הפרה 2: עבירה

התעוררתי מכאבים חזקים בכל הגוף. הראש שלי התפוצץ. מישהו צעק את השם שלי. בהתחלה בקושי יכולתי לשמוע את הצעקה, אבל לאט לאט היא התגברה. מישהו התקרב אליי.

פקחתי את עיניי והסתכלתי סביב. הבחנתי בדלת שהכרתי. זו הייתה דלת הכניסה לחדר בית החולים.

"לילה! לילה!" הקול המוכר של ניית׳ן היה רווי בפניקה ופחד שמעולם לא שמעתי. "לילה!"

"מר ת'ורן, אתה חייב לחזור לחדר שלך!" מישהי, שהנחתי שהיא האחות, צעקה עליו.

"לילה!"

"אל תוציא את זה," קול נוסף נזף בו.

"לילה!" הוא קרא בקול חנוק.

היה לי ברור שהוא מתעלם מהאחיות שאיימו להזעיק את הביטחון בשעה שהוא ממשיך לחפש אותי.

"לילה!" הטון שלו היה נואש. שמעתי אותו יותר חזק עכשיו, הוא התקרב לחדר שלי.

החזה שלי התכווץ והדופק שלי עלה.

כמה שניות לאחר מכן הידיים שלו הופיעו בדלת, הוא החזיק את המשקוף בזמן שעיניו חיפשו אותי.

התנשפתי כשראיתי איך הוא נראה. הוא היה לבוש רק בחלוק בית חולים. צינור דק, שהיה מחובר למפרק כף ידו, נתלה לכיוון הרצפה. אבל מה שהפתיע אותי יותר מכל היה המבט שלו. הוא גרם ללב שלי להתכווץ. לחייו היו ספוגות בדמעות, ועיניו סרקו את החדר במבט של טירוף. ראיתי בהן בעיקר ייאוש.

ברגע שהוא מצא אותי, הגוף שלו נרגע והמבט שלו התחלף למבט של הקלה ואושר.

"לילה!" הוא קרא עוד פעם אחת ומעד לכיווני.

הוא הושיט אליי את ידיו והחזיק את פניי, המצח שלו פגש במצחי החבוש.

"תודה לאל. תודה לאל, את בחיים."

דמעות חמות זלגו על לחיי והוא המשיך למלמל. בהיתי בו בשתיקה. הייתי המומה. זה לא היה הניית'ן שהכרתי. המסכה שלו נעלמה, ובפעם הראשונה זכיתי לראות את ניית'ן האמיתי בלי שום מעצורים. הוא היה חשוף לגמרי מולי, והוא היה מהמם. הכאב שלו הפך אותו יפה יותר מתמיד.

לא זזתי ולא הוצאתי מילה. פשוט שכבתי שם, המומה והבטתי בו בזמן שהוא בכה.

ניית׳ן בכה.

אחת הדמעות שלו נפלה והחליקה על השפתיים שלי. הוצאתי את לשוני כדי ללקק אותה, ובלוטות הטעם שלי רקדו. זו הייתה עדות מלוחה לכך שאני לא מדמיינת את מה שאני רואה.

"ניית'ן, מה קורה פה?" הקול שלי היה חלש, הגרון שלי יבש, ותהיתי כמה זמן לא הייתי בהכרה.

הוא נשען לאחור ומבטו לכד את שלי. "את לא זוכרת?"

הנדתי בראשי אבל הפסקתי מייד. זה כאב יותר מדי. הראייה שלי לא הייתה יציבה, והעיניים שלי לא הצליחו להתמקד בשום דבר.

"עברת תאונה מאוד קשה..." הוא התחיל, ואז הסיט את עיניו משלי וסרק את גופי.

