הפלדה החזקה ביותר
סוזי לא מבינה מילה עברית, אבל האנגלית שלה דווקא די בסדר. כשאומרים לה "שבי" היא מתיישבת ואפילו מושיטה לפעמים את הרגל הימנית ללחיצת יד, תלוי אם היא במצב רוח הנכון. כבר שנה וקצת שהיא נמצאת איתי, אחרי שמצאתי אותה מכורבלת בפינה באחד הכלובים של "תנו לחיות לחיות". כשראתה אותי ישר קפצה ונבחה בשמחה, מסתכלת במבט מתחנן של אחת שלא בחרו אותה עדיין, שכבש אותי. "אני אקח אותה", אמרתי, ופתחו בשבילי את הכלוב. "היא כלבה טובה," אמר האיש שעבד שם, "מבית טוב, אני לא יודע למה הביאו אותה לפה." אבל הוא לא היה צריך להגיד מילה. היתה לי הרגשה שנסתדר מצוין.
בבוקר מוקדם, חוץ מהפעמים שאני חולה ואז אנחנו נשארים בבית, סוזי ואני מגיעים לרחבה שמול התאומים, המקום עם הכי הרבה תיירים בעיר. סוזי הולכת לידי ואני סוחב על הגב את הסדין השחור עם כל הסחורה. אחרי שאני מוצא מקום מרכזי אני מסדר את הקלטות והדיסקים ככה שיראו את כולם ושם שלט קטן, באנגלית, "דיסקים וקלטות במחיר מוזל".
אחר־כך אין יותר מדי מה לעשות. סוזי ואני פשוט יושבים ומחכים שיגיעו לקוחות. לפחות עד שהיא מתחילה לנבוח, ואז אני מקפל את הבסטה ומשתדל להיראות אדיש, כאילו כלום לא קרה ואנחנו סתם עוד גבר בן 25 וכלבת פודל קטנה שהולכים במנהטן של לפני החורף. פשוט סוזי יודעת לזהות שוטרים מקילומטרים. אחרי הכול הם אלו שהכניסו אותה למכלאה. ואני סומך עליה בעיניים עצומות למרות שאני יודע שגם אם השוטרים היו תופסים אותנו זה לא היה עוזר להם במיוחד, כי הם צריכים מישהו שיעיד בבית משפט נגדנו, ואף אחד מהאמריקאים האלה לא יטריח את עצמו לבית המשפט רק כדי לעזור למשטרה.
והיום הכול נראה קצת שונה. בשעה הזאת של הבוקר עוד אין פה כל־כך הרבה אנשים, בעיקר כאלו שהולכים לעבודה ואין להם כוח או זמן לעצור לקנות איזה משהו. ומסביב לשני הבניינים חגים די הרבה זמן עורבים במעגלים. עולים מלמטה, נוסקים גבוה ואז נופלים למטה במהירות חדה, כאילו מתאבדים. אולי איזה מישהו לקח להם את אחד הגוזלים והם מנסים לנקום בו. קראתי בעיתון שזה קורה לפעמים. מספיק שנוגעים בגוזל, אפילו אם זה במטרה לעזור, לסלק אותו משטח החצר למשל, לחבוש או לתת לשתות, וישר האמא מביאה יחד איתה את כל הלהקה והם צוללים עוד פעם ועוד פעם על מי שעשה את זה. לא רק פעם אחת אלא במשך כמה ימים, עד שהם שוכחים. בכתבה שם סיפרו על מישהי שניסתה לעזור לגוזל שנפצע אצלה בחצר וחבשה לו את הכתף, ובמשך ארבעה ימים התנפלו עליה בכל פעם שיצאה מהבית חבורה של עשרה עורבים לפחות, צללו עליה וניסו לנקר אותה, עד שהיא היתה חייבת לצאת מהבית עם מטריה שחורה גדולה מעל הראש כדי שהם לא יוכלו לזהות אותה. "צריך להנמיך פרופיל עד שהם שוכחים," כתבו שם, "הם פשוט מתוכנתים גנטית לזכור את מי שמאיים על הגוזלים שלהם." והאשה אמרה שהלקח נלמד, ועכשיו גם אם גוזל ייפול מת באמצע הסלון שלה היא לא תיגש אליו, אם החיות האלו כל־כך נאמנות אז שיבואו להציל אותו בעצמן.
