הערפילאים



אני רואה את עצמי כאדם בעל עקרונות. אבל איזה אדם אינו רואה כך את עצמו? אפילו לשודדי הדרכים האכזריים ביותר, כך הבחנתי, יש "מוסר" שבעזרתו הם מסוגלים להסביר את מעשיהם.

אולי אדם אחר שיקרא על חיי יכנה אותי עריץ. אולי הוא יקרא לי יהיר. האם דעתו של אותו אדם תקפה פחות מדעתי שלי?

אני מאמין שבסופו של דבר הכול מסתכם בעובדה אחת פשוטה: הצבאות הולכים אחריי.

פרק 1

אפר ירד משמים.

וִין הביטה בפתיתים הנושרים באוויר. עצלים. אדישים. חופשיים. גרגירי הפיח נפלו על לות'אדל, העיר השחורה, כמו פתיתי שלג שחורים. הם הצטברו בפינות, נשבו ברוח והסתלסלו במערבולות קטנות על המדרכות. הם נראו כה אדישים למצבם. מעניין איך זה לחיות כך.

וין ישבה בשקט באחד מחורי ההצצה של הצוות - כוך נסתר הבנוי בתוך הלבנים של אחד מבתי המסתור. מתוך הכוך היה יכול אחד מאנשי הצוות להביט ברחוב ולהתריע על סכנה המתקרבת. וין לא הייתה כעת במשמרת, חור ההצצה היה פשוט אחד המקומות היחידים שבהם הייתה יכולה להתבודד.

וין אהבה בדידות. כשאתה לבד, איש אינו יכול לבגוד בך. אלו היו מילותיו של רִיִין. אחיה לימד אותה דברים רבים, ואז חיזק אותם בכך שעשה את מה שהבטיח שיעשה - בגד בה בעצמו. זאת הדרך היחידה שבה תלמדי. כל אדם מסוגל לבגוד בך, וין. כל אדם.

האפר המשיך לרדת. לפעמים דמיינה וין שהיא עצמה כמו פתיתי האפר, או הרוח, או הערפילים. דבר ללא מחשבה, המסוגל פשוט להתקיים, לא לחשוב, לא לדאוג, לא לחוש כאב. רק אז היא תוכל להרגיש... חופשייה.

היא שמעה צעדים במרחק לא רב ממנה, ואז נפתחה הדלת המוסתרת בקצה השני של הכוך.

"וין!" אמר אוּלַף כשתחב את ראשו לתוך החדר. "הנה את! קָאמוֹן מחפש אותך כבר קרוב לחצי שעה".

זאת הסיבה שהסתתרתי כאן.

"כדאי שתלכי", אמר אולף. "הפעולה עומדת להתחיל".

אולף היה נער גמלוני. נחמד בדרכו שלו - תמים, אם אפשר לכנות אדם שגדל בעולם התחתון "תמים". אין זה אומר, כמובן, שהוא לא יבגוד בה. בגידה איננה קשורה לחברות, זוהי עובדת הישרדות פשוטה. החיים היו קשים ברחובות, ואם סקאא גנב לא רצה להיתפס ולהיהרג, הוא היה חייב להיות מעשי.

ואכזריות הייתה הרגש המעשי ביותר. עוד אחת מאמרותיו של ריין.

"נו?" שאל אולף. "את צריכה ללכת. קאמון כועס".

מתי הוא לא כועס? אבל וין רק הנהנה ויצאה מחור ההצצה הצר והנעים. היא חלפה על פני אולף ויצאה מבעד לדלת הנסתרת אל המסדרון, ומשם אל מזווה ריק. החדר היה אחד מרבים בקצה האחורי של חנות ששימשה כבית מסתור. מאורת הצוות הייתה מוסתרת במערת אבן חצובה מתחת לבניין.

היא עזבה את הבניין מבעד לדלת האחורית, כשאולף מאחוריה. הפעולה תתקיים במרחק כמה גושי בניינים, באזור העשיר יותר של העיר. זאת הייתה פעולה מתוחכמת - אחת מהמורכבות ביותר שווין אי פעם ראתה. אם קאמון לא ייתפס, הרווח יהיה עצום. אם הוא ייתפס... ובכן, להונות אצילים ומחייבים היה עבודה מסוכנת - אבל טובה בהרבה מעבודה בכבשנים הלוהטים ובטחנות הבדים.

וין יצאה מהסמטה והתקדמה לעבר רחוב מגורים באחת משכונות העוני של הסקאא. סקאא שהיו חולים מכדי לעבוד שכבו בפינות ובתעלות, כשאפר מרחף סביבם. וין הרכינה את ראשה ומשכה את ברדס הגלימה כנגד פתיתי האפר.

