הפמיליה 4: דנטה מרסלו

פרק 1

שליטה אינה תמיד שוות ערך לכוח.

דנטה מרסלו מעולם לא היה מודע כל־כך לנכונות ההצהרה הזאת עד עכשיו. "ארבעים אחוז מתעשיות מרסלו הן בבעלותי. אתה לא יכול – "

"אני יכול," אנטוני קטע אותו בקור רוח, "חמישים אחוז בבעלותי. לג'ובאני יש עשרה. אני מחלק את הדיבידנדים, דנטה."

דנטה מצמץ, אגרופיו מתהדקים בצידי גופו. החלונות הענקיים שהשקיפו על העיר היו מחזה מוכר שהעניק לו נחמה. הוא בילה שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע בבניין הארור. 'תעשיות מרסלו' תמיד היה העסק שלו לא פחות משל אביו. זה לא היה הגיוני.

"הגיע הזמן שתעמוד על שתי רגליך," אנטוני אמר, "אתה מסוגל לכך, אז תראה לי."

"לעמוד על שתי רגליי?" הזעם של דנטה התפשט בכל גופו. "אני בן עשרים ושמונה. אני עובד בחברה הזאת מהיום שבו סיימתי את – "

"עבדת אצלי."

"זה מגוחך!"

"כן? אנטוני פתח לרווחה את זרועותיו. "אני מבקש ממך משהו פשוט."

"אתה הופך לגמרי את כל החיים שלי. את כל מה שעבדתי בשבילו."

"לא, את כל מה שאני עבדתי בשבילו. עכשיו אני רוצה לראות מה אתה יכול לעשות. תאתגר אותי, תתחרה בי, תתעלה עליי, אבל אתה לא יכול להיות אני, דנטה. אתה מוכרח להיות אתה."

אביו דחף את עצמו מקצה השולחן, הסתובב והרים פיסת נייר. הוא הושיט לדנטה את הצ'ק וחיכה בסבלנות שייקח אותו. "קדימה," אמר.

דנטה בחן את הצ'ק, שהופיעו עליו יותר מדי אפסים. הוא נחר בסלידה. "לך תזדיין. אני לא רוצה את הכסף שלך, אבא."

"אלה המניות הפדויות שלך, לא שלי."

הוא לא האמין כמה אדיש היה אביו סביב העניין הזה. כאילו כל ההצגה הזאת הייתה כלום בשבילו. "שרוף את הצ'ק," דנטה סינן, "אני לא רוצה אותו."

"לעגת לכל מה שביקשתי ממך. אתה אמרת את זה, בן. אתה בן עשרים ושמונה, כמעט עשרים ותשע. לא מדובר רק ב'תעשיות מרסלו' כרגע. תחשוב על זה. אם לא תעשה צעד עצמאי ותתחיל את חייך, אאלץ אותך לעשות את זה."

דנטה בלע את הזעם שצרב את גרונו. "אתה מדבר על נישואים. שוב." ועושה את זה בצורה מחורבנת, דנטה חשב לעצמו.

"החברה הזאת היא רק דבר אחד," אביו חזר, "אבל זו התחלה."

"אני – "

"אתה מסוגל, דנטה. תראה לי."

* * *

דנטה פתח את דלת המשרד בפראות רבה כל־כך עד כי נחבטה בקיר. ג'יו קם מהכיסא, וכיוון אקדח לעבר הדלת.

"מה אתה פאקינג עושה? רוצה שיעיפו לך את הראש?" ג'יו נבח.

"ידעת?"

"ברצינות, חרא כזה יגרום לך לחטוף כדור בסוף, דנטה. יש לנו עניינים ברחובות עכשיו והדבר האחרון שאני צריך זה אנשים שרצים לתוך המשרד שלי כמו אידיוטים. יש לך מזל שאני קודם מסתכל ורק אחר כך יורה. אבא או לוסיאן כבר היו מפוצצים את התחת המטומטם שלך."

