הפללה

1

הרי ירושלים, נחל קטלב. שמש אביב נעימה שוטפת את מורדות ההרים, והצל שהיא מותירה בגאיות מדגיש את רכות חמוקיהם. גדעון צעד בשביל המוכר של נחל קטלב וסקר את סביבותיו, בוחן את השינויים שחלו בפרחים מאז טיולו הקודם. הוא שמח לראות כי שנק החורש, הפרח האהוב עליו, בקע כבר מהאדמה. לא יהיו עוד הרבה כמותו בטווח העין לאורך מסלול הליכתו. זה צמח רב־שנתי, והוא יודע בדיוק היכן לחפש אותו. הוא זיהה אחד בצדו המוסתר של סלע, טיל קטן שחור מבצבץ מהאדמה, והנה עוד אחד לידו...

הוא נזכר בשיחה שהייתה לו במקום זה עם נכדיו. הם מצטרפים אליו מדי פעם.

מדוע הפרחים יפים? הוא שאל.

הגדול לא ענה. הוא ידע את התשובה, אבל בהכירו את סבא ידע שטמונה מלכודת כלשהי בשאלה.

זה המוטציות של האבולוציה, אמר הצעיר, הם נהיו יפים כדי שהדבורים יבואו אליהם ויאביקו אותם.

אתה צודק, אבל לא לגמרי. האבולוציה היא לא 'כדי' אלא 'בגלל', היא אינה תכנית אלא תוצאה. הפרחים הלא־יפים פשוט לא שרדו כי הדבורים לא האביקו אותם.

הגדול הנהן. ואצלך סבא זה הפוך, נכון? אין 'בגלל', הכול 'כדי'. כל מה שאתה מספר לנו יש בו כוונה בשבילנו...

הוא חייך אליו באישור. הילד לא יודע עד כמה הוא צודק. גדעון אהב מאוד את השיחות האלה, אבל גם התייחס אליהן כמו להשקעה לטווח ארוך, להכשיר אותם להיות בני שיח אתו כשהם יהיו גדולים והוא זקן... וגם לאחר מכן... עוד שנה, חשב, אפשר יהיה להתחיל...

הוא המשיך את דרכו בערוץ הסבוך. לפתע הגיע לאזניו קול דיבור, באינטונציה שאינה אופיינית לשיחה בין מטיילים, אלא לנאום, ובשפה הערבית. מטיילים ערבים אינם חיזיון נדיר בנחל, אבל נאומים כן. עוד כברת דרך קצרה והוא הגיע לרחבה מוקפת חורש בצד השביל, שבה ישבה קבוצת בחורים צעירים בחצי מעגל מול איש כבן חמישים, עוטה גלבייה חומה וחובש כיפה לבנה, שהשתתק כשהבחין בו.

גדעון האט וסקר את הצעירים בפנים מאירות השמורות עמו למפגשים עם מטיילים, אך פניהם שלהם היו חתומות. בדחף פתאומי של עניין הוא עצר, פנה לעבר הקבוצה בחיוך מתרחב ואמר:

"שלום לכם, וסליחה על ההפרעה. אני בודק אפשרות של תכנית שלום חדשה, ומעניין אותי מאוד לשוחח עם אנשים צעירים ולשמוע את דעותיהם בנושא זה. אפשר?"

מבטי הצעירים הופנו לעבר הנואם, סבר פניהם לא רפה. הנואם בחן אותו בגבינים מכווצים, ולאחר שהות קצרה השיב:

"זה לא זמן מתאים. אתה מטייל הרבה באזור הזה?"

"כל שבוע."

"מה שמך?"

"גדעון בר."

"תשאיר לי מספר טלפון."

"בבקשה."

גדעון הכתיב את מספרו תוך שהוא מבחין בזווית עינו שאחד הבחורים מצלם אותו. באימפולסיביות הוא הוציא את הנייד מכיסו וצילם את הקבוצה.

"לפחות תמונה, בינתיים. להתראות" הוא אמר בנעימות, ופנה לדרכו.

חצי שעת הליכה נוספת הביאה אותו לקצה המסלול שלו, בית הקפה רב-הר שעל הרכס. במרפסת הנשקפת אל הנוף הוא הסיר את תרמילו והתיישב ליד השולחן החביב עליו, שהיה לשמחתו פנוי. לאחר מספר דקות הוגש לו הקפה, וכמנהגו הוא לגם אותו באיטיות בעת שבחן את האורחים.

כשהוא מגיע לבית הקפה בשבתות המקום תמיד הומה. משפחות של מטיילים, זוגות ומספר גדול של רוכבי אופניים ואופנועים ממלאים אותו בקולותיהם. שבילי הטיול, הנוף ההררי הנפרש למלוא העין והחורש העוטף אותו, כל אלה מהווים אטרקציה בלתי נדלית. אבל בימי שישי נמצאים במקום בעיקר מטיילים דתיים ואנשים שבחרו לקיים שם פגישות עבודה – מורים, קבלנים ולקוחותיהם מהסביבה, ומבקרים בודדים הרכונים על מחשביהם.