חופשייה. לא, לעולם לא אהיה חופשייה. ריין דאג לכך ברגע שעזב.

"הנה את!" קאמון זקף אצבע קטנה ושמנה לעבר פניה. "היכן היית?"

וין לא נתנה לתחושות הכעס והמרד להשתקף בעיניה. היא פשוט השפילה מבט והעניקה לקאמון את המחזה שהוא רצה לראות. יש דרכים אחרות להיות חזקה. היא למדה את השיעור הזה על בשרה.

קאמון נהם קלות, הרים את ידו וסטר בחוזקה על פניה. כוח המהלומה הפיל את וין אחורנית כנגד הקיר ולחיה בערה בכאב. היא נשענה על העץ, בעודה סופגת את העונש בדממה. רק עוד חבורה. היא הייתה מספיק חזקה כדי להתמודד איתה. היא עשתה זאת בעבר.

"הקשיבי לי", סינן קאמון. "זוהי פעולה חשובה מאוד. היא שווה אלפי תיבות - הרבה יותר ממה שאת אי פעם תהיי שווה. אני לא מוכן שתהרסי לי אותה. מובן?"

וין הנהנה.

קאמון בחן אותה לרגע. פניו השמנים התאדמו מכעס. לבסוף הסיט את מבטו ומלמל לעצמו.

הוא כועס על משהו - משהו שלא היה קשור לווין. אולי הוא שמע על מרד הסקאא שהתרחש לפני כמה ימים בצפון. אחד הלורדים הזוטרים, תמוס טרסטינג, נרצח ככל הנראה, ובית האחוזה שלו נשרף עד היסוד. מאורעות כאלו היו רעים לעסקים; הם הגבירו ביתר שאת את הערנות והחשדנות של אנשי האצולה. כתוצאה מכך, קאמון עלול להפסיד הרבה כסף.

הוא רוצה להעניש מישהו, חשבה וין. הוא תמיד מתעצבן לפני פעולה. היא הביטה בקאמון וטעמה את הדם על שפתה. הבעת התרסה עלתה כנראה על פניה, מכיוון שהוא הביט בה מזווית עינו והבעתו קדרה. הוא שב והרים את ידו כדי להכותה.

וין השתמשה קצת במזל שלה.

היא השתמשה רק בזרזיף קטן. היא תזדקק לכל השאר בפעולה. היא כיוונה את המזל לעבר קאמון כדי להרגיע את עצביו הרופפים. מנהיג הצוות נעצר - כשהוא איננו מודע למגעה של וין, אבל מרגיש את השפעותיו. הוא קם לרגע, ואז נאנח, פנה משם והוריד את ידו.

וין ניגבה את שפתה כשקאמון עזב את המקום. מנהיג הגנבים נראה משכנע מאוד בחליפת האצילים. זאת הייתה החליפה היקרה ביותר שווין אי פעם ראתה - חולצה לבנה ומעליה מקטורן ירוק כהה עם כפתורי זהב. החליפה השחורה הייתה ארוכה על פי האופנה האחרונה, והוא חבש כובע שחור תואם. אצבעותיו נצצו מטבעות, והוא אפילו נשא עמו מקל קרב נאה. אכן, קאמון עשה עבודה מצוינת בהתחזות לאציל. בכל הקשור לגילום תפקידים, רק גנבים מעטים היו מסוגלים להשתוות למיומנותו של קאמון. כל עוד הצליח לשלוט על מזגו החם.

החדר היה פחות מרשים. וין קמה על רגליה כשקאמון החל לצעוק על חברי הצוות האחרים. הם שכרו את אחת הסוויטות בקומה העליונה של מלון מקומי. הוא לא מפואר יתר על המידה - אבל זה היה הרעיון. קאמון היה אמור לגלם את התפקיד של "לורד ג'דו", אציל כפרי שנתקל במצוקה כספית ובא אל לות'אדל כדי להשיג כמה חוזים נואשים.

החדר הראשי הפך למעין אולם קבלה, ובו הוצב שולחן גדול, שקאמון ישב מאחוריו. הקירות קושטו בחפצי אמנות זולים. שני אנשים עמדו לצד השולחן, לבושים בבגדי משרתים רשמיים. הם יגלמו את משרתיו האישיים של קאמון.