דנטה התעלם מהתרעומת של אחיו. "ידעת?"

ג'יו הניח את האקדח על השולחן. "רק שאלתי – "

"אני מדבר לגבי מה שאבא התכוון לעשות איתי בהקשר של 'תעשיות מרסלו'. ידעת?" הבעת פניו של אחיו הצעיר העידה על כך שלא ידע. דנטה התיישב בכבדות על הכיסא הקרוב ביותר ומרירותו געשה. "אני מניח שלא הייתה סיבה שתדע. הוא לא זקוק לחתימה שלך. אתה מחזיק רק בעשרה אחוזים מהמניות."

"ואני אפילו לא משתמש בהן," ג'יו אמר כאילו אחיו צריך כבר לדעת, "אני מקבל תשלום פעם בחודש, והוא נכנס לתוך חשבון שאני אף פעם לא נוגע בו."

דנטה הביט בו. "אז מה, לעזאזל, אתה עושה בו?"

"משלם מיסים ומעביר את הכסף בין חשבונות אחרים כדי להסתיר העברות כספים לא חוקיים."

הגיוני. "זה משוגע לגמרי."

"מה קרה?" ג'יו שאל, שוקע לתוך הכיסא שלו.

"הוא שילם לי את הדיבידנדים שלי." דנטה העווה את פניו, נזכר בצ'ק שזרק לפח האשפה של אביו. "ניסה. סירבתי לכסף."

"כמה?"

"זה באמת מה שמעניין אותך לדעת?"

ג'יו משך בכתפיו. "אני סקרן לדעת מה שווי החברה."

"ארבע מאות מיליון."

"וואו."

"כן," דנטה השיב באנחה. "הוא בכול, אתה יודע. ל'תעשיות מרסלו' יש נגיעה בכול. בחמש השנים האחרונות בלבד הערך שלה הוכפל."

ג'יו כחכח בגרונו והעיף מבט בדנטה. "מאז הצטרפת, אחרי הקולג'."

"בדיוק."

"אבל התמקדת בפרויקטים של פיתוח, בנדל"ן ובהשקעות. אבא נכנס בכל התחומים בכל מקום, כולל באלה."

דנטה הזעיף פנים. "מה אתה מנסה להגיד?"

"שאתה ממקד את תשומת הלב שלך בתחומים שבהם אתה נהדר, לא רק טוב."

"אז?"

"אז, למה שאנטוני יחזיק אותך במקום שרק יעכב אותך במקום לעודד אותך להתמקד בכמה חזיתות?"

"לך להזדיין," דנטה מלמל, זעמו חוזר להתפשט בגופו. "אתה לא מבין."

"למה? מפני שאין לי דירה בשווי עשרים מיליון דולר בשדרה החמישית ואני גם לא רוצה אחת? פאק, דנטה, אני מבין את הנקודה של אבא, גם אם הוא מביע אותה בצורה מחורבנת. הוא יגרום לך לעשות את מה שאתה טוב בו, במקום לאלץ אותך בסופו של דבר לקחת פיקוד על חברה שאתה עלול לא לרצות בעוד שלושים שנה."

"יש סיבה לכך שהחברה נקראת 'תעשיות מרסלו', שמוק."

ג'יו הנהן. "בטח, אבל חברות נמכרות כל הזמן והוא בן חמישים ושמונה."

דנטה הטה את ראשו, משהו בטון של אחיו לכד את תשומת ליבו. "מה הקשר לגיל?"

"כלום. אני לא מתכוון לזה ככה, פשוט – "

"שקרן. מה אתה לא מספר לי?"

ג'יו לא פגש במבטו. "דנטה – "

"ספר לי," דנטה דרש.

"לפני כמה חודשים, אחרי ההטבלה של ג'ונתן..."

"כן, תמשיך."

"זה לא היה קשור רק ל'תעשיות מרסלו', נכון? היום, מה שהוא אמר לך, זה היה משהו גדול יותר מהעסק, אני צודק?"

