הקבצן מירושלים

Beggar_In_Jerusalem-6

סיפור זה, מן הראוי לספרו מראשיתו. אלא שלכל ראשית סיפור תעלומה משלה. ככה זה, תמיד היה זה כך, ואין האדם יכול לשנות דבר. אפילו למוות אין שליטה על הראשית. פושט-יד הוא האומר לכם זאת. הוא יודע מה הוא סח.

התראוהו? יושב על גזע עץ, מכווץ בריחוק-מה, כאילו היה מחכה למישהו; הוא בוחן את העוברים והשבים, דומה כי הוא עושה זאת כדי להתגרות בהם, כדי להסיר את המסווה מעל פניהם. את מי יבקש בתוך ההמון? שותף נרדף, אויב נשכח? אולי, את כתריאל, למרות הכול? כתריאל: פצע טרי יותר, רוח רפאים קנאי מקודמיו. לא ולא, חשבונו לא נסתיים עדיין. אל תדחקו בו. סבלנות. כל דבר בעיתו. חי או מת - כתריאל ישוב ויטול את מקומו בסיפור. עדיין לא. מאוחר יותר. אחר הסתלקותו של אחרון החומסים, ראה תראו.

עד אז, קִרבוּ ללא פחד: האיש לא יעולל לכם דבר, הוא לא יתן בכם עין רעה. מבטו מביך אתכם? אין הוא שייך לו. שפתיו נעות? שונה הוא לעצמו סיפורים שסופרו או התרחשו אמש, בשבוע שעבר, במאה שחלפה: אין הוא זוכר עוד אימתי. לדידו, אין לזמן כל ערך.

אולי הגיעה העת להזהירכם: אם הוא מוזר בעיניכם, הרי זה מפני שזכרונו פגום. זהו מין גידול, הוא בולע אל קִרבּוֹ ומאמץ לו מראות ומילים ללא הבחנה. זה קורה. הוא זוכר מאורעות בלי לקבוע את תאריכיהם. הוא יודע, שהמלחמה נגמרה, אבל נעלם ממנו איזו מלחמה. הוא סובל ומתבייש בשל כך: הוא זקוק לעזרה.

הוא מאותת לכם. התראוהו כעת? זה הוא.

זה אני.

שמי דוד. כשם סבי. אלא שלפי התמונות היה לו זקן לבן ומטופח, בעוד שזקני שלי שחור ופרוע, כך נדמה לי מכל מקום. דוד: כמו המלך הכובש. אלא שהוא אהב ללחום ולשיר; אני יודע רק לחלום. אולם כמוהו אני אוהב את העננים, את ההרים הלוהטים, בעיקר בשעת הדמדומים או השחר, כאשר הברואים, אחוזי בהלה, מתרוצצים, נמלטים זה מפני זה ושבים ונפגשים בחשכה, או באור. אותה השעה, אותו קול-קורא. האדם לבדו משתנה. על שום כך ירא הוא; הזר שבו מפחידנו. הזר שבי - משעשע אותי: ידו לא תשיגני. אין לו חפץ בי. ייתכן שאהיה ככלי משחק בידו, אך לא אהיה לו לטרף.

האם נראה אני צעיר, או זקן מכפי גילי? צעיר, או זקן מכתריאל? אל תתנו אמון במראה העין. אני עצמי אינני נותן בו אמון; ואף-על-פי-כן אני ניזון ממנו. הנה, אני מתבונן בכם, מדבר עימכם, אך אינני בטוח בשום דבר. אפילו לא ברגע המאחד אותנו - אותי ואתכם. כאשר נזרק אני לעבר העתיד, אני חש כי רחמים מציפים אותי. כאשר אני תועה בהווה, אין אני מבקש אלא לצאת מתוכו. אני נצמד לאחרים כדי להיעלם עימהם. אבל תמיד אני שב ועולה אל פני האדמה: גורשתי מן הזמן, לא מן ההיסטוריה.

