הציפור הצהובה שרה

פולין

קיץ 1941

חום רוחש אופף את החלל הדחוס של עליית הגג באסם, ששטחה הוא שלושה על ארבעה צעדים לכל היותר. הקרשים ממוסמרים בגסות ורופפים, והקורות מונחות בשיפועים חדים שיוצרים מקום נמוך המאפשר לרוזה לעמוד אך ורק במרכז. קורי משי מעטרים את הפינות, ורסיסים דקיקים של אור שמש זולגים בין החרכים. מלבדם שוררת חשיכה.

רוזה כורעת ברך, משטיחה גוש חציר צפוף כדי שמִִרְיָם תוכל לשכב עליו. היא ממקמת אותה ליד הקיר מול הסולם ואז מכסה אותה בעוד חציר. רוזה מכינה מקום לעצמה מול בתה בזווית שתאפשר לה לפקוח עין על הדלת. ליבה ממשיך להלום בחזה.

לפני פחות משעה קריסטינה, אשתו של הנריק, שעטה פנימה כדי לדחוק לפינה תרנגולת וגילתה אותן שפופות מאחורי עגלת חציר. רוזה כבשה השתנקות מבוהלת והידקה את אחיזתה במרים. עיניה של קריסטינה נדדו אל הקיר העמוס כלי עבודה — מריות ומעדרים, אתי חפירה, קלשון — ואז היא נסוגה לאיטה. כעבור כמה רגעים הנריק נכנס פנימה. פניו היו טרודות עד מאוד, אבל בכל אחת מידיו היו מונחים שני תפוחי אדמה.

"יש לנו ילדים משלנו. יהרגו את כולנו."

הרצפה הגדושה עפר רעדה תחת רגליה של רוזה. חילקו פרסים על הסגרות: שקית סוכר תמורת כל יהודי. מחשבותיה מתרוצצות מרוב רעיונות לסחר חליפין שתוכל להציע בתמורה: שמרים ומלח מהמאפייה. מטבעות. שלוש אבני אודם של סבתה שתפורות בשוליו של מעיל. אם יהיה צורך, טבעת הנישואים שלה.

האם טעתה לגבי אופיים? לפני המלחמה הנריק ביקר במאפייה בתדירות גבוהה. הוא היה ידידותי, אפילו קצת פלרטטן, כשרוזה עבדה בדלפק. לפעמים הוא הביא איתו את בנו פיוטר, וכל אחד מהם היה אוכל עוגייה ממולאת ריבה בנגיסה אחת. הם חייכו וניערו את אבקת הסוכר שדבקה בשפתיהם. הם היו אסירי תודה כלפי משפחתה. דודהּ יעקב, הרופא, טיפל בפיוטר כשחלה באדמת. רוזה האמינה שהם יעזרו לפחות בשלב הראשון.

"אני מתחננת אליך, רק ללילה אחד או שניים."

"לא יותר."

הנריק פינה ציוד מעליית הגג והרים בקלשון את החציר. רוזה עקבה בעיון אחרי מרים, שעלתה בסולם.

עכשיו הן שוכבות כאן, דוממות וקפואות. רוזה שואלת את עצמה, לאן נלך מכאן? אי אפשר לחזור לגרציה. לא אחרי מה שקרה לנתן, שנורה למוות אחרי שבוע של עבודת פרך, ולהוריה, שהוצאו מדירתם והועלו אל קרונות בקר. ולא אל היערות, לשם הלך בן דודה לייבּ, ללא ערובה למזון או מקלט. כשיגיע החורף עם הטמפרטורות הקפואות ביער, מרים לא תוכל לשרוד את הקור.

אז לאן? רוזה נוברת במחשבותיה אבל לא מוצאת תשובה. תוכנית החירום לַלילה היא המרתף התת־קרקעי של הנריק, בצד בית החווה, אם ייאלצו לפנות את האסם.

קרשי עליית הגג נוקשים בגבה ובישבנה של רוזה והחציר דוקר את צווארה, ובכל זאת היא לא זזה עד שמרים נרדמת. לאחר מכן היא משנה תנוחה בתנועה קלה, איטית וחרישית.

בשעות אחר הצהריים הנריק מניח בתוך האסם דלי מים ושתי מטליות נקיות. רוזה ומרים יורדות בשקט בסולם. לאחר שהן שותות, רוזה טובלת את זרועותיה במים, והקרירות מרפה את כל ישותה.