דנטה נעל את הלסתות שלו. "אולי."

"זה מה שחשבתי."

דעתו של דנטה בנושא נישואים הייתה ידועה היטב למשפחתו. כלומר, הוא לא רצה להתחתן. חייו היו אירוע מתוכנן היטב וכך תמיד היה. המטרה החשובה ביותר שרצה להשיג הייתה ממש מעבר לפינה – להיות הדון של משפחת מרסלו, משפחת קוזה נוסטרה. לא יביאו את מועמדותו בחשבון עד שתהיה לצידו אישה שתיקח את שם משפחתו. זה היה אבסורד, אבל זו הייתה הדרישה של הקומיסיון.

"אבא כבר אמר לך?" ג'יו שאל.

דנטה הזעיף פנים. "אמר לי מה?"

"אני לא מאמין שהוא לא דיבר איתך. יש לנו פגישת קומיסיון בעוד שישה חודשים."

סבלנותו של דנטה התפוגגה. "דיבר איתי על מה?"

"אני לא מופתע מכך שהוא משלם לך את הדיבידנדים ושהוא מאלץ אותך לעשות את הדברים שלך, בטח ובטח בהקשר של 'תעשיות מרסלו'. הוא מתכונן לפרוש." דנטה השתתק. "לוסיאן לא ייקח פיקוד על המשפחה. אני צעיר מדי ואין לי את מה שנדרש. יש לך שישה חודשים לסדר את החרא שלך. אתה יוצא עם מישהי?"

דנטה נשען לאחור על הכיסא והסב את תשומת ליבו לתקרה. "לא."

"אפילו לא למטרת סטוץ?"

"טוב, זה לא מה ששאלת, אח קטן. ברצינות, אין לי הרבה זמן אפילו לזה בתקופה הזאת."

"אם מישהי טובה מספיק לשכב איתה, למה היא לא טובה מספיק לצאת איתה?"

דנטה יכול היה לשאול את אחיו את אותו הדבר לגבי מפגשיו עם נשים בעבר, אבל ג'יו היה נשוי עכשיו אז הפואנטה תרד לטמיון.

"אלה רק נישואים," ג'יו המשיך, "ממה אתה מפחד?"

לא להיות מסוגל לתת לאישה את הדברים שהולכים יד ביד עם נישואים ועם אהבה. להיכשל בדבר אחד בחיים שאמור להיות פשוט, אבל כנראה לא יהיה. להתחיל משהו עם מישהי ולגלות שזה מוכרח להסתיים. דנטה לא הודה בדברים האלה בקול. "אישה לא תהפוך אותי לבוס טוב יותר."

"אבל היא עשויה להפוך אותך לאדם טוב יותר, ואני מתאר לעצמי שזה הדבר שממנו אתה הכי מפחד."

* * *

שבוע לאחר מכן דנטה מצא את עצמו מוריד כוס רום וקולה בעודו מקשיב לגברים נובחים זה על זה.

"אני אומר לך, יש בעיה ענקית ברחובות עכשיו," ג'יו אמר בתסכול.

"ברחובות שלך אולי," לוסיאן השיב, "שלי בסדר."

"גם שלי," ליאו, הקאפו, אמר.

"שלי חווים איזו נפילה," אמר ואל, קאפו נוסף של משפחת מרסלו. "אני עם ג'ובאני בעניין הזה. משהו קורה פה."

"הקוק, כן?" ג'יו שאל.

"בעיקר," ואל הסכים. "אני לא מוכר בכלל. קוק מוכר, לוסיאן. זה כמו למכור סוכריות קופצות או משהו."

"אני יודע שזה מוכר כמו שצריך מפני שאין לי בעיה למכור אותו." לוסיאן נשף בחדות והעיף מבט בדנטה. "מה אתה חושב?"

דנטה משך בכתפיו. "אנחנו מייבאים את החרא אז קשה לומר."

"איך הייבוא קשור לזה שאנחנו לא מוכרים את החומר ברחובות?" ליאו שאל.

