הפלא של אנה

1 אחות

Nurse

להיניק תינוק

לגדל ילד

לטפל בחולים

הנסיעה לא הייתה גרועה יותר משציפתה. רכבת מלונדון לליברפול; מעבורת הלילה לדבלין; רכבת יום ראשון אטית מערבה, לעיירה בשם אַתְ'לוֹן.

עגלון חיכה לה בתחנה. "גברת רייט?"

לִיבּ הכירה אירים רבים, חיילים כולם. אבל זה היה לפני שנים, וכעת הייתה צריכה להתאמץ כדי להבין את דברי העגלון.

הוא נשא את ארגז המסעות שלה אל מה שכינה "עגלת הטיולים". שימוש אירי אופייני במונח הלא מתאים: איש לא היה מטייל להנאתו בכרכרה הפשוטה הזאת. ליב ישבה על הספסל היחיד שבמרכזה, מגפיה מתנדנדים בקרבה רבה מדי לגלגל הימני. היא פתחה את מטרייתה בעלת שלד המתכת כדי להגן על עצמה מהדלף הטורדני. לפחות הנסיעה באוויר הצח הייתה טובה מישיבה בקרון הרכבת המחניק.

בצדו האחר של הספסל ישב העגלון, רכון לפנים, גבו כמעט נוגע בשלה. הוא הניף את השוט וקרא, "קדימה, עכשיו!"

הסוס המדובלל התחיל לפסוע בעצלתיים.

האנשים המעטים שראו על הדרך הסלולה המובילה לאת'לון נראו חיוורים וחולניים, תופעה שליב ייחסה לתזונה המבוססת ברובה על תפוחי אדמה ומעט מאוד דברים אחרים. אולי התזונה הזאת אחראית גם לחסרון השיניים בפיו של העגלון.

הוא העיר משהו על המת.

"סליחה?"

"המרכז המת, גברת."

ליב המתינה להסבר בעודה נאחזת בספסל כנגד טלטולי העגלה.

העגלון הצביע כלפי מטה. "כאן זה בדיוק האמצע של המדינה."

שדות מישוריים מפוספסים עלווה כהה. מרחבי כבול חומים־אדמדמים; האם ביצות הכבול לא ידועות כמפיצות מחלות? פה ושם שרידים אפורים של בית, כמעט ירוקים מטחב. ליב לא ראתה שום דבר שאפשר לתארו כציורי. החלק האמצעי של אירלנד היה הערוץ שבו נקווים הנוזלים, העיגול הקטן במרכזה של צלחת תחתית.

עגלת הטיולים סטתה מהדרך הראשית אל שביל חצץ צר יותר. נקישות הגשם הקלות על בד המטרייה שלה נהפכו לתיפוף רציף. בקתות ללא חלונות; ליב דמיינה משפחה מצטופפת בתוך כל אחת מהן יחד עם בעלי החיים שלה, תופסת מחסה מהגשם.

מפעם לפעם התפצל מהשביל משעול שהתפתל לעבר ערבוביית גגות של בתי כפר כלשהו. אבל התברר שאף אחד מהם אינו הכפר הנכון. ליב הייתה צריכה לשאול את העגלון מלכתחילה כמה זמן תארך הנסיעה הזאת. היא לא עשתה זאת כעת מחשש שתשובתו תהיה, עוד דרך ארוכה לפנינו.

האחות הראשית בבית החולים לא אמרה לה הרבה מעבר לכך שדרושה אחות מנוסה לעבודה פרטית, למשך שבועיים. הוצאות המחיה והנסיעה לאירלנד ובחזרה יכוסו במלואן, בתוספת שכר יומי. ליב לא ידעה דבר על בני משפחת או'דונל, אך הייתה בטוחה שהם בעלי אמצעים ואנשי העולם הגדול אם הביאו מאנגליה אחות ברמה גבוהה יותר מאלה המצויות בארצם. רק עתה עלה בדעתה לתהות איך הם יודעים שהמטופל יזדקק לשירותיה במשך שבועיים בדיוק, לא יום אחד פחות או יותר. אולי ליב רק מחליפה זמנית של אחות אחרת.

כך או כך, ישלמו לה בעין יפה על טרחתה, וגם החידוש שבדבר מוסיף עניין. בבית החולים, הידע המקצועי של ליב עורר תרעומת לא פחות משזכה להערכה, ורק כישוריה הבסיסיים ביותר נדרשו למילוי תפקידה: האכלה, החלפת תחבושות, סידור מיטות.