תמונה: מאה פרשים מסתערים כנגדי בחרב שלופה, בשאגות שנאה וצמאון נקם. כדי להינצל מפניהם, אני מתחזה כמת. מי הם? צלבנים, קוזאקים, איכרים קנאים שוחרי הרפתקאות ודם? בחיי - אויבם אני, במותי אני הופך להיות להם לאלוהים. למען הצל את נפשי, למען הנְצַח את תהילתי, הם שואפים אפוא לכלותני. אבל אין הדבר עולה בידם. זכרוני חזק מהם בדרכו שלו, וזאת היה עליהם לדעת. כאשר יענו אותי כן יעצם כוחו. הם רואים בו מטרד, ואומנם הצדק עימם.

חוששים הם פן יחרד פתע מתנוחתו, פן ייתקף חמת-זעם: אני מבין לליבם. הם משחקים, והוא המכתיב להם את כללי המשחק. מדמים הם כי ציידים הינם, ואומנם כן הוא; אבל הם גם שלל הציד. קִרבו אפוא. פושט-יד של ממש. אין הוא מקבץ נדבות, אין הוא מבקש מאומה, לא מן הבריות, ואף לא מן השמים. את האותות, שהוא נוטל מהם בחוזק יד, הוא מחזיר להם. כיצד הוא מצליח להיוותר בחיים? שאלה מוזרה. בלילה אני חי בקרב המטורפים, ההוזים, הנוודים למיניהם. במשך היום אינם נראים. עסוקים מדי. גם ביישנים מדי. הבריות לועגים להם או מרחמים עליהם. כל מי שחש צורך לצחוק או לעשות מעשה של גמילות-חסדים, בוחר בהם כמטרה. אל-נכון הולם אותם תפקיד זה, והם מקבלים אותו מתוך רצון. אך תמיד ביחידות, שכן נראה כי כבודם בעיני הזולת ודעתו עליהם חשובים להם עד מאוד. אינני מכיר אנשים גאים והוגנים מהם. כחברים באגודה חשאית, הכפופים לחוקים חמורים, הם מסייעים זה לזה ועושים יד אחת. אל תנסו לשטות בהם. יודעים הם כיצד להגן על עצמם. כתב-הסתר שלהם אינו ניתן לפיענוח על-ידי מי שאינו חבר באגודה. משמש הוא להם להעברת ידיעות והוראות שיש בהן תועלת: מפלוני יש להתרחק, שרוי הוא במצב-רוח רע הבוקר; לאלמוני יש להחניף, עושר רב נפל בחלקו לא מכבר. עיניים להם ואוזניים להם בכל מקום: דבר אינו נעלם מפניהם. מסתוריה הטמירים של החברה גלויים להם; הם אינם מנצלים זאת לרעה. היה בידם להתעשר, לוּ התמסרו לעסקי ממונות או למסחר. אין הם שואפים לכך. התהילה והעושר? קל מדי להשיגם. לקבל - קשה יותר. חלכאי ירושלים יישארו חלכאים עד קץ ימיהם.

כלום רוצים אתם לפגוש בהם? ניחא. מייד? עדיין מוקדם. הערב יביאם. תמצאום שפופים בחצי גורן עגולה, צמודים לקרקע, לא הרחק מן הכותל המשובץ בתוך הלילה. עטויים במסכותיהם יעלו את זכר הקרבות שזה עתה הסתיימו. אם להאמין לדברם הרי להם מגיעה תהילת הניצחון.

שמוע תשמעום ותשפטו. אבל לא תשמעו את כתריאל. לא תראוהו. אני מצטער. אדבר עימכם עליו, אך לא תכירו אותו. לאחר שנעלם חיפשו אחריו במשך שבועות בבתי-חולים ובקברות-אחים. אחר-כך חדלו מן החיפושים. יבוא יום ויפתחו את תיקו. יאמרו בפליאה: עדיין אין שום זכר לכתריאל? אענה: אני הוא זכרו.

הוא היה ידידי, לחמנו יחד. הוא לא שב. כעת יש לדמות כאילו היה נמצא כאן. למרות שהאחרים לא הכירוהו, הם יעידו עבורו ובמקומו.