דנטה היה במרחק יריקה מלומר לליאו לאכול את האקדח שלו. לא הייתה לו סבלנות לשטויות היום. חוץ מזה, הוא לא היה אמור להתמודד עם הבחורים האלה היום. אחת לחודש, כל תשעה־עשר הקאפו של משפחת מרסלו התאספו ושילמו לאביו של דנטה את החלק שעליהם לשלם, שבעים אחוזים מכל רווחיהם, ולאחר מכן כולם שתו ודנו בנושאים בוערים. אנטוני מעולם לא פספס יום תשלומים, למיטב זיכרונו של דנטה.

דנטה העיף מבט בשעונו. אביו איחר כבר בשעה. איחור בלתי נתפס עבור הדון. "איפה אנטוני?"

כל הנוכחים התעוררו בשמעם את השאלה. אף אחד מהגברים לא היה לגמרי מופתע מכך שאנטוני לא היה שם, אבל הם התעניינו בכך שדנטה שאל את השאלה.

"חשבתי שאתה תדע. גם פולי לא כאן," ג'יו אמר במצח מכווץ.

"למה שאני – " הוא סתם את פיו לפני שיאמר משהו מטומטם. אנטוני, פולי ודנטה היו בעלי הדרג הגבוה ביותר במשפחה שלהם. זו הייתה אחריותו של דנטה לדעת מה בדיוק קורה עם כל הבחורים סביבו, היות והוא סגן הבוס. אם יאמר שאינו יודע מה קורה, הוא ייראה כמו אידיוט. הוא ממש לא היה צריך את זה. "כבר אחזור," דנטה אמר וקם מהשולחן.

הוא וידא שאף אחד לא רואה, שלף את הטלפון הנייד וצלצל לאביו. הוא לא דיבר עם אביו כבר שבוע, מאז המריבה. זה לא היה דבר שגרתי אצלם, אבל הוא עדיין כעס. דנטה הניח שאם יתפוס קצת מרחק מאביו, חלק מהכעס ישכך.

זה לא קרה.

"צ'או," אנטוני ענה לטלפון בטון עליז מדי לטעמו.

לעזאזל עם נימוסים. זה לא היה הזמן לזה. "איפה אתה?" דנטה שאל, "זה יום התשלומים והקאפו מחכים לך."

"אני לוקח את אימא שלך לארוחת ערב ולסרט. היא קנתה שמלה חדשה. רציתי להשוויץ בה."

"מה?"

"אמרתי – "

"דיו, שמעתי אותך. איפה פולי, לכל הרוחות?"

"משחק באולינג."

באולינג?

דנטה הביט בקיר, תוהה מה, לעזאזל, חייו הפכו להיות. "אתה רציני?"

"אתה יכול להתקשר לפולי ולשאול אותו באיזה אולם הוא נמצא ואם אתה לא מאמין שיש לי תוכניות עם אימא שלך, אתה מוזמן לדבר איתה. היא יכולה לספר לך איזה סרט נראה אחרי ארוחת הערב."

"לא, לעזאזל, אני לא רוצה לדבר עם א – " דנטה עצר את עצמו, צובט את גשר אפו. "בבקשה תגיד לי שהגיל שלך מבלבל אותך, ששכחת איזה יום היום וזו הסיבה לכך שאתה עושה לי את זה אחרת הדבר היחיד שאני יכול להסיק מכל זה הוא שאתה מתנהג כמו שמוק בגלל שבוע שעבר."

אנטוני היה בשקט במשך פרק זמן ארוך מדי ואז שאל, "קראת לי זקן?"

"אבא – "

"לא, עכשיו הרגזת אותי, קראת לי זקן. זה לא מתקבל על הדעת. אני לא מגיע היום, תתמודד עם זה כפי שהיית מתמודד עם המצב בכל זמן אחר."

"אתה כאן בכל זמן אחר!"

"באמת?" אנטוני שאל.

"תגיד לי, זה בגלל השבוע שעבר?"

