הפטריוט הפולני

1 ספטמבר 1939

בראשון בספטמבר 1939 השתנו חיי. הייתי אז בן 27, רופא צעיר, ששלוש שנים קודם לכן רק התחלתי את ההתמחות שלי במרפאת שיניים של קרוב משפחה, ד״ר ליאון בוהנייק בעיר מיינז׳יזץ כשבעים ק״מ לכוון ברסט ליטובסק, עיר מחוז על גבול רוסיה פולין.

מזה שבועות אחדים מרגע ששמענו ברדיו על ההתקפה הצפויה, כולם כאילו המתינו לבאות ללא שמץ של ידיעות מבוססות. היו אמנם השערות והערכות רבות, אך האמנו כי בסופו של דבר הגרמנים יתקיפו  את פולין, השאלה הגדולה היתה מתי, והאם הרוסים יצטרפו אליהם.

מכתבים עדיין הגיעו מהבית, לא באופן סדיר אך הגיעו. בן דודי וחברי הטוב היה אדם וולובלסקי, הדוקטור לרפואה שגמר את לימודיו בעיר מודנה באיטליה בערך באותו זמן שאני גמרתי בוורשה, והתמחה בכירורגיה בבית החולים בברסט ליטובסק. אדם היה גבוה, אדום שיער, פרוע במידה ג׳נטלמנית, סרקאסטי ודובר רוסית רהוטה. בשל מוצאו הרוסי; אביו, משה וולובלסקי, איש עסקים עשיר שברח מהקומוניסטים לפולין בשנות העשרים, לאחר שהחלה המהפיכה הבולשביקית וחוסל מעמד העשירים, הגיע לורשה עם כסף רב אותו השקיע בנדל״ן. כמו כן הביא עימו את אדם, בנו בן השמונה שהתייתם מאימו. בורשה פגש את דודתי צ׳שיה שהיתה יפה ורווקה, התחתן איתה ולאחר כמה שנים הולידו ילד שקראו לו יז׳י, והוא כעת בן שבע.  

הייתי בקשר רצוף עם אדם וולובלסקי, היינו בני אותו גיל, שנינו רופאים, רווקים ובני דודים, אך יותר מזה, היינו חברים קרובים, כי בתקופת שנות לימודי בגימנזיום ואחר כך באוניברסיטה בורשה, גרתי בביתו וחלקתי איתו חדר, ואילו כאן בקרבת גבולה של רוסיה גרנו בשתי ערים מרוחקות זו מזו כשבעים קילומטר בשל מיקומן של המרפאות בהן עבדנו, אך היינו נפגשים לעיתים קרובות ומבלים יחדיו.

פעם, לפעמים פעמיים בשבוע הייתי מגיע למרכזה של העיר הגדולה ברסט ליטובסק והיינו מבלים בחברת סטודנטיות צעירות שהיינו פוגשים במועדוני ריקודים או דרך אגודות המתנדבים לבתי החולים, כי מאז כשהחל האיזור להתחמם ורבו הידיעות על המלחמה העומדת לפרוץ, עמדו בתור בעיקר בחורות צעירות רבות שרצו ללמוד בקורסים מזורזים לאחיות וזאת בשל הידיעה שהצבא והשרות האזרחי יקלוט אותם מיידית לעבודה.

ב-16 בספטמבר,1931 רשם אדם הקדשה לליליה בצד האחורי של תצלום פספורט שלו: “בצילינדר” (הכוונה לכובע צילינדר) “ובעיין” (הכוונה לקריצת עין) “למלחמה אני מוכן” וחתם “אדק”

