הצתה

פתח דבר

גבו התעקל כמו סימן שאלה שבור וראשו רכן מטה, נוטה קדימה. חדרו היה צפוף, בעל קירות אפרפרים וחשופים. חלונותיו מוגפים, מונעים מקרני השמש לחדור. גופו השברירי נח בשולי מיטת היחיד שלו. קרן עכורה מהמנורה העומדת, שבקושי מספקת להאיר את בלוק הציור שהחזיק בחיקו, הטילה את צלליתו הדקה על השטיח המעופש.

הוא בחן בקפידה את הרישום בעיפרון שעל הדף הישן, כפי שעשה פעמים רבות כל כך בעבר. שלוש דמויות בגוני שחור ואפור, לבושות בגדי פסים, קרסו בשלבים שונים של נפילה על שוליו של בור פתוח מלא גופות בדרכן להצטרף אל ערמת הקורבנות. עיניהן הפקוחות לרווחה השיבו מבט נבוב מהדף המצהיב.

ממש מאחורי האסירים הנופלים נגלתה דמות קצין מצוירת בקווים שחורים וחזקים. הוא עמד זקוף, לבוש מדים. זרועו היתה מורמת לפקוד על החייל האמצעי שעמד מאחורי מכונת ירייה.

אייזיק הביט בדף ועיניו תרו שוב אחר עיני הקורבנות. הוא כמעט היה מסוגל לראות את הבזק הקליעים, להריח את ריח אבק השרפה, לשמוע את קול הטרטור הקלוש של הירי מבעד לצרחות שהידהדו מהדף. דמעות הציפו את עיניו, מטשטשות את ראייתו ומערפלות את פרצופיהן המבועתים של הדמויות הנופלות. הוא קירב את אצבעו לדף והחליק עליו, נוגע בעדינות בפרצופים המתים. מחשבותיו החלו לשוטט, אך רעש פתאומי שנשמע מגרם המדרגות החריד אותו מהרהוריו. גופו התקשח כמו קפיץ והוא האזין בדריכות. תשומת לבו הוסטה מהרישום שבידיו אל קולות הצעדים שעלו מכיוון מדרגות המתכת המחברות את המוסך שלמטה אל הדירה.

לרגע היה נדמה לו שמדובר בקול צעדיה של דניאלה, אבל היא הרי יצאה רק שעות ספורות קודם לכן. הוא נזכר בחליפה שלבשה, שונה כל כך מהבגדים הנעריים שנהגה ללבוש, מהודרת, כפי שלא ראה אותה מעולם. היא מיהרה לצאת מהמוסך לפני שהספיק להחמיא לה על הבגדים וקולה הידהד מאחורי הדלת, "אני אחזור מאוחר, סבא'לה."

ואדי? הוא כבר אמור לחזור, חשב אייזיק לעצמו. אבל לא, הוא היה מזהה את קול צעדיו של אדי מקילומטרים, וזה לא היה הוא.

הוא הרגיש שגופו נמלא מתח, ומצחו מתכסה בזיעה. בעיני רוחו ראה את הנעליים הכבדות עולות במדרגות, זהירות אך תקיפות. היו שם שני זוגות, אולי נעליים צבאיות. על פי הקול היה ברור לו שמדובר באנשים בעלי מבנה גוף כבד; ככל הנראה צעירים, אולי בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, הוא חשב לעצמו. הצעדים הלכו והתקרבו במעלה המדרגות, ואז השתררה דממה.

הוא מתח את צווארו קדימה והטה את ראשו לימין, מאזין לשקט. הם בטח הגיעו לדלת, חשב לעצמו, רגע לפני שנשמעו ארבע דפיקות חזקות.

"טכנאים, חברת חשמל...!"