היא כבשה את הדחף לתחוב יד מתחת לשכמייה ולהוציא את שעונה. זה לא יעביר את הזמן מהר יותר ומי הגשם עלולים לחדור לתוכו ולקלקל את המנגנון.

עוד בקתה חסרת גג הופיעה עכשיו במרחק־מה מהדרך. הגמלונים שנותרו על קירותיה הזדקרו לשמים כאצבע מאשימה. העשבים עדיין לא הצליחו לכסות את החורבה הזאת. ליב ראתה בחטף ערימה שחורה מבעד לפתח פעור בצורת דלת; מכאן שהשריפה התחוללה לפני זמן לא רב (אבל איך משהו יכול בכלל להתלקח בארץ ספוגת המים הזאת?). אף אחד לא טרח לפנות את קורות הגג המפוחמות, שלא לדבר על קירוי הבית מחדש. האם הדעה הרווחת שהאירים אינם חובבי שיפוצים נכונה?

אישה חובשת מצנפת מזוהמת ניצבה בצד הדרך, וחבורת ילדים הסתתרה במשוכת השיחים מאחוריה. שקשוק גלגלי הכרכרה הביא אותם בריצה עם כפות ידיים קעורות מונפות אל על, כאילו הם מבקשים לאסוף בהן את הגשם. ליב הסבה את עיניה במבוכה.

"עונת הרעב," מלמל העגלון.

אבל זה אמצע הקיץ. איך יכול להיות מחסור במזון דווקא עכשיו?

מגפיה היו מרובבים בבוץ וברסיסי חצץ שהתיזו הגלגלים. לא פעם ולא פעמיים שקעה הכרכרה בשלולית עמוקה ונטתה על צדה, וליב נאלצה להיצמד לספסל בכל כוחה כדי לא להחליק ממנו.

עוד בקתות, חלקן עם שלושה או ארבעה חלונות. אסמים, דירים ורפתות. בית חווה בעל שתי קומות, ואחר כך עוד אחד. שני גברים מעמיסים עגלה. הם פנו להביט בהם, ואחד מהם אמר משהו לאחר. ליב השפילה את עיניה וסקרה את תלבושת המסע שלה: האם יש משהו מוזר בהופעתה? ואולי המקומיים סתם עצלנים, ומנצלים את ההזדמנות להפסיק לעבוד וללטוש עיניים בזרה מזדמנת.

במרחק־מה משם ניצב בניין מסויד בלבן בוהק, עם גג משופע שצלב מתנוסס בראשו, סימן לכנסייה קתולית. רק אחרי שהעגלון בלם את סוסו הבינה ליב שהם הגיעו לכפר, אם כי לפי הסטנדרטים האנגליים הוא לא היה יותר ממקבץ סתמי של בניינים עלובים למראה.

כעת היא הציצה בשעונה: כמעט תשע בערב, והשמש עדיין לא נטתה לשקוע. הסוס כופף את ראשו והתחיל ללעוס ציצת עשב. זהו כנראה רחובו היחיד של הכפר.

"את תשתכני בחנות החריפים."

"סליחה?"

"אצל ראיין." העגלון רמז בראשו לעבר בניין משמאלם, נטול שלט או כל סימן זיהוי אחר.

זאת בוודאי טעות. כל איבריה של ליב היו נוקשים מהנסיעה הממושכת, והיא הרשתה לאיש לעזור לה לרדת. היא ניערה את המטרייה בזרוע פשוטה לפנים, קיפלה את האריג המדוּנג, סגרה את הרצועה המהדקת אותו. היא ניגבה את ידה בבטנת גלימתה לפני שנכנסה לחנות בעלת תקרת הקורות הנמוכה.

צחנת הכבול הבוער הִכתה באפה. לבד מהאש המתפצחת באח הענקית, האירו רק שתי מנורות את החדר באור קלוש. היא ראתה נערה מחזירה מְכל למקומו על מדף גבוה.

"ערב טוב," אמרה לה ליב. "אני חושבת שהביאו אותי למקום הלא נכון."

"את בטח האנגלייה," אמרה הנערה בקול קצת רם מדי, כאילו הייתה ליב כבדת שמיעה. "שאביא לך ארוחת ערב לחדר האחורי?"

ליב משלה ברוחה. אם אין כאן אכסניה ראויה לשמה, ואם משפחת או'דונל לא יכולה או לא מוכנה לשכן בביתה את האחות ששכרה, כי אז שום תלונות לא יעזרו.