ב-1 בספטמבר 1939 לפנות ערב, הופצצה ורשה ע׳י מאות גיחות של מטוסים גרמניים שהגיעו בגלים גלים. מעל גלי האתר, נשמע קולו הצווחני של אדולף היטלר בהבטיחו כי לא ישאר בית אחד שלם, ״נמחק את ורשה עד היסוד״ , וכך היה, משפחות על גבי משפחות, יהודים כנוצרים, אבדו את בתיהם ומי את חייו מתחת להריסות, מבנים שלמים קרסו, רחובות נעלמו, רובעים שלמים נשארו ״מגולחים״ מעל פני הקרקע, כשגלי המטוסים הגרמנים הורידו טונות של פצצות תבערה והרס על רובעי העיר הגדולה. גנים מפוארים הפכו בין רגע למכתשים שהתמלאו במי בוץ ופגרים של ברבורים ודגים מרוסקים שצפו. סירחון איום של גופות שרופות עמד בחלל האויר, פרצי אש ותמרות עשן נראו מכל עבר, סירנות של אמבולנסים נשמעו תכופות, אחר כך גם אלה פסקו.

ורשה אחרי ההפצצה של 1 ספטמבר 1939

ברי המזל שלא נפגעו, נראו עוזבים את העיר מזרחה בשיירות אינסופיות, ברובם ברגל, גוררים עגלות עמוסות בחבילות קשורות. היו כאלו שהצליחו להתרחק ברכבם עד כמה שהתאפשר, הן מבחינת הדלק שאזל או הכבישים שניזוקו, אך הכוון של כולם היה מזרחה.

המטוסים תקפו בעיקר בלילות, העיר הוארה ע״י פצצות התבערה שהציתו בנינים ורובעים שלמים, שדרות יפהפיות של עצים עתיקים בערו, גשרים מעל הויסלה התרוממו באויר וקרסו תחתם, היתה תחושה של סוף העולם, של חיים שהסתיימו. לא היתה התגוננות משום סוג, המטוסים הגרמנים פעלו ללא הפרעה כשהם מנחיתים על ורשה הרס חורבן ומוות, ומאפשרים לכוחות הקרקע שלהם להתקדם ולכבוש את העיר הכנועה ממילא. ראש עירית ורשה היה חסר אונים ומבולבל, מחד שידר מעל גלי האתר והמריץ באזרחיו לעזוב את העיר ולהציל נפשם ןמאידך דיבר על ליבם להשאר ולא לבגוד במולדת השסועה והמדממת. לאחר מכן נפלה רשת החשמל והשתרר כאוס מוחלט.

את כל התאורים האלה שמעתי מאישתי לעתיד ש״המזל האיר לה פנים״ , בית הדירות שבו גרה עם משפחתה באוליצה רחוב טוורדה במרכז העיר וורשה, הוחרב עד היסוד, המשפחה ברחה הרחק מהבנין כשרק שמעו את המטוסים מגיעים. לאחר שראו שהבנין עולה בלהבות וקורס להם מול עיניהם המבוהלות הגיעו להחלטה לעזוב  לעיר הולדתו של אביה מקס, לעיר קוברין, הנמצאת מזרחית מברסט ליטובסק, כמאתיים וחמישים קילומטר מוורשה. שם העבירו את התקופה הראשונה אצל קרובי משפחה, כשהם עברו את הגבול לרוסיה בחצותם את נהר הבוג שמפריד בין רוסיה לפולין.

עוד נחזור לסיפור הצלתם של משפחת אישתי לעתיד, שאותה הכרתי בקולחוז הרוסי בנובוסיבירסק, לשם הוגליתי ביחד עם רבים אחרים, פולנים נוצרים ויהודים.

ביום יומיים הבאים, בתוך הכאוס הגדול שנוצר מבריחתם של מאות אלפי בני אדם מאיזור הגבול מזרחה לכפרים וליערות, בראותי את פניהם המפוחדות של אותם המונים הנסים לעבר רוסיה, החלטתי גם אני לברוח ממיינז׳יזץ לברסט ליטובסק. רציתי לפגוש את אדם ולראות מה עושים. לאחר ששוחחתי עם הדוקטור בוהנייק ורעייתו, שהיו מלאי חרדה אך בתקווה שאיש לא ירע להם באם ישארו, יצאתי לרחוב. מצאתי אופנוע שנזרק ברחוב ללא דלק, לא רחוק ראיתי משאית הפוכה, ניגשתי ובדקתי שבמיכלה יש דלק. שאבתי דלק בעזרת צינורית מים שתלשתי מהמנוע , הצלחתי להתניעו ורכבתי על גביו את כל הדרך כשאני חולף על פני שיירות אדם אינסופיות . כשהגעתי לברסט ליטובסק דהרתי ברחובות שוממים לכיוון בית החולים, הגשר נסגר למעבר, הגיעו כבר שמועות על ההמונים שמגיעים.