הוא לא דמה להם? ובכן מה? כל אחד מהם ראה כהנה וכהנה, ונתנסה בייסורים מרובים, ביקר בארצות רבות, ציית למספר רב של חוקים, ועבר על רבים אחרים. כל אחד מהם יודע, שהתעלומה היא נצחית, בלתי-נמסרת. הדרכים אינן מובילות לשום מקום. מתלכדות הן באלף נקודות, לאו דווקא באחת. האומר “אני” - אמר הכול. כשם שכל אדם מכיל את כל בני האדם, כך מכילה מלה זו את כל המילים. זו המלה היחידה שהאל פלט מבין שפתיו על הר סיני. אלא שיש לדעת לאומרה כמותו. כשהוא אומר “אני”, משמע: אתה המנוגד לי. האני שלו מציין שלמות, זה שלנו - קרע. האני, בלשונו, פירושו אהבה, כך גם בלשוננו, אך אין זו עוד אותה האהבה. שהרי נקל לנו לאהוב זה את זה, נקל לנו לאהוב אפילו את אויבינו; קל יותר מאשר לאהוב את עצמנו.

שלמה, חסיד שעד מהרה תראו אותו, נזדעק יום אחד בייאוש: וכי מה הרווחתי כשנתעוורתי, אם אני מוסיף לראות את עצמי? אומלל שכמותו! לוּ גם חדל לראות את עצמו, לא היה מרוויח מאומה. כלי המשחק מזויפים, אין מה להרוויח, גרוע מזאת, אין מה להפסיד. לנצח את המוות, לנצחו על כורחך, אין זה ניצחון, אף לא חסד. מי כמוני יודע זאת.

במזרח, נזדמן לי לדבר בנושא ההתאבדות לפני חכם שהיה עוקב בעין בהירה ורכה אחר שקיעת שמש נצחית. למות - אין זה פתרון, טען בפני. ולחיות? הקשיתי. אף לא לחיות, השיבני. אולם מי אומר שקיים פתרון?

לא יעלה בידכם לשכנעני שלא צדק. נקל להסתדר ללא פתרונות. השאלות לבדן חשובות הן. הרשות בידנו להסכים עימן או להתנגד להן. כל אחת מהן טומנת בחובה לא טענה, כי אם תעלומה. טוענים כי שלמה, כדי להציל את תעלומתו שלו, ניקר לעצמו את עיניו. אין זו אמת. את תעלומתו רכש רק יותר מאוחר. יום יבוא והוא יחשפנה. והאדמה תזדעזע.

היא הזדעזעה. די לי להקשיב, בבוא הערב, ללהגם של המטורפים ופושטי-היד כדי להשתכנע בדבר. לעיתים אני מתחנן לפניהם: אל תוסיפו לדבר עימי על המלחמה. אינני רוצה לשמוע. הניחו לגוויות. בדרך-כלל נשמעים לי. יש המתארים בפני את אהבותיהם, ומניחים לי לאהוב נשים שידיהם מעולם לא נגעו בהן. אחרים מעלים זכרונות מן הילדות. ושלמה? גם הוא אוהב להאזין.

בפגישתנו הראשונה הושיט לי את ידו:

“אני שלמה החוזה, וכך אכנה גם את האדם אשר אני מצפה לו, כל עוד תימשך הציפייה. מאחר שאינני מכירו, אין אני יודע אם הוא זכאי לכינוי זה. יבוא-נא, ואשנהו. אתה מביט בי בסלידה, אני חש זאת, אינך מאמין שהוא יבוא? והרי הבטיח לי לבוא. זהו סוד כוחי; בלעדי היה גורלו בלתי-שלם. אם ירצה בכך ואם לאו, מוחזק אני בעיני עצמי כמופקד על הבטחתו. אם אמות לפניו, בלי לשחררו קודם לכן מהתחייבותו ובלי להשיב לו את חירותו, לא תהיה עוד לסודו שום משמעות. אין נותנים לעיוור לחכות בלי להיענש על כך. לפני כמה שנים בישר לי מישהו את מותו. ידעתי כי היתה זו טעות. ובכל זאת, באותו רגע לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. פעם אחרת, ביקר אצלי לץ אחד אשר טען כי הוא אותו אדם שלו אני מצפה. גם אז, חרף ספקנותי, רעדתי מהתרגשות. אתה צוחק?”

“אינני צוחק.”

“אתה משקר.”

“אינני צוחק.”