ואולי העורבים האלו פשוט התבלבלו קצת והם חושבים איכשהו שהבניינים הם אלו שלקחו להם את הגוזלים, כי משום מה הם מנסים עכשיו לנקר את החלונות שלהם מבחוץ, נעמדים על אדן החלון, ומושיטים את הראש שוב ושוב לעבר הזכוכית למרות שזה וודאי מכאיב להם. לפעמים אני חושב שהבניינים האלו הם הדבר הכי יציב שיש לי בחיים כרגע. משהו בידיעה הזאת שכל יום אוכל להגיע לפה, לפרוש את השמיכה מתחתם ולעבוד, גורם לי להיות יותר רגוע. כאילו הם הגב שלי בחיים, מין עוגן כזה שאפשר להישען עליו, במיוחד לאור זה שאומרים שהם עשויים מהפלדה הכי חזקה בעולם.
לא חשבתי שאשאר פה כל־כך הרבה זמן, אבל למרות שאני חושב על זה הרבה לאחרונה עוד לא ממש עשיתי עם זה משהו. העיר הזאת יפה כל־כך. מלאה במכוניות ובמוניות ובתיירים ובאנשים, ואני אוהב את הרעש שלה, שהוא מין רעש מיוחד כזה שגורם לך להרגיש כאילו הכול קורה רק פה, כאילו אתה נמצא בלב העולם וכל השאר קצת פחות מעניין. וגם הבדידות פה היא משהו אחר מבדרך כלל. כאן, כשאתה בודד אז אתה באמת לבד. רק לפני כמה ימים היה פה איזה מקרה שמישהו הלך ברחוב והתעלף, ואף אחד לא עצר לידו, כולם רק המשיכו ללכת, נזהרים לא לדרוך עליו, אבל לא עוצרים לבדוק או להציע עזרה, כאילו שבאותו רגע הם לא באמת נמצאים שם. בסוף ניגשתי אני, ושאלתי אם הוא בסדר. הוא לא ענה, אז הרמתי לו את הרגליים, וביקשתי ממישהי שעברה שם להזעיק עזרה כי לי אין סלולארי. היא התקשרה, ובינתיים הרטבתי לו את הפנים בקצת מים שהיו לי בבקבוק, ובדקתי אם הוא נושם, ותוך כדי ראיתי שהפנים שלו היו רטובים מדמעות, כאילו שלפני שנפל ידע שאף אחד לא יבוא לעזור לו והתעצב נורא. גם בי מתעוררת תחושה כזו לא פעם. כשזה קורה, אני הולך לתצפית שבראש המגדל הצפוני, ומסתכל על העיר עד שאני מתעייף, יודע שחוץ מסוזי מנהטן היא בעצם החברה היחידה שיש לי. מתעוררת איתי בכל בוקר, והולכת לישון בשעות שגם אני נרדם, מלאת זיכרונות מימים אחרים, שבמקרה שלי בדרך־כלל כואבים מדי אז אני משתדל לא לחשוב עליהם כל־כך, פשוט לחיות, ולקוות שיום אחד תגיע איזו הקלה. אולי באמת הזמן יעשה את שלו כמו שאמא שלי אמרה, ואני אמצא את עצמי, ואדע קצת יותר טוב מה אני רוצה לעשות עם הפוטנציאל הגדול והלא ממומש שתמיד אמרו שיש לי. ובסוף האיש ההוא התעורר עוד לפני שהגיע האמבולנס והמבט העצוב בעיניים שלו התחלף בהבעת פחד, אולי כי לא היה לו ביטוח רפואי או שסתם פחד להיות במרכז תשומת הלב. לפעמים גם זה יכול להלחיץ, אז הבנתי כשהלך בלי לומר תודה.