הבנתי שאני פצועה. הכאב החד והחודר שתקף אותי בכל פעם שניסיתי לזוז הספיק כדי להבהיר לי את זה, גם בלי הכאב שהופיע בחזי בכל פעם שניסיתי לנשום. המבט שלו אישר שהייתי במצב גרוע לפחות כמו שהרגשתי. הוא ליטף את התחבושת שעטפה את ידי. כשהוא לחץ על אצבעותיי הבחנתי שכל הזרוע שלי חבושה. הוא חזר להסתכל על ראשי, ובדק את התחבושות שהיו סביבו. הוא ליטף את הלחי שלי בעדינות, אבל אפילו זה כאב. הייתי בטוחה שלא כדאי שאסתכל במראה באותם רגעים.

הוא לא נגע ברגל שלי, למזלו הרב, הייתי מכה אותו אם הוא היה מנסה לגעת בה, היא גם ככה כאבה מאוד.

"אני כל־כך מצטער... זה לא היה קורה אם הייתי..."

העובדה שהוא היה שם, וגם הכאב שלו, הכעיסו אותי. וההתנצלות שלו הכעיסה אותי עוד יותר. "אם היית מה? אם לא היית עוזב אותי? שובר אותי? משאיר אותי בן אדם פחות שלם ממה שהייתי לפני שהכרתי אותך? אם זה בכלל אפשרי."

"כל זה. אין לי מילים לתאר לך כמה אני מצטער."

הלסת שלי נחשקה, וגם זה כאב לי. התחלתי להתעצבן. "אתה לא עשית לי את הנזק הפיזי הזה. אבל מה שעשית היה הרבה יותר גרוע."

"בבקשה לילה, בבקשה," הוא התחנן בלחש.

הרגשתי כאילו הוא דוקר אותי בחזה עם סכין חד. כשהזעם השתלט עליי, צעקתי עליו. "בבקשה, מה?!"

"בבקשה, אני אספר לך הכול, כל מה שאת רוצה לדעת... אפשר להתחיל מחדש? אני כל־כך צריך אותך."

הטון שלי היה קשוח. "למה? למה עזבת אותי אם עכשיו אתה מתחנן שאקח אותך בחזרה?"

"אני מצטער שעשיתי לך את זה, לנו. ניסיתי להגן עלייך, ועל עצמי."

"להגן על עצמך ממה בדיוק? למה אתה צריך הגנה?"

"מלאבד אותך בדיוק כמו שאיבדתי את... אשתי," הוא הודה ועצם את העיניים.

בלעתי את הרוק שהצטבר בפי ועיכלתי את המילים שלו. התכווצות שלא הייתה קשורה לפציעות שלי הופיעה בחזי. הכעס שלי נחלש לרגע, אבל התעצם מייד בחזרה.

"וממה ניסית להגן עליי?"

"ממשפחת מרקוני." המבט שלו היה כן, הוא התחנן שאבין.

בהיתי בו. משפחת מרקוני הייתה ידועה בזכות הקשרים הפליליים שלה. עיקר השטח בו שלטו היה בצפון מזרח המדינה.

היססתי עם השאלה הבאה, תהיתי במה הוא היה מעורב. הצטערתי שלא קראתי את הכתבות על ניית׳ן באינטרנט. "למה אתה צריך להגן עליי מפני משפחת מרקוני?"

הוא נשם עמוק ודמעה נוספת זלגה על לחיו. "כי אם הם היו מגלים עלייך, הם היו הורגים אותך כמו שהם הרגו אותה."

בהיתי בו בפה פעור. הוא סיפר לי פעם שחוזה השכירות שלו לא על שמו, עכשיו הבנתי שזו הייתה הדרך שלו להסתתר. "למה הם רצו לפגוע בה?"

"הם ניסו להרוג אותי."

"אה." שפתיי נמתחו לקו דק. הראש שלי התפוצץ, ועל אף ששמחתי שהוא סוף־סוף נפתח אליי, כל מה שבאמת רציתי היה שילך.

"אני לא יכול לתת לזה לקרות לך."

"אז עזבת אותי? תכננת לנסות לשאול אותי מה אני רוצה? חשבת לספר לי ולתת לי להחליט בעצמי אם אני מוכנה להישאר איתך ולסכן את החיים שלי או לעזוב? אתה בכלל מרגיש משהו כלפיי?" הייתי חייבת לקבל תשובות באותו הרגע, אבל תהיתי אם הן יספיקו.