איסוף יהודים מבתיהם והובלתם למחנות השמדה

בקרבת בית החולים היה מתח אדיר באויר, יבבות הסירנות נשמעו מידי פעם כאזהרה מהתקפות אויריות, בבית החולים כמעט ולא היו חולים, כולם חיכו לנפגעים מההתקפות, ידעו שזה ענין של שעות, כל העיר היתה בכוננות ספיגה, לא ידעו מאין תבוא הרעה. הרוסים במישור הדיפלומטי עדיין ניהלו עם הגרמנים שיחות על הסכמים לחלוקת פולין במידה ולא יותקפו, סטאלין רצה להמנע ממלחמה אך יחד עם זאת קרצו לו השטחים הרבים הפוריים של השכנים מהמערב, שנואי נפשו.

את אדם מצאתי במצב רוח מדוכדך, שום מכתב או ידיעה מהוריו לא הגיעה, יהודים נמלטים שהגיעו, ספרו כי העיר ורשה חרבה, סיפרו כי הגרמנים שנכנסו לעיר חוטפים את היהודים ומכריחים אותם לעבוד ולענוד סימנים צהובים על בגדיהם, סיפרו כי משפילים אותם ברחוב ופולנים מתנדבים ועוזרים להסגירם לגרמנים, סיפרו שכולם רוצים להמלט אך מאוחר מידי, הגבולות סגורים. הבאים מכיוון פולין נמצאים בשטח אש כשהרוסים יורים על כל מי שמתקרב לגבול, ובצד השני, הגרמנים מפטרלים ויורים בכל ניסיון לחציית הגבול לרוסיה. אלו היו השמועות המדאיגות שמגיעות. גם אני חרד לשמען. משפחתי הקרובה אומנם נמצאת בעיר וולושצ׳ובה, המרוחקת דרומית לורשה כשלוש מאות קילומטרים, אך בורשה יש לי דודים, דודות, בני דודים וקרובי משפחה רבים.

ישבנו כך שעות אחדות ביחד, עודדנו האחד את השני, יצאנו לרחוב לעשן , הרחוב היה ריק, רק פטרולים של השרות האזרחי חלפו מידי פעם ליד הכניסה לבית החולים. נכנסנו פנימה, נפרדנו בחיבוק ארוך, שנינו ידענו כי רבים הם הסיכויים שלא נתראה יותר, ידענו גם שהמלחמה תמשך זמן רב ועלינו לדאוג לעצמינו, אך נדברנו להעביר האחד לשני מסרים בכל הזדמנות שרק תהיה.

 בשביעי בספטמבר החלו להפגיז את מיינז׳יזץ ואת ברסט ליטובסק, מטוסים ממעל הורידו פצצות שהרעישו והרעידו את האדמה, כעת פעלו כבר לאור היום ובלילה, בנינים קרסו ובורות נפערו בדרכים העיקריות.

היה לי דרכון פולני ומעט כסף, החלטתי לחזור ולראות את הנעשה בשיטחה של פולין, כל עוד לא הגיעו כוחות הקרקע הגרמניים, חזרתי למיינז׳יזץ למרפאתו של קרובי, הבנין היה ריק, המרפאה הרוסה, מישהו נכנס והוציא את כל המיכשור, הכל היה הפוך, חסרו כל הכלים הידניים, הרנטגן, שדוקטור בוהנייק היה כה גאה בו, נעלם, נתלש מהקיר, הכסא וכל התרופות והמזרקים, הכל נלקח בזמן ההפגזה הכבדה שהיתה על העיר בהעדרי. גם את ליאון בוהנייק ואשתו לא מצאתי.

אימי אידה (פרידברג) נחימזון בוולושצ׳ובה