הקורא של ז’ול ורן

I 1947 אומרים שמזג האוויר באנדלוסיה נעים כל השנה, אבל בכפר שלי, בחורף, קפאנו מקור. לפני השלג הראשון, הקרח כבר היה אורב לנו. הימים עוד היו ארוכים, שמש הצהריים עדיין חיממה, ואנחנו היינו יורדים לשחק בנהר בשעות אחר הצהריים. אבל אז לפתע היה האוויר מזדקף ומתנקה באחת והרוח היתה הופכת אכזרית ועדינה כאילו היתה עשויה מבדולח אוורירי ושקוף שירד בשריקה מהגבעות בלי להותיר אחריו ענני אבק ברחובות. הרוח היתה אז תופסת אותנו עוד לפני שהיינו מגיעים הביתה. אלו היו לילות אוקטובר (או נובמבר, אם התארך לנו קצת המזל) ואז ידענו שהימים הטובים הגיעו לסיומם. לא משנה שבאחד השלטים הצבעוניים שדון אֵאוּסביו אהב לתלות על קירות בית־הספר יכולנו לקרוא מדי בוקר שהחורף מתחיל ב-21 בדצמבר. הדבר אולי היה נכון לגבי מדריד. אבל בכפר שלי, החורף התחיל על פי גחמות הרוח, כשהתחשק לה לרדוף אחרינו בסמטאות ולשרוט את פנינו בציפורני הבדולח שלה, כאילו היו לה חשבונות ישנים לסגור איתנו. החוב לא נסגר עד עלות השחר, והרוח המשיכה לשרוק ללא הרף מאחורי הדלתות והחלונות המוגפים, עד שלבסוף היתה פוסקת, כאילו שָׂבעה לפתע מהזעם של עצמה, לאחר שאפילו הסובלים מנדודי שינה כבר הספיקו להירדם. כך, בשלווה הערמומית והחשאית הזו – למרות מה שכתוב בספרים ובלוחות השנה (אף שזה לא היה רשום בשום שלט) – הקרה הראשונה היתה פוקדת אותנו. אחר כך, החורף היה משתלט על חיינו. הקרח היה מכַסה את החצר במעֵין בד גזה לבנבן ומלוכלך, שעטף את גזעי העצים הדקים שהקיפו את הבאר כמו תחבושת ישנה; אור השחר המעורפל הִקנה משמעות מסתורית לקווי המתאר של כל אחד מחלוקי הנחל שבלטו על הקרקע המחוספסת, הנוקשה מקור. כמוה גם האף שלי, שנהג להתעורר לפנַי כמו תוספת קפואה וכמעט מנוכרת לפרצופי. הייתי מוציא אז יד מתחת לשמיכה ונוגע בו, כאילו מופתע למצוא אותו שם, בין העיניים לפה. הבדלי החום היו מכאיבים לי באף ובקצות האצבעות, וכדי להימנע מכך, הייתי מכניס את ראשי מתחת לסדינים החמים, שהתרככו בעקבות החום שנאגר מתחתם, ואז חוזר לנמנם. השינה המתחדשת הזאת היתה מהנה יותר משנת הלילה אבל כמו כל דבר טוב בחיים האלה, היא היתה קצרה. דלת החדר שחלקתי עם אחיותיי היתה ממוקמת באמצע הקיר, מעבר לווילון הירוק, אבל מכיוון שהחלון היה שייך לחלק שלי, אמא תמיד העירה אותי ראשון. בשעה שקלטתי את האור גם שמעתי את קולה, קדימה, נינו, קום, הגיעה השעה לקום, ורגע אחר כך, הגיעה הנשיקה המרפרפת שפתחה את הבוקר דרך קבע. כל יום היה נפתח באותה הדרך, באותם הצעדים, באותן המילים, באותו רחש קל שהשמיעו אצבעותיה של אמא שלי בזמן שפתחו את התריסים, ובאותה נשיקה, גם היא קלה, עורה של אמי כמעט שנוגע בעורי בעדינות ובזריזות שלא דמתה כלל ללחץ המרעיש והעיקש של שפתיה כשהיו אומרות לי לילה טוב מדי ערב, כרוצות להטביע חותם נצחי על לחיי. כל יום היה נפתח באותה צורה, הקרה הראשונה כביכול לא שינתה כלום, אבל בעצם שינתה הכול. בבתים אחרים היו מתחילים להביט אל ההר בכיווץ מצח, ארשת מודאגת התפשטה ברחבי הכפר. בביתי, שלא היה בית של ממש אלא שלושה חדרים בתוך בית־המטה של הגווארדיה סיביל4 בפוּאֶנסַנטָה דֶה מַרטוֹס, כולנו התנהגנו טוב יותר כי ידענו שברגע שהתחיל החורף חוש ההומור של אמא שלי היה מתפוגג. "מי אמר לי להתחתן איתו, תגידו לי, בשביל מה? הרי היה לי כל כך טוב בכפר שלי, לעזאזל!" דבריה היו נכונים אבל גם לא נכונים. היא נולדה בכפר דייגים ליד הים, שהיה כל כך קרוב לאֲלמֵרִיָה עד שכמעט נחשב לפרבר של העיר. שם מעולם לא היה קר. ידעתי את זה כי אחותה הצעירה של אמא שלי התחתנה