"אני מרגיש הרבה כלפייך, ניסיתי לעצור את זה. ידעתי שזה יכול לקרות, הרגשתי את זה מההתחלה. המשיכה שיש לי אלייך כל־כך חזקה. ניסיתי להכריח את עצמי לא לפתח רגשות כלפייך, אבל אי אפשר פאקינג להתעלם ממך!"

"אני לא מבינה על מה אתה פאקינג מדבר," עניתי בכעס.

"אני אומר שדארן צדק. ניסיתי להתכחש לזה, להתכחש לך. אבל הוא ראה. הוא אמר שאני אנוכי אם אני עוזב אותך. שאני בורח כי אני לא רוצה להיפגע שוב. שאני פחדן. והוא צדק. הוא ראה הכול ברגע שהגיע לבית החולים כשהיית מחוסרת הכרה."

חשבתי לרגע וקימטתי את המצח. "ד"ר מורגנסון? איך אתה מכיר אותו? ומה הוא ראה?" התחלתי לאבד סבלנות. ניית'ן הניד בראשו, מה שעצבן אותי עוד יותר. "פשוט פאקינג תגיד את מה שאתה מנסה להגיד!"

החזה שלי כאב, נשכבתי לאחור כשראשי על הכרית. הכאב היה כמעט בלתי נסבל. הוא הסתכל עליי. הפנים שלו נראו כאובות כשבחן את פניי. הוא פתח וסגר את הפה שלו, המילים נעצרו על שפתיו.

"הוא ידע שאני מאוהב בך."

בהיתי בו ופי נפער, הייתי המומה. ניסיתי לעכל את מה שאמר הרגע.

"אני אוהב אותך, לילה," הוא הצהיר. "ואני כל־כך מפחד מההשלכות של זה על החיים שלך."

הלב שלי קפץ כשהמילים שהשתוקקתי לשמוע יצאו מפיו. הבעיה הייתה שהן הוכתמו בחושך שהוא השאיר בליבי.

צחקתי. צחוק ציני וכואב. הוא התכווץ מהתגובה שלי. "אתה אוהב אותי? אז למה עזבת אותי?"

"אני מצטער, אני..."

"אתה אוהב אותי? אתה מצטער? אתה חושב שזה איכשהו יתקן את הכול?" הטון שלי התקרב לצעקה אף על פי שהריאות שלי התנגדו.

"לא."

"אז מה, ניית'ן? מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" העיניים שלי התמלאו בדמעות. הייתי חייבת לדעת. הוא היה חייב להגיד את המילים. אי אפשר היה להמשיך להסתתר.

"אני..." הוא התחיל, ואז הניד בראשו. מבטו התחנן שאבין.

"צא מפה," הרמתי את ידי למרות הכאב, והצבעתי על הדלת. נתתי לו הזדמנות לתת לי משהו, לא משנה מה, והוא לא ניצל אותה.

"רגע, לילה, בבקשה," הוא התחנן.

"פאק, תצא מפה!" עיניי התרחבו מהכאב שהביאו איתן הצעקות שלי. להבות קרעו אותי מבפנים, הפציעות שלי התמרדו נגדי ופתאום היה לי קשה לנשום. כל נשימה הפכה קשה יותר מקודמתה. המכונות התחילו לצפצף על מנת להתריע על הבעיה.

ניית'ן התקרב אליי ואני נהמתי. "לא! החוצה!" תפסתי את הכד עם המים הקרים שהיה על המדף לידי וזרקתי אותו לכיוונו. המכסה עף כשהתנגש בחזהו, והמים הקרים נשפכו עליו. הוא הביט בי המום, צליל הפלסטיק שנפל על הרצפה הקשה מילא את החדר.