היא עברה בדלת שלצד האח ומצאה את עצמה בחדר קטן חסר חלונות, מרוהט בשני שולחנות. ליד אחד מהם ישבה נזירה שפניה מוסתרות כמעט לגמרי מאחורי השכבות המעומלנות של כיסוי הראש שלה. אם ליב נרתעה ברגע הראשון, זה רק משום שלא ראתה כיסוי ראש כזה כבר שנים; באנגליה הנזירות לא חובשות אותו מחשש לעורר רגשות אנטי־קתוליים. "ערב טוב," אמרה בנימוס.

הנזירה הגיבה בקידה עמוקה. מי יודע, אולי חברות המסדר שלה מנועות מלדבר עם מי שאינו נמנה עם בני אמונתן, ואולי היא נדרה נדר של שתיקה?

ליב התיישבה ליד השולחן האחר בגבה אל הנזירה, והמתינה. קיבתה קרקרה - היא קיוותה שלא בקול רם מדי, ושהנזירה לא שמעה. מתחת לקפלי הגלימה השחורה שלה נשמעו נקישות חרישיות: חרוזי מחרוזת התפילה המפורסמת.

הנערה נכנסה סוף־סוף עם המגש, והנזירה הרכינה את ראשה ולחשה את ברכת המזון. ליב העריכה שהיא כבת ארבעים או חמישים, והיו לה עיניים בולטות במקצת וכפות ידיים גסות של איכרה.

הארוחה הייתה תערובת מוזרה של מנות: לחם שיבולת שועל, כרוב, דג כזה או אחר. "האמת היא שציפיתי לקבל תפוחי אדמה," אמרה ליב לנערה.

"בשביל זה את צריכה לחכות עוד חודש."

אה, עכשיו הבינה ליב מדוע זאת עונת הרעב של אירלנד - תפוחי האדמה נאספים רק בסתיו.

לכל האוכל היה טעם של כבול, אבל ליב רוקנה את צלחתה בנחרצות. מאז ימיה בבית החולים שהוקם בקסרקטין סְקוּטָארי באיסטנבול, שבו מנות האוכל שקיבלו האחיות היו קטנות בדיוק כמו של החיילים, היא לא הייתה מסוגלת לבזבז אפילו פירור.

רעש עלה מהחנות, וכעבור רגע נדחקה חבורה של ארבעה אנשים לחדר האוכל. "אלוהים נצור את כל הנוכחים," אמר הגבר שנכנס ראשון.

ליב לא ידעה מהי התשובה הנכונה לברכה הזאת, לכן רק הנהנה.

"וגם אתכם," מלמלה הנזירה והצטלבה כשהיא נוגעת במצח, בחזה, בכתף השמאלית ולבסוף בימנית. לאחר מכן היא קמה ויצאה מהחדר - ליב לא ידעה אם משום שסיימה לאכול את ארוחתה הדלה או משום שרצתה לפנות לבאים את השולחן האחר.

הם היו חבורה רעשנית, האיכרים האלה ונשותיהם. האם כבר שתו במקום אחר במשך כל שעות אחר הצהריים? חנות החריפים; רק עכשיו הבינה את דבריו של העגלון. לא חנות תבלינים, אלא מקום שבו מוכרים משקאות חריפים.

הם דיברו על איזה פלא בלתי רגיל שראו במו־עיניהם והתקשו להאמין בו, ומכאן הסיקה ליב שהם בילו ביריד. "האלה האחרים אחראים לזה, אני אומר לכם," טען הגבר המזוקן. אשתו נעצה את מרפקה בצלעותיו להשתיקו, אבל הוא עמד על דעתו. "הם משרתים אותה בכול!"

"גברת רייט?"

היא הפנתה את ראשה.

הזר העומד בפתח הניח את כף ידו על מותנייתו. "דוקטור מֶקבְּרֵירְטי."

זה שמו של רופא המשפחה של האו'דונלים, זכרה ליב. היא נעמדה ולחצה את ידו. פאות לחיים לבנות מדובללות, מעט מאוד שיער מעליהן. ז'קט בלוי, כתפיים זרועות קשקשים, מקל הליכה עם גולה בראשו. בן שבעים, אולי?

האיכרים ונשותיהם נעצו בהם מבטים סקרניים.

"יפה מצדך שעשית את כל הדרך עד לכאן," ציין הרופא, כאילו ליב קפצה לביקור ולא באה לעבוד. "הנסיעה הייתה נוראה? כבר סיימת לאכול?" המשיך הרופא בלי לתת לה אפשרות לענות.

היא חזרה בעקבותיו אל החנות. הנערה הרימה עששית והאירה את דרכם במעלה המדרגות הצרות.

