העשירי

1

אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה.

יש הרבה דברים שאני לא זוכר. יש גם הרבה דברים שאני כבר לא שומע. מצחיק אותי לחשוב שפעם, בשיעור משעמם, הקשבתי למורה רק בחצי אוזן.

עכשיו, באמת יש לי חצי אוזן. האוזן השמאלית שלי חבושה. התנוך נתלש.

ועף.

ולא מצאו אותו על הרצפה.

אבל לפני כמה ימים אבא ישב ליד המיטה שלי ואמר משהו על עיתונאית. ולא שאלתי איזו עיתונאית ומאיזה עיתון ומה פתאום היא תבוא בגלל שכל הגוף כאב לי.

גם היד וגם הרגל שכבר לא איתי.

הרגשתי נמלים מטפסות עליהן, צועדות בשורה, מגרדות ועוקצות, למרות שידעתי שבגוף שלי כבר אין יד ימין ורגל שמאל. ולרגע רציתי לצעוק לנמלים האלה. לא לצעוק שיפסיקו להטריד אותי - המון פעמים כבר צעקתי עליהן להפסיק והבנתי שהן לא מקשיבות לי ושהן מתעקשות להמשיך. רציתי לצעוק שייזהרו. אם הן צועדות בשורה עורפית על היד והרגל שכבר לא שם בסוף הן ייפלו ויתרסקו.

וזה יהיה מאוד לא נעים.

אחרי כמה דקות או כמה שעות שוב שמעתי את אבא מדבר על סתיו. ושוב לא שמתי לב למה שהוא אמר. זה היה אחרי שנתנו לי זריקה נגד כאבים שמרגיעה את הגלים הצובטים, אבל גם מערפלת את הראש, עד שהעפעפיים הופכים לכבדים ותחושה של טשטוש מציפה את כולי. לא תחושה מתוקה של טשטוש, כמו לפני שנרדמים.

טשטוש אחר, מעיק.

כנראה נרדמתי. ואין לי מושג כמה זמן ישנתי. פקחתי את העיניים כשהרגשתי דפיקה של מטאטא ברגלי המיטה והבנתי שזה בוקר, בגלל שרק בבוקר באה המנקה והיא תמיד מעירה אותי עם המטאטא, שאולי רק במקרה תמיד יוצא לו להתנגש באחת מרגלי המיטה, או שאולי היא עושה את זה בכוונה כדי לבדוק שאני עוד לא מת.

"בוקר טוב, מוֹי סלַאטְקי," היא אמרה.

"מוי" זה שלי ו"סלאטקי" זה מתוק ויחד זה "מתוק שלי". בבית החולים אני מקבל הרבה שיעורים פרטיים ברוסית.

קצת אחרי הבוקר טוב של המטאטא נכנסו לחדר שלי שתי אחיות - הן תמיד באות בזוגות בגלל שלאחות אחת אין מספיק כוח כדי להרים אותי - והתחילו את ההצגה הרגילה. כל בוקר, כשהן מלבישות לי פיג'מה נקייה ומעבירות ספוגית לחה על הבטן והגב, הן קורצות אחת לשנייה ומחליפות ביניהן חיוכים מדושנים כאילו שבחיים שלהן לא ראו כזה חתיך.

"נשבעת לך, אסף," אמרה יוכי, כשסירקה את מה שנשאר לי מהשיער, "כשתצא מכאן אני אכיר לך את הבת דודה שלי. היא יפה."

"יופי," הפטרתי מתחת לסדין.

"בלונדינית," הוסיפה יוכי, חושבת שזה מה שירשים אותי, "עם תלתלים."

למזלי לא הייתי צריך להגיד לה שאני לא מתלהב מבלונדיניות. נועה, האחות השנייה, נזכרה שהבוקר היא עוד לא התחנפה אלי ומיהרה להתקיף את יוכי.

"למה את מכירה לאסף את הבת דודה שלך?" היא מחתה, "לא סיכמנו שהוא יתחתן איתי?"

נועה עוד לא מצאה חתן. היא רווקה.

והיא לפחות בת ארבעים.

כאילו שאם אני אצא אי פעם מבית החולים הזה ואוכל לתפקד כמו בנאדם רגיל, אני אתחתן עם מישהי שגדולה ממני בשלושים שנה.

כאילו שנועה לא מבינה שכבר מזמן קלטתי שזאת סתם הצגה.

