. זעקותיו היו מהוסות בגלל הבד שהיה נעוץ בפיו והוא נאבק ברפיון בחבלים.

ווקסיליום נעצר, בוחן את הילד, את שורת הסכינים הנוצצות על השולחן בקרבת מקום ואת הדם שזלג מהחתכים על חזהו של הילד.

"לכל הרוחות," לחש ווקסיליום.

פורץ' נכנס מאחוריו וסגר את הדלת בנקישה.

"לכל הרוחות," אמר ווקסיליום והסתובב, עיניו פעורות. "פורץ', מה הבעיה שלך?"

"אני לא יודע," אמר האיש הצעיר בשקט. "אני פשוט חייב לגלות מה נמצא שם בפנים. אתה מבין?"

"יצאת עם הבנות," אמר ווקסיליום, "כדי שיהיה לך אליבי. אם יגלו שהחדר שלך ריק, תוכל להגיד שהיית איתן. עבירה סתמית שתסתיר את הפשע האמיתי שלך. חלודה! אחותי והאחרות כלל לא יודעות שחזרת, נכון? הן כמובן שיכורות ואפילו לא יזכרו שעזבת. הן יישבעו שהיית —"

ווקסיליום קטע את רצף דבריו כאשר פורץ' הרים את מבטו, אור הנרות משתקף בעיניו, פניו חתומות. הוא החזיק חופן מסמרים בכף ידו.

נכון מאוד. פורץ' הוא —

ווקסיליום צעק וזרק את עצמו מאחורי ערמת רהיטים כאשר המסמרים נורו מידו של פורץ' בפרץ של אלומנטיקה. הם פגעו סביבו כמו גושי ברד, מתרסקים בשולחנות העץ, ברגלי הכיסאות וברצפה. כאב פתאומי התלקח בזרועו של ווקס.

הוא זעק ואחז בזרועו בזמן שחיפש מחסה. אחד מהמסמרים חתך רצועת בשר ליד המרפק.

מתכת. הוא צריך מתכת.

כמה חודשים עברו מאז שרף פלדה. סבתא רצתה שהוא יאמץ את הצד הטריסאי שלו. הוא הרים את זרועותיו וגילה שהן חשופות. הצמידים שלו...

בחדר שלך, אידיוט, חשב ווקסיליום. הוא נבר בכיס מכנסיו. הוא תמיד שמר שם...

שקיק עם פתיתי מתכת. הוא שלף את השקיק תוך כדי המנוסה מפורץ', שהתחיל להשליך הצידה שולחנות וכיסאות כדי להגיע אליו. ברקע, הילד השבוי ייבב.

אצבעותיו של ווקסיליום רעדו כאשר ניסה לפתוח את שקיק פתיתי המתכת, והשקיק זינק פתאום מבּין אצבעותיו וטס הלאה ממנו. הוא הסתובב בייאוש אל פורץ' וראה אותו שולף מוט ברזל משולחן ויורה אותו אליו.

ווקסיליום ניסה להתכופף. לאט מדי. המוט שנורה על-ידי כוח הפלדה פגע בחזהו והשליך אותו לאחור. פורץ' נאנק ומעד גם הוא לאחור. הוא לא התאמן הרבה באלומנטיקה ולא הציב את עצמו בצורה נכונה. הדחיפה שלו זרקה גם אותו לאחור בדיוק בעוצמה שבה היא זרקה את ווקסיליום.

ובכל זאת, ווקסיליום פגע בכוח בקיר, והרגיש משהו נסדק בתוכו. הוא התנשם בכבדות, והעולם השחיר לנגד עיניו כאשר נפל על ברכיו. החדר רעד.

השקיק. קח את השקיק!

הוא גישש סביבו על הרצפה בערפל חושים, כמעט לא יכול לחשוב. הוא היה צריך את המתכת הזאת! אצבעותיו, מגואלות בדם, הצליחו לחוש במרקם השקיק. בנחישות רבה, הוא לקח את השקיק ופתח אותו. הוא הטה את ראשו לאחור כדי לבלוע את הפתיתים.

צל התנשא מעליו ובעט בבטנו. העצם השבורה בתוך ווקסיליום התנועעה והוא צרח. הוא הצליח להכניס לפיו רק קמצוץ של מתכות. פורץ' סילק את השקיק מידו, מפזר את הפתיתים על הרצפה, ואז הרים אותו באוויר.