וחוץ מהעניין עם העורבים שחזרו לצלילות הרגילות שלהם, הבוקר הזה מיוחד ורגיל בו זמנית. מין לחות לא רגילה שיש פה באוויר, נעימה, כמו זו שיש לפעמים בתל אביב. וסוזי כל הזמן נובחת, אני לא מצליח להבין למה. כבר עברתי שתי פינות והיא עוד ממשיכה, מפחידה את האנשים. "שקט!" אני אומר לה, "תהיי בשקט!" אבל היא לא מפסיקה ותופסת אותי בקצה של החולצה, כמעט קורעת אותי. "מה יש, חמודה?" שואל אותה, "מה קרה?" הרי אין אפילו שוטר אחד בסביבה, רק הרבה מאוד אנשים שחולפים במהירות. לא מתאים לה.
יפני אחד בחליפת עסקים בא ומחפש את אוסף המילניום שיצא בשנה שעברה, מתעלם מהנביחות של סוזי. "חמישה דולר," אני אומר.
"לא! לא!" הוא נשמע כאילו רוצה להרוג אותי, "חמישה דולר יקר! יקר מדי."
"קח בארבע," אני אומר. נמאס לי להתווכח איתם כאילו אני באמצע הכרמל.
"תודה," הוא מחייך, "תודה רבה."
אחר־כך הוא פותח מולי את האריזה ומתלונן שהמילים לא מצורפות. הנביחות של סוזי מתחזקות. הוא מסתובב והולך לכיוון השני. היא מתחילה לילל. בחיים שלי לא שמעתי אותה ככה, כמו החתולים המיוחמים שהיו רובצים אצלנו ליד הבית. פתאום היא מתחילה ללכת לכיוון ההפוך מהתאומים, נגד התנועה של כל האנשים. אני הולך אחריה כמה צעדים אבל כשאני מבין שהיא לא מתכוונת לעצור אני חוזר אחורה כדי לקחת את הסדין עם הסחורה. היא מחכה בשבילי וכשאני מתקרב היא מתחילה לרוץ באיטיות ומגבירה לאט־לאט את הקצב. אנשים זזים הצידה בגללה, מפוחדים, חושבים שהיא כלבה משוגעת. כשהיא מגיעה לקצה הבלוק היא עוצרת, מחכה לי וכשאני משיג אותה היא מתחילה שוב. אני לא יודע לאן היא מובילה. לא יודע מה קרה לה. ואז היא עוצרת, ואני שם את השק על הרצפה, תופס אותה בידיים ומסנן בעברית, "מה יש לך?" יודע שבכל מקרה היא בטח תופסת את המלים שלי כמו מלמול לא מובן. והיא מצטנפת בידיים שלי, כמו תמיד כשהיא רוצה ללכת לישון, והיא נראית עייפה כל־כך, אולי מתחילה להיות חולה, ואני אומר, "בסדר, בסדר, נחזור הביתה."
היא מלקקת את הפנים שלי בהתלהבות, ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון תחנת הסאבוויי הקרובה, ואני לא יודע למה בדיוק, אבל יש לי תחושה שאולי בכל זאת יהיה היום הזה יום טוב. סוזי ואני נוכל לשבת ביחד בדירה, ואולי אני אכין איזה משהו לאכול, חביתה וסלט, או ספגטי אם נשארה מספיק שמנת במקרר, ואחר הצהרים נוכל לרדת לאחד מבתי הקפה פה ואקח את הבייגל עם גבינת השמנת שאני אוהב, שהיא שמנה מאוד, לא כמו בארץ, לפחות שלושים וחמש אחוזי שומן, ואם מזג האוויר יתבהר קצת אוכל לקחת את סוזי לסיבוב בפארק, היא אוהבת לרוץ בין השבילים שם, ולשחק עם הכלבים האחרים. ואולי גם אני אמצא סופסוף מישהו לדבר איתו, לשבת על ספסל ולשתוק אפילו. "כן," אני אומר לסוזי החכמה שלי בזמן שאני מוריד אותה לרצפה, "באמת הגיע הזמן שנעשה לנו איזה יום כיף."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.