פרולוג
נדב
"שניפגש בצימר?" שאלה סיוון בנימה רצינית בטלפון. חומת ההומור שהסתתרה מאחוריה קרסה, ונדב מצא את עצמו בתחתונים מופשלים ובזקפה חשופה.
סיוון מזמינה אותי לצימר? התפלא.
הייתה זו הזמנה שלא משתמעת לשתי פנים. הם התלוצצו לא פעם בנושא אך מעולם לא באופן ישיר ובוטה כמו זה. שניהם היו מעולמות שונים. סיוון צמחה בחברה אינטלקטואלית ובמעמד סוציו־אקונומי גבוה, שבה האנשים מתנשאים, מלאים בעצמם ולא מתרועעים עם אנשים ממעמדות אחרים. לעומתה, נדב הגיע משכונה ממוצעת ומטה, נשר מרוב המסגרות בחייו, ורק בגיל עשרים וחמש אחרי שהתחתן, החל ללמוד ראיית חשבון בעידודה של רעייתו לעשות משהו רציני בחיים שלו. למרות השוני, החיבור ביניהם היה טבעי. הייתה להם שפה משותפת, ודי היה במבט כדי להבין את הלך הרוח של האחר. שני חברים טובים שכבר שנתיים משגיחה עליהם האפלטוניות באלה שלופה.
לפעמים היה נדב מעז לפנטז עליה, מדמיין אותה מתפשטת מולו, תוהה איך השדיים שלה נראים מתחת לחולצה ואם היא מגולחת או מצמיחה שערות חופש. אולם מהר מאוד היה נוזף בעצמו על כך שהוא פוגע בערכי האפלטוניות השומרת עליהם ועל משפחותיהם.
השאלה הקפיצה לו את פעימות הלב למלוא העוצמה. לא שלא היו לו "מעידות" פה ושם, אך אלה היו של גמר וברח, כיבושי אינסטנט של חיזור מהיר. פחות היה חשוב לו איך היא נראית, או עד כמה היא מעניינת. הוא העדיף כמה שיותר רדודה ולא מעניינת שניתן למצוא. הדגש היה על להשכיב ולברוח מייד אחרי שהיה גומר, לעיתים אפילו בלי לומר שלום. הוא היה קם והולך, מתבאס, נגעל ומאוכזב מעצמו על ששוב עשה את זה אחרי שנשבע לעצמו לא לשוב לכך. מאז שהכיר את סיוון, הצורך בכיבושים מהסוג הזה התפוגגו.
שום תסריט לא הצליח להתפתח לכדי עלילה ממשית.
אל תלך! כן תלך! אתה מסכן פה את החברות, אתה מסכן את המשפחתיות שלך, זה לא עוד זיון של לקום וללכת, זה זיון שיפתח את הלב, ושם הסיפור כבר שונה. אין לך שום מושג איך זה יכול להיגמר.
אך הוא ידע בתוך תוכו שסירוב זו לא באמת אופציה. כל זמן שלא הציעה, הוא לא הרשה לעצמו להתעסק בכך. היה לו נוח לחשוב שהאפשרות לא קיימת, שיש ביניהם רק חברות אפלטונית ותו לא.
"חצי שעה אני יוצא," אמר לה כמו היה מהופנט ופחד לפספס את המומנטום. הוא חשש מהצקה בלתי נגמרת של ההיגיון והמצפון בעד ונגד, חשש לאבד את סיוון שתוותר עליו אחרי שיסרב לה.
הכול התנהל באוטומט, ללא תשומת לב למחשבות המתרוצצות להן בראש בקדחתנות ללא הפסק, ללא רגע של נשימה עמוקה להסדרת הדופק.
נדב סרק במהירות אחר צימרים שמותאמים לאירועים כאלה. כל הצימרים נראו אותו דבר. איך אפשר לבחור, לעזאזל? כל המעידות שלו היו ברכב או בבתי ה"נמעדות". הוא בעיקר חשש לאכזב את סיוון שלא תגיע למקום שיזעזע אותה. לבסוף, בחר צימר במושב באמצע שומקום שנראה לו דיסקרטי יותר ושאין סיכוי שיפגשו שם מישהו מוכר. הוא שלח מיקום לסיוון, שמשם יאסוף אותה ואז ייסעו יחדיו לצימר. "תהי שם בעשר וחצי," אמר לה.
סיוון חיכתה לו במיקום ששלח לה. היא עמדה שם במבט נבוך, נראה שגם היא לא כל כך קלטה את מה שהציעה. בשונה מהלבוש המוקפד שהייתה מורגלת בו ביום־יום, היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו פשוטה. התאמצה להיראות לא מתאמצת.
נדב הרגיש מגוחך שהוא הגיע במיטב בגדיו, מבושם, כמו היה זה ליל כלולותיו.