כשאבא סוף סוף הגיע (אני יודע שהוא לא מתבטל ושהוא גם לא הולך לעבודה, אבל מרגיז אותי שהוא מתחיל את היום אצל סהר, אחותי הקטנה, שבקושי יש לה משהו, וכבר שמעתי את האחיות מסתודדות ואומרות שמשאירים אותה במחלקה רק בגלל שאין לה לאן לחזור) ראיתי שהוא התגלח.

"מה העניינים, בן?" קרא אבא מהסף.

פזלתי אליו. "היום שבת?"

"לא," הוא חייך, "למה אתה שואל?"

"התגלחת!"

"אה," הוא החליק באצבעות שלו על הלחי והסנטר, "באמת התגלחתי. לכבוד העיתונאית."

"איזו עיתונאית?" ניסיתי להתיישב.

"מה, אתה לא זוכר שסיפרתי לך עליה?" אבא התקרב.

"לא."

"אסף," הוא נעמד מאחורי האחיות, שבדיוק חיברו שקית שתן נקייה לצינור שמרוקן את השלפוחית שלי, "סיפרתי לך עליה, אל תגיד שאתה לא זוכר."

"אבל אני לא זוכר," אמרתי.

"שלשום," הוא משך בכתפיו. "אתה לא זוכר ששלשום סיפרתי לך על עיתונאית אחת שצלצלה אלי?"

"לא".

"שלשום," הוא חזר, "לפני שנתנו לך זריקה."

כיווצתי את המצח. חזק. יש דברים שאבא עוד לא הבין, או שהוא הבין ושכח. אני לא זוכר את מה שאומרים לי לפני הזריקה, בגלל הכאב, ואת מה שאומרים לי אחרי הזריקה אני גם לא זוכר. בגלל הטשטוש.

"אז מה אם הוא לא זוכר?" נועה התערבה.

אפילו היא, אחות מקצועית ומסורה, לא זוכרת הכול. עובדה שהיא שוב שכחה כמה אני שונא שאנשים עומדים מסביב למיטה שלי ומדברים עלי בגוף שלישי כאילו שאני אוויר, כאילו בול עץ עטוף בשמיכה שוכב מולם.

"אז מה אם הוא שכח?" היא פנתה אל אבא בגוון של תוכחה, "תספר לו מההתחלה."

אבא גרר כיסא.

והתיישב.

והשעין את המרפקים שלו על הברכיים, כמו שאני אף פעם לא אוכל לעשות, וסיפר לי שצלצלה אליו עיתונאית אחת שקוראים לה סתיו.

פתאום נמרח לי חיוך על השפתיים.

"מה קרה?" אבא שאל.

"נזכרתי," אמרתי. אני שמח בכל פעם שאני מגלה מחדש, שלמרות שהגוף שלי פצוע וקרוע ותפור ומצולק, השכל שלי עוד בסדר.

"במה?"

"עכשיו אני נזכר שבאמת אמרת לי משהו על סתיו," דיברתי לאט, מתאמץ להריץ את הברגים של המוח, "אבל..."

"מה?"

"עכשיו... עכשיו אני גם נזכר שדיברת איתי על עיתונאית," הוספתי, "אבל בגלל שקוראים לה סתיו חשבתי ש..."

"מה?"

"חשבתי שדיברת על עונה."

"עונה?" אבא קם. והרצין.

"כן," אמרתי וכבר לא חייכתי. "יש עונה כזאת. קיץ, חורף, סתיו, אביב." וכשמניתי את ארבע עונות השנה ניסיתי לנחש באיזו מהן אנחנו עכשיו. בבית החולים אין הבדל בין קיץ לחורף. כאן אני רואה רק ירוק, ולא של אביב. הקירות ירוקים. ורק הבגדים שלובשים האורחים שבאים לבקר אותי רומזים לי מה קורה מאחורי החלונות האטומים.

וכשאבא התכופף אלי ונגע לי במצח, כאילו שהוא רק מלטף, אבל בעצם כדי לבדוק אם יש לי חום, אם אני לא מדבר מהזיות, דחפתי אותו. רציתי להתרכז. הפיגוע היה בקיץ. את זה אני זוכר. כשעלינו מהים. וזה הגיוני שאחרי הקיץ יבוא הסתיו. אבל הילדים מהכיתה שביקרו אצלי בשבוע שעבר דיברו על תחפושות לפורים. והם לא היו מדברים על מה כדאי להתחפש אם פורים לא היה באופק. זה לא הגיוני. אז אם פורים בפתח, למה התבלבלתי וחשבתי שאבא דיבר על עונת הסתיו כשהוא סיפר לי על העיתונאית?