הוא נרתע לרגע וקפא במקומו, שוקל את צעדיו הבאים, ואז, לאחר השתהות קצרה, סגר את בלוק הציור בדממה. הוא זינק חרישית לעמידה, מקפיד שלא להשמיע קול, שוכח שגופו זקן ודואב. רועד כולו, אך קר רוח ושיטתי כאילו תירגל זאת בעבר, הוא אסף פריטים אישיים מהשידה. הם נחו שם מסודרים בקפידה; ארנק בלוי שראשי התיבות של שמו מוטבעים עליו, מעט כסף מזומן והדרכון שלו. הוא הכניס את הפריטים בצירוף בלוק הציור שלו לציפית שהוציא מהמגירה העליונה. הוא חבק את הציפית אל חזהו, התכופף בשלווה אל הרצפה ונדחק מתחת למיטה.

"יש הפסקות חשמל בסביבה והן נובעות מקצר באחד הבתים. אנחנו חייבים לבדוק בית־בית."

הוא טמן את ראשו בין ידיו והצמיד את חזהו לרגליו המצומקות, עד שכמעט הצטנף לפקעת.

מעבר לדלת עמדו שני גברים בבגדי טכנאים, חולצה ומכנסיים כחולים, חגורת כלים רחבה על מותניהם ועיניהם סורקות סביב.

הנמוך מבין השניים חבש כובע צמר שחור שנמשך מעט קדימה לכסות חלקית את עיניו. גופו נטה קלות ימינה בשל כובדו של ארגז הכלים העשוי ממתכת שהחזיק בידו. על חזהו התנוסס תג של חברת החשמל ועליו שמו: ולדימיר. הוא התנשם בכבדות וניסה להשיב את נשימתו לאחר העלייה במדרגות.

האיש שלצדו, גרגורי שמו על פי התג, סימן לוולדימיר לשמור על שקט והניח אצבע על פיו. ולדימיר נשם נשימה עמוקה, מנסה לעשות סדר בחרחור החרישי שבקע מגרונו, תוך שהוא מתקרב לדלת ומנסה לאתר קול תנועה מתוך הדירה.

רק דממה שררה שם, השטח מת לחלוטין.

גרגורי הלם שוב והאזין בתשומת לב, כשאוזנו צמודה אל דלת המתכת.

אך לא שמע דבר.

הוא העיף מבט לאחור לעבר ולדימיר והבחין בחלון הקטן בקיר הלבנים שמאחוריו, הפתח היחיד בקיר האחורי הגבוה של חדר המדרגות. הוא התקרב על קצוות אצבעותיו והציץ מבעד לחלון אל הרחוב. חשכה שררה בחוץ. שלט עם הכיתוב "מוסך — גרינולד ובנו" שהיה תלוי במרומי קיר הבניין הטיל אור כחלחל עמום, מהבהב, צובע את הרחוב כמו במברשת בלתי נראית.

איש לא נראה לעין. הרחוב היה שקט.

ולדימיר וגרגורי החליפו מבטים. "אין שם אף אחד, גרג," לחש ולדימיר, הינהן והחווה בידו לעבר חגורת הכלים של שותפו.

גרגורי הביט ברצפה ותהה אם כדאי לו להביע את דעתו. לבסוף ענה בלחישה, כמעט בהתנצלות, "הזקן אף פעם לא יוצא מהבית."

ולדימיר התעלם מההערה ורק הצביע בהחלטיות לעבר מנעול הדלת, ומשם אל חגורת הכלים של גרגורי.

גרגורי לא התווכח. הוא שלף מחגורת הכלים כלי לפריצת מנעולי צילינדר וניגש לדלת. הוא התכופף, החדיר בזהירות את הלהב החד אל המנעול וקירב את אוזנו הימנית אל הדלת, ואז סובב את ידית כלי הפריצה בכוח בתנועה שהכניעה את המנעול.

* * *

אדי גרינולד היה גבר כבד משקל בן ארבעים וחמש, שעל פניו הבעת זעף תמידית. בעודו עומד ליד הקופה של מרשל — חלקי חילוף לרכב ומשוחח שיחה קלה עם אליס, בתו של מרשל, צילצל הטלפון הנייד שבכיסו.