חדר השינה היה קטנטן. ארגז המסעות של ליב תפס את רוב שטח הרצפה. האם כאן היא אמורה לקיים שיחה בארבע עיניים עם ד"ר מקברירטי? האם אין במקום הזה עוד חדר פנוי, או שהנערה סתם אטומה מכדי לחשוב על סידור מנומס יותר?

"טוב מאוד, מֶגי," אמר הרופא לנערה. "איך השיעול של אבא שלך?"

"יותר טוב, קצת."

"בסדר, גברת רייט," אמר ברגע שהנערה הסתלקה, והזמין אותה לשבת בכיסא היחיד עם המושב הקלוע.

ליב הייתה מוכנה לתת הרבה כדי להישאר תחילה לבדה בחדר למשך עשר דקות, להשתמש בסיר הלילה ובכיור הרחצה. האירים ידועים לשמצה בנטייתם להתעלם מדקדוקי עניות.

הרופא נשען על מטהו. "מה גילך, אם יורשה לי לשאול?"

אז עכשיו היא צריכה לעבור ריאיון קבלה, אף שלמיטב הבנתה העבודה כבר מובטחת לה. "עוד לא מלאו לי שלושים, דוקטור."

"אלמנה, כן? התחלת לעבוד כאחות אחרי שמצאת את עצמך, אֶה... חסרת אמצעי מחיה?"

האם מקברירטי בודק את המידע שקיבל עליה מהאחות הראשית? היא הנהנה. "פחות משנה אחרי נישואיי."

היא קראה במקרה כתבה בעיתון על אלפי החיילים שסובלים מפצעי ירי או מכולרה, ואין מי שיטפל בהם. בטַיימס פורסם ששבעת אלפים לירות גויסו לצורך שליחת נשים אנגליות לחצי האי קְרִים כדי שישמשו אחיות. אני מאמינה, חשבה אז ליב בחשש אבל גם בתחושת העזה, שאוכל לעשות את זה. היא כבר איבדה הרבה כל־כך, ולא היה לה מה להפסיד.

כל מה שאמרה כעת לרופא היה, "הייתי בת עשרים וחמש."

"אחת מהנייטינגייליות!" קרא בהתפעלות.

אה, אז האחות הראשית סיפרה לו גם את זה. ליב נמנעה תמיד מלשרבב את שמה של האישה הדגולה לשיחה ותיעבה את התואר הגחמני שהוצמד לכל האחיות שמיס נייטינגייל הכשירה בעצמה, כאילו היו בובות שיוצרו בצלמה ובדמותה. "כן, היה לי הכבוד לשרת תחתיה בסקוטארי."

"עבודת קודש."

תשובה שלילית תיראה מתחסדת, חיובית תיראה יהירה. רק עתה הבינה ליב ששמה של נייטינגייל הוא הסיבה לכך שמשפחת או'דונל טרחה להביא אחות מעבר לים האירי. היא הבחינה שהאירי הקשיש משתוקק לשמוע עוד על יופייה של מורתה, על קפדנותה ועל טרוניותיה הצודקות. "אני הייתי אחות מכובדת," אמרה תחת זאת.

"מתנדבת?"

היא התכוונה להבהיר את הנקודה, אבל הוא הבין אותה באופן שגוי, ופניה התלהטו. אם כי, למען האמת, למה זה צריך להביך אותה? מיס נ' תמיד הזכירה להן שהעובדה שהן מקבלות שכר לא גורעת מאומה מהאלטרואיזם שלהן. "לא, התכוונתי לומר שהייתי אחת מהאחיות המשכילות, בניגוד לאחיות הפשוטות. אבי היה ג'נטלמן," הוסיפה, בצורה די מטופשת. לא אדם עשיר, אבל בכל זאת.

"אה, טוב מאוד. כמה זמן את עובדת בבית החולים?"

"בספטמבר ימלאו שלוש שנים." משהו ראוי לציון בפני עצמו, כי רוב האחיות לא נשארו יותר מחודשים ספורים; מקרצפות חסרות אחריות כולן, בנות דמותה המעופשת של גברת גאמְפּ, האחות מהרומן מרטין צ'זלוויט של דיקנס, שמתלוננות כל הזמן על מר גורלן. לא שליב זכתה להערכה מיוחדת בבית החולים. היא שמעה את האחות הראשית אומרת שכל חניכותיה הוותיקות של מיס נ' ממלחמת קרים מרימות את האף. "אחרי סקוטארי עבדתי אצל כמה משפחות," הוסיפה, "וטיפלתי בהורים שלי כשחלו במחלות סופניות."

"טיפלת פעם גם בילד, גברת רייט?"