צרחתי. התנועות שלי הביאו עימן כאב כל־כך חזק עד שכל מה שראיתי היה אור לבן זוהר. ברקע שמעתי את ניית'ן קורא לי, ביחד עם עוד קולות שניסו להרגיע אותי, אבל כל מה שיכולתי להתרכז בו היה הכאב שהתפשט בכל הגוף שלי וקשיי הנשימה שלי. בין הנשיפות צרחתי בכאב. אבל בכל פעם שצרחתי החזה שלי כאב אפילו יותר, מה שגרם לי לצרוח עוד. המעגל לא נעצר. זה לקח זמן, אבל בעזרת כמה תרופות שנתנו לי, הצלחתי לחזור לנשום כרגיל.

"גברת פאלמר... דלילה, אני ד"ר תומס. את זוכרת איך נפצעת?" הוא שאל.

הנדתי בראשי.

הוא הושיט את ידו כדי לעצור את התזוזות שלי. "זה בסדר, אל תזוזי יותר מדי. עכשיו כשאת ערה, אני מקווה שנצליח להבין טוב יותר את מצבך. כרגע אנחנו יודעים שיש לך רגל שבורה, ומספר חתכים עמוקים שכבר תפרנו. אנחנו נעשה לך הערכת מצב ומשם נתקדם, טוב?"

הנהנתי בתגובה והאחיות התחילו לקחת מדדים חיוניים. הן דקרו אותי ונגעו בכל מיני מקומות בגופי. יכול להיות שבעטתי באחת האחיות כשנגעה בטעות ברגלי, למזלי היא כנראה הבינה את מצבי.

הרגשתי כאילו עברו מאה שנה בזמן שבדקו אותי, ואני נשארתי לבד עם המחשבות שלי. האחיות ניסו לדבר איתי, אבל לא הייתי מרוכזת. כל מה שחשבתי עליו היה הוא. ניית'ן. בכל מקום אליו הגעתי בבית החולים יכולתי עדיין להרגיש אותו. עיניי חיפשו אותו בכל מסדרון שהעבירו אותי דרכו. לא ראיתי אותו אבל ידעתי שהוא קרוב. אחרי כל מה שקרה, עדיין היה את החבל הזה שחיבר בינינו, החבל שמשך אותי אליו.

אחרי שש־עשרה שעות, שבעה־עשר צילומי רנטגן, ובדיקת סיטי אחת, הגיעו התוצאות. צלעות חבולות, שני שברים ברגל שיצטרכו תיקון באמצעות ניתוח על מנת לחבר את העצמות עם מוט מתכת, נקע במפרק כף היד, זעזוע מוח ושבר בגולגולת. ואם אלו לא הספיקו, היו לי גם חתכים רבים בידיים, ברגליים ובראש, ועוד הרבה סימנים כחולים שכיסו את גופי. הודיעו לי שלא אוכל לצאת מבית החולים עד אחרי הניתוח ברגל, שתוכנן ליום שלישי. ושאם יהיה לי מזל, ישחררו אותי ביום רביעי.

שבוע מאוד ארוך חיכה לי.

נתנו לי תרופות משככות כאבים, ואחרי זמן קצר הרגשתי שאני עומדת להירדם. אחרי מאבק קטן הרמתי ידיים ושקעתי בשינה עמוקה.

* * *

מישהו ליטף בעדינות את שערי. פקחתי את עיניי ומצאתי את קרוליין מביטה בי בעיניים דומעות.

"קרוליין?"

"ממש הפחדת אותנו, מותק," היא אמרה, ניגבה את האף שלה, והמשיכה ללטף את השיער שמסביב לתחבושת על הראש שלי. "איך את מרגישה?"

ניסיתי לזוז אבל הגוף שלי התנגד ושלח להבות של כאב לכל פינה, כולל לריאות כשניסיתי לנשום. "כאילו שנכנסה בי משאית."

"טנדר גדול."

"מה?"

היא חייכה לנוכח הבלבול שלי. "נכנס בך טנדר גדול."

"אה. טוב... זה כאב, אפילו יותר ממשאית."

קרוליין ניסתה להחניק את צחוקה אבל נכשלה. "אני מאמינה לך. את זוכרת?"