בתחילת חודש מרס והזמינה אותנו לחתונה. בהתחלה ההזמנה לא ממש הלהיבה אותי, כי אף על פי שלא היתה זאת הפעם הראשונה שהוזמנו, ההזמנות האלו מעולם לא מומשו עד אז. אך בפעם ההיא זה היה אחרת. ראשית, מפני שאמא שלי החליטה כן לנסוע, לחזור לכפר שלה אחרי היעדרות ממושכת בת יותר מעשר שנים, ושנית, מפני שהחליטה לקחת אותנו איתה. ב-1947, נסיעה מעֵין זו היתה אירוע של ממש בשביל כל משפחה מאזור סייֵרה סוּר. "ולמה אבא לא בא?" העזתי לשאול לאחר שהתיישבנו באוטובוס שעמד להסיע אותנו מפוּאֶנסַנטָה דֶה מַרטוֹס עד הכפר השכן, מַרטוֹס, בשעה שהסתכלתי על אבי דרך שמשת החלון בעודו מנופף לנו לשלום מהמדרכה. "כי לא." "ולמה לא?" "כי הוא לא יכול." "הוא צריך לעבוד?" "ברור." הכפר שלי התעורר באותו הבוקר מכוסה בשכבת שלג דקה. במַרטוֹס השלג אינו נערם אך האוויר נהיה קר מאוד. אני יודע את זה כי האוטובוס השאיר אותנו ליד תחנת הרכבת באיחור של עשרים דקות, כך שלרכבת הגענו בריצה, ולמרות הריצה, הזיעה וסחיבת התיקים – שבין היתר כללו מתנות לכלה ולמשפחתה – לא הצלחנו להתחמם. אמא זירזה אותנו כאילו היינו עדר כבשים, בעודה אוחזת בידה דף מודפס ומתקדמת דרך המעברים בחיפוש אחרי שני אנשים מהגווארדיה סיביל שנסעו ברכבת. זאת היתה הפעם הראשונה שעליתי לרכבת בלי אבא שלי, ואף שניסיתי להסתיר זאת – כי בהיעדרו כיהנתי זמנית בתור הגבר היחיד במשפחה –פחדתי מהכול. כשהוא היה איתנו זה היה אחרת. כשהיה הולך לפנינו במדים שלו, עם כובעו משולש הפינות5 והנשק הרשמי, הנוסעים היו מפנים לנו את הדרך, והפקחים בִּמקום לבקש מאיתנו כרטיס היו ממהרים להקים את היושבים כדי לאפשר לנו להתיישב ביחד. אבל הפעם אבי לא בא, ואני לא כל כך סמכתי על שני הדפים המודפסים שנתן לנו בתוך מעטפה כשנפרד מאיתנו ליד האוטובוס. אך בכל זאת הכול הסתדר. אמא הכירה את אחד משני האנשים מהגווארדיה סיביל שנסעו באותה רכבת, רב־טוראי ששירת בפוּאֶנסַנטָה לפני שהועבר למטה הפיקוד של חָאֵן, והוא, בלי להסתכל בכלל בניירות, קרא לפקח והסביר לו שאנחנו משפחה של עמית שלו, ואז גם מצא לנו מקומות ישיבה ונתן לי חופן סוכריות בטעם מנטה חריף, כאלה שצורבות גם בלשון וגם בחיך. "כדי שתחלק לאחיות שלך," הוא אמר לי מחויך, אבל דולסה ירקה את הסוכריה הראשונה מייד אחרי שטעמה אותה ופֶּפָּה כבר הספיקה להירדם בזרועות אמא שלי כשהתכוונתי לכבד אותה, כך שבסוף אכלתי את כולן לבד. הנסיעה היתה שלווה, שקטה, שונה מאוד מהנסיעה חזרה. כשהרכבת התחילה לנסוע עדיין רעדתי מקור, אבל שעה לאחר מכן השמיים כבר היו כחולים, השמש זהרה וכמעט לא שמתי לב שפתחתי את המעיל. זמן קצר לאחר מכן כבר לא יכולתי לסבול אותו מרוב חום. "אמא, אני מזיע," אמרתי לה בשעה שהורדתי גם את הסוודר. "זה מפני שהפעילו את החימום או...?" "לא," היא ענתה מחויכת, כאילו בזה הרגע השתחררה ממשקל חורג. "אז פשוט חם." "ויהיה עוד יותר חם בהמשך." התחלנו לראות פרחים שגדלו באופן טבעי לאורך פסי הרכבת, פרחי חורף, שיחים ענקיים מוכתמים בכתמים אדומים, ורודים, לבנים או סגלגלים. פרחים גדולים ויפים, כמו אלה שקונים בחנויות. אמא הצביעה עליהם, שטופי שמש ומסתוריים, וקראה בשמותיהם בלי להסס, הרדוף, היביסקוס, בוגנוויליה. בזמן שהקשבתי לה חשבתי על הפרגים, על החינניות ועל פרחים כחולים שהיו כל כך זעירים שאפילו לא היה להם שם, אלה היו כל הפרחים שגדלו בכפר שלי ואך ורק בזמן האביב. בתחנות הרכבת בהן חלפנו האנשים הסתובבו בחולצות או בז'קטים דקים ופתוחים, ואני הסתכלתי עליהם ועל הגן ההוא שנמצא בקיץ נצחי ולפתע הבנתי הכול, את מצבי הרוח של אמא שלי, את השְבועות