ליב נדהמה, אבל רק לרגע. "אני מאמינה שעקרונות הטיפול זהים. האם אני אמורה לטפל בילד?"

"כן, אנה או'דונל."

"לא נאמר לי ממה היא סובלת."

הרופא נאנח.

מחלה קשה, אפוא, הסיקה ליב. אבל מתפתחת לאט, כי היא עדיין לא הרגה את הילדה. שחפת, קרוב לוודאי, בגלל האקלים הרטוב.

"היא לא בדיוק חולה. התפקיד היחיד שלך יהיה להשגיח עליה." בחירה מוזרה של מילת הפועל. האחות הנוראה ההיא מג'יין אייר, שמשגיחה על המשוגעת המוחבאת בעליית הגג. "הובאתי לכאן כדי לשמש... שומרת?"

"לא, לא, פשוט לצפות בה."

אבל תצפית היא רק החלק הראשון של הפאזל. מיס נ' לימדה את האחיות שלה להתבונן היטב כדי להבין איזה טיפול דורשת המחלה ולתת אותו בהתאם. לא טיפול רפואי - התחום הזה היה שמור לרופאים - אלא טיפול בשאר הדברים שלטענתה חיוניים לא פחות להחלמה: אור, אוויר צח, חום, ניקיון, מנוחה, נוחיות, תזונה ושיחה. "אם אני מבינה אותך נכון - "

"ספק אם את מבינה, ואני אשם בזה." מקברירטי נשען על קצה הכיור כאילו כוחותיו כלים.

ליב הייתה שמחה להציע לזקן את הכיסא אילו יכלה לעשות זאת בלי לפגוע בכבודו.

"אני לא רוצה להשפיע בשום צורה על שיקול דעתך," המשיך הרופא, "אבל אני יכול לציין שזה בהחלט מקרה לא רגיל. אנה או'דונל טוענת - או ליתר דיוק הוריה טוענים - שהיא לא אכלה דבר מאז יום הולדתה האחד־עשר."

ליב קימטה את מצחה. "היא חולה, אם כן."

"לא בשום מחלה מוכרת. מוכרת לי, בכל אופן," תיקן מקברירטי את עצמו. "היא פשוט לא אוכלת."

"אתה מתכוון לאוכל מוצק?" ליב שמעה על נשים מודרניות מעודנות המעמידות פנים שהן חיות במשך ימים רבים על תבשיל מָרָנְטָה או על מרק בשר צח.

"למזון מכל סוג שהוא," תיקן אותה הרופא. "היא לא יכולה לבלוע שום דבר מלבד מים זכים."

לא יכולה זה לא רוצה, כפי שנאמר בשיר ילדים ידוע. אלא אם כן...

"האם הילדה המסכנה סובלת מחסימת מעיים?"

"לא כזאת שאני הצלחתי לאבחן."

ליב הייתה אובדת עצות. "בחילות קשות?" היא הכירה נשים הרות שסבלו מבחילות קשות כל־כך עד שלא היו מסוגלות לאכול.

הרופא הניד את ראשו.

"היא מדוכאת?"

"לא הייתי אומר את זה. היא ילדה שקטה, דתייה מאוד."

אה, אז אולי זה עניין של אדיקות, לא בעיה רפואית כלל. "קתולית?"

הינף יד שהביע, מה עוד היא יכולה להיות?

היא הניחה שכולם קתולים במקום הזה, המרוחק מדבלין. בהחלט ייתכן שגם הרופא קתולי בעצמו. "אני בטוחה שהזהרת אותה מפני סכנותיו של צום ממושך," אמרה ליב.

"כן, כמובן. וכך גם הוריה, בהתחלה. אבל אנה לא מושפעת משום טיעון."

האם ליב נגררה אל מעבר לים רק בגלל גחמה של ילדה? סביר להניח שמשפחת או'דונל נתקפה חרדה ביום הראשון שבו הבת סירבה לאכול את ארוחת הבוקר ושיגרה מברק בהול ללונדון בדרישה לשלוח לא סתם אחות, אלא אחת ללא דופי, מהסוג החדש: תשלחו לנו נייטינגיילית!

"כמה זמן עבר מאז יום הולדתה?" שאלה.

מקברירטי מרט את פאות לחייו. "הוא היה באפריל. היום לפני ארבעה חודשים!"

אלמלא החינוך הטוב שקיבלה, הייתה ליב פורצת בצחוק. "דוקטור, הילדה הייתה מתה מזמן." היא המתינה לאות כלשהו המעיד שהם תמימי דעים לגבי האבסורדיוּת של הסיפור. קריצה רבת משמעות, טפיחת אצבע על צד האף.