"אסף," אבא נאנח.

גם אני נאנחתי. הייתי עייף. אם מישהו היה אומר לי שזה נורא מעייף לשכב במיטה, להיות מחובר לכל מיני צינורות ולא לעשות שומדבר חוץ מלנשום, כשכל מיני אנשים מלבישים אותך ומאכילים אותך ומטפלים בך כאילו שאתה תינוק - הייתי צוחק.

אבל לא צחקתי.

הייתי עייף.

מאוד.

"סתיו היא עיתונאית," אבא דיבר לאט, כאילו שהוא מורה בכיתה שמכתיב משפט קצר לתלמיד קשה הבנה. אוף, כמה שאני שונא כשהוא מדבר אלי ככה. למה? למה הוא לא קולט שאני קולט? למה הוא חושב שגם השכל שלי נדפק?

"סתיו, העיתונאית, רוצה לראיין אותך," הוא המשיך. לאט.

"אותי?"

"לא בדיוק לראיין," הוא חזר לשבת.

"אז מה?"

"היא ביקשה ללוות אותך בניתוח העשירי," אבא חזר לדבר בקצב הרגיל. "היא רוצה להיות איתך לפני הניתוח ואחריו. היא בטח גם תשאל אותך כל מיני שאלות."

"כמו?"

"שאלות," הוא שוב השעין את הסנטר בין כפות הידיים. "אם אתה פוחד, אם אתה מתרגש."

"ממה?"

"מהניתוח."

ושתקנו.

שנינו.

וכמה שרציתי שהמנקה הרוסייה תיכנס עם המטאטא ותבקש מאבא לקום כדי שהיא תוכל לדפוק לי מלמטה.

"אני חייב?" שאלתי, רק כדי למלא את השקט. הוא ניסר לי באוזניים. גם באוזן החתוכה.

"לדבר עם העיתונאית?" אבא נעמד. "לא, אסף, אתה לא חייב." והוא העיף מבט מהיר אל שקית האינפוזיה ועקב אחרי הנוזל השקוף שזורם לתוך הצינור הדקיק, טיפה אחרי טיפה. "אבל חשבתי שזה רעיון לא רע."

"מה?"

"להרשות לעיתונאית ללוות את הניתוח שלך," הוא התנשף. בבית החולים אסור לעשן. אני לא יודע אם זה אומר שהוא נגמל לגמרי, האף שלי כבר לא כל כך מריח, אבל אני מכיר את התנועה הזאת, של נשימה פנימה, בכל פעם שהוא מת לסיגריה.

"למה אתה חושב שזה רעיון טוב?" שאלתי.

"למה?" אבא חזר אחרי כמו הד. "תגיד בעצמך, אתה מכיר הרבה ילדים בגיל שלך שעוברים עשרה ניתוחים?"

"לא," הפניתי את הראש לעבר החלון, "ואני גם לא רוצה להכיר."

"אתה רואה?" אבא חייך, "אתה ילד מיוחד!"

"מיוחד שמיוחד," סיננתי.

"מה?" אבא שוב רכן מעלי, "מה אמרת?"

"שומדבר".

"אבל אסף," אבא התחנן, "אני רוצה לשמוע מה אתה אומר."

"אמרתי שאני לא מיוחד," התחלתי להתעצבן. "זה לא כבוד כזה גדול להיפצע בפיגוע. וזה לא כבוד כזה גדול לעבור עשרה ניתוחים."

"נכון," אבא הנהן.

והשתתק.

"אבל זה מה שחשוב לך?" הוא שאל פתאום. "אתה רוצה כבוד?"

"לא! אני לא רוצה כבוד!" התפרצתי, למרות שידעתי שאסור לי להתעצבן ושזה לא בריא לי לצעוק. "אני רוצה להיות הילד שהייתי פעם! אני רוצה להחזיר לעצמי את החיים שהיו לי פעם! זה מה שאני רוצה! בסדר?"

אבא לא ענה.

הוא אפילו לא אמר לי שזה לא פֵר שאני צועק עליו כל הזמן ושהוא לא אשם.

"ואם אף אחד לא יכול לעשות את זה," הלחיים שלי האדימו כמו אש, "אז אל תשאל אותי מה אני רוצה! בגלל שזה לא משנה מה אני רוצה!"

