הפנטזיות של שירלי כהן: פנתרה שחורה

הקדמה לספר

שלום לך קורא יקר ואהוב שלי.

שלום גם לך קוראת יקרה מפז ואהובה שכמוך.

אני מאוד רוצה להודות לך על רכישת הספר הפנטזיות של שירלי – "פנתרה שחורה".

האמת היא שהתגעגעתי אליך, האם התגעגעת אלי?

אני לא שואלת כדי לפלרטט כי תכלס אנחנו לא ממש מכירים אבל מעניין אותי האם הספר הקודם שלי, "הפנטזיות של שירלי חלק א" יצר אצלך שינוי כלשהו?

האם המסע האישי שלי, המרד, הסקרנות, היצריות והרצון לחקור את עמקי נשמתי, עמקי גופי ונפשי גרם גם לך תזוזה כלשהי?

האם התהודה שאני מבטאת דרך הכתיבה שלי השפיע עליך באופן כלשהו?

האם מרד גיל ההתבגרות המאוחר שלי יצר גם אצלך שינוי כלשהו?

אני חייבת לציין שעלי זה השפיע ואפילו מאוד.

אני עוברת תהליכים עצומים של היפתחות לעצמי, לעולם, לגוף שלי, לנשמה שלי, ליחסים שלי עם בעלי, ליחסים שלי עם העולם, עם העבר שלי, מול ההורים שלי.

מעמדה של הימנעות, פחד, הסתגרות, חשש מעצמי, מהעוצמות שלי ומהעולם. חשש להתמודד עוד פעם עם כאב, יגון, צער ומרתפים אפלים שכבר נמאס לי לאוורר ואני מתחילה לשנות גישה.

הגישה החדשה מאופיינת בעיקר בסקרנות, התפעלות, רעב לעסוק בכל מה שפספסתי בגלל אשמה, קושי, בורות, בערות, חינוך נוקשה והפנמה של כל המעצורים החיצוניים האלה לעמקי נשמתי כך שאני כבר הפכתי להיות הסוהרת הכי משמעותית של עצמי.

ולא רק סוהרת אלא שופטת, קטגורית, תליינית, אינקוויזיטורית וקברנית.

כן, כן, אני קברתי את המיניות שלי ואת היצריות שלי אי שם בקבר הכי עמוק ורחוק שיכולתי לארגן לעצמי.

כל כך רחוק שלקח לי המון זמן לאתר ולמצוא איפה קברתי את שאריות המיניות שלי ולא פחות מזה להסביר לעצמי למה בכלל לאתר, לחלץ, להחיות משהו שמת כבר ממזמן?

תשובה רציונלית לא הייתה לי אבל הגוף שלי התחיל לבעור בתשוקה משל עצמו.

זה הפחיד אותי, לא הבנתי מה קורה לי, ניסיתי להחניק שוב את המיניות הזאת, לחזור לסטאטוס קוו של שירלי החיה מתה אבל לא הצלחתי וזה הכניס אותי לסחרור.

המשוואה שלי היתה מאוד פשוטה.

מיניות = כאב לב לעצמי ולבעלי, בושה, בזבוז זמן, בגידות, זנות.

אי מיניות = חיים פשוטים, רגועים, בלי אקשן, בלי שחושדים בי, בלי שאני מעוררת כאב שלי וכאב של אחרים, בלי בשר, בלי חלב, בלי סוכר, פרווה, בלי טעם ובלי ריח אבל עם בטחון ושקט, שקט מדומה.

הרבה שקט, דממת מוות.

אבל בפנים הייתי מתה ואפילו לא הבנתי שאני מתה.

מה שהיה לי חשוב זה להיות ילדה טובה ומרצה וממש הייתי כזאת.

 

הדימוי "פנתרה שחורה" לא עלה סתם.