"מה כל הרעש הזה?" שאל איש שנכנס אל החדר. הוא היה גבוה ולבש חולצה ומכנסיים אפורים פשוטים. חרב דקה הייתה קשורה למותניו. תֵרוֹן היה מנהיג צוות אחר - ההונאה הזאת הייתה למעשה הרעיון שלו. הוא צירף את קאמון כשותף לעסק; הוא נזקק למישהו שיגלם את התפקיד של לורד ג'דו, וכולם ידעו שקאמון היה השחקן הטוב ביותר.

קאמון הרים את עיניו. "מה? רעש? הו, רק טיפלתי בבעיית משמעת קלה. אל תטריח את עצמך, תרון". קאמון הדגיש את הנקודה בהינף יד - הייתה סיבה טובה לכך שהוא ידע לשחק אצילים. הוא היה מספיק יהיר כדי להיות אחד מבני הבתים הגדולים.

עיניו של תרון הצטמצמו. וין ידעה מה הוא חושב: הוא הרהר כמה מסוכן יהיה לנעוץ סכין בגבו השמן של קאמון ברגע שפעולת ההונאה תסתיים. בסופו של דבר הסיט מנהיג הצוות הגבוה את מבטו מקאמון לעבר וין. "מי זאת?" הוא שאל.

"אחת מהצוות שלי", אמר קאמון.

"חשבתי שאנחנו לא צריכים עוד אנשים".

"טוב, אנחנו צריכים אותה", אמר קאמון. "התעלם ממנה. אתה לא צריך לדאוג לצד שלי בפעולה".

תרון הביט בווין והבחין בשפתה המדממת. היא הסיטה את מבטה. תרון הוסיף להביט בה ולבחון אותה מכף רגל ועד ראש. היא לבשה חולצה מכופתרת לבנה ופשוטה וסרבל. אכן, היא לא נראתה מושכת, בחורה כחושה עם פנים צעירים שנראתה צעירה משש-עשרה שנותיה. אבל היו אנשים שהעדיפו נערות כאלו.

היא שקלה להשתמש במעט מזל עליו, אבל הוא התיק את מבטו ממנה. "המחייב כמעט הגיע", אמר תרון. "אתה מוכן?"

קאמון פלבל בעיניו והניח את משקלו הכבד מאחורי השולחן. "הכול מושלם. עזוב אותי, תרון! חזור לחדרך והמתן לי שם".

תרון הזעיף פנים, אבל הסתובב ויצא מהחדר, כשהוא ממלמל לעצמו כל העת.

וין סקרה את החדר ובחנה את התפאורה, את המשרתים, את האווירה. לבסוף התקרבה לשולחנו של קאמון. מנהיג הצוות נבר בערמת דפים, ככל הנראה ניסה להחליט מה כדאי לו להניח על השולחן.

"קאמון", אמרה וין בשקט, "המשרתים טובים מדי".

קאמון הזדעף ונשא את מבטו לעברה. "מה אמרת?"

"המשרתים", חזרה וין, כשהיא עדיין לוחשת רכות. "לורד ג'דו צריך להיות נואש. נשארו לו בוודאי בגדים יקרים מהתקופה שלפני הצרות, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו משרתים יקרים. הוא היה משתמש בסקאא".

קאמון הביט בה בכעס אבל הפסיק את מלאכתו. חיצונית, לא היה הבדל בין אציל ובין סקאא. אבל המשרתים שקאמון הציב במקום היו לבושים כאצילים זוטרים - הותר להם ללבוש מקטורנים צבעוניים והם עמדו בביטחון.

"המחייב צריך לחשוב שאתה מרושש לחלוטין כמעט", אמרה וין. "תמלא את החדר בהרבה סקאא משרתים".

"מה את מבינה?" אמר קאמון בפנים קודרים.

"מספיק". היא הצטערה מיד על המילה; היא נשמעה מתריסה יתר על המידה. קאמון הרים את ידו עטוית התכשיטים, והיא הכינה את עצמה לסטירה נוספת. היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להשתמש בעוד מזל. כמעט לא נותר לה ממנו.

אבל קאמון לא הכה אותה. הוא נאנח והניח יד שמנה על כתפה. "למה את מתעקשת להרגיז אותי, וין? את יודעת על החובות שאחיך השאיר מאחור כשברח. את מבינה שאדם פחות רחום ממני כבר היה מוכר אותך לרועי הזונות? את חושבת שהיית נהנית מזה, לשמש מיטתו של אציל עד שהיה מתעייף ממך ומוציא אותך להורג?"

וין הרכינה את מבטה.

אחיזתו של קאמון התהדקה, אצבעותיו צבטו את עורה בין כתפה וצווארה, והיא התנשמה מכאב. הוא חייך מתגובתה.