הנדתי בראשי, מה ששוב גרם לי לסחרחורת. "כמה זמן אני כבר פה? אני זוכרת את הרופא נכנס, ואז היו כל הבדיקות האלו אחרי שניית'ן..." לא סיימתי את המשפט. קימטתי את המצח כשנזכרתי איך הוא היה נראה. הוא לא לבש את החליפה הרגילה שלו, הוא עטה חלוק בית חולים, בדיוק כמו האחד שאני עטיתי. "למה ניית'ן מאושפז?"

היא הביטה בי בשתיקה. ידעתי שהיא לא מרוצה מאיך שהוא התייחס אליי ומכל מה שקרה בינינו, אבל היה עוד משהו במבט שלה. היא נראתה קרועה.

"היום יום שישי, השעה כמעט שבע בערב, ישנת רוב היום, ואת פה כבר כמעט יומיים. לגבי ניית'ן, טוב, הוא רץ אלייך, כלומר ממש רץ, אחרי שהתקשרת אליו... לילה, את ידעת שהוא היה מעורב בתאונת דרכים?" היא שאלה, והתעלמה מהשאלה שלי.

"לא, אבל הנחתי שככה הוא קיבל את הצלקות שלו."

היא בהתה בי לרגע וניתחה את מה שאמרתי. "ואשתו?" היא שאלה בהיסוס.

"גיליתי שהוא היה נשוי ושהיא נפטרה."

היא המשיכה לבהות בי, כנראה תוהה כמה עוד לספר לי. "בדיוק ירדתי מהמעלית במשרד כשניית'ן נכנס אליה בכיוון ההפוך. הוא סיפר לג'ק שהיית מעורבת בתאונת דרכים. ככה גם אני הגעתי למקום התאונה. רצתי אחריו, ואת יודעת כמה קשה לרוץ בעקבים. בכל מקרה, כשהגעתי לשם הוא צעק את השם שלך. המשטרה ניסתה להרחיק אותו שוב ושוב. את שכבת על אלונקה, היית מחוסרת הכרה, ואת..."

"קרוליין?"

דמעות זלגו על פניה. "חשבתי שאת מתה. היה שם כל־כך הרבה דם. ניית'ן ראה אותך ואיבד את זה. הוא נכנס להתקף חרדה קשה, לא הייתי מצליחה לזהות התקף כזה אם לא הייתי מכירה אותך כל־כך טוב. זה היה... היה נורא לצפות בו במצב הזה. ההתקף היה חמור יותר מאלו שראיתי אצלך. היו צריכים להרגיע אותו עם זריקה לפני שהוא, לא יודעת, היה חוטף התקף לב או משהו."

"למה?" שאלתי מבולבלת. למה אכפת לו?

"למה מה?"

"למה היה לו התקף חרדה?"

היא בהתה בי בפה פעור לפני שנשענה לכיווני. "לילה... הוא חשב שהוא איבד אותך. הוא חשב שמתת."

"הוא לא יכול היה לאבד אותי כי לא הייתי שלו." החזה שלי התכווץ מהכאב ונשימתי הפכה קצרה. "הוא זרק אותי."

היא נעצה בי מבט מלא כאב. "עם כמה שאני שונאת אותו על זה שהוא פגע בך, אני חושבת... אני חושבת שהוא מאוהב בך."

"הוא אמר את זה."

"כן?" היא שאלה מופתעת.

"כן, אבל אני לא מאמינה לו."

"למה לא?"

"למה שהוא יזרוק אותי אם הוא אוהב אותי? זרקו אותי והעיפו אותי מספיק פעמים בחיים. אף אחד מהאנשים שעשו לי את זה לא אהב אותי," אמרתי ובהיתי בתקרה.

היא ליטפה את ידי באצבעות רועדות. "לפעמים אנשים עושים את זה גם כשהם אוהבים מישהו."

"אז מה שאת בעצם אומרת זה שכל האנשים זורקים אותך, בין אם הם אוהבים אותך או לא? למה שארצה לחיות בעולם כזה?" החזה שלי התפוצץ מכאב. ניסיתי לשכב לאחור ולהירגע, קיוויתי שזה ירגיע את הכאב, אבל הניסיון נכשל כשהזזתי את הרגל וגל של כאב שטף את כל גופי וכמעט שגרם לי להתעלף. הגיע הזמן לעוד מנה של תרופות נגד כאב.