הוא החריש, ואחר המשיך:

“אף-על-פי-כן בוא יבוא, נשבע אני לך. מתי? אינני יודע מתי. הוא יודע זאת, דייני בכך. נאמר, אחרי המלחמה. המלחמה נגמרה? ייתכן. עליו לאשר לי את הדבר. נאמר, שהמלחמה נגמרה, ואני מוסיף לצפות לניצחון.”

“לא לשלום?”

“זוהי מלה, ופישרה נעלם ממני, כלום תדע אתה?”

“הוא צריך לדעת זאת, דייני בכול.”

שלמה חייך וביקשני לשוב ולספר לו את סיפורו, למן ההתחלה. הוא הקשיב לי בארשת ריכוז והכריז:

“לא לך אני מצפה, חבל.”

במילים אלו הוא פוטר את כל אלה המתקרבים אליו כדי לחטוף עימו שיחה. בכך מעורר הוא את טינת בני חבורתו. בציפייה לניצחון שכבר הושג יש לדעתם משום חילול קודש, הגובל בכפיות-טובה. לדידם אין הניצחון יכול להיות מוטל בספק, שכן הם טוענים כי הם-הם חוללוהו, ולהם מגיעה תהילתו. רוצים אתם לחזות במריבותיהם? אין דבר פשוט מזה. שאלו אותם כיצד הושג הניצחון, הם יספרו לכם. עזרא בן אברהם, ישיש יליד מרוקו, יחזיק בדעה שהאויב נהדף בזכות דמעותיו. למן היום הראשון של המשבר לא חדל לבכות. התנגדות חריפה מצידו של ולוול, שתום-העין וחד-הלשון: “אני מרחם עליך. האויב לועג לבכיינים כמותך. בשל שמחתי הוא נסוג. אני רקדתי, אפילו כשאכלתי, אפילו כשישנתי. אילו הפסקתי, אילו שפכתי דמעה אחת, היינו מפסידים בקרב.” איש לא יסכים לדברים אלה. צדוק, תימני כחוש, יתלונן כי שכחו את תפילותיו: “יום ולילה, רק התפללתי.”

“ואני שרתי”, נצטווח מטורף המכונה משה השיכור. “האנשים ברחוב לא הבינו: איך יכולתי לשיר, שעה שבכל מקום רעמו התותחים. לאמיתו של דבר, בשירתי עזרתי לבחורים לקלוע היטב.” “ואני שיחקתי עם הילדים,” יעיר יעקב-הביישן ויסמיק. “הלכתי מבית-ספר אחד למשנהו, ממקלט למקלט, ובכל מקום שיחקתי עם הפעוטות במלחמה. קיבלתי על עצמי את תפקיד האויב, כדי שיוכלו להכות בי.”

העיוור, בעקשנותו, יענה להם: “לא, לא לכם אני מצפה.”

עלילותיהם של בני החבורה, תהיינה אמיתיות או פרי הדמיון, מביאות אותי תמיד לידי ריגוש. שקרנים - הם? העולם, כפי שהוא, אינו מעניינם במידה מספקת שישקרו לו. ובכן, גיבורים? אולי. הרשות בידכם לדחותם, אך לא לחרוץ עליהם משפט. אשר לי, בחפץ-לב הייתי מקדיש להם מקום בדברי ימיה המכושפים של עיר זו, שאבדה אלף פעמים ואלף פעמים שבה ונכבשה על-ידי מטורפים, תמיד אותם מטורפים.

ירושלים: בבואתה הגלויה והנסתרת, דמה ולחה של תכלית זו, אשר בעבורה אנו חיים או חדלים לחיות. הניצוץ הפולח את האפלה, המלמול המפלס לו דרך בין תרועות השמחה והאושר. ליושבים בגולה - תפילה. לאחרים - הבטחה. הקריה ההופכת באורח-מלא כל אדם לעולה-רגל; אף איש אינו יכול לבקר בה ולעוזבה כמות שהיה.

בשבילי, זוהי גם עיירה נידחת אי-שם בטרנסילבניה, בינות להרי הקרפטים, ובה ילד יהודי - אשר אהבתו למסתורין אינה פחותה מאהבתו לאמת - לומד את התלמוד, השובה את ליבו בשל האושר והתוגה המצויים בעולם האגדה שלו.