"אלוהים, בן. בחייך. למה שאכעס בגלל השבוע שעבר? אני קיבלתי החלטה להוציא אותך מהחברה, לא אתה. אני רציתי שזה יקרה. זה בסך הכול יום תשלומים, דנטה. אתה תשלים לי את החסר ותעדכן אותי בכל מה שהפסדתי."

"יש עניינים שהבחורים רוצים לדבר איתך עליהם," דנטה אמר בניסיון לגרום לאביו לחשוב בהיגיון. הוא לא הצליח להבין את ההתנהגות המפתיעה של אביו ואת חוסר העניין הפתאומי בפמיליה שלו.

"אז הם יכולים לדון בזה איתך," אנטוני השיב, "כפי שעשו בחודשים האחרונים, בכל יום תשלומים."

דנטה כיווץ את גבותיו, שוקל את מילותיו של אביו. "אבל אתה תמיד היית שם."

"בצללים. המעורבות שלי קטנה מאוד. אם לא שמת לב שנתתי לך לקחת את המושכות מדי פעם, זו אינה אשמתי. אתה צריך לבדוק את כישורי ההבחנה שלך. אתה תזדקק להם בקרוב."

דנטה היה המום, והרגיש כאב ראש נורא ממשמש ובא. "יכולת להתקשר אליי, אבא. להכין אותי לכך שלא תהיה."

"קו הטלפון פתוח משני הצדדים, בן. לא אני הייתי מריר כל השבוע, אלא אתה. במקום לנסות לדבר איתי על הדברים או אפילו לספר לי מה אתה חושב לעשות אחרי 'תעשיות מרסלו', החלטת להתעלם ממני. אפשרתי לך."

"אתה גורם לי להיראות כמו אידיוט כאן."

"לא, אני גורם לך להיראות כמו דון."

ובזאת, אנטוני ניתק את השיחה.

"הכול בסדר?"

דנטה החליק את הטלפון לכיס מכנסיו והסתובב ללוסיאן. אחיו הגדול ניגש אליו בשקט, אבל דנטה ידע שהוא שם עוד לפני שלוסיאן הוציא מפיו מילה. "אני לא יודע."

לוסיאן הרים גבה בשעשוע. "זו תשובה מחורבנת."

"אבא לא מגיע."

"תיארתי לעצמי."

למה אף אחד אחר לא מופתע בכלל? "אני חושב שהוא לא יבוא למפגשים האלה בזמן הקרוב," דנטה הוסיף.

"גם את זה תיארתי לעצמי," לוסיאן אמר במשיכת כתף. "מה קרה?"

דנטה פגש במבטו הרגוע של אחיו. "אני מוכן לכל המשתמע מזה?"

"אנחנו נגלה."

* * *

"אנטוני עם אשתו ואינו יכול להגיע ופולי עסוק, אז נמשיך כפי שאנחנו עושים תמיד," דנטה אמר.

"בטח."

"הבנו, בוס."

"אז חוזרים לעניין הקוק," ג'יו אמר, מהנהן לעברו של ואל.

דנטה לא הביע הפתעה כשפנו אליו כבוס. בכל מקרה, נראה היה הגיוני להתנהג כאילו הכינוי הולם אותו. "כן, חזרה לעניין הקוק."

דנטה נשען לאחור ונקש באצבעותיו על השולחן בזמן שהגברים אמרו את דבריהם. מאחר שאנטוני הבהיר היטב את עמדתו לגברים על ידי כך שלא נכח ביום התשלומים, ובנוסף לכך גם פולי לא נכח בפגישה, התפקיד של דנטה היה ברור לכולם. בהיותו ממלא תפקיד הבוס השליטה הייתה בידיו והיה עליו להתנהג בהתאם אז במקום לשבת ליד השולחן כפי שעשה קודם לכן, עמד, מפקח על הכול.