הוא שלף את הטלפון מכיס מכנסי הג'ינס בידו השמנונית וקירב אותו אל עיניו לבדוק את זהות המתקשר. ראייתו הלכה ונחלשה, אבל הוא התעקש להשתמש במשקפי הקריאה שלו רק כשנמצא לבדו בבית. הוא הציץ במספר שעל המסך וקירב את הטלפון אל אוזנו בחיוך.

"מה קורה, דניאלה?" שאל לאחר שלחץ על הכפתור הירוק.

"היי, אדי, מה נשמע? תשמע, אני נוסעת לבארנס אנד נובל ביוניון סקוור, מה אתה עושה?" קולה הרך של אחייניתו בקע מעבר לקו.

"קפצתי לקחת כמה חלקים ממרשל," אמר אדי וסימן בידו לאליס שנופפה לעברו בחשבונית מאחורי הקופה.

"רק דקה," הוא לחש לאליס כשידו השמאלית מכסה את הטלפון.

"אני אגיע מאוחר היום," היא אמרה. "אתה יכול לדאוג לארוחת ערב לסבא?"

"אם הוא יהיה זקוק לעזרה — הוא יבקש."

"אתה יודע שהוא אף פעם לא מבקש, אדי."

אדי הירהר לרגע והשיב, "הוא הצליח להגיע ממאוטהאוזן למנהטן, נראה לי שהוא מסוגל להכין לעצמו ארוחת ערב." הוא חייך אל אליס, מרוצה מעצמו.

"אדי..." הוא זיהה את נימת התחינה בקולה של דניאלה, וידע שלא יוכל לעמוד בפניה. אחרי הכול, הוא ואייזיק היו כל שנותר ממשפחתה, ובהתחשב ביכולותיו הרגשיות המוגבלות של אייזיק, נאלץ הוא, אדי, לקחת את תפקידי האם והאב גם יחד.

"למה את תמיד מרגישה אשמה ומרחמת עליו כל כך?" שאל אדי לפני שהספיקה דניאלה להוסיף דבר.

"כזאת אני, אדי, אתה יודע, זה לא תלוי בי," אמרה דניאלה. "וחוץ מזה, סבא שברירי כל כך, ואתה יודע מה הקטע שלו עם אוכל, בבקשה, אני באמת חייבת ללמוד קצת על היסודות הבסיסיים של עסקאות מימון סטארט־אפים לפני שאסתבך עוד יותר. אני צריכה לבלות כמה שעות בבארנס אנד נובל."

"בסדר, בסדר... נטפל בזה," השיב אדי וניתק את השיחה, מניד בראשו בעודו משיב את הטלפון לכיסו. הוא שלף את כרטיס האשראי שלו והושיט אותו לאליס. "מה הם היו עושים בלעדי..." מילמל לעצמו.

* * *

מגעה של רצפת העץ היה צונן תחת רגליו הדואבות של אייזיק, גופו רעד כולו והוא חש לחץ בחזהו. הוא האזין לקול חריקת המתכת שבקע מכיוון דלת הכניסה, כאילו מישהו מנסה לפרוץ את המנעולים.

הוא ניסה להסדיר את נשימתו הכבדה, הצורמנית כמעט, בעוד מחשבותיו נודדות אל השיחה שניהל עם דניאלה במוסך מוקדם יותר באותו היום. בפעם הבאה שיראה אותה הוא חייב לנהוג בתקיפות רבה יותר, חשב לעצמו... הפרויקט הזה שלה, היא חייבת לעזוב אותו לעת עתה, זה מסוכן... האם לא אמר לה לשמור על פרופיל נמוך, לשכוח מזה לפחות עד סיום הלימודים... יש לזה סיבות טובות מאוד... הוא היה צריך לעמוד על כך.