"בבקשה אל תדברי ככה," היא התחננה.

"למה? את אמרת שזה לא משנה, אני בכל מקרה הולכת להיזרק! הייתי צריכה להרוג את עצמי כשהייתי צעירה יותר. הלוואי שהטנדר הזה היה מסיים את העבודה!" צעקתי והתחלתי לבכות. הדמעות זלגו על פניי בחופשיות. התקשיתי לנשום והכאב הפך בלתי נסבל.

"לילה..." קרוליין לחשה, ודמעה זלגה על פניה.

"שלא תעזי להגיד את זה יותר לעולם!" הקול הרועם של ניית'ן הגיע מכיוון מהדלת.

הפסקתי לנשום. סובבתי את הראש לראות את ניית'ן, הוא עמד בדלת עם מבט זועם. כמה אנשים עמדו מאחוריו. הכול קרה מהר מדי. נתקפתי בסחרחורת והראש שלי נשמט לאחור על הכרית.

תוך רגע הוא נעמד מעליי עם מבט מודאג. הייתה כל־כך הרבה עוצמה מאחורי העיניים שלו, עד שלא הייתי בטוחה שאעמוד בזה.

"בבקשה, אל תגידי את זה שוב... אל תעזבי אותי, לילה."

הוא ליטף את הלחי שלי עם אצבעותיו. הייתי צריכה לעצור את עצמי מלהישען לתוך המגע שלו. זה כאב, אבל הכאב היה שונה לגמרי. הלב שלי שוב נשבר כשראיתי את מבט הפגוע שלו. אני גרמתי למבט הזה. הסטתי את עיניי, הייתי צריכה להסתכל על משהו אחר, לא יכולתי להביט לתוך עיניו. זה היה הרגע שבו הבחנתי שהוא שוב לבוש בחליפה שלו, רק שהפעם לא הייתה לו עניבה.

"אתה עזבת אותי," אמרתי.

הוא הוריד את היד מפניי. "תני לי להסביר. בבקשה? אני צריך אותך."

"אני מצטערת, לא נראה לי שיש בי את הכוחות לעזור לך כרגע," לעגתי לו, והרמתי את מבטי לשלו.

רציתי להמשיך, להטיח בו את כל מה שחשבתי, אבל המבט שלו עצר אותי. המסכה שלו שוב נעלמה, והרגשות שקרנו מהגבר שעמד מולי היממו אותי. הכאב בלט על הפנים המושלמות שלו.

"אני אפצה אותך על הכול. אני מבטיח," הוא לחש.

לא עניתי. לא יכולתי. לא ידעתי מה לומר. הוא אף פעם לא הבטיח לי כלום. מעולם לא השתמש במילה הבטחה.

מישהו כחכח בגרונו מאחורי ניית'ן. הרמתי את ראשי בניסיון לראות מי זה. אבא שלו עמד ליד הדלת, לצידו עמדה אישה עם שיער חום כהה שנזרקו בו מעט שיערות שיבה, וחיוך עדין ועצוב. לידם עמדה עוד אישה עם אותו שיער כהה, ומאחוריהם עמד אנדרו.

"ניית'ן, כבר מאוחר. בוא, ניקח אותך הביתה," ג'ורג' אמר.

הבד שכיסה את היד שלי נמתח, כשהסתכלתי למטה ראיתי שניית'ן תופס חזק את הסדין הדק של בית החולים, ואת החלוק שלבשתי.

"אני... בבקשה?" ניית'ן התחנן.

עצב שטף את פניו של האיש המבוגר. "הסתיימו שעות הביקור להיום, ולילה צריכה לנוח."

ניית׳ן המשיך לבהות באבא שלו בעיניים מתחננות.

קרוליין נעמדה, נשענה מעליי ונישקה את מצחי. "אני אחזור מחר, בסדר?" היא ליטפה את שערי. "אני אוהבת אותך."