"אין כל עניין," ליאו הצהיר, מנופף בידו בביטול בכיוונו של ג'יו. "הוא פשוט לא רוצה להודות בכך שהוא מאבד את המגע שלו. לקפטן יש בעיות, אבל הן בראש שלו."

ג'יו נחר בבוז. "מה, לעזאזל, אמרת עכשיו?"

דממה השתלטה על החדר וכל העיניים נפנו לשני הקאפו שנראו כאילו ייכנסו ראש בראש. דנטה לא יכול היה לאפשר לשניים האלה לריב, גם אם אחד מהם היה אחיו. זה ישליך רע עליו אם הבחורים יתחילו להילחם בינם לבין עצמם.

"תירגעו, שמוקים," דנטה הזהיר, "אני לא במצב הרוח המתאים לחרא הזה."

ג'יו לא הוריד את מבטו הזועם מהקאפו היריב, אבל שמר בבטן, ברוב חוכמתו, את ההערה המתחכמת. פאק, עמד להיות יום ארוך.

"מאחר שהצוות של ג'ובאני לא היחיד שסופג מכה עם המוצר הזה, אני נוטה לחשוב שמדובר במשהו שכדאי לבחון לעומק," דנטה אמר, אצבעותיו נוקשות על השולחן.

"מובן שתחשוב כך," ליאו מלמל.

דנטה הרים גבה. "סליחה?"

"אני רק אומר... בוס."

דנטה לא אהב את האופן שבו ליאו אילץ את עצמו לומר את ביטוי הכבוד בטון רגוע. "תוציא את זה, ליאו."

"טוב, אתה יודע... הוא אח שלך..."

איזה בולשיט. "שפוך את זה כבר. אם יש לך בעיה, אני מוכן לשמוע. אם אתה נמושה ולא מדבר, אז תשב על התחת הפחדן שלך וסתום את הפה לפני שאתפור אותו ואוודא שלא תוכל לדבר, אני ברור?"

השפם הקצרצר של ליאו רטט. "כן, בוס. הבנתי."

"יופי. אז ממשיכים. ג'יו, אתה לא הצוות היחיד, נכון?"

"לא," אחיו השיב, "הרחובות של ואל מגיעים ממש עד שלי, ומאחר שאנחנו מנהלים את רוב האזור הזה יחד, הגיוני שגם הוא ירגיש נפילה. והוא מרגיש. נכון, בן אדם?"

"בערך שלושים אחוז בחודשיים האחרונים, הייתי אומר," ואל אישר במשיכת כתף. "לפחות לפי הבחורים שלי."

"אצלי לא," לוסיאן הוסיף ממקומו ליד דנטה. "אבל זה לא אומר שלא קורה משהו באזור הזה. אני מרוחק קצת מהרחובות של ג'יו ושל ואל, ואני מוכר לקבוצה אחרת לגמרי. ואל צדק, קוק מוכר, לא משנה מה המחיר או נתח המוצר. הוא מוכר יפה, כל עוד אנחנו הצוות היחיד שמוכר ואין תחרות."

"ונכון לעכשיו, הוא לא מוכר יפה," דנטה אמר, חושב על ההשלכות. "יש דיבורים?"

"לא מהבחורים שלנו, רק שהוא לא נמכר באותה המידה," ג'יו השיב.

דנטה נאנח והרים את מבטו לתקרת המועדון. "אנחנו מייבאים את המוצר אז זה גורם בעיה מסוימת."

ליאו, בהבעה חמוצה, אמר, "אני עדיין לא מבין, איך?"

"זה פשוט, למען האמת. אנחנו לא שולטים באנשים שמספקים לנו את המוצר, אנחנו רק מבקשים את המוצר, דורשים כמות, אוספים ומשלמים עבור המשלוח, ומשם אנחנו שולטים בעניינים. אין לנו מושג אם מישהו מתמחר נמוך מאיתנו מול הספקים. מעבר לכך, הספק עלול לערבב את המוצר על האונייה, להוריד מאיכות המשלוח שלנו ולחלק את השארית לצד שלישי."