את מחשבותיו קטע צליל המנעול הראשון נשבר.

דלת הכניסה לדירה היתה מצוידת בשני מנעולים ובבריח ביטחון. המנעולים נפתחו רק על פי סדר מסוים, תחילה המנעול העליון, ואז השני, ששיחרר את הבריח אשר חסם את פתיחת הדלת.

אייזיק היה אחוז דיבוק בענייני אבטחה ומנעולים, תמיד קנה את הדגמים החדישים ביותר והתקין מנעולים חדשים בלי לפרק את הישנים — "על כל צרה שלא תבוא," כך טען. רק אחרי אינספור ויכוחים סוערים עם אדי ועם דניאלה, שסירבו לשאת שלושה מפתחות שונים, התקפל אייזיק. הוא הסכים באי־רצון שישתמשו בשני מנעולים בלבד, אבל התעקש שישאירו לפחות את אחד המנעולים הישנים, כי "מי יודע, אולי נצטרך להשתמש בהם יום אחד."

עכשיו הגיע הרגע שתמיד התכונן לקראתו — היום שבו יקצור את פירות השקעתו במנגנוני נעילה.

אבל לא, המנעול השני נשבר באותה הקלות כמו הראשון. הוא שמע את מוט המתכת שורט את רצפת העץ, ודלת הכניסה נפתחה. הוא עצר את נשימתו ועקב בדריכות אחר קול הצעדים הכבדים במסדרון.

עכשיו הוא זיהה את החריקה של צירי הדלת בחדרה של דניאלה — החדר שבקצה המסדרון. הוא שמע אותם פותחים את הדלת באטיות רבה, אולי דרוכים להפתעות בלתי צפויות. הצעדים הלכו והתרחקו ממנו ונבלעו בחדרה של דניאלה — הממלכה הקסומה שהיתה שילוב של דיסני עם המאה העשרים ואחת.

הוא ראה את חדרה בעיני רוחו בעודו קשוב לצעדים השקטים. הוא דמיין את קירות החדר שעיטר במו ידיו בתשומת לב בציורים של סוסי חד־קרן אשר צייר לאורך תקופה ארוכה, ולכל אחד מהם הבעה שונה מעט המשקפת את מצב רוחו ביום שצייר אותו.

במחשבתו סרק את הקיר שהוקדש לסכמות ולשרטוטים פרי עבודתה של דניאלה. הם היו רבים כל כך עד שכיסו את רוב שטח הקיר. ערמות של מחשבי נוטבוק משומשים שקנתה ברחוב קנאל נדחקו אל פינת קיר אלקטרוני. מנגד ניצבו כמה מחשבים חדישים המשורשרים זה לזה במקביל להגברת עוצמת העיבוד, אשר חוברו ללוח כתיבה אינטראקטיבי. לאור תאורת הרפאים האחורית של הלוח האינטראקטיבי הוצגו משוואות וגרפים מורכבים, ומספרים שוטטו על פני המסך, מהבהבים בקצב.

אייזיק עקב בדריכות אחר הרחשים העמומים ורעש השריטות על רצפת העץ. כעת היה נדמה לו שמישהו גורר חפצים עשויים ממתכת כבדה, או אולי היו אלה המחשבים של דניאלה שנתלשו ממקומם על המדפים ואולי המכתבה שמצא בפינת הרחוב ושאותה שיפץ בעמל רב כמו את שאר חפצי הבית. דניאלה ממילא לא מייחסת חשיבות רבה לריהוט, כל עוד הוא פונקציונלי ונוח, חשב בינו לבין עצמו.

* * *

אדי יצא מהחנות ונכנס לטנדר הישן שלו. הוא ניסה לדמיין לעצמו את תוכן המקרר במטבח, לעבור במחשבתו על המדפים ולתכנן את הארוחה שיכין. הוא שלף את מפתח הרכב מכיס מכנסי הג'ינס שלו והתיישב מאחורי ההגה. הוא השליך את רכישתו החדשה — פילטר משופץ של קרבורטור מכונית שברולט — אל מושב הנוסע שלידו, והכניס את המפתח למתג ההצתה. המנוע הישן טירטר באי־רצון.