לחצתי חזק על ידה. "ביי. גם אני אוהבת אותך."

היא הלכה לכיוון הדלת, ובדרכה נעצה מבט בניית'ן שעדיין עמד שם והסתכל על אביו בעיניים מתחננות.

"אחזור מחר בצהריים לבדוק מה שלומך," היא אמרה ויצאה מהדלת.

"לילה," האישה המבוגרת יותר דיברה פתאום. "אני שמחה שאת בסדר."

בהיתי בה לרגע לפני שנזכרתי בכללי הנימוס. גם אם לא היה לי מושג מי זאת, עדיין הייתי צריכה לענות, אחרת תרזה תהיה מאוכזבת. "תודה."

היא חייכה אליי לפני שיצאה גם היא מהחדר, ג'ורג' יצא אחריה.

"אני אחזור בבוקר," ניית'ן אמר. הרמתי אליו את מבטי. לפחות לא כאב לי להזיז את העיניים. הוא התכופף ונישק אותי ברכות על המצח. הלב שלי הלם בחוזקה מהקרבה שלו. רציתי להרים את ראשי ולתפוס את שפתיו עם שלי. אבל לא יכולתי. לא הייתי מוכנה.

הוא יצא מהדלת, והחזה שלי שרף מכאב. הפעם לא היה לכך שום קשר לצלעות החבולות שלי. דמעות ניקוו בעיניי וזלגו על לחיי.

מזווית העין הבחנתי באנדרו הגבוה והרזה מתקרב אליי.

"מה אני אמורה לעשות?"

הוא הביט בי בחמלה. "תני לו להסביר, תקשיבי למה שיש לו להגיד. אחרי שיהיה לך את כל המידע, תקבלי החלטה."

"אז אתה יודע," הצהרתי, לא שאלתי.

"כן. התקשרתי לחבר ותיק שלי שעובד במשרד של התובע המחוזי. את צריכה לשמוע את מה שיש לו להגיד. אני לא אוהב את מה שהוא עשה לך, אבל אני יכול להבין למה הוא הרגיש שהוא חייב לעשות את זה ו..." הוא נאנח. "על זה אני לא יכול לשנוא אותו."

הוא אחז ביד שלא נפגעה. האצבעות הארוכות שלו עטפו את שלי, כמו תמיד. "אנחנו נגיע לבקר אותך במהלך שעות הבוקר. כולנו אוהבים אותך ומחכים שתרגישי יותר טוב." הוא עצר לרגע, ואז המשיך. "וזה כולל אותו, שתדעי."

הנהנתי והוא לחץ את אצבעותיי לפני שהסתובב לכיוון הדלת. "היי, דרו?"

"הממ...?"

"תודה."

"אין בעד מה. עכשיו תנוחי. לא היית מחוסרת הכרה מספיק זמן היום," הוא אמר בקריצה ואז נופף לשלום ויצא.

ואז היה שקט. רק רעש המכונות נשמע באוזניי, והכאב, שהתרופות לא הצליחו להעלים, נשאר לארח לי חברה.

בהיתי בתקרה וחשבתי על הבקשה של ניית'ן. הוא רצה שאתן לו להסביר, ותהיתי אם אני מסוגלת. לא נותר לי מה להפסיד, הוא לקח ממני גם את המעט שנשאר ממני. מה כבר יכול לקרות? אולי ככה אוכל להבין ואצליח להתגבר עליו. הוא הרי לא באמת רצה אותי. הוא פשוט הרגיש אשם, זה הכול.

ספק כרסם בי כשנזכרתי בעוצמה ובמתח שהיה בקול שלו כשהתחנן בפניי, ובשלוש המילים שהדגיש.

"אני אוהב אותך."

המילים הסתובבו בראשי, ואפילו לא שמתי לב לאחות שנכנסה לחדר כדי לבדוק את הסימנים החיוניים שלי. אבל כן הבחנתי בתרופות החדשות שהחלו לטפטף לווריד שלי, כי העיניים שלי נהיו כבדות ושקעתי בעדינות לתוך החשכה.