ישבתי באחת השיחות עם הפסיכולוג שלי (זה שעוזר לי לצלוח בשלום את משבר גיל ה 40 שעובר עלי בטלטלות גדולות מאוד... מדי) והוא שאל אותי לאיזה חיה הייתי מדמה את עצמי.

מיד עניתי "פנתרה שחורה".

"למה"? שאל

כי פנתרה שחורה מכילה את האיכויות שיש לי:

מיוחדת, נדירה, גמישה, אוהבת להיות לבד, מסתתרת בין הצללים, מהפנטת, עוצמתית, לא מחשבנת, היא הבוסית אבל בלי תובענות ומשחקי אגו של שליטה, לא שמה קצוץ, מסוכנת, לא מבזבזת אנרגיות לחינם.

מתבוננת מהצד או מגבוה, רואה ואינה נראית, חשאית, מסתורית, אבל כשרואים אותה אי אפשר להתעלם ממנה ומהעיניים המכשפות שלה.

היא מעוררת כבוד ומעוררת יראה אבל לא כי היא מנסה להפחיד אלא כי האנרגיה שלה כזאת והיא סקסית, כל כך סקסית שאין גבר או אשה שלא היו רוצים להחזיק אותה בסביבה.

אבל היא שייכת לטבע, לג’ונגל, לאלוהים, לעצמה. לא ניתן לאלף אותה.

 

הספר הזה נכתב ממקום שונה לגמרי מהספר הראשון.

את הספר הראשון "הפנטזיות של שירלי" כתבתי ממקום של התגברות על טראומות מיניות לא קלות שחוויתי וכמעט כיבו את היצר המיני שלי.

הדרך שלי להתמודד עם המעצורים, העכבות, הפחדים וחוסר החשק הייתה פשוט לכתוב את הפנטזיות הכי סוערות שעלו בראשי.

כתבתי את הספר כמו טובע שנאחז בקנה קש רצוץ כדי לא למות, הרגשתי שזו הדרך שלי לבעוט במוסכמות, בעבר שלי, במסגרות שלי, בהורים הדפוקים שלי, בשטויות.

הבנתי באופן לא מודע שזו הדרך שלי לנסות לחיות, לנסות לברר מה אני ומי אני.

כתבתי וכתבתי, בלי צנזורה, כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, שאני לא נכנעת לשיממון, לשגרע, שאני לא מוותרת לעצמי ומוותרת על חיי המין המשעממים שלי (פעם בשבועיים וגם זה כדי לעשות V ולצאת לידי חובה).

דרך הכתיבה הקאתי את נפשי, את המאוויים, הרצונות הכמוסים, את חוסר ההעזה, את החששות, הפחדנות. מבחינתי זה היה כמו מרד גיל ההתבגרות המינית שהגיע בכל העוצמה בגיל 40 פלוס.

הכתיבה שחררה אותי, המיסה מחסומים, הפילה חומות, התמודדה עם העכבות, לא ויתרתי לעצמי, כתבתי וכתבתי.

כתבתי בוסר, כתבתי גולמי, הרבצתי לעולם, במילים, במחשבות. בכיתי, קיללתי, צעקתי ובמקביל גם חיי המין שלי השתפרו, יעיד על כך בעלי שיחיה.

לא קל להיות אשה, אמא, בת זוג, בת, אחות, יש כל כך הרבה תפקידים שצריך לעמוד בהם ולהיות בסדר ואני רק רוצה לבעוט ולצרוח ולריב עם כל העולם.

בעצם, אני לא רוצה לריב עם כל העולם.

אני נעה בין קוטביות בלתי אפשרית של מרד ומצד שני נישואין עם כל המשתמע מזה.

זה מבלבל, מעצבן, רועש, מטלטל, מפחיד.

כי בזוגיות אי אפשר לעשות מה שרוצים וצריך לדפוק חשבון והרבה.

עולות השאלות:

איפה אני מתחילה?

איפה אני נגמרת?

איפה מתחיל בן זוגי?

איפה הוא נגמר?

האם ניתן לשתף הכל?