"חרא... הסנדלר הולך יחף," מילמל אדי לעצמו. הוא פימפם בדוושת הגז, קילל את המנוע הישן וניסה שוב את מתג ההצתה. המנוע טירטר שוב ופלט קול נפץ, אבל לא התניע.

מכוניות עתיקות היו בעבור אדי תחביב ומקצוע גם יחד. הוא הקפיד על כל הבדיקות הדרושות לפני שהחזיר ללקוחותיו את מכוניותיהם, אך במקרה של מכוניתו שלו כלל זה לא היה בתוקף. הוא סמך על כישרונו המכני ונהנה לנהוג בגרוטאות המציבות אתגר ליכולות האלתור שלו. הוא משך בידית לפתיחת מכסה המנוע וקפץ מהרכב. עד מהרה היה ראשו תחוב תחת מכסה המנוע, כדי לבדוק את המנוע העיקש.

* * *

אייזיק עדיין היה דחוק תחת המיטה, מהרהר בצעדו הבא, אך פתאום התחזק קול הצעדים השקטים מחדרה של דניאלה כאילו הם מתקרבים לחדרו שלו. אייזיק הציץ מתחת למיטה וצימצם עיניים כדי להסתגל לאור הבוקע מהמסדרון. עכשיו נגלה לעיניו זוג נעלי עבודה שחורות ומאובקות המתקרב באטיות בכיוון חדרו.

הוא עקב אחר הנעליים כשנכנסו לחדר, וכעת נגלו לעיניו הסוליות והאבק המכסה את חזית הנעליים. אילו היה מותח יד אל מחוץ למיטה, הוא כמעט היה מסוגל לגעת בהן. הוא עצר את נשימתו, ולבו הלם בכוח.

הנעליים התהלכו סמוך למיטתו ונעצרו, ואז נשמע קולו של הזר צועק במבטא רוסי כבד לחברו שבחדרה של דניאלה: "אין כאן אף אחד, גרג!"

גופו של אייזיק רעד כולו. הוא ניסה להשקיט את קול נשימתו הכבדה. נעלי העבודה השחורות פנו אל השידה שלו ותוכן המגירות הושלך על הרצפה — חולצות, נעליים, תצלומים ישנים. הוא הבחין במעטפה, שעשתה את דרכה אל רצפת העץ ונחתה סנטימטרים ספורים מעיניו, וביד בכפפה שהושטה להרימה. קול נשימתו של האיש הגיע לאוזניו כשרכן.

פתאום התחזק קול הצעדים מחדרה של דניאלה, והם התקרבו בכיוונם. זוג נוסף של נעלי עבודה שחורות נגלה לעין, ועכשיו גם הגבר האחר נמצא כאן, בחדרו.

"אני אומר לך, ולד," שמע אייזיק את קולו של האיש, "לא נתקלתי מימי בתוכנת אבטחה כזאת, המחשבים מוגנים כאילו היו בהם חומרים מסווגים של הפנטגון. אין שום אפשרות להעתיק את הדיסק הקשיח, לא היתה ברירה, נאלצתי לקחת הכול. דיסקים קשיחים ורשימות... מה מצאת אתה?"

"לא נראה שיש כאן משהו ששווה לקחת, זה בטח החדר של הזקן..." באה התשובה.

* * *

כשהטנדר התניע לבסוף, לאחר מאבק עיקש של אדי במנגנון ההצתה הסרבן, הוא פתח בנסיעה מהירה ברחובות ברוקלין והתפלל שהטרנטה תצליח להגיע בחזרה עד המוסך בבית ללא תקלות מיוחדות.