הוא רק הנהן. "זאת תעלומה גדולה."

לא זאת המילה שליב הייתה בוחרת להשתמש בה. "האם היא... מרותקת למיטה, לפחות?"

הרופא הניד את ראשו. "היא מתרוצצת כמו כל ילדה אחרת."

"כחושה במיוחד?"

"היא תמיד הייתה ילדה רזה, אבל לא, נראה לי שהיא כמעט לא השתנתה מאז אפריל."

הוא דיבר בכנות, אבל זה היה מגוחך. האם עיניו כהו מזוקן?

"ויש לה שליטה מלאה בכל חושיה," הוסיף מקברירטי. "למעשה, אנה עדיין מלאת חיוניות ומשפחת או'דונל התחילה להשתכנע שהיא באמת יכולה לחיות בלי לאכול."

"לא יֵאמן." המילים יצאו מפיה בחריפות רבה מדי.

"אני לא מופתע מהספקנות שלך, גברת רייט. גם אני הייתי ספקן."

הייתי? "אתה רוצה לומר לי, בכל הרצינות, ש - "

הוא נכנס לדבריה, מניף את ידיו הצנומות. "הפרשנות המובנת מאליה היא שמדובר בתרמית."

"כן," אמרה ליב בתחושת הקלה.

"אבל הילדה הזאת... אינה ככל הילדים האחרים."

היא המתינה להסבר נוסף.

"אני לא יכול לומר לך משהו נוסף, גברת רייט. גם לי יש רק שאלות. בארבעת החודשים האחרונים הסקרנות בוערת בעצמותיי, ואני בטוח שהיא בוערת כעת גם בשלך."

לא, מה שבוער בעצמותיה של ליב הוא התשוקה לסיים במהירות את הריאיון והזה ולסלק את האיש מחדרה. "דוקטור, זאת עובדה מדעית שאי־אפשר לחיות בלי אוכל."

"אבל האם לא כל התגליות ההיסטוריות נראו בהתחלה על־טבעיות, מאגיות כמעט?" קולו רעד קצת מהתרגשות. "מארכימדס ועד ניוטון, כל האישים הדגולים הגיעו לפריצת הדרך שלהם באמצעות בדיקת הראיות שבידיהם בצורה עניינית וללא דעות קדומות. אז כל מה שאני מבקש ממך זה שתשמרי על ראש פתוח כשתפגשי מחר את אנה או'דונל."

ליב השפילה את עיניה, היא חשה שמקברירטי מבייש את עצמו. איך יכול רופא להילכד ברשתה של ילדה קטנה וכתוצאה מכך להחשיב את עצמו כאחד מהאישים הדגולים שהזכיר? "אם יורשה לי לשאול, הילדה נמצאת תחת טיפולך הבלעדי?" היא ניסחה את השאלה בנימוס, אבל כוונתה הייתה, האם לא בדק אותה מישהו בעל סמכות רבה יותר?

"בוודאי," אמר מקברירטי בנימה מרגיעה. "אני הוא זה שהגיתי את הרעיון לכתוב תיאור מפורט של המקרה ולשלוח אותו לאייריש טיימס."

ליב לא שמעה על העיתון הזה מעולם. "עיתון ארצי?"

"אהה. הוא נוסד רק בזמן האחרון, אז קיוויתי שבעליו יהיה פחות משועבד לדעות קדומות מגמתיות," הוסיף בעגמומיות. "שיהיה פתוח יותר לדברים חדשים ויוצאי דופן, ולא משנה היכן הם קורים. את יודעת, חשבתי לשתף את הציבור הרחב בעובדות, בתקווה שמישהו יוכל להסביר אותן."

"ומישהו עשה את זה?"

אנחה חנוקה. "הגיעו כמה מכתבים נלהבים שבהם נטען כי המקרה של אנה הוא נס במלוא מובן המילה. הועלו גם כמה רעיונות מעניינים שהיא ניזונה ממשהו בעל סגולות תזונתיות שטרם התגלו כמו, למשל, מגנטיוּת או ריח."

ריח? ליב שאבה פנימה את לחייה כדי לכבוש את חיוכה.

"כותב נועז במיוחד העלה את הרעיון שהיא ממירה אור שמש לאנרגיה, כמו שעושים צמחים. או אפילו חיה מאוויר, כמו צמחים מסוימים," הוסיף ופניו חרושות הקמטים אורו. "זוכרת את דבריהם של המלחים מצוות הספינה הטבועה שהם התקיימו במשך חודשים על טבק לעיסה?"