"האמת היא שאין לי מושג מדוע אני מחזיק אותך כאן, וין", הוא אמר והגביר את לחץ אחיזתו. "הייתי צריך להיפטר ממך כבר לפני חודשים, בדיוק לאחר שאחיך בגד בי. אני מניח שיש לי פשוט לב רחום".

לבסוף הוא שחרר אותה והורה לה לעמוד בצד החדר, ליד עציץ גבוה. היא עשתה כמצוותו ונעמדה במקום שממנו יכלה לראות את החדר כולו. ברגע שקאמון הסיט את מבטו, היא שפשפה את כתפה. זה רק עוד כאב. אני יכולה להתמודד עם כאב.

קאמון התיישב למשך כמה רגעים. אחר כך, כצפוי, הוא החווה לעבר שני ה"משרתים" שלצדו.

"שניכם!" הוא אמר. "אתם לבושים בבגדים יקרים מדי. לכו תלבשו משהו שיגרום לכם להיראות כמו סקאא משרתים - והביאו איתכם עוד שישה אנשים כשתחזרו".

עד מהרה התמלא החדר לפי הצעתה של וין. המחייב הגיע זמן קצר לאחר מכן.

וין הביטה בפרלן לָאירְד צועד ברהב לתוך החדר. ראשו היה מגולח כמו כל המחייבים, וגלימותיו אפורות כהות. קעקועי המיניסטריון סביב עיניו הפגינו את מעמדו כפרלן, בירוקרט בכיר של קנטון הכספים של המיניסטריון. קבוצת מחייבים זוטרים ליוותה אותו, קעקועי עיניהם מפורטים פחות משלו.

קאמון קם על רגליו כאשר הפרלן נכנס לחדר, סימן של כבוד - מעשה שאפילו האציל הבכיר ביותר מהבתים הגדולים היה מבצע עבור מחייב בעל דרגה כשל לאירד. לאירד לא קד בראשו או החווה באופן כלשהו, אלא צעד קדימה והתיישב בצד השני של השולחן. אחד מאנשי הצוות שהתחזה למשרת רץ לעברו והביא עבורו יין קר ופירות.

לאירד לקח את הפרי, כשהוא נותן למשרת לעמוד בצייתנות לידו ולהחזיק בצלחת הפירות כאילו היה רהיט. "לורד ג'דו", אמר לאירד לבסוף. "אני שמח שסוף כל סוף יש לנו ההזדמנות להיפגש".

"גם אני, הוד מעלתך", אמר קאמון.

"אמור לי שוב מדוע לא היית מסוגל להגיע אל בניין הקנטון, ומדוע הייתי צריך להטריח את עצמי ולהגיע עד לכאן?"

"הברכיים שלי, הוד מעלתך", אמר קאמון. "רופאיי ממליצים לי למעט בהליכה ככל האפשר".

ואתה פוחד בצדק להיכנס אל מבצר המיניסטריון, חשבה וין.

"אני מבין", אמר לאירד. "בעיות בברכיים. זוהי תכונה לא מועילה לאדם העוסק בשינוע".

"אינני צריך לצאת למסעות, הוד מעלתך", אמר קאמון בהרכנת ראש. "רק לארגן אותם".

יפה, חשבה וין. המשך להתרפס לפניו, קאמון. אתה חייב להיראות נואש.

וין הייתה זקוקה נואשות להצלחת ההונאה. קאמון איים עליה והכה אותה - אבל ראה בה קמע המזל הטוב שלו. היא לא הייתה בטוחה אם הוא ידע מדוע התכניות שלו הצליחו כאשר היא הייתה נוכחת בחדר, אבל הוא ככל הנראה כבר קישר בין הדברים. זה הפך אותה ליקרת ערך - וריין תמיד אמר שהדרך הבטוחה ביותר להישאר בחיים בעולם התחתון היא להיות בעל ערך.

"אני מבין", אמר לאירד שנית. "ובכן, אני חושש שהפגישה שלנו מתקיימת מאוחר מדי. קנטון הכספים כבר הצביע בנוגע להצעתך".

"כה מוקדם?" שאל קאמון בהפתעה אמיתית.

"כן", השיב לאירד כשהוא לוגם מעט מהיין, אבל עדיין לא מסלק את המשרת. "החלטנו לא לקבל את הצעתך".

קאמון התיישב לרגע, המום. "אני מצטער לשמוע זאת, הוד מעלתך".

לאירד בא לפגוש אותך, חשבה וין. זה אומר שהוא עדיין במצב לנהל משא ומתן.