הוא עלה על שדרת ונדרבילט ופנה בכיוון בניין הלבנים של שתי הקומות שבוונדרבילט 879. את פניו קידם השלט "מוסך — גרינולד ובנו", המאיר את קיר הבניין באור כחול בוהק. עמוק בלבו הוא תמיד נמלא גאווה מסוימת למראה השלט. לא, זה לא היה מוסך גדול שתיפקד כמו סרט נע לתיקוני מכוניות, ללא נשמה. המוסך שלהם היה עסק קטן ונעים, עסק משפחתי שהקים אביו אייזיק במו ידיו כמה שנים לאחר שהגיע לברוקלין בספינה מגרמניה.

לפני שאדי וג'וש אחיו בגרו, אייזיק עבד שם לבדו. כשבגרו, הם התחילו לעזור לו ובסופו של דבר הצטרפו לעסק ועבדו שלושתם כצוות, עם חלומות גדולים להתרחבות. אבל זה היה לפני זמן רב, לפני מותו הטרגי של ג'וש — אביה של דניאלה. עכשיו נותרו רק אייזיק והוא — אדי — והשלט הישן "גרינולד ובניו" הוחלף מזמן ב"גרינולד ובנו".

הוא חנה בחוץ, מול דלת המתכת של המוסך הנפתחת במשיכה כלפי מעלה, נכנס לבניין דרך שער המתכת ועלה במדרגות לדירה. אני חייב להפסיק לעשן, חשב לעצמו בעודו מתנשף במדרגות. הוא הגיע אל דלת הדירה והכניס יד לכיסו לשלוף את המפתחות. בדיוק כשעמד להכניס את המפתח למנעול, הוא הבחין בחור בדלת במקום שהיה בו קודם הצילינדר. גופו קפא.

"אבא...!" הוא צעק בעודו דוחף את הדלת פנימה, "...קרה משהו?"

אייזיק פתח את פיו להשיב צעקה, אך אז מיהר לדחוק את אגרופו אל תוך פיו. הוא צימצם עיניים כדי לראות את הנעשה במסדרון. נעליו החומות של אדי התקדמו בזריזות לכיוונו, בעוד נעלי העבודה השחורות שבחדרו של אייזיק נסוגו בחיפזון לצדדים, מסתתרות מהאורח הבלתי צפוי. המחשבות התרוצצו בראשו של אייזיק וזיעה קרה נטפה מעל גבותיו, על פניו, מטשטשת את ראייתו.

הוא רצה לצעוק ולהזהיר את אדי, אבל לפני שהספיק להוציא קול, נשמעה יריית אקדח. צעדיו של אדי נעצרו לרגע, ואז היו עוד שני צעדים כבדים ומהססים קדימה, ולאחריהם נשמע קול סדוק ורם, "אבא!" ואז לחישה, "אבא'לה..." וקול גוף כבד צונח על הרצפה.

הראש נחבט ברצפה כמו בהילוך אטי בסרט קולנוע. דם פרץ מהפנים והתפשט בשלולית על הרצפה הקרה. ערפל לבן כיסה את עיניו של אייזיק, והחדר החל לחוג סביבו במהירות בטרם התעלף.

* * *

רבי שמואל עמד מעל לקבר הפתוח, "...יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא. בריך הוא. לעילא מן כל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן."

דניאלה הביטה בקבר מבעד למסך של דמעות. אייזיק עמד מימינה בפנים חתומות ובפה קפוץ. היום היה אפור ומעונן, וריח של אדמה רטובה ושל עשב רענן ספוג בגשם קיצי אפף את בית הקברות "בית ישראל".

דניאלה עצמה את עיניה והקשיבה לקול החרישי המזמזם במחשבתה, הכול בגלל הפרויקט המטופש שלי. אילולא האובססיה הזאת למנועים...

היא שיחזרה שוב את שרשרת האירועים בשלושת החודשים האחרונים, את סרט האימה שהביא אותה לכאן.