נגמר לי האוויר.

וכל מיני מכשירים שתלויים על הקיר, מעל המיטה שלי, התחילו לצפצף.

שלוש אחיות מיהרו לחדר.

לא שתיים. שלוש.

"הכול בסדר?" הן שאלו, כמו במקהלה.

"אסף, הכול בסדר?" אבא חזר על השאלה.

"כן," אמרתי. "הכול נפלא. האביב הגיע, השמים כחולים, ציפורים מצייצות על צמרות העצים, השמש צהובה."

יוכי עמדה בראש הלהקה. היא תמיד ראשונה. היא האחות האחראית.

אבא סימן לה לצאת.

יוכי התעכבה עוד רגע ליד המיטה שלי, יישרה את השמיכה ואחר כך חייכה אלי. ואל שתי האחיות שמאחוריה.

והן יצאו.

כולן.

"אסף, אני מצטער," אבא התחיל להצטדק. "אסור לי להרגיז אותך. אם אתה לא רוצה שהעיתונאית תבוא אני אצלצל אליה. הנה," הוא דחף שתי אצבעות לכיס של החולצה ועבר לכיס של הג'ינס, "שמתי באיזשהו מקום את הפתק עם המספר שלה."

"עזוב", לחשתי.

"בטח הכנסתי את המספר שלה לזיכרון," אבא הוציא מהכיס את הטלפון הנייד והתחיל ללחוץ על המקשים. מהר מהר.

רציתי לבכות. פשוט הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ. אולי זה מצחיק שדווקא הפעולה הלא חשובה הזאת, של שימוש בטלפון הנייד, הדגימה לי את המצב שאליו אף פעם לא אוכל לחזור, אבל ככה זה. המרחק בין צחוק לדמעות קצר מאוד. במצב שלי, לפעמים בכלל אין הבדל.

חשבתי על אימא, שאף פעם לא הצליחה להסתדר עם הסלולרי שלה. במשרד ההפקות שבו עבדה שִדרגו לה את המכשיר וחשבו שהיא תשמח, אבל בכל פעם שקיבלה מכשיר חדש אימא התבלבלה ונלחצה. "נו, איך עושים את זה?" היא היתה צועקת על המכשיר הזעיר שקיבלה, כאילו שהוא שומע אותה, כאילו שבעוד רגע הוא יפתח את הפה וייתן לה הסבר. ואחרי שניסתה להפעיל אותו ללא הצלחה, היא היתה קוראת לי ומבקשת שאשלח בשמה הודעת אס־‏אם־‏אס דחופה.

"את לא רוצה שאני אלמד אותך מה עושים עם המכשיר הזה?" שאלתי.

"לא עכשיו, אספי," ענתה אימא מבלי להתיק את מבטה ממסך המחשב שבו היתה שקועה. "רק תכתוב להם שהקובץ בעבודה."

אף פעם לא הספקתי ללמד את אימא איך כותבים הודעה.

כאילו שזה משנה משהו. כאילו שהיא היתה שולחת לי הודעה מהשמים, מגן עדן או מהמקום שבו היא נמצאת עכשיו, אילו רק ידעה.

אבל זה לא היה הדבר היחיד שגרם לדמעות לצרוב לי בעיניים. קינאתי באבא שיכול לשבת מולי וללחוץ על המקשים בשיא הספיד, כמו שאני ידעתי לעשות פעם. כבר סיפרו לי על אגף השיקום, שבו לומדים לחזור לחיים ולתפקד, ולא האמנתי שעם יד שמאל אצליח להקיש כל כך מהר.

ובפעם הראשונה מאז הפיגוע שאלתי את עצמי למה, לעזאזל, הייתי חייב לאבד דווקא את יד ימין. ושאלתי את עצמי מה הייתי מוכן לתת כדי להחזיר לעצמי את יד ימין, שנגדעה, ולתת במקומה את יד שמאל, שנשארה. רציתי לעשות החלפות, כמו במשחק. תן וקח. רק שלא ידעתי למי אני יכול להציע את זה.

ושוב צחקתי. מתוך כאב. נזכרתי בטקס יום ירושלים. "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני". אני יכול לתת את יד ימין שלי כדי שיד שמאל תהיה זו שתיכרת?