רצף המחשבות המפוזרות הקשו על יצירת שיחת חולין, כאילו זה עוד רגע רגיל. הנסיעה שהייתה עשר דקות על פי הווייז נדמתה כמו שעה לפחות.
אחרי הסברים מעורפלים בטלפון בין נדב למר צימר, נדב הבין שמר צימר רצה לחסוך סקרנים למיניהם ולא נתן כתובת מדויקת, אלא הדרכה טלפונית לווידוא אהבים.
בצימר הזה לא היו עלי כותרת סביב הג'קוזי ובטח שלא נרות ריחניים, זה היה צימר שעיקר תקציבו הושקע בשער החשמלי בכניסה למתחם, בווילון לחניה של הרכב שחלילה לא יזהו הזוגות האחרים את מכריהם שגם חוטאים בניאוף כמותם, ובתיבה קטנה להשארת המזומנים. דיסקרטיות מובהקת.
מיותר לציין שכל המתחם רושת במצלמות, שמא הנואפים יתגלו כגנבים ויברחו בלי לשלם.
אורחי הצימר נמנעו מהתעסקות בשאלה אם יש מצלמות בחדר. שאלה שיכלה להעמיס יתר על המידה על רמת הלחץ שממילא נמצא בשיאו.
הצימר היה בעיצוב מינימלי. מצעים שנראו כאילו איבדו את זוהרם כבר לפני כמה עשורים והדיפו ריח נפטלין ששמר על שלמותם, וילונות שעברו כמתנה מאירוע אחד לאירוע אחר עד שמצאו את המנוחה והנחלה בצימר, קירות עם עובש שכוסו בצבע ורדרד וטלוויזיה על זרוע ברקן שתחפה על קולות הזימה והתאווה.
צימר שמתקיים מאהבות גנובות, שמספר הכוכבים שלו נמדד על פי רמת הדיסקרטיות שלו.
סיוון אמרה לו שהיא לא רוצה יותר מזה, הפרפרים בבטנה סיפקו אותה מעל ומעבר.
הכניסה לצימר חידדה את כל החושים שלהם, שיא חדש נשבר ברמת הדריכות. הם סרקו את השטח לפני שיצאו מהאוטו כמו מאבטחים של אישיות בכירה בפוליטיקה שגורמים במחנה המתנגד מאיימים על חייו, מוודאים שאין אנשים, שאין מצלמות, בוחנים את הדרך הכי מהירה להיבלע בצימר.
סיוון עמדה מולו, מישירה מבט לתוך עיניו בשיער שחור פחם בהחלקה יפנית המגיע עד לקו השדיים שלה. עיני תכלת מעל עצמות לחיים גבוהות, אף מפולס שנראה שעבר התערבות כירורגית או השגחה ישירה של בורא עולם ושפתיים דקות משוכות בליפסטיק מבריק שמצוירות על פנים עגולות ובהירות. לראשונה ראה אותה באור רומנטי, באור חושני, בסקסיות שטרם פגש או שהיה נכון לראות.
היא החזיקה בקבוק של בירה מחוזקת. הטעם של הבירה היה לה פחות חשוב במעמד הזה, היא בעיקר חיפשה את התמיכה של האלכוהול. נדב הכיר תודה לבורא עולם שנתן לו את הבינה להיתמך בשיש, אחרת ודאי היה קורס. הוא נפעם מיכולתה להישיר מבט בביטחון כזה, חש שגם הוא צריך את התמיכה הזאת ופתח לעצמו בירה מחוזקת. הוא לא היה מהאנשים ששותים אלכוהול, הוא לא שתה מאז שהיה ביחידה קרבית בצבא, שם האלכוהול והסיגריות מיתגו את הגבריות שלו. מזל שהיא הביאה בירות, חשב לעצמו.
העיניים ננעלו על השפתיים, רכות ובשרניות. הכול התנהל כמו בהילוך איטי. כל המחשבות המתרוצצות התפוגגו בן רגע ופינו את מקומן ביראת כבוד לתשוקה שבמשך חודשים הושקטה והורדמה. תשוקה שלא נתנו לה מקום, שהייתה כלואה בצינוק של המוסר ובאמונה חזקה של אין סיכוי.
הלשונות שלהם השתלבו זו בזו, ניסו לגלות את טעמן כמו מבקרי יינות הבוחנים יין ישן יקר מאוד. ידיו של נדב יצאו לטייל על גופה של סיוון, טיול במחוזות שהיו קבורים במרתפי המחשבות האסורות. העור שלה הצטמרר. נדב החל לקרוא אותה כמו הייתה כתב ברייל, מתעכב על מקומות רגישים שמייד נענו בנשימה עצורה. ידיו צללו מתחת לבגדים ברטט של התרגשות, חוקרות כל קימור וקפל בסקרנות של תינוק שזה עתה מגלה את העולם.