הבחור הצעיר היה חזק הרבה יותר מכפי שהיה אמור להיות. הוא שאב את המאגרים של מתכות המוח שלו. חלק מבוהל במוחו של ווקסיליום ניסה לדחוף את צמידיו של הנער, אבל ידוע לכול כי אלומנטיקה כמעט לא יכולה להשפיע על מתכות מוח תכמותיות. הדחיפה שלו לא הייתה חזקה מספיק.

פורץ' דחף את ווקסיליום החוצה מבעד לחלון הפתוח, מחזיק אותו בצווארו. גשם שטף את ווקסיליום והוא ניסה לנשום. "בבקשה.. פורץ'..."

פורץ' שמט אותו.

ווקסיליום נפל בגשם.

שלוש קומות למטה, דרך ענפים של עץ אדר גדול, מפזר עלים רטובים לכל עבר.

פלדה התעוררה בו לחיים באש יוקדת, מפיצה קווים כחולים מחזהו אל מקורות מתכת קרובים. כולם היו מעליו, לא היה אף מקור תחתיו. לא היה דבר שהוא יכול לדחוף כדי להציל את חייו.

פרט לדבר אחד בכיסו.

ווקסיליום התהפך באוויר ודחף אותו מטה בייאוש. הוא טס מכיס מכנסיו, שורט את רגלו, וננעץ בתוך הקרקע. ווקסיליום התנודד באוויר, מאט את עצמו ברגע שפיסת המתכת פגעה בקרקע.

הוא התרסק על השביל הרטוב, כפות רגליו נוחתות ראשונות על הקרקע ושולחות פרצי כאב אל כל גופו. הוא נפל ארצה בחושים מעורפלים, אבל עדיין חי. הדחיפה הצילה אותו.

גשם הוטח בפניו. הוא המתין, אבל פורץ' לא ירד לחסל אותו סופית. הבחור הצעיר הגיף את התריסים, אולי מודאג מכך שמישהו יראה את אור הנרות.

כל איבר בגופו של ווקסיליום כאב. כתפיו מהמהלומה הראשונה, רגליו מהנפילה, חזהו מהמוט — כמה צלעות נשברו לו? הוא שכב בגשם, משתעל, לפני שעלה בידו להתהפך ואז מצא את פיסת המתכת שהצילה את חייו. הוא מצא אותה בקלות כי עקב אחר הקו האלומנטי. הוא נבר בבוץ והוציא את החפץ, מרים אותו לנגד עיניו.

הכדור של השוטר. גשם שטף את ידו, מטהר את המתכת. הוא אפילו לא זכר שהכניס אותו לכיס.

במקרה כזה, השרפה עצמה רק מבשרת על הדברים העומדים להתרחש בעתיד...

עליו ללכת להזעיק עזרה. אבל הילד למעלה כבר מדמם. הסכינים שלופות.

משהו נורא יותר יתרחש אצלכם, זקנת העדה. משהו שכולכם תצטערו עליו.

פתאום ווקסיליום שנא את פורץ'. המקום הזה היה מושלם, שלֵו. יפה. האפלה לא הייתה צריכה לשרור כאן. אם ווקסיליום היה כתם על יריעת הקנבס הלבנה, אז האיש הזה היה בור של אפלה מוחלטת.

ווקסיליום צעק, קם על רגליו וזרק את עצמו מבעד לדלת האחורית של המבנה הישן. הוא טיפס שתי קומות בכאב נורא לפני שפתח את הדלת אל חדר האורחים. פורץ' עמד מעל הילד הבוכה, ובידו סכין מגואלת בדם. הוא הפנה לאט את ראשו, חושף עין אחת ומחצית מפניו אל ווקסיליום.

ווקסיליום זרק את הכדור ביניהם, התרמיל נוצץ באור הנר, ואז דחף אותו בכל כוחו. פורץ' הסתובב ודחף בחזרה.

התגובה הייתה מיידית. הכדור נעצר באוויר, סנטימטרים מפניו של פורץ'. שני הנערים נזרקו לאחור, אבל פורץ' ניצב לפני ערמת שולחנות שתמכה בו, ונותר עומד זקוף. ווקסיליום התרסק על הקיר שליד הדלת.

פורץ' חייך ושריריו התנפחו, הכוח נשאב מתוך מתכת המוח שלו. הוא שלף את המוט שלו משולחן הסכינים והשליך אותו לעבר ווקסיליום, שבזעקה גדולה נאלץ לדחוף גם את המוט כדי שלא יפגע בו.