לאחר כחצי שעה, כאשר כבר עמד לקום, הגיע אורח חדש. הוא סקר בעיניו את היושבים כמי שמחפש את מי שעמו קבע פגישה. כולם עסוקים בשלהם, חשב גדעון, אתה הגעת ראשון, שב וחכה. אבל האורח לא התיישב ליד שולחן פנוי; עיניו התקבעו על גדעון, ובלי להסב את מבטו ממנו הוא ניגש אליו.

"שלום, אתה גדעון?"

"כן, זה אני" ענה מופתע.

ללא כל גינוני נימוס משך האורח כיסא והתיישב מולו. תנועותיו היו תכליתיות אך נטולות גסות, ציין גדעון לעצמו.

"אני מיכה."

הוא הוציא נייד מכיסו ובחן את המסך ואת פניו של גדעון.

"מתאים" אמר והקליד בזריזות במכשיר.

הנייד של גדעון צלצל.

"גם זה מתאים," אמר והניח את המכשיר על השולחן. "אתה מכין תכנית שלום? אין מספיק כאלה?"

"אני לא מכין תכנית. אני מוטרד מכך שאין תכנית לממש אף אחת מהתכניות הקיימות, ומנסה ללמוד את הנושא."

"אם כך, אתה מתכוון לתכנית להשגת שלום ולא מתווה שלום."

"נכון. משהו שאפשר לעשות גם בלי שהמפלגה הנכונה תגיע לשלטון, כי לא בטוח אם ומתי זה יקרה."

הנייד של מיכה רטט קצרות. הוא הרים אותו וקרא את ההודעה שהופיעה עליו.

"הודיעו לי שאפשר לדבר. אתה בסדר."

גדעון כבר הבין פחות או יותר מי האיש.

"נרגעתי. ואתם?"

מיכה חייך. "גם אני שואל את עצמי לפעמים. אבל זה מה שיש, אנחנו משתדלים."

"מה שיש זה הארגון שלכם, ההוראות שאתם מקבלים, או המצב?"

"הכול ביחד וכל אחד לחוד."

"ברור. אני מקשיב. מה הביאך הלום, הערבים בוואדי?"

"כן. בין החבר'ה האלה שצילמת יש מישהו שאסור שייראה. אני לא יודע מה חשבת לעשות עם התמונה, אבל אני מבקש שתעביר לי את הקובץ, ותמחק אותו אצלך."

"זהו?"

גדעון הוציא את המכשיר מכיסו בנכונות לשתף פעולה, שלח את הקובץ לכתובת שמיכה מסר לו, ומחק אותו אצלו.

"אתה רוצה לבדוק שלא שלחתי אותה לעוד מישהו?"

"לא שלחת."

מיכה קם מהשולחן. "תודה על שיתוף הפעולה. בהצלחה." הוא הושיט את ידו וגדעון לחצה.

"שלום ולהתראות."

"להתראות."

הגבר הזה, שעד שהוא מתחיל לדבר אי אפשר לדעת אם הוא יהודי או ערבי, מבוגר ונאור מדי לביצוע שליחויות כאלה, חשב.

הוא קם, הכתיף את תרמילו ויצא לדרך חזרה. אני מבין את הסיטואציה, חשב, אבל לא לגמרי. מי שדיווח על הפגישה ושלח את התמונה שלי הוא בוודאי מי שצילם אותי, ואותו לא כל כך ראיתי. אז מה, הוא איתם או נגדם? ומי בדיוק הם? השב"כ, כנראה, סיכם לעצמו.

בדרכו חזרה בחר במסלול שעובר בדיר-א-שייח'. מבנה מוסלמי-סוּפי שנבנה בשלהי המאה ה־17 על שרידי כפר נוצרי. הוא פגש שם פעם מטיילים ערבים ועדכן אותם בנתון היסטורי זה. ייתכן שהאתר מעניין גם את החבורה ההיא, חשב, ואולי אפגוש בהם ותהיה לי הזדמנות לבחון אותם שוב. אבל הם לא היו שם.

בבית הוא סיפר לאשתו על האפיזודה הקטנה עם השב"כ.

מה פתאום פנית אליהם, שאלה. כשאתה מדבר עם מטיילים אחרים זה רק בשביל לספר להם משהו על הסביבה. רגע, אני מבינה... זה קשור בהתלבטויות שלך...

בזמן האחרון הם שוחחו על האפשרות שיפרוש מעבודתו וימצא לעצמו עיסוק בתחומים אחרים. יש לנו מספיק, ואתה נעשה יותר ויותר מתוסכל בעבודה. תתחיל לצייר, תלמד משהו חדש באוניברסיטה, הייתה דוחקת בו. תלמד מדעי המדינה, אני רואה שהמצב הלאומי מציק לך יותר ויותר, זה נהיה ה'תחְאיב' שלך.

...אני יודעת... רצית לשמוע שיעור לדוגמה במדעי המדינה.

כנראה. אבל לא נתנו לי להיכנס לכיתה...