בלי לשים לב הם נותרו ללא בגדים, הביטו זה בזה ונתנו למוח לעכל את המראה. סיוון בגוף של אישה בשלה עם ארבעים ושתיים שנות ניסיון חיים. שדיים גדולים שאיבדו את זקיפותם, שאריות של שתי לידות בבטן התחתונה וצלקת של קיסרי, רגליים ארוכות שרועדות קלות לנוכח המעמד וערווה חלקה, כמעט נערית שממתינה בהתרגשות להכנסת אורחים.
נדב עמד מולה עם אותו ניסיון חיים, מעט שיער על ראשו שמתאמץ לחפות על כל הראש, מאז נטש אותו לפני שני עשורים בהוראת הגנטיקה. עיניים בהירות, אף יהודי, זיפי זקן ושפתיים עבות בפנים צרות ומאורכות, גוף שעיר כפיצוי על מה שנלקח מהראש וכרס קטנה של בירות וליגת האלופות.
הטעמים, המרקמים, ההתנשפויות המתגברות יצרו סימפוניה של ארוטיקה דביקה. הזמן נשאר יתום, לא היה כלום מלבד התשוקה והתאווה, כל השאר נדחה והודחק לשובה של ההכרה.
הידיים המשיכו לחקור בלהט מתגבר, והפטמות נעמדו דום נוכח ההתרגשות. היא החלה רוכבת על הזקפה שלו, כזו שלא הכיר כמותה עד אותו רגע. היא רכבה עליו בעיניים עצומות, אספה את שערה בחושניות לכדי קוקו ואחר שחררה. הנשימות התגברו מרגע לרגע. היא רקדה את השחרור שלה, את החושניות שלה, ודמעות של התרגשות בצבצו בזוויות עיניה. האורגזמה שלה החלה לטפס אט־אט במעלה גופה, ממלאת את חלל הבטן, ממשיכה לטפס דרך עמוד השדרה לקודקוד ראשה, והיא הייתה סמוקה מעונג. היא התחילה לחוש את המפץ האורגזמי הולך ונבנה בהליך איטי, ענוג ומתמשך.
מעולם היא לא חשה כך לפני כן, הבטן קרקרה קולות משונים בהתרגשות, שיר הלל למשהו חדש וטוב שבדיוק התחיל. כל גופה רעד מעוצמת התענוג, והיא נראתה אחוזת דיבוק, כמו בטקס אלילי של שבטים שכוחי־אל.
דפיקות על הדלת עצרו את הכול בפחד משתק.
"מי זה יכול להיות? מה עושים?" לחש נדב.
סיוון חשבה כבר שידעה מי זה בזכות האינטואיציה שלה. תחושות הבטן לא הרפו ממנה כבר מליל אמש, אך היא סירבה להקשיב לקולות. כאילו היה קול אחר בתוכה שרצה את זה, רצה שיקרה משהו דרמטי שיעיר אותה משגרתה המנומנמת ויחייב אותה לקבל החלטה.
"בא לי למות," אמרה לנדב. "איך הוא ידע איפה אני? לא יכול להיות שעקב אחריי." הכול התחיל לקרוס לנגד עיניה, תמונות הזוגיות שלהם המסודרות בטור ארוך של דומינו נופלות בזו אחר זו, כשקוביית הדומינו האחרונה נופלת על החבל של הגיליוטינה ומשחררת את הלהב על הזוגיות שלהם. תמונות שמתחלפות במבטי הבוז של ילדים, בהתלחשויות של השכנים ובמבטי הכאב של בעל מרוסק ואבוד.
"מיסטר! דה מאני, מיסטר."
אנחת רווחה עצומה נפלטה לחלל החדר, כשמבטא תאילנדי נשמע מעבר לדלת, קולו של בא כוחו של בעל הצימר נדב נזכר שמההתרגשות שכח לשים את הכסף בתיבה ושלף את הארנק, פתח את הדלת לכדי חריץ והשחיל לידו את הכסף שהיה לו מבלי לחכות לעודף. כששב, סיוון כבר החלה להתלבש. הפחד כיבה אותה לחלוטין.
סיוון
שעון מעורר חתך את החלומות ולקח את שנתה ללא טיפה של התחשבות בעייפות שלה.
איך, לעזאזל, אגייס את האנרגיות לעוד יום שגרתי ומתיש? חשבה לעצמה.
מזה הרבה זמן שהיא מסתובבת עם תחושת הריקנות. הקריירה כבר נכנסה לקרוז קונטרול, וכל שנותר לה זה להיזכר איך לפני כמה שנים הייתה בטוחה שהגיעה לפסגת חייה כשצלחה את מבחני לשכת עורכי הדין. היא הייתה בטוחה שמשם חייה יהיו אושר אחד צרוף.