שהיתה נשבעת בטון של כופרת מיואשת, את התימהון המר שהיה אוחז בה מדי שנה כשהיה מגיע הקרח ואיתו הימים הקשים בגינם היתה שואלת בקול רם מה היא בכלל עושה בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס. אבל הדברים אינם תמיד כפי שהם מצטיירים, וגם את זה גיליתי בנסיעה ההיא. הרדוף, היביסקוס, בוגנוויליה. כשראיתי אותם שוב אחרי שלושה ימים –גדלים כל כך יפים וחסרי תועלת לאורך פסי הרכבת שהחזירה אותי לחָאֵן, למַרטוֹס, לשלגים שעל הרכס – למדתי שאת הפרחים לא אוכלים. ראיתי את הים, אבל ראיתי גם איך הגלים לקחו עימם, גל אחרי גל, את השמחה של אמא שלי. גיליתי שהיא לא הגזימה כשנהגה לספר שבכפר שלה אנשים הלכו לעבוד עם עגבנייה ואשכול ענבים בתור הארוחה היחידה ליום שלם, מה שבמונחי המקום נחשב למספיק. היא גם לא הגזימה כשאמרה שיש אנשים עניים הרבה יותר מאיתנו. אבא המתין לנו על הרציף לבוש בבגדים חמים מאוד. כל כך שמחתי לראות אותו שם עד שמיהרתי להוריד את שמשת החלון כדי לקרוא לו. במקביל נופפתי בזרועותיי לשלום מהר עד כדי כך שכלל לא הרגשתי את קבלת הפנים של הקור שהתלבש על אפי ועל אוזניי, חוגג את חזרתי לממלכתו. אמי לא הספיקה לשאול אותו למה הוא שם ולא בתחנת האוטובוס בכפר שלנו, במקום שחשבנו לפגוש אותו. הוא אמר לה מייד שהתגעגע אלינו מאוד והיא חיבקה אותו כאילו היו עדיין רק חבר וחברה, כאילו עוד לא התחתנו, כאילו אנחנו טרם נולדנו ולא עמדנו שם, מולם, מסתכלים עליהם ותוך כדי כך שומעים את אמא שלי, לא, לא, אני אומרת לך שאני לא חוזרת, אנטונינו, אני נשבעת שאני לא חוזרת... "ומה איתך, נינו?" אבא הניח את אחותי פֶּפָּה על הרצפה, אחז בכתפיי, נישק אותי. "אהבת את הים?" "מאוד, אבא, הוא כל כך גדול... הוא ענקי." זה מה שאמרתי לו והוא חייך כאילו זה בדיוק מה שציפה לשמוע. אז הבנתי שכבר לא אגיד לו שום דבר. לא אספר לו שבני־הדודים שלי גנבו לי את הנעליים כשחלצתי אותן כדי לשחק יחף, כמוהם, בחוף הים, וראיתי אותן שוב רק כשנודע לאמא, ושהיא במקום לכעוס עלי יצאה לרחוב אחוזת אמוק כדי להחזיר אותן מייד, בדיוק כפי שהיו כשהשארתי אותן ליד סירה, כל אחת עם הגרב שלה בפנים. לא אספר לו שהדודה מריה דל מר מוכרת את הביצים שהטילו התרנגולות שלה כי הן יקרות מכדי להאכיל בהן את הילדים שלה, וגם לא שאמא הגניבה לנו פרוסת לחם עם גבינה כדי שלא נבקש ארוחת ארבע מסבתא. הבנתי שכבר לא אספר לו שביום החתונה, בפתח הכנסייה, התקרב אלי גבר שחרחר ורזה –כמו כל הגברים באזור – כדי לשאול אותי אם אני הבן של האיש מהגווארדיה סיביל, ולהבהיר לי שהוא שאל רק מפני שהוא שמח שהוא לא האבא שלי. האיש הזה, שפעם חיזר אחרי אמא שלי, המשיך לבהות בי כשחיוך עקום ומתוח מצויר על שפתיו. זה היה די מפחיד, אבל גם את זה לא סיפרתי לאף אחד. גם האיש שנסע איתנו ברכבת חזרה היה שחרחר ורזה, אך הוא גם היה מלוכלך מאוד. החולצה שלו היתה קרועה בצדדים, והיה לו פצע ישן בפינת המצח שהותיר שובל של דם יבש על פניו. הוא נסע כל הדרך בעמידה כשמבטו תקוע ברצפה, אם כי מדי פעם היה מפנה את ראשו שמאלה כדי להסתכל מעבר לחלון בהבעה אילמת ועצובה, ואף מופנמת, כאילו באותם הרגעים היה עסוק בפרידה מהנוף אבל לא רצה שאף אחד ישים לב לכך. מדי פעם הוא הוציא, בידו השמאלית, סיגריה מכיס המכנסיים, הניח אותה בין שפתיו ובהינד ראש ביקש אש מהשומר שישב לצד אמי. אז ראיתי שכולו רועד. רעדה לו היד, וגם כל הזרוע, אפילו רעדו לו השפתיים כשינק מהסיגריה. האיש לא פצה את פיו במשך כל הנסיעה. גם לא הסתכל, אפילו לרגע, על איש הגווארדיה סיביל, שנסע בעמידה, לצידו, ושאל ידו השמאלית – שהציצה מתחת לשרוול בצבע ירוק־זית – יד ימינו היתה אזוקה. הוא היה אסיר, או אולי עוד לא, אולי רק נעצר וטרם נכנס לבית־כלא. ידעתי שהדבר ייתכן מפני שפעם, בזמן שנסעתי עם אבא לחָאֵן, ראיתי סצנה דומה, אם כי לא היה מדובר אז בעציר אלא בעצירה. היא נסעה בישיבה והתייפחה חרישית כשראשה טמון בין זרועותיה. בגלל זה מצבה זיעזע אותי פחות ממצבו של האיש ההוא. בגלל זה, ומפני שאז לאף אחד לא התחשק להשתין. "אני צריך ללכת לשירותים, מקאריוֹ, אני לא יכול להחזיק יותר." השומר האזוק פרץ לדבריו של חברו משוחרר הידיים ששוחח בנעימים עם אמא שלי, וזה ענה לו בהינד ראש ששידר תחושה של חוסר אונים, כדי לרמוז על בעיה שטרם הצלחתי לקלוט. "תחזיק מעמד, אחי," הוא דיבר בטון כמעט מתחנן. "בתחנה הבאה..." "לא, מקאריו, לא. אני אשתין במכנסיים." "באמת, כמה חבל! בטח, שתית כל כך הרבה מים..." "מה יכולתי לעשות אם הרופא אמר לי?" הוא היה שומר צעיר וחביב, והלחץ שלו, אם לשפוט על פי ארשת המצוקה שעטו פניו, אמיתי לגמרי. "אני צריך לשתות הרבה כי יש לי אבנים בכליות." "כן? הייתי זורק לך אבן אחת על הראש." השוטר מקאריו, לעומת זאת, היה בן גילו של הסֶגןמפוּאֶנסַנטָה, קירח ובעל כרס, אם כי לא היו לו דרגות, אפילו לא דרגת רב־טוראי. "בוא נראה, תגיד לי אתה מה נעשה... או אולי פשוט תיקח אותו איתך לשירותים..." "אני? מה פתאום. רק זה חסר לי, שהוא יראה אותי משתין." מקאריו הסתכל סביב ומבטו התעכב עלי. "אני לא יכול להחליף אותך," אמר לעמיתו, "אתה כבר מכיר את הנהלים, אבל... אם אתה לא מסוגל להתאפק, ולילד לא אכפת..." "בטח שלא אכפת לו!" אמא הסתכלה עלי, חייכה, אבל אני לא הבנתי כלל למה התכוונה. "אתם הייתם כל כך אדיבים אלינו. קדימה, נינו, לך..." "לאן?" שאלתי אותה, אבל היא דחפה אותי קדימה מבלי להוסיף מילה, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה איש הגווארדיה סיביל המבוגר יותר כבר שיחרר את החבר שלו ואזק אותי לאיש הרועד. "לא הייתי אמור לעשות את זה, את יודעת..." מקאריו פנה אל אמא שלי בעוד אני התחלתי להזיע כפי שלא הזעתי בחיי. "אבל, טוב, העבודה לפעמים..." "אל תדאג, אין צורך שתסביר לי שום דבר." אמא המשיכה לחייך ואני להזיע. שמעתי את נשימתו הקרובה של העציר והזעתי, חשתי את ידו כנגד ידי, מתחככת בקצה השרוול והזעתי, היה נדמה לי שאני שומע את דפיקות הלב שלו, והזעתי, הזעתי כל כך הרבה עד שהרגשתי כאילו התייבשתי מפנים. "בני נולד בבית־המטה ומעולם לא גר במקום אחר." "רואים עליו, תהיי בטוחה. כל כך מנומס וצייתן... ככה הוא מתחשל, נכון?" רק אז מקאריו פנה אלי. "כי אתה, כשתגדל, בטח תרצה להיות בגווארדיה סיביל כמו אבא שלך, נכון?" "אני, כשאגדל, אהיה בגווארדיה סיביל," נהג להגיד פקיטו, בנו של רומרו. "זה ממש שווה, מקבלים הכול בחינם, נוסעים ברכבת בלי לשלם, נכנסים לקולנוע בלי לקנות כרטיסים, ושלא לדבר על משחקי כדורגל, נכון? גם אפשר לראות את מלחמות השוורים בחינם, מהמחסומים שמוצבים לצד הזירה כדי להגן על הלוחמים מפני השוורים, איפה שעומדים הסוכנים שלהם. אני, על בטוח אני אהיה בגווארדיה," היה מהנהן בראשו בביטחון כה רב כאילו כבר חבש את הכובע משולש הפינות על מצחו, "כדי לקחת לאשתי מדי פעם כמה קילו של תפוחי אדמה, או זוג מלונים, כאלה שהשכנים משאירים בכניסה לבית־המטה, כדי שתִשמח כמו אמא שלי, וכדי שלא אצטרך לבזבז כסף ביריד, בזמן שהילדים שלי עולים בחינם על כל המתקנים ואותי מזמינים לשתות ולאכול, אל תגיד שלא חוסכים ככה, כמו שאבא שלי אומר..." "אני עוד לא יודע מה אני רוצה להיות כשאגדל," עניתי למקאריו באותו יום, ושמתי