הוא לא היה חזק מספיק. פורץ' המשיך לדחוף, ולווקסיליום נותרה רק מעט פלדה. המוט המשיך להתקדם באוויר, נדחק כנגד חזהו של ווקסיליום, דוחף אותו אל הקיר.

הזמן קפא. כדור יחיד תלוי מול פניו של פורץ', הקרב העיקרי ביניהם מתחולל על דחיפת המוט, שמחץ את ווקסיליום סנטימטר אחרי סנטימטר. החזה שלו בער מכאב וצרחה חמקה מבין שפתיו.

הוא עומד למות כאן.

אני פשוט רוצה לעשות את הדבר הנכון. למה זה קשה כל-כך?

פורץ' התחיל להתקדם אליו בחיוך.

עיניו של ווקסיליום התמקדו בכדור, שנצץ באור זהוב. הוא לא היה מסוגל לנשום. אבל הכדור הזה...

המתכת היא החיים שלכם.

כדור. הוא עשוי משלושה חלקי מתכת. הקליע.

המתכת היא הנשמה שלכם.

התרמיל.

אתה משמר אותנו...

והפיקה מאחור. הנקודה שבה הנוקר של האקדח פוגע.

באותו הרגע, לנגד עיניו של ווקסיליום, התחלק הכדור לשלושה קווים, לשלושה חלקים. הוא בחן את כולם בבת אחת. ואז, בזמן שהמוט מוחץ אותו, הוא שחרר שני קווים מהדחיפה האלומנטית שלו.

ודחף רק את הפיקה שבקצה האחורי של הכדור.

הכדור התפוצץ. התרמיל הועף לאחור, נזרק על-ידי הדחיפה האלומנטית של פורץ', ואילו הקליע עצמו נורה קדימה בלי שאיש מהם ידחוף אותו, וננעץ בגולגולתו של פורץ'.

ווקסיליום נפל ארצה כשהמוט איבד את לחץ הדחיקה עליו. הוא התמוטט במקום, מתנשם בכבדות, מי הגשם זולגים מפניו אל רצפת העץ.

בחושיו העמומים הוא קלט קולות תחתיו. אנשים סוף כל סוף הגיבו לצעקות, ואז לרעש הירייה. הוא אילץ את עצמו לקום על רגליו ולצלוע בחדר, מתעלם מקולות הטריסאים והטריסאיות שעלו במדרגות. הוא הגיע אל הילד ותלש ממנו את החבלים, משחרר אותו. במקום לברוח מפחד, אחז הילד הקטן ברגלו של ווקסיליום ונצמד אליה בחוזקה, ממרר בבכי.

אנשים זרמו לתוך החדר. ווקסיליום רכן מטה, הרים את תרמיל הקליע מהרצפה הרטובה, נעמד והזדקף מול האנשים. טלינגדור. סבתו. זקני העדה. הוא הבחין באימה שעל פניהם, וידע באותו הרגע שהם ישנאו אותו, כי הוא הביא אלימות לכפר.

הם ישנאו אותו כי הוא צדק.

הוא עמד ליד גופתו של פורץ', קמץ את כף ידו על תרמיל הקליע והניח את ידו האחרת על ראשו של הילד הרועד.

"אני אמצא את הדרך שלי," הוא לחש.

 

כעבור עשרים ושמונה שנים

דלת המסתור נפתחה בחבטה והוטחה בקיר, מעלה פרץ של אבק לאוויר. חומה של ערפילים הקיפה את האדם שבעט בדלת והראתה את צלליתו: מעיל ערפילים, כנפותיו מסתחררות סביבו, ובידו רובה ציד.

"אש!" זעק מיגס.

הבחורים ירו. שמונה גברים, חמושים היטב, ירו אל דמות הצללים מאחורי המחסום המאולתר שהקימו בתוך הפאב הישן. קליעים זמזמו כמו חרקים, אבל הוסטו לפני שהגיעו אל האיש במעיל הארוך. הם פגעו בקירות, קדחו חורים בדלת והתרסקו על המשקופים. הם יצרו נתיבי עשן בתוך הערפילים שהחלו לחדור אל החדר, אבל שומר החוק, שחור באפלולית הלילה, לא זז אפילו מילימטר אחד ממקומו.

