הצמה

זו תחילתו של סיפור.

סיפור חדש בכל פעם.

והוא מתרחש כאן, תחת אצבעותי.

ראשית, המסגרת.

על המבנה להיות יציב דיו לשאת את המכלול.

משי או כותנה, בשביל העיר או הסצֵנה. תלוי.

הכותנה עמידה יותר,

המשי עדין ודיסקרטי יותר.

צריך פטיש ומסמרים.

ובעיקר, צריך להתקדם בזהירות.

אחר כך האריגה.

זה החלק החביב עלי.

על המשטח שמולי

מתוחים שלושה חוטי ניילון.

לאחוז בגדילים, שלושה־שלושה

ולשזור אותם מבלי שיישברו.

ואז שוב

אלפי פעמים.

אני אוהבת את השעות האלה בגפי, כשידי רוקדות.

אצבעותי מחוללות מחול משונה.

הן כותבות סיפור של צמה ומקלעת.

הסיפור הזה הוא הסיפור שלי.

אך הוא אינו שייך לי.