בשארית כוחותיה, כמו מוכת ירח, היא העירה את הילדים לבית הספר, חיכתה לרגע שתוכל לשבת עם הקפה והסיגריה, לראות איך היא צולחת את היום.
לוח הזמנים שלה היה גדוש בדיונים משעממים, והיא נזכרה איך דמיינה את עצמה כעורכת דין. בחזונה ראתה את עצמה עומדת לבושה בגלימה בבית משפט ואומרת את המילה המיוחלת אובג'קשן. היא עבדה בכל מיני עבודות בזויות, ויתרה על זוגיות, על חיי הפנאי שלה, והכול כדי לממן את החלום הגדול. היא ראתה עיניים סקרניות נישאות אליה בהדרת כבוד, דמיינה את עצמה לוחמת צדק, המגנה על חלשים שנעשה להם עוול בידי אנשים חזקים ומושחתים.
לא פעם שאלה את עצמה איך מחזון מפואר כזה הפכה לחותמת גומי של שכירויות וכתיבת צוואות? איך הפכה לאישיות המנקזת אליה מכרים חסרי התחשבות שיש להם רק שאלה משפטית אחת קטנה?
סיוון הרגישה כמו קלישאה. משבר גיל, קריירה שנכנסה לישורת משמימה, מדבר צחיח, הילדים שכבר לא ספרו אותה, למעט איתי בן הזקונים שהפיח מעט חיות באימהות שלה. סטוצים מזדמנים למשק כנפי הפרפרים שבבטן, שדי מהר שבו לתנומתם, כמו זקפתו של המנחם המזדמן.
אני חייבת להיפרד ממנו, חשבה סיוון.
נדב היה שונה בנוף הסטוצים שלה. הוא היה ידיד, ידיד אמת. הייתה ביניהם חברות טהורה. היא סיפרה לו דברים שלא סיפרה לאף אחד מלבדו. היא חסכה ממנו את עולם הסטוצים שלה, כי חששה שייגעל ממנה וידחה אותה, חששה שזה דבר שלא יוכל להימנע מלשפוט אותה. התנהגות כזאת אצל גברים מתקבלת בסלחנות, אך אצל נשים זה זנותי ועוד קובץ מילים קשות יותר שתלויה במידת השמרנות של אותה אישיות שופטת. היא חשה שהוא מבין בדיוק למה היא מתכוונת, כואב את כאבה, צוחק את צחוקה.
הוא היה חשוב לה מדי מכדי לקחת סיכון כזה.
סיוון בחרה לשכב איתו, כי חששה לאבד אותו. היא לא האמינה שהוא יישאר ידיד שלה ללא ערך נוסף. מבחינתה, זה היה מס שהיא מוכנה לשלם. היא הייתה רגילה לשלם את המס הזה גם בשביל הרבה פחות, בשביל כמה מילות חיבה שילטפו את נשמתה הפצועה והמדממת.
ממילא אין לי בעיה להזדיין עם אחרים, חשבה. אז מה הבעיה לשכב גם איתו?
אך היא לא שמה לב שהיא התחילה לפנות לו מקום באחד מחדרי הלב, שהוא כבש עוד ועוד חלקות במרחב המחשבתי, וזה החל להבהיל אותה.
סיוון ידעה מה היא צריכה לעשות כדי לא לסכן את התא המשפחתי שלה. כי לא היה מדובר בעוד זיון ללא שמות משפחה, לא שאת השם הפרטי שלהם היא זכרה, אך היא לא מצאה את הכוחות לעשות את זה. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את החיים בלעדיו, לחשוב על בוקר שהטלפון לא מסמן לה שיש מישהו שחושב עליה, שיש מישהו שאכפת לו ממנה, שרוצה להקשיב לה, שהיא מרגשת אותו, שהוא מבין לליבה מבלי להתאמץ יותר מדי ומכיל את כאבה. היא לא שמה לב ששומרי הסף נרדמו בשמירה על ליבה. היא מצאה את עצמה מביטה בנייד בכפייתיות, כשהיא מחפשת סימני תשומת לב ממנו, נכנסת לווטסאפ ולרשתות החברתיות לראות מתי נראה לאחרונה.
היא עקבה אחריו וחשבה לעצמה, לאן הוא נעלם? אולי זו הייתה טעות לשכב איתו? אולי זה הבהיל אותו, והוא ברח? איזו דפוקה אני, למה עשיתי את זה? היא הניחה לטלפון וחוזר חלילה. למה הוא לא שולח הודעה? אולי עשה את כל זה רק בשביל להשכיב אותי ונעלם?
מניאק.
אתה יכול לעשות אותי קצת יותר קלישאתית?! צעקה סיוון ליוחאי מתוך הלפטופ. כמה קלישאות בארבעה עמודים?!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.