"ובכל זאת אנחנו נשלם מחיר מלא," לוסיאן הוסיף.

דנטה הנהן. "כן, הבעיה היא שזו לא עובדה ומעולם לא הייתה לנו בעיה מהסוג הזה. הספקים שלנו סוחרים בסמים, אבל תמיד היו אמינים מבחינת עסקים. אם הם דופקים אותנו, אנחנו דופקים אותם."

"מי אידיוט מספיק כדי לעשות את החרא הזה בטריטוריה של מרסלו?" שאל כרמן, קאפו מבוגר יותר.

"אני מניח שאנחנו צריכים לגלות," דנטה השיב. "אני רוצה שכולכם תהיו על העניין הזה כמו זבובים על חרא."

"נראה מה אפשר לעשות," לוסיאן אמר.

"לא נצטרך לחטט יותר מדי, יש להניח," ג'יו הסכים.

שתי מעטפות על השולחן לכדו את תשומת ליבו של דנטה, מזכירות לו מה מטרת היום הארור. "ולפני שכולכם תתחילו לריב ולהתווכח שוב כמו חבורת כלבים, שלמו את הכספים שעליכם לשלם כדי שאוכל להעמיד פנים שאכפת לי, בסדר?"

"כן, בוס," נשמעו הדים בחדר.

לוסיאן צחק בשקט בעוד המזומנים החלו לזרום ושטרות נספרו כמו בכל מפגש. לדנטה היה עניין אחד נוסף להעלות ואז יוכל להוריד כמה משקאות ולחזור לדירתו. "ליאו, עוד משהו."

הקאפו הרים גבה יהירה. "מה העניין?"

"הפרצוף שלך," דנטה אמר בגיחוך.

שוב הרעש סביבם נדם.

"הפרצוף שלי?"

"הבלגן מעל השפה שלך. תדאג שזה ייעלם."

"אבל – "

דנטה הרים את ידו. "הכללים ברורים. בלי שיער פנים. אני לא ממציא את הכללים הארורים, רק אוכף אותם. תדאג שזה ייעלם עד החודש הבא."

הלסת של ליאו התהדקה. "והזיפים של ג'יו לא מפריעים לך בכלל?"

"הוא לא מגדל שפם, שמוק. זה לא אותו דבר."

"כן," ג'יו אמר, מחייך כמו אידיוט, "חוץ מזה, אני לא הולך עם הלוק הזה כדי להיראות חמוד. אני הולך עם זה כי אשתי אוהבת את התחושה על – "

"ג'יו," לוסיאן הזהיר.

"התכוונתי לומר הלחי שלה, ראש מלוכלך."

דנטה צחק. "לא נכון." עסקים כרגיל.

* * *

אימו של דנטה וגיסותיו הגישו מטעמים לשולחן בזמן שהשיחות זרמו בקלילות. דנטה הניח שהמסורת של ארוחת ערב גדולה עם המשפחה המצומצמת והחברים הקרובים לא תשתנה לעולם. הוא תהה מי יהיה הבא בתור לקחת על עצמו את משימת האירוח, האכלת עשרים אנשים או יותר, אחרי בוקר וצהריים ארוכים בכנסייה.

"איך הלך לך ביום רביעי?" אנטוני שאל את פולי מראש השולחן.

"שברתי את השיא של עצמי."

אנטוני צחק. "אתה השוטה היחיד שאני מכיר שעדיין נהנה לשחק באולינג."

"זה יופי של תחביב," פולי התגונן.

"זה באולינג."

"ומה אני אמור לעשות, חבר? לאסוף סכינים ומכוניות כמוך?"

"עדיף על פני לזרוק כדור על כמה פינים."

צחוק מילא את חדר האוכל, וגם צחוקו של דנטה נשמע. לוסיאן רכן קרוב יותר לדנטה, מנמיך את קולו. "לג'יו יש חדשות בנוגע למה שדיברנו עליו ביום רביעי."

"כן?"