מה עם הסתרה?

האם "חדר משלי" זו הסתרה?

מה זה נקרא סוד?

שקר לבן?

עיגול פינות?

מה זה בגידה?

מה זה אמון?

האם החיים הם שחור ולבן או 10000 גוונים של.... כל הצבעים?

מה מותר?

מה אסור?

איפה עוברים הגבולות?

מה עושים עם המחסומים שלי?

איך לדעת מה אני רוצה?

או לא רוצה?

עד כמה לרצות או אולי בכלל לא?

האם לבקש אישור?

האם לא לדפוק חשבון לאף אחד?

מה עושים עם הייצר המיני הזה?

מה עושים עם הסקרנות הטבעית לחפש בחוץ?

מה עושים עם שגרת זוגיות של כל כך הרבה שנים?

המסרים בכל מקום הם תהיו סקסיים: בפרסומות, בפייסבוק, בקליפים של מוסיקה, בתעשיית היופי. מצד שני מה עושים עם הסקסיות הזאת?

מה עושים עם הפיתויים?

כמה שאלות, כמה רעש ואין מענה.

אני מגששת את דרכי באפלה ובכל פעם דורכת על מוקש.

האם להמשיך במסע בשדה המוקשים?

האם להרים ידיים ולוותר ולדחות את העניין לגלגול הבא?

 

 

את הספר "פנתרה שחורה" כתבתי ממקום הרבה יותר בוגר ובשל.

הוכחתי לעצמי שאני יכולה לכתוב פנטזיות, הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתנסח במילים שאני לא משתמשת בהם ביומיום. הפסקתי לבעוט, פשוט מיציתי, צעקתי וצעקתי עד שנגמר לי הכוח ונגמר לי האוויר ולאחר ששכבתי באפיסת כוחות התחילה להתהוות הפנתרה השחורה שכותבת ממקום סקסי ושונה.

הפנטזיות יותר מורכבות, יש יותר עלילה, הדמויות עוברות התפתחות, יש קונפליקטים ומתחים.

חיי הנישואין מתערבבים עם המיניות, עם הראש שדוהר לכל מיני כיוונים.

כשאני כותבת אי אפשר להאשים אותי שאני בוגדת, מותר לדמיין, מותר לכתוב, מותר לפנטז, אין חוק נגד זה אפילו לא ברבנות.

הראש שלי לא בכלא, הדמיון שלי עף ואני עפה יחד איתו.

קצת חיה בללה לנד אבל זו הבריחה מהקושי שלי בעולם.

הכתיבה יותר רגועה, פחות תזזיתית ואני אוהבת את זה, נפלא, כיף, מרגיע.

אני מאחלת לכם קריאה מהנה וארוטית.

מאחלת לכם לעבור ביחד איתי את המסע ההתפתחותי בשדה המיניות והארוטיקה.

היו תקופות שקינאתי בנזירים ובנזירות שבחרו להימנע מכל כאב הראש הזה של מיניות, ארוטיקה, חקירה פנימית, שאלות, זוגיות, מסגרות, תבניות ובחרו לפתח את התודעה שלהם בלי להתמודד עם הנושא הזה שאין ספק שמצריך המון אנרגיות, זמן, פניות רגשית, תהיות, התעסקות.

מצד שני זה לא חוכמה, כי גם באמצעות שדה הלמידה של המיניות אפשר ורצוי ללמוד ולהתפתח, בזירה עצמה של החיים לומדים הכי הרבה.

תרגול מעשי ולא רק תיאורטי.

ובכל מקרה אני נשואה ולא הולכת להתנזר ולייבש את בעלי, הוא לא אשם שאני מורכבת יותר מדי.

וגם אני לא צריכה להעניש את עצמי בכך שאמנע מעצמי להנות.

בואו נתחיל.

ממליצה להתקלח, לפתוח את הראש ולהצטייד בשמן עיסוי טוב והפרטנר או פרטנרית שיודעים לענג.