ליב השפילה את עיניה כדי שלא יראה בהן את הבוז שעוררו בה דבריו.

מקברירטי מצא מחדש את חוט המחשבה. "אבל הרוב הגדול של מכתבי התגובה כללו דברי נאצה חריפים."

"נגד הילדה?"

"נגדה, נגד משפחתה, נגדי. התגובות פורסמו לא רק באייריש טיימס אלא גם בעיתונים אנגליים שונים שככל הנראה מצאו בַּמקרה משהו משעשע."

ליב הבינה כעת. היא עשתה את כל הדרך הארוכה עד הנה כדי לשמש אומנת־פלוס־סוהרת, רק בגלל גאוותו הפצועה של רופא פרובינציאלי. למה היא לא ביקשה עוד פרטים מהאחות הראשית לפני שהסכימה לקבל את העבודה?

"רוב הכותבים טענו שמשפחת או'דונל מרמה, שההורים מאכילים את בתם בסתר וזוממים לשטות בכל העולם." קולו של מקברירטי נעשה צורמני. "הכפר שלנו הפך ללעג ולקלס, הוא נעשה משל לנחשלות ולטיפשות. רבים מהאנשים הנכבדים בסביבה הזאת מרגישים שכבודה של המדינה - אולי אפילו כבודה של כל האומה האירית - מונח על כף המאזניים."

האם התמימות של הרופא מתפשטת כמו מגיפה בקרב האנשים הנכבדים הללו?

"לכן הוקמה ועדה והתקבלה החלטה לקיים תצפיות."

אה, אז מתברר שלא משפחת או'דונל הזמינה את ליב. "במטרה להוכיח שהילדה ניזונה ממשהו לא רגיל?" היא התאמצה לסלק כל נימה של לגלוג מקולה.

"לא, לא," הבטיח לה מקברירטי, "פשוט כדי להוציא לאור את האמת, תהיה אשר תהיה. שתי משגיחות קפדניות וישרות ישהו עם אנה בתורנות, יומם ולילה, במשך שבועיים."

אם כך לא הניסיון של ליב בטיפול במנותחים או בחולים במחלות מידבקות נחוץ כאן, אלא רק הכשרתה הקפדנית. אין ספק שבאמצעות יבוא של אחות מהזן הקפדני החדש, קיוותה הוועדה לחזק במקצת את האמון בסיפורה המטורף של משפחת או'דונל. להפוך את המדמנה הפרימיטיבית הזאת לאחד מפלאי העולם. לסתותיה של ליב רטטו מזעם.

היא חשה גם שותפות גורל עם האישה האחרת שפותתה להיכנס לתסבוכת הזאת.

"האחות האחרת, אני מכירה אותה במקרה?"

הרופא ענה בקמיטת מצח, "לא נפגשת עם האחות מייקל בארוחת הערב?"

הנזירה שכמעט לא הוציאה מילה מהפה; ליב הייתה צריכה לנחש. מעניין איך הן בוחרות לעצמן שמות של קדושים גברים, כאילו הן מוותרות על עצם נשיותן. אבל מדוע הנזירה לא הציגה את עצמה כמקובל? האם זה מה שהקידה העמוקה הייתה אמורה להביע - שהיא והאנגלייה שקועות יחד באותו הבוץ? "האם גם היא קיבלה את הכשרתה בקְרים?"

"לא, לא, אני ביקשתי שישלחו אותה הנה ממנזר האוּס אוף מֶרסי שבעיירה טוּלָמוֹר," אמר מקברירטי.

אחת מהנזירות המהלכות, אלה שמסתובבות ברחובות הסמוכים למנזר ומטפלות בחולים ובעניים. בסקוּטארי היא שירתה יחד עם נזירות אחדות מהמסדר הזה. לפחות הן עובדות מיומנות, אמרה ליב לעצמה.

"ההורים ביקשו שלפחות אחת משתיכן תהיה שייכת, אֶה..."

אז ההורים ביקשו מישהי קתולית. "לכנסייה שלהם?"

"וללאום שלהם," הוסיף הרופא, כמבקש לרכך את דרישת ההורים.

"אני מודעת לכך שבמדינה הזאת שונאים את האנגלים," אמרה ליב, וחייכה חיוך חמוץ.

מקברירטי מחה: "את מגזימה."

מה בקשר לראשים שהופנו לעבר הכרכרה שהובילה את ליב ברחובו של הכפר? כנראה הגברים הללו דיברו עליה משום שכולם חיכו לבואה, הבינה כעת. היא לא הייתה סתם אנגלייה; היא הייתה הברייה שיובאה מעבר לים כדי להשגיח על חיית המחמד של אדונם.