כתריאל שאלני:

“המכיר אתה את ירושלים?”

“סבורני שכן.”

“גם את העיר העתיקה?”

“גם אותה.”

“ההיית בה?”

“לפני ימים רבים.”

רבי נחמן מברסלב, המספר בעל-החלומות של חסידות אוקראינה, אוהב היה לומר שדי לו ללכת למקום פלוני, כדי שרגליו יוליכוהו אל ירושלים. אני גיליתיה בכתבי-הקודש. בלי למוש מן המקום.

הנה עמק יהושפט, בו, ביום מן הימים, ייחרץ דינן של האומות. הר הזיתים, עליו, ביום מן הימים, ימוגר המוות. המבצר, מצודת דוד. צריחים קודרים, כיפות מוזהבות, אשר קרני השמש נשברות בהן ומיטשטשות. שער-הרחמים, סגור הוא על מנעול ובריח: אם ינסה מי לעבור בו, זולת המשיח, תזדעזע הארץ עד יסודותיה.

ובין הרי יהודה ומואב, משכמה ומעלה גבוהה מהם, מתנשאת גבעת המוריה, אשר מאז ומעולם היתה מקור משיכה למבקשי אמונה והקרבה. במקום הזה פקח עיניו האדם הראשון לראות את היקום, אשר למן העת ההיא היה עליו לחלקו עם המוות. במקום הזה, טרוף בדידות, החל מדבר אל בוראו. במקום הזה, גילו שני בניו, הלוא הם אבותינו, את המקשר בין טוהר-הלב ובין הרצח, בין האמונה הלוהטת ובין המאֵרה. במקום הזה הקים המאמין הראשון מזבח, כדי להקריב עליו את עברו ואת עתידו גם יחד. במקום הזה, האדם, בבנותו את בית-המקדש, גילה כי מסוגל וראוי הוא לקדש את פני האדמה, כשם שאלוהים קידש את הזמן.

אוהב אני את העיר הזו, שהזכרונות אצורים בה כבכור סוד, אוהב אני את שליטתה עלי. הארצות הרחוקות שוב אינן קוסמות לי. המלומד עייף ממחקריו, וחוקר-הארצות - מלהט. תחת שמים אלו, שצבעים וזכרונות משמשים בהם בערבובייה, נשמע הידהודם האין-סופי של צעדים בתוך הלילה, והינך מאזין להם, מוקסם, בלב גואה; הינך מודדם, עוקב אחריהם בנשימה עצורה - ונעצר, מחשש פן תפתיע, כאורח בלתי-קרוא, מלך חולמני מדי, נביא השוחק את החיים והמילים לעפר ואפר.

בשעות היום, עסוקים כל-כך מורי-הדרך המקצועיים בהדרכת תיירים, עד כי אפילו עצם קיומנו נעלם מידיעתם. בלילה, עוזבים אותנו השומרים לנפשנו. אין אנו תוקפניים, איננו מפריעים לאיש. אף-על-פי-כן, עוררנו את סקרנותם. בעיקר בהתחלה. אחדים מהם התבוננו בנו בארשת של חשד, אחרים בדאגה מהולה בכבוד: למה אין אנו חוזרים הביתה? הן צריך להיות לנו בית באיזה מקום, לא-כן? בכל פעם ששאלוהו היה זלמן - נע-ונד בעל מזג רע - עונה אותה תשובה: מחר. האם היה אומר זאת כדי להתפטר מן הטרדנים, האם באמת האמין בכך? אין לי מושג, גם לו אין.

“ואתה, מה קושר אותך לכאן?” שאלו את מנשה, שמוחזק היה בעיני עצמו לשדכן ולטרובדור.

“כוכב הערב פוגש כאן את כוכב השחר,” היה עונה בקריצת עין. “אני אוהב לקבל את פניהם, ועוד יותר אוהב אני לחזות בכלולותיהם.”

ויעקב-הביישן, אצבעותיו תחובות לו בזקנו העבות, היה מסביר בגמגום:

“כאן, הדיבור והשתיקה חיים בשלום. אני אוהב את שניהם גם יחד. כאן, אין אני ירא מפניהם.”