"אכן", המשיך קאמון, מבין בעצמו את אותה העובדה. "זה מאוד מצער אותי, במיוחד כשהתכוונתי להציע למיניסטריון הצעה טובה יותר".

לאירד הרים גבה מקועקעת. "אינני חושב שזה ישנה דבר. יש גורם במועצה שחושב כי הקנטון יקבל שירות טוב יותר אם נמצא בית חזק יותר שיסיע את אנשינו".

"זאת תהיה טעות חמורה", אמר קאמון בחלקלקות. "הבה נהיה כנים, הוד מעלתך. שנינו יודעים שהחוזה הזה הוא הסיכוי האחרון של בית ג'דו. אם נאבד את העסקה עם פארוון, לא נוכל להשיט את סירות התעלה אל לות'אדל. ללא הפטרונות של המיניסטריון, הבית שלי אבוד".

"זה ממש לא מצליח לשכנע אותי, הוד רוממותך", אמר המחייב.

"האומנם?" שאל קאמון. "שאל עצמך את השאלה הבאה, הוד מעלתך - מי ישרת אותך נאמנה? האם בית בעל תריסר חוזים, שנאלץ לחלק את תשומת לבו בין כולם, או בית שרואה את החוזה ביניכם כתקווה האחרונה שלו? קנטון הכספים לא ימצא שותף נאמן יותר משותף נואש. אפשר לספינות שלי להביא את המתלמדים מהצפון - אפשר לחיילים שלי ללוות אותם - ואני מבטיח לך שלא תתאכזב".

יפה מאוד, חשבה וין.

"אני... מבין", אמר המחייב ונראה מוטרד.

"אני מוכן להציע לכם חוזה מורחב במחיר קבוע של חמישים תיבות לראש עבור כל מסע, הוד מעלתך. המתלמדים שלך יוכלו לנסוע בסירות שלנו כאוות נפשם, ותמיד יהיה להם ליווי נאות".

המחייב הרים גבה. "זו מחצית המחיר הקודם".

"אמרתי לך", אמר קאמון. "אנחנו נואשים. הבית שלי צריך להמשיך להשיט את הסירות. חמישים תיבות לא יעניקו לנו רווח, אבל אין זה משנה. ברגע שנשיג חוזה עם המיניסטריון שייצב אותנו, נוכל למצוא חוזים אחרים שבהם נעשיר את עצמנו".

לאירד נראה מהורהר. זאת הייתה הצעה מצוינת - הצעה שבדרך כלל נראית חשודה. אבל קאמון הציג בית על סף התמוטטות כלכלית. מנהיג הצוות האחר, תרון, בילה חמש שנים בבנייה, ברמאות ובהונאה כדי ליצור את הרגע הזה. המיניסטריון יפסיד אם לא ינצל את ההזדמנות הזאת.

לאירד חשב על זה. מיניסטריון הפלדה לא היה רק הכוח הבירוקרטי והסמכות המשפטית של האימפריה האחרונה - הוא היה כמו בית אצילים. ככל שאוצרותיו היו רבים יותר, ככל שהחוזים המסחריים שלו רווחיים יותר, כך הייתה לו השפעה רבה יותר על קנטוני המיניסטריון האחרים - ועל בתי האצילים.

על אף כל זאת, לאירד נראה מהוסס. וין יכלה לראות את המבט בעיניו, את החשד שהיא הכירה היטב. הוא איננו עומד לקבל את החוזה.

עכשיו, חשבה וין. זה התור שלי.

וין השתמשה בשארית המזל שלה על לאירד. היא שלחה אותו אליו בהססנות - לא בדיוק יודעת מה היא עושה או מדוע היא מסוגלת לעשות זאת. אבל המגע שלה היה מיומן לאחר שנים רבות שבהן התאמנה בחשאי. היא הייתה בת עשר כשגילתה שאנשים אחרים אינם מסוגלים לעשות את מה שהיא עשתה.

היא דחפה את רגשותיו של לאירד ועמעמה אותם. הוא נעשה חשדן פחות, ירא פחות. נוח. כל דאגותיו התמוססו. וין יכלה לראות איך רגש נוח של שליטה מתיישב בנוחות בתוך מבטו.

ועדיין, לאירד נראה מסופק מעט. וין דחפה חזק יותר. הוא הטה את ראשו ונראה מהורהר. הוא פתח את פיו לדבר, אבל היא דחפה כנגדו שוב, כשהיא משתמשת בנואשות בטיפת המזל האחרונה שברשותה.

הוא נעצר שוב. "בסדר גמור", הוא אמר לבסוף. "אקח את הצעתך החדשה אל המועצה. אולי נוכל להגיע להסכם".