דנטה תהה למה אחיו הצעיר לא אמר משהו. ג'יו ישב לימינו, למען השם. מצד שני, ג'יו היה שקוע בשיחה עם אשתו, וכשקים הייתה בתמונה ג'יו לא גילה עניין רב באף אחד אחר. דנטה הפסיק לתהות.

"אני חושב שהוא היה מעלה את זה בבוקר לפני הכנסייה, אבל הוא מנסה משהו חדש, לא לעורר את כעסו של אבא כל הזמן, אתה יודע."

דנטה גלגל עיניים. "בלי עסקים בימי ראשון. אז מה החדשות?"

"תפסיקו להתלחשש שם," אנטוני דרש.

דנטה שיגר במומחיות אצבע משולשת לעברו של אביו בלי שאימו תראה, בזמן שססיליה התיישבה ליד השולחן. דנטה הסתובב שוב ללוסיאן והזעיף פנים. "בעוד חודשיים אהיה בן עשרים ותשע ואתה תהיה בן שלושים, והוא עדיין ינבח עלינו הוראות מהצד השני של השולחן."

"הוא לא ישתנה," לוסיאן צחק בשקט.

ססיליה הסיחה את דעתו של אנטוני כשדיברה איתו על איזה קונצרט שרצתה ללכת אליו, ודנטה ניצל את שעת הכושר. "בכל מקרה, חדשות." דנטה הרים את מפית הבד, פתח ופרש אותה על רגליו. "מה העניין?"

"מתברר שצוות קטן עושה את העסקים שלו במחיר נמוך בהרבה משלנו, ולפי חלק מהמקורות, הם מוכרים מוצר איכותי יותר." לוסיאן חיקה את פעולותיו של דנטה עם מפית משלו.

"מה, הם מוכרים לדילרים?"

"לא, הם גם סוחרים בזה. אני חושב שזו הסיבה לכך שהם חמקו מתחת לרדאר שלנו ועשו נזק לפני שהספקנו להבחין בכך."

דנטה רטן בשקט. "זו בעיה."

"אני יודע."

"לא, אתה מסתכל על זה מנקודת מבט של קאפו שמאבד כסף. אני רואה את זה כעניין טריטוריאלי. אף אחד לא אמור לעבוד ברחובות שלנו אלא אם אנחנו יודעים על כך וישבנו איתו כמו שצריך כדי שיבינו את הכללים."

"גם זה," לוסיאן הסכים.

"מישהו רצה ללכוד את תשומת הלב שלנו."

"יכול להיות."

דנטה שקל את הרעיון. "אבל למה?"

"זה התפקיד שלך לגלות למה."

כן, דנטה היה מודע לכך. "צור קשר, תקבע פגישה, ותעשה את זה מהר."

"או־קיי."

"דנטה!" אנטוני קרא מצידו השני של השולחן, "תעשה לנו טובה ותברך על האוכל."

דנטה הניח שהתפלל די והותר היום בכנסייה, אבל לא היה לו כל עניין להרגיז את אביו לאחר שהתעלמו זה מזה במשך יותר משבוע. יותר נכון, דנטה התעלם מאביו.

אנטוני אף פעם לא עשה דברים רק כי רצה לעשותם. תמיד הייתה סיבה והיא לרוב הייתה טובה. דנטה החליט שיזכיר לעצמו את העניין הזה בכל פעם שהכעס ישתלט עליו, כשיחשוב על כך שאנטוני שילם את הדיבידנדים שלו והוציא אותו מהחברה. הגיע הזמן לשחרר את החרא הזה. זה לא אומר שדנטה לא יעשה גיהינום לאביו בשוק פיתוח הנדל"ן כשיחזור לעניינים.

"בטח, פאפא." דנטה חייך והושיט ידיו לאחיו כדי שיצטרפו אליו לתפילה. האחים לקחו את ידיו המושטות. הוא חיכה עד שכל הנוכחים יצמידו ידיים לפני שהתחיל. "אבינו שבשמים..."