"האחות מייקל תיתן לילדה תחושה מסוימת של קִרבה, זה הכול," אמר מקברירטי.

הקִרְבָה כשלעצמה, חשבה ליב, נחשבת בעיניו לתכונה הכרחית או אפילו מועילה של המשגיחה! אבל בכל מה שנוגע לאחות האחרת, הוא בחר אחת מבנות היחידה המפורסמת של מיס נ' כדי שההשגחה הזאת תיראה קפדנית מספיק, לפחות בעיני העיתונות האנגלית.

ליב התכוונה לומר, בקרירות רבה, דוקטור, אני מבינה שהובאתי הנה בתקווה שהחיבור שלי לאישה הדגולה יְשווה למעשה מרמה שערורייתי חזות של מכובדות. אני לא מוכנה לקחת חלק בזה. אם תצא לדרך מחר בבוקר, היא תוכל לשוב לבית החולים בתוך יומיים.

המחשבה הזאת העכירה את רוחה. היא דמיינה את עצמה מנסה להסביר שהמשימה האירית התגלתה כפסולה מבחינה מוסרית. האחות הראשית תקבל את ההסבר בנחרת בוז.

לפיכך ליב כבשה את רגשותיה לפי שעה והתרכזה בצדדים המעשיים. פשוט לצפות, אמר מקברירטי. "אם בשלב כלשהו הילדה שתחת השגחתנו תבקש, אפילו בעקיפין ובצורה מוסווית, לאכול משהו - " פתחה.

"אז תיתני לה." הרופא נשמע מזועזע. "אנחנו לא עוסקים כאן בהרעבת ילדים."

היא הנהנה. "אם כך אנחנו, האחיות, אמורות לדווח לך בעוד שבועיים?"

הוא הניד את ראשו. "בתור הרופא של אנה - ואחרי שהסתבכתי באי־הנעימות הזאת בעיתונים - אני עשוי להיחשב לבעל עניין. אז את תעידי תחת שבועה בפני הוועדה."

ליב תצפה לכך בכיליון עיניים.

"את והאחות מייקל תעידו בנפרד," הוסיף הרופא וזקף אצבע גרומה, "בלי לקיים כל התייעצות ביניכן. אנחנו רוצים לשמוע לאיזו מסקנה הגיעה כל אחת מכן, באופן עצמאי לחלוטין."

"טוב מאוד. אם יורשה לי לשאול, מדוע ההשגחה הזאת לא מתבצעת בבית החולים המקומי?" אלא אם כן אין בכלל בית חולים במרכז המת של אירלנד.

"אה, משפחת או'דונל התנגדה בתוקף לרעיון שהבת הקטנה שלה תילקח למרפאה המחוזית."

זה אמר הכול מבחינתה של ליב; האדון וגברתו רצו להשאיר את בתם בבית כדי שיוכלו להאכיל אותה בגנבה. לא יידרשו לה שבועיים כדי לתפוס אותם בשעת מעשה.

היא בררה את מילותיה בזהירות רבה כי היה לה ברור שהרופא מחבב את המתחזה הצעירה. "אם לפני תום השבועיים אמצא ראיה לכך שאנה אוכלת בחשאי, האם אוכל להגיש מיד את הדוח שלי לוועדה?"

פניו של הרופא נפלו. "אני מניח שבמקרה כזה לא יהיה טעם להמשיך במעקב ולבזבז את הזמן ואת הכסף של כולם."

אם כך, ליב תוכל להפליג בחזרה לאנגליה תוך ימים אחדים, אבל רק אחרי שהפרשייה ההזויה הזאת תסתיים לשביעות רצונה.

יתר על כן, העיתונות האנגלית תזקוף לזכותה של האחות אליזבת רייט את חשיפת התרמית, וכל צוות בית החולים יתחיל לגלות בה עניין רב יותר. נראה מי יגיד עליה אז שהיא מרימה את האף. אולי יֵצאו לה מכל זה עוד דברים טובים: משרה ההולמת יותר את כישוריה, מעניינת יותר. חיים פחות שוממים.

היא הרימה את ידה להסתיר פיהוק פתאומי.

"כדאי שאעזוב אותך עכשיו," אמר מקברירטי. "כבר קרוב לעשר בוודאי."

ליב משכה את השרשרת הצמודה לחזהּ והציצה בשעונה. "אצלי כבר עשר ושמונה־עשרה דקות."

"אה, אנחנו מפגרים כאן בעשרים וחמש דקות אחרי אנגליה. השעון שלך עדיין מראה את השעה שם."