שלמה, ידו מונחת על העפעפיים, היה לוחש ברוך:

“מה יש לומר? אין לי תשובה. הייתי יכול להסתלק, אני מעדיף להישאר. כאן, כל ציפייה תובעת משמעות, אפילו היא חסרת משמעות בתחילה.”

בסופו של דבר התרגלו אלינו. לאחר שאחרון התיירים עוזב את המקום, פורשים אנו את שלטוננו עליו. עם בוא הערב, הננו אדוניה של הרחבה הגדולה, לפנים - רחבת בית-המקדש.

ממרומי החומה, החיילים, ברובים מכותפים, עוקבים אחר הסתודדויותינו בארשת פנים מבודחת או בחביבות ערמומית. לפעמים אנו מזמינים אותם להתקרב. מראה מבוכתם הרבה מעורר בנו רצון לצחוק, לרצותם בהעוויות משעשעות כדי להסיר חשש מליבם: אנא, אל תפחדו, לא נישוך אתכם; הבה חייכו מעט! כל רע לא יאונה לכם. מזכירים לי אותם לוחמים חמי המזג, אשר ראיתי בשעת הקרב, ומייד אחריו, גאים על כוחם וגאים על גאוותם; ראיתים נוטשים את המקום בקומה זקופה, אך ברוח נמוכה, נבוכים, כאילו נגלה להם זה עתה חלום אותו חיו במציאות אחרת, קדומה. חלום חזק מן החיים. אחדים, כדי להוסיף לחוש את החוויה הסוערת, כדי להרחיק את הרגע בו הכול ישוב להיות יום-יומי, באו להצטרף אל מעגלנו, למשך לילה אחד, שעה אחת, מעשיה אחת. סיפוריהם נשמעו יותר אגדיים מאלה שלנו.

מצריח מסגדו קורא המואזין את המאמינים לתפילה. התיירים ומורי-הדרך עולים למכוניותיהם. ליד הכותל, אומרים שומרי מצוות את תפילתם בקול חד-גוני או מנענעים גוום בשתיקה. גוש החום מתחיל להתנער ממקומו, המלקחיים מרפים הידוקם, אפשר לנשום. היום מעריב ודועך מאחורי יריעת ארגמן העוטפת את צמרות העצים. כדי לגרש את השאננות המתפשטת בי בהדרגה, מעלה אני את זכר פניו של כתריאל: היכן הוא? כלום ישוב? העודנו חי?

הנה מתקרב אנשל עם חבורתו: מוחמד, ג’מיל, עלי. ככל זאטוטי הרובע, אף הם מוכרים עפרונות, גלויות-דואר מצוירות ושאר מיני מזכרות קטנות. אנשל הוא הטוב שבלקוחותיהם. הוא לוקח מהם את מרכולתם העלובה בלי להתמקח על המחיר. אחר-כך, הוא משליכנה, מוכן ומזומן לשוב ולקנותה ביום המחרת.

כלום יודע הוא, שמן החלונות הנשקפים אל הרחבה, מאחורי התריסים המוגפים, עוקבים ההורים אחר ילדיהם בעיניים אפלות ובלסתות מהודקות? לא, אין הוא יודע זאת. דבר אחד הוא יודע: גם הוא היה פעם רעב ללחם, גם בו ליהטה הבושה. כעת, לא הוא הסובל עוד, ואת הדבר הזה עדיין איננו סולח לעצמו. אוהב אני להקניטו:

“ובכן, איך העסקים?”

שתקן מטבעו, הוא משמיע ריטון לא ברור במקום תשובה. שרוי הוא בכעס, אך אינו יודע על מי. אני דווקא יודע: על המלחמה.

האם צריך לומר לו זאת? הוא ימשוך בכתפיו: יותר מדי קל לתלות את כל האשמה במלחמה. מה היא המלחמה? מי היא? רע מופשט, שתוצאותיו אינן מופשטות! אם כך הדבר, מוטב להאמין באלים הקדמונים: הסער, המטר, השנאה.

“לי,” אומר אלי אנשל, “מזכירה המלחמה פני אדם.”

“אלה?”

“זה תלוי ביום.”

“והיום?”

“פני גוסס, גוסס שחזר להיות ילד.”

“ועל מי אתה כועס?” אומר אני בהעמידי פנים כרוגז.

הוא זרק בי מבט עוין:

“שתוק!”

הבן הבין שאני שׁם אותו ללעג. הוא מתיישב. לפנינו, הרחבה כמעט ריקה.

“הרבה מתים ראיתי,” אומר אנשל כמצטדק. “אחדים מהם רמסתי ברגלי. ככה, זו היתה מלחמה. לא היתה ברירה. שעטתי קדימה בלי להסתכל. בשבילי לא היו למלחמה פנים. בשבילי היתה המלחמה חיה ההורגת בני-אדם ותולשת מהם את פניהם. כעת הם מתנקמים בי. אני רואה רבים מדי מהם.”

אנשל שולף מכיסו גלויות צבעוניות ומשחק בהן בעצבנות:

“אבל ניצחתי במלחמה,” מצטעק הוא כאחוז חימה, “כן, ניצחתי בה, והנה שללי!”

זו היתה מלחמתו השלישית. הוא השתתף בה כחייל שריון, במדבר. הטנק הראשון שלו: מושמד ביום הראשון. הצוות לא נפגע. הטנק השני שלו: עולה באש ביום השלישי. פצוע קשה אחד, הסרן. אנשל הרימו על כתפיו, ורץ לאוהל העזרה הראשונה. מטח של יריות מקלע: הסרן נהרג. אנשל לא נפגע. מאז לא חדל לומר לעצמו בקול רם: “אתה חי, אתה מנצח.” מילים פשוטות? הוא לא הבין את משמעותן. אפשר שיצא נשכר מאי-ההבנה, אפשר שהיה קורבן לה, על-כל-פנים, אין הוא חש לא שמחה ולא עצב, אולי - סקרנות. דברים רבים מדי התרחשו בקצב מהיר מדי. ראשו עדיין סחרחר. מנצח - הוא? תפקיד מזויף הוא זה, חיים מזויפים. סומק מכסה את פניו כל פעם שאיזה מוחמד, או ג’מיל מושכים בזרועו. תפקידם שלהם אינו מזויף. אם אומנם המנצחים אינם דומים לעצמם, הרי שלמנוצחים יש בכל מקום אותו מבט אפל, נרדף, אותו חיוך מתחנן. הילדים המנוצחים דומים בכל מקום: בעולם של הריסות, לא נותר להם דבר למוכרו מלבד הריסות. בסופו של דבר, טוהר-ליבם הוא אשר נוצח. טוהר-ליבם שלהם, ואל נכון גם זה של אנשל. הגנה עצמית? היתה זו מלחמה בין ילדותו שלו ובין ילדותם. ובכל זאת, בשביל מנצח שכמותו, מאבד הניצחון לא את משמעותו, לא את נחיצותו, כי אם את טעם האושר הנלווה אליו.

“הודה שאתה כועס,” אומר אני, כדי להוסיף להקניטו.

“שתוק.”

“אתה יודע, אין צורך להתבייש בכך.”

“לא? אתה בטוח?”

תוהה אני כיצד היה כתריאל מדבר על המלחמה, על הניצחון. מעולם לא ראיתיו כשהוא שרוי בכעס. תוהה אני כיצד אקיים את הבטחתי לו: לומר את אשר הוא לא יכול היה לומר, למלטו מן השיכחה. תוהה אני אם הוא חי, אם היה חי אי-פעם.

השעות חולפות, השמים הלוהטים עוטים גוון כחול, יותר מאוחר, אפור-שחור, השמש, במנוסתה, מותירה אחריה עבים כבדים, שסועי-אודם ונקודי כתמים זהובים. מעבר לחומות, לרגלי הצריחים, שבים ומתכנסים הצללים, עדות עדות, בשתיקה.

לפני הכותל, המואר בנרות מהבהבים, מתפללים אחרוני החרדים את תפילת מעריב. אחדים מבני חבורתנו כבר הצטרפו אלינו, אל אנשל ואלי. בהינף יד זועף משליך אנשל מעליו את גלויות-הדואר וצועק:

“הביטו בי! אני חי, אני מנצח. רוצים הוכחה? הביטו, כיסי מלאים פני אדם.”

גם כיסי שלי.