ואם כבר משחקים ב"החלפות", פתאום הצליפה בי המחשבה, אז למה לא ביקשתי להימצא במקום אחר ביום ובשעה שהמחבלת המתאבדת נכנסה למסעדה? איזה אהבל אני. אידיוט מושלם. למה אני לא מבקש להחזיר את הגלגל לאחור כדי להימצא בבית, במגרש הכדורגל, בברֵכה או לא משנה איפה, רק לא שם?

בגלל שמישהו היה חייב להיפצע קשה בפיגוע הזה, עניתי לשאלה שהוטחה בי.

מישהו. לא משנה מי.

ואת התענוג הזה אני לא מאחל לאף אחד.

אפילו לא לילד ערבי שבשבת בצהריים עלה עם המשפחה שלו מהים ונכנס למסעדה, לנגב חומוס ולאכול שיפוד של פרגיות או קציצה. למה מגיע לו להיפצע? מה, הוא עשה משהו רע?

"הנה!" אבא קרא. "זה הפתק עם המספר של סתיו. אני אצלצל ואגיד לה שאתה לא רוצה להתראיין."

רציתי לעצור אותו, אבל הוא כבר התחיל לחייג.

"תפוּס," אבא אמר. "ואם היא תשאל למה אתה לא רוצה, אני אגיד לה שאתה פשוט לא רוצה. נקודה."

סימן קריאה, מצמצתי. זה הרבה יותר יתאים.

"אתה לא חייב לה שום הסבר," אבא המשיך להתלהב. "הרי אתה לא איזו דמות ציבורית כמו חבר כנסת או כדורגלן צמרת שחייב להסביר לאומה למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אתה בנאדם רגיל. אלמוני. נכון?"

עשיתי "כן" עם הראש.

"היית אלמוני לפני הפיגוע וזכותך להישאר אלמוני גם אחרי הפיגוע, נכון?"

נשכתי את השפה התחתונה.

"נכון?" הוא חזר.

"זה נכון שאני בנאדם רגיל, שכל חייו היה אלמוני," אמרתי, "וזה נכון שאני לא רוצה לראות את הפרצוף שלי, מרוח בעיתונים."

"מי דיבר על תמונה?" אבא התגונן. "אם סתיו היתה מדברת על תמונה ישר הייתי אומר לה שאין על מה לדבר."

יופי, הרעתי לו בלב שלי בשקט, בלי קול. אתה מתקדם. יש דברים שאתה מבין גם בלי שאני אומר.

אבל במקום לשמוח על ההתקדמות של אבא גאה בי גל של כאב. איך הבנת, אבא, שאפילו אין טעם לשאול אותי אם אני מוכן להצטלם?

סתם ניחשת?

זה בגלל שאני נראה עד כדי כך נורא?

"זה מה שאני אגיד לה," אבא סיכם. ושוב חייג. ושוב שמע שהקו תפוס. "אסף לא רוצה," הוא מלמל, עושה חזרה אחרונה על המשפט שידקלם, "והוא לא חייב לך שום הסבר."

"אבל לא זה מה שהתכוונתי להגיד," הערתי בשקט, מלמטה.

"מה? מתי?" אבא התבלבל.

"כששאלתי אותך אם אני חייב," לחשתי. השפתיים שלי היו יבשות. ומצומקות. כאילו שלא היה להן כוח לכסות את כל החורים שפערו הרסיסים מסביב לפה.

"אסף," צעק אבא, "על מה אתה מדבר?"

"כשסיפרת לי על העיתונאית, גברת סתיו או חורף," התכווצתי, "שרוצה ללוות אותי בניתוח העשירי..."

"כן?"

"שאלתי אותך אם אני חייב."

"נכון," הוא אישר.

"התכוונתי לשאול אותך, אם אני חייב לעבור את הניתוח הזה," אמרתי.

ונשמתי עמוק. מילאתי את הריאות. ממש התגאיתי בעצמי על שהיה לי אומץ להגיד כזה משפט. אילו היו לי שתי ידיים, אולי הייתי מוחא כפיים ומעניק לי צל"ש.

בתנועה חדה הזדקף אבא ונעמד.

גבוה. ורחב.

הכי אבא שבעולם.

וראיתי את כל הקמטים החדשים שנחרצו לו במצח ובלחיים.

וראיתי את כל פסי השיבה שלא היו בבלורית שלו לפני הפיגוע - או שהיו, אבל אני לא הבחנתי בקיומם.

ושמעתי בקול שלו תדהמה וכאב כשהוא שאל, "מה, אתה לא רוצה?"