מיגס ירה שוב ושוב, נואש יותר ויותר בכל ירייה. הוא רוקן אקדח אחד, ואז אקדח שני, ואז לקח את הרובה וירה שוב ושוב, דורך בכל פעם את המכלול הכבד. איך הוא הגיע לכאן? חלודה, איך זה קרה? זה לא היה אמור לקרות ככה.

"זה לא עובד!" צעק אחד הבחורים. "הוא עומד להרוג את כולנו, מיגס!"

"למה אתה עומד בלי לעשות כלום?" מיגס צעק אל שומר החוק. "תירה בנו!" הוא ירה עוד פעמיים. "מה הבעיה שלך?"

"אולי הוא מסיח את דעתנו," אמר אחד הבחורים, "כדי שהחבר שלו יוכל לחמוק מאחורינו."

"היי, זה..." מיגס היסס והביט אל הבחור שדיבר. פנים עגולות. הוא חבש כובע עגול ופשוט של נהג כרכרה, שהיה דומה לכובע באולר אבל שטוח בחלקו העליון. מי האיש הזה? הוא ספר את האנשים בצוות שלו.

תשעה?

הבחור שליד מיגס חייך, הטה את כובעו ואז הנחית אגרוף על פניו.

זה נגמר מהר. הבחור עם כובע נהג הכרכרה השכיב את סלינג וגוויליאן כהרף עין. פתאום הוא היה קרוב יותר אל השניים בצד המרוחק של החדר, משכיב אותם על הרצפה בעזרת מקלות הקרב. בזמן שמיגס הסתובב, מנסה למצוא על הרצפה את הרובה ששמט — זינק שומר החוק מעל למחסום בפרץ של כנפות מעיל מתנפנפות ובעט בסנטרו של דרורז. שומר החוק הסתובב וכיוון את רובה הציד אל האנשים שעמדו בצד השני.

הם שמטו את האקדחים. מיגס כרע על ברכיו ליד שולחן הפוך, מזיע כולו. הוא המתין לקול היריות.

שלא נשמע.

"הם מוכנים בשבילך, קפטן!" צעק שומר החוק. חבורה של שוטרים מיהרה לפרוץ פנימה, מפיגים את הערפילים. נראה גם שהאור העולה מחוץ לבניין התחיל לפוגג אותם. חלודה. הם באמת הסתתרו כאן כל הלילה?

שומר החוק כיוון את הרובה שלו אל מיגס. "נראה לי שכדאי לך לזרוק את הרובה הזה, חבר," הוא אמר בחביבות.

מיגס היסס. "פשוט תירה בי, שומר חוק. אני מסובך עד מעל לצוואר."

"ירית בשני שוטרים," אמר האיש, אצבעו מונחת על ההדק. "אבל הם יחיו, בחור. נראה לי שאצליח לשכנע אותם לא לתלות אותך. זרוק את הרובה."

הם צעקו את אותן מילים קודם לכן, כשהם היו מחוץ לבניין. אבל הפעם, מיגס האמין להן. "למה?" הוא שאל. "יכולת להרוג את כולנו בלי להתאמץ. למה?"

"מכיוון," אמר שומר החוק, "שלא שווה לי להרוג אותך." הוא חייך חיוך ידידותי. "יש מספיק אנשים מתים על המצפון שלי. זרוק את הרובה. נוכל להגיע לפשרה."

מיגס זרק את הרובה ונעמד, ואז נופף לדרורז, שהחזיק רובה בידו. גם הוא השליך את כלי הנשק.

שומר החוק הסתובב, זינק מעל המחסום בקפיצה אלומנטית והכניס את רובה הציד המקוצר לנרתיק החגור סביב רגלו. האיש הצעיר יותר בכובע נהג הכרכרה הצטרף אליו, שורק לאיטו. נראה שהוא לקח את הסכין האהובה על גוויליאן. ידית השנהב בצבצה מתוך כיסו.

"הם שלך, קפטן," אמר שומר החוק.

"אתה לא נשאר למעצר, ווקס?" שאל הקפטן.

"לרוע המזל, לא," אמר שומר החוק. "אני צריך להגיע לחתונה."

"של מי?"

"חוששני שזוהי החתונה שלי."

"באת לפשיטה בבוקר החתונה שלך?" שאל הקפטן.

שומר החוק, ווקסיליום לדריאן, נעצר בפתח. "להגנתי, זה לא היה הרעיון שלי." הוא הנהן שוב לשוטרים ולחברי הכנופיה, ואז יצא אל הערפילים.