היא מנקה קודם את מרים, מסירה את הלכלוך והזוהמה מלחייה ומצווארה בתנועות מטלית איטיות ועדינות. היא מנגבת את ידיה של מרים בסבלנות ובחמלה — ידי הילדה מהודקות כאילו היא מערסלת משהו, הרגל שהתחיל אצלה אחרי שאביה לא חזר — מניעה את המטלית במהירות בין אצבעותיה ואז מספיגה את מפרקי ידיה ואת זרועותיה. היא שולחת את מרים לעליית הגג ומתחילה לרחוץ את גופה שלה, מתירה את כפתורי החולצה כדי להגיע אל חזהּ, אל גבה ואל החלל שמתחת לזרועותיה. המים זורמים בצידי גופה. רוזה תופסת אותם במטלית ונושאת אותם מעלה לאורך גופה, מתאמצת לשפשף מעליה את הצחנה. היא משתמשת בספוג עד שהיא מרגישה תזוזה קלה מחוץ לאסם. הנריק? הוא התעכב אחרי מסירת הדלי, היא נזכרת, ועכשיו הוא צופה בה מבעד לחרך בקיר האסם התחתון. נשימתה נעשית רדודה. היא משפילה מבט אל שדיה החשופים, אל הבטן המתוחה, אל הירכיים הבולטות.האינסטינקט הראשוני שלה הוא להסב את גופה, אבל היא לא זזה. הם יקבלו כאן מזון הלילה. מקלט. היא מרטיבה שוב את המטלית וממשיכה, מרגישה את עיניו של הנריק צופות בה, רואות אותה.

בהמשך היום רוזה מציצה מבעד לחרך בקרשי עליית הגג ורואה את קריסטינה בתוך בית החווה, נסערת, מתווכחת עם הנריק. היא מנידה את ראשה בתקיפות, גורמת ללוקאש התינוק לגלוש הצידה על מותנה. רוזה צונחת אל רצפת עליית הגג.

הנריק נכנס לאסם ומתחיל להוציא בקלשונו ערימות חציר גדולות כדי לחסום את שדה הראייה מהשדות הסמוכים ומהכביש.

בית החווה, לבן עם תריסים מגולפים בצבע כחול עליז, קטן יותר מהאסם ואינו מסתיר לחלוטין את שדה הראייה מהכביש, בעיקר בעיקול. הפונדק ודאי נמצא בקרבת מקום כי רוזה כבר שומעת את התהוללות השיכורים.

ברדת החשיכה רוזה מראה למרים איך לעטוף את אצבעה בפינה הנקייה של המטלית כדי ליצור מברשת שיניים ואיך לעשות את צרכיה בדלי ממולא קש שהנריק יערבב אחר כך עם חציר החיות ופסולת גופן.

הנריק מביא עוד דלי ובו אוכל. כרוב מבושל ולפת. "קריסטינה שלחה בשבילכן. רק הלילה. היא מפוחדת מאוד."

רוזה מהנהנת באסירות תודה.

כשהן חוזרות לחציר, רוזה מצמידה את כריות ידיה אל עיניה. כתמים צהובים ושחורים פורחים בהן, מתפשטים כמו צבע שנשפך. מסלקים את תמונותיהם של נתן ושל הוריה.

לבסוף היא פוקחת את עיניה ומוצאת את מרים צופה מרותקת בשתי ארנבות שמנתרות הצידה על ערימת חציר ומתרוצצות להן. גם אם מרים מתגעגעת לטקסי שעת ההשכבה מהבית — אמבטיה ארוכה, חלב חם עם אגוז מוסקט ודבש, חיבוקים של סבא וסבתא — היא לא מראה זאת. אצבעותיה מתופפות על רגלה בקצב המנגינה המורכבת שרק היא שומעת בראשה.

קריסטינה נכנסת כעבור שעה, נוקשה ומאובנת, שפתיה מתוחות בפס ישר. אבל היא הביאה עוד מים ומעט לחם. רוזה לא מספיקה להודות לקריסטינה או לנזוף במרים לפני שהילדה יורדת בסולם עליית הגג ובקידה דרמטית מגישה לקריסטינה חציר ששזרה למלבן קטן. פניה של קריסטינה מתרככות. טוב לב מציף את עיניה. מרים חוזרת לעליית הגג ואל זרועותיה של רוזה.