לב שמשהו בדרך שאמרתי את זה, אולי ההטעמה או עצם זה שדיברתי בקול חרישי, כמעט בלחש, הביא את האדם שהיה אזוק ליד השמאלית שלי להסתכל עלי. הפניתי את ראשי אליו, והתבוננתי בו, שמתי לב שהוא כל כך צעיר, כמו האיש מהגווארדיה סיביל שהלך לשירותים. עיניו היו כהות, אפו נשרי, עורו לבן, לחייו סמוקות, שפתיו דקות, מתוחות ולחוצות, ועל אצבע הקמיצה של ידו האזוקה לידי זהרה טבעת שנראתה חדשה. "בוא לגווארדיה, ילד!" מקאריו התחיל לצחוק, העציר עצם את עיניו לפני שחזר להביט מעבר לחלון, ואני הסתכלתי על קווי המתאר של ראשו. שערו המלוכלך מבוץ נדבק לו לעורף, וצווארון החולצה הלבנה שלו היה כל כך מלוכלך עד שנראה אפור. "איפה יהיה לך יותר טוב?" החבר שלו חזר מהשירותים, ומייד לאחר מכן חזרתי לשבת בין אחיותיי והוא חזר להיות אזוק לעציר, כאילו לא קרה כלום. כן קרה, אבל זה כבר לא היה חשוב, כי הגענו לחָאֵן, כי כבר חזרנו הביתה, ולכן מעולם לא סיפרתי את זה לאבא שלי. באלמריה למדתי שהדברים הם לא כפי שהם נראים, וכשהגענו למרגלות הרכס, בשעה שהנוף הפך להיות גלי ועצי הזית השתלבו בו על רקע ההרים המתנשאים, חזרתי לחשוב על כך. ה"פאבה"6 – מכיוון שכבר היינו בחזרה בבית יכולנו לקרוא לאוטובוס בשמו – המשיך להתקדם במעלה ההר. בזמן שהסתכלתי מבעד לחלון נזכרתי ביופיים המתפרץ של הפרחים שהקיפו את המדבר המישורי המכוסה אבנים בדרך לאלמריה, בו לא גדל דבר מלבדם, ושמחתי על כך שנולדתי כל כך רחוק מהים. מהכביש, ההרים הצטיירו כאילו הכילו בתוכם רק אבנים ושיחים, סלעים עֲקרים תחת שמיים חסרי רחמים, אבל אנחנו שנולדנו בין פסגותיהם הכרנו אותם היטב, כמו גם את העושר הגלום בהם שנחשף רק בפני מי שמסוגל למצוא אותו. כי בהרים שלנו לא מבצבצים פרחי הרדוף, היביסקוס טרופיים או בוגנוויליה, באשכולות אדומים, ורודים, לבנים או סגלגלים, אבל יש חוגלות ושפנים, ארנבות ושלווים, ברווזים שעפים או שוחים באגמים. הנחלים שיורדים מהפסגות במהירות כאילו השלג רודף אחריהם, מאכלסים דגי טרוטה שמשמינים במימיהם המתוקים והקרים, ולפעמים, בבריכות הטבעיות שנוצרו באפיקיהם, משפחות סרטנים סוערות משתקעות להן ונרגעות. בגדות הנחלים גדלים חלזונות בין צמחים מסוימים בעלי סגולות מרפא, ובכל מקום אפשר למצוא אספרגוס פראי שבסוף האביב מבשיל, כמו תותי העץ בקיץ, לפני שהסתיו מכסה את האדמה בפטריות אכילות. בחורף מתעצם השפע הזה, יורדים חזירי הבר שבורחים מהקרח, והצבאים מאבדים את הכיוון, מתרחקים מהעדר, ולמזלם של הציידים, לפעמים הולכים לגמרי לאיבוד. בהרים יש מערות שמשמשות מקלט מהקור, חורשות מוצלות אליהן אפשר לברוח מהחום, כוורות גדושות דבש מוסתרות בחללי העצים ויש מי שתייה בשפע שמספיקים לניקיונות ולרחצה. בהרים יש המון דברים עבור מי שיודע למצוא אותם. לכן, ואף על פי שמסיבה זו או אחרת אף אחד מעולם לא אמר זאת בקול רם, כולנו ידענו שההרים של הכפר שלי מלאים באנשים. פוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס היה הרבה יותר קטן מהכפר של אמא שלי, ובכל זאת, שם היו רק רב־טוראי ושני שוטרים נטולי דרגות של הגווארדיה סיביל, שחיו בתנאים טובים יותר משלנו כי היה להם יותר מקום. בית־המטה שלנו לא היה הרבה יותר גדול משלהם, אבל המפקדה הורתה להציב בו מחיצות כדי להקטין את החדרים, את המשרד המרכזי, את חדרי המעצר ואף את אולם הדגלים. כך הצליחו להכניס למבנה אחד שמונה משפחות, חמישה אנשי הגווארדיה מן השורה, רב־טוראי, סַמָּל וסֶגֶן שהיה הבוס של כולם וגם של אנשי הגווארדיה שבלוס ויליארֶס ובווָלדֶפֶּניאס דֶה חָאֵן, כי אמנם הכפר שלי לא היה הגדול וגם לא החשוב ביותר באזור הסיירה, אבל מבחינת מיקומו הגיאוגרפי, היה המרכזי ביותר. רשמית, דון סלבדור היה דמות מוכרת ונמנה עם בעלי התפקידים הבכירים בצבא באזור סייֵרה סוּר, אבל בפוּאֶנסַנטָה אף אחד לא לקח אותו יותר מדי ברצינות. אשתו נהגה להשוויץ, ובכל הזדמנות הבהירה שבעלה הוא לא איש הגווארדיה סיביל אלא סֶגן בחיל הרגלים של צבא ספרד, ושהציבו אותו שם כדי שישליט סדר. ברגע שהוא יסיים עם השודדים, היתה מוסיפה, נחזור לעיר מָלָגָה, בירת המחוז בעל השם הזהה, כדי לחיות ברווחה, בווילה עם גינה ונוף לים. אף אחד לא העז לגחך בפרצופה, אבל שיגעונות הגַדלות שלה לא מנעו מה"עקשן" להצמיד לבעלה – שהיה נמוך ושמנמן – את הכינוי מישלין, בשל דמיונו לאיש הצמיגים של החברה המפורסמת. אני מניח שידעתי זאת מאז ומתמיד, אבל עד שלא הלכתי לכפר של אמא שלי לא שמתי לב בכלל שבכפר שלי היה איש אחד מהגווארדיה סיביל על כל מאתיים תושבים, אבל זה לא קילקל את השמחה שלי על כך שחזרתי הביתה. כשירדתי מהאוטובוס הייתי רעב ועייף מהנסיעה, אבל הייתי ערני מספיק כדי לשים לב שהשלג בכפר מלוכלך. מהלובן האינסופי והמושלם ממנו נפרדתי כמה ימים לפני כן נותרו רק כמה טלאים שגורלם נחרץ: להפוך לבוץ לצד הקירות הצפוניים, אליהם לא הגיעו קרני שמש ישירות. עוד צפוי היה לרדת שלג אבל הקור החל להיחלש בהדרגה לטובת קיץ שעוד יסתבר כארוך, חם ויבש. אני זוכר את אותו קיץ היטב, כפי שאני זוכר את כל האירועים של אותה שנה שהחשבתי אז לחשובה ביותר בחיי. כאילו שנת 1947 ניחנה ביכולת לחוש במשמעות המיוחדת שלה עבורי, או אולי היתה כזו כדי שאמחל לה על שחשפה אותי כבר אז לרשעות הטמונה בפרדוקסים, כך או כך היא העניקה לי מתנה בטרם נבלעה בלימבו של לוחות השנה. הקרח לא המתין לדצמבר, אבל אמא שלי, לעומת זאת, כן. כשנכנסתי למטבח רועד כולי, לא כל כך מפני הקור אלא בשל התדהמה שעורר בי המגע הראשון עם הקרח, מצאתי אותה יושבת ליד התנור במצח מכווץ, רוטנת כהרגלה. היא היתה עטופה בגלימה ישנה של אבא שלי וברגע הראשון לא יכולתי לראות מה היא עושה, אבל כשנעמדתי לידה היא חייכה אלי. בידיה אחזה מנשא חדש, עשוי שתי פיסות שמיכה מוצמדות, אותן גזרה על פי מידותיו של בקבוק שתייה קלה ותפרה בחוט צמר בתפר רצוף וצפוף. מתחתית המנשא היה תלוי חלק עגול על תקן פקק, שבהמשך ייקשר ללולאה התואמת לכפתור שאיפשר לנעול אותו ובצורה כזאת, החום של המים הרותחים יישמר בלי חשש לכוויות. "תראה, אתה אוהב אותו?" חיוכה של אמא התרחב, משתקף בעיניה. "כן, הוא יפה מאוד." ורק אז קלטתי, "זה בשבילי?" כשהינהנה בראשה, הרגשתי שמחה פראית מעורבת בגאווה, הכרת תודה וציפייה לאושר, מעין הקדמה למה שבוודאי ארגיש כשאגיע לבית־הספר עם בקבוק משלי בתוך מנשא. מפני שלא הצלחתי להביע התרגשות כל כך סבוכה במילים פשוט התנפלתי עליה, חיבקתי אותה במלוא הכוח ונישקתי אותה כל כך הרבה פעמים עד שכמעט נפלנו שנינו מהכיסא. "עזוב אותי, נינו, אנחנו עוד ניפול!" זעקה בעודה מצחקקת. "תודה, אמא," הצלחתי להגיד לבסוף. "תודה, תודה, מיליון תודות." "זה שום דבר. בינואר תחגוג יום הולדת עשר, נכון? אתה בוגר והרבה יותר אחראי מאחותך, ולה הכנתי את המנשא כשהיא היתה בגילך... אבל אתה צריך להבטיח לי שתשמור עליו היטב. אל תשאיר אותו בכל מיני מקומות כשאתה הולך לשחק, ותשים לב איפה אתה מניח אותו, שלא יפול. הבקבוקים הריקים עולים כסף, אתה יודע." "אל תדאגי, אמא, אני אשמור עליו טוב. איפה הבקבוק?" "עדיין לא קניתי אותו, אפילו עוד לא סיימתי עם המנשא. עוד לא הכנתי את הלולאה וגם לא תפרתי את הכפתור, אבל אם תרצה, תוכל לחנוך אותו הלילה. ובינתיים, כדי ללכת לבית־הספר..." היא הנידה בראשה אל עבר האח ואני הסתכלתי, בפעם האחרונה, ללא תחושת עוינות וגם בלי תחושת געגועים, על אבן החימום השחורה והשטוחה שלי, שכעת חתמה את פרק הילדות האמיתית שלי. "לא, לא צריך. היום בטח לא יהיה כל כך קר." בבית־הספר בכפר שלי אנחנו, התלמידים, התחלקנו לשתי קבוצות, קטנים ובוגרים, על פי קריטריון שונה מאוד מזה שהנחה את דון אאוסביו כשחילק אותנו לכיתות. אבנים ובקבוקים, זה היה החוק על פיו פולגנו, תוך כדי התעלמות מהבדלי גיל, גובה או ידע. הילדים הקטנים היו אלה שיצאו מהבית כשהם אוחזים בשתי ידיים באבן חמה עטופה בסמרטוטים, אותה היו מחזיקים צמוד לחזה. הבוגרים, לעומת זאת, קיבלו על עצמם, בעקבות האמון שניתן בהם, את האחריות לשאת בקבוק של שתייה קלה מלא במים רותחים, שהמנשא שעטף אותו – אשר נתפר במיוחד למטרה זו מפיסת שמיכה עבה שהתרככה עם השימוש – הפך למקור חום נעים מאוד. הבקבוקים שמרו על החום במשך הרבה יותר זמן מהאבנים, ובישיבה ליד שולחן הכתיבה היה נעים להניח אותם על הרגליים, לגלגל אותם מעלה ומטה או להניח אותם על הרצפה כדי לאחוז אותם בין הקרסוליים. המון פעמים התבוננתי בילדים אחרים עושים את זה בזמן שניסיתי לשווא לשמר את החום של האבן שלי, שלקחתי הביתה כל יום אחר הצהריים, כשהיא פושרת, כדי שאמא תפשיט אותה, תניח שוב לצד האש ותחזור לעטוף אותה ברצועות סדינים ישנים כדי למסור לי אותה ברגע שהיתה שולחת אותי למיטה, המקום השני בו הבוגרים נבדלו מהקטנים על פי החוק של האבן והבקבוק. באותו יום התרגשתי כל כך שעמדתי לשנות קטגוריה, עד שיצאתי מהבית עם הידיים בכיסים ואפילו לא היה לי קר בבית־הספר. אפילו שדון אאוסביו החליט שהגיע הזמן להדליק את התנור הקטן והיחיד שעמד לרשותנו, והתיישב לצידו לאחר שהבהיר לנו, כהרגלו, שלא נחשוב שהוא אגואיסט אלא פשוט העצמות שלו, שחשות שהזקנה מתקרבת, מתעקשות לא להתחמם לעולם. באותו לילה, בפעם הראשונה בחיי, שמחתי לעזוב את גן העדן שבמטבח, שאמא חיממה בעזרת הארובה, הגחלים שבתנור ומחתת הגחלים שתיפעלה טוב יותר מכולם, הכול מפני שכעת אחזתי בידיי את הבקבוק החדש. אמא מילאה אותו בעזרת משפך, סגרה בלחץ את פקק השעם שאבא גילף בו חריצים בסכין כדי שייתברג היטב, וחתמה את צוואר הבקבוק מתחת לנר דולק. אחר כך, כשהשעווה כבר הלבינה והתמצקה, הכניסה אותו למנשא, כיפתרה אותו ומסרה לי. כמעט הפלתי אותו. הוא היה כל כך חם עד שהנחתי אותו בין הסדינים לפני שהתפשטתי וכשנגעתי בו שוב, כל המיטה כבר הספיקה להתחמם. ובכל זאת, באותו הלילה לא יכולתי להירדם. אולי זה היה בשל ההתרגשות, לראשונה לא הרגשתי את כפות רגליי הזועקות אלי בקיפאונן, או אולי זה היה עניין של גורל, אבל כשההורים שלי קמו מהשולחן הקטן, שתחתיו הוסתר מתקן חימום שלידו נהגו לשבת בלילות הקרים, הייתי עדיין ער. שמעתי אותם מכבים את האור, נועלים את דלת הכניסה ונכנסים לחדר שלהם הצמוד לשלי. קירות בית־המטה הפכו דקים ומכוסי נקבוביות כנראה מרוב שהזיזו את המחיצות כל כך הרבה פעמים, ועל כן לא ידעו לנצור סודות. כך נודע לי שאמא שלי נכנסה למיטה לבושה, ויכולתי לשמוע אחת־אחת את הוראותיה, שאבי מילא אחריהן בציות מוחלט, לפני שאמר משהו שלא הייתי אמור לשמוע. "בוא הנה, אנטונינו, תשכב על הגב כדי שאוכל לאחוז בך... לא, לא ככה, אדוני. ככה, טוב מאוד... צריך להודות, יקירי, שיש לך מזל, זה מפני שאתה כמו תנור, עכשיו הרגליים... לא, קפל את הברכיים..." "הרגליים שלך קפואות, מרסדס!" "ברור. למה חשבת שאני עושה כל כך הרבה התעמלות... אני מנסה להתחמם. תחזיק מעמד אדוני... טוב, אתחיל להתפשט..." "סוף־סוף." "מה אתה רוצה? קשה לי, אנטונינו, אני מאלמריה, אתה יודע, אם זה מפריע לך היית צריך לחשוב על זה קודם." "נו, אני יכול לכבות את האור כבר?" "קדימה, תכבה." במהלך הדממה שהשתררה בהמשך, המיטה שלי התרככה והרגשתי שאני שוקע בה כאילו הגוף שלי התמלא בקצף פושר ורדרד. העיניים שלי, העצומות מבחוץ, החלו להיעצם גם מבפנים, אבל לפני שנרדמתי לגמרי אבא שלי חזר לדבר, ואני חזרתי להקשיב. "מרסדס," הוא נשמע ערני ממש. "מה..." היא ענתה לו בקול עמום, יבש, רדום. "נינו מדאיג אותי." מאותו הרגע, אף אחד משלושתנו לא הצליח להירדם. "נינו? למה? דון אאוסביו אומר שהוא תלמיד טוב." "לא, זה לא העניין, הוא באמת ילד מאוד פיקח, אני כבר יודע את זה. אבל הוא גדל לאט." "הוא כבר יגדל." "או שלא. מה שמדאיג אותי... אם הוא ימשיך כך, הוא לא יגיע לגובה הנדרש, מרסדס. ואם לא יגיע לגובה, הוא לא יוכל להיכנס לגווארדיה." "אבל מה אתה אומר, אנטונינו? אני מזכירה לך שהבן שלך הוא רק בן תשע." "אז מה? עדיף להקדים תרופה למכה, לא? אם כשיגדל יעבור את המטר־שישים, הוא יוכל להתקבל לגווארדיה סיביל, אבל אם לא... לכן חשבתי שהכי טוב שילמד להקליד במכונת כתיבה." "מה?" "להקליד במכונת כתיבה, מרסדס, ואחר כך שילמד צרפתית וכשיסיים את בית־הספר... אני לא יודע, אולי הנהלת חשבונות, או משהו בכיוון הזה. כך הוא יוכל להתמודד לתפקיד של מזכיר ברשות המקומית, או פקיד בנציגות המחוז. גם אם הוא לא יגיע לגובה, אם הוא יהיה נמוך אבל מלומד, אף אחד לא יצחק עליו והוא יצליח להתפרנס יותר טוב ממני. אני לא צודק?" "תראה אנטונינו, אין לי מושג מי הכניס לך לראש את הרעיונות האלה, אבל תדע לך..." "אל תגידי לי כלום, מרסדס. את רק צריכה לציית ולא לתת לי עצות." הפסקנות בה נהג אבא שלי לסיים כל ויכוח הִשליטה בחדר השינה שלהם שקט שלא השתלט עלי. חצי תריסר מחשבות סותרות בטעם חמוץ־מתוק השתוללו בתוכי, נזכרתי פתאום בקור שנפלט מהאזיקים שהיו אזוקים לידי השמאלית ובנשימותיו של גבר שחרחר ורזה, מלוכלך ופצוע, ששובל דם קרוש על מצחו, וטבעת נישואין בידו הימנית. בזמנים קשים ילדים גדלים מהר. הזמנים של ילדותי היו הגרועים ביותר ובגיל תשע היה לי כבר ברור שאני לא רוצה להצטרף לגווארדיה סיביל, לא רציתי לנסוע אזוק לעציר, לא רציתי לגור בבית־מטה, לא רציתי להפחיד אנשים, וגם לא לדעת שהם יורקים לרצפה מייד אחרי שאני מַפנה להם את הגב, לא רציתי שהשריף והרוקח ילקקו לי וגם לא ללקק בעצמי לדון חוסטינו ולראש העירייה, או לסבול את השחצנות של סַמל חוצפן וממורמר, שלא לדבר על כך שאשתי תצטרך לסבול את הגאוותנות של אשתו של סֶגן שמן בעל כפות רגליים מסריחות. לא רציתי להיות בגווארדיה סיביל, לא רציתי לחלוק את האסלה היחידה עם ישבניהם של בני המשפחות של שאר אנשי הגווארדיה, וגם לא לעצור את השכנים שלי ולגרור אותם אזוקים ברחוב, לא רציתי לשאול את הילדים שלי למחרת היום איך היה בבית־הספר ולשמוע איך הם עונים לי בסדר, בסדר גמור, ושזה יהיה שקר. בגיל תשע רציתי לנהוג במכוניות מירוץ, לעבור לגרנדה או למדריד, ואם לא, אז לחיות כמו פֶּפֶּה הפורטגוזי, שיהיה לי ביתן קטן למרגלות ההר, גן ירק, סוס, כמה בעלי חיים, כמה חברים, ולחיות רחוק, רחוק מהכפר, רחוק מהסֶגן ומאשתו, רחוק מדון חוסטינו, רחוק מהשריף ומהרוקח. לטפס להר כדי לדוג דגי טרוטה ולאסוף פטריות באור יום כשרק יתחשק לי, ולא לחזור הביתה עם שחר, במעיל קשיח מהקרח, טל קפוא על השפם ומאגר שְבועות על קצה הלשון, או לא לחזור כלל. את זה רציתי ובכל זאת, מעולם לא עלה על דעתי שלא תהיה לי בכלל האפשרות לבחור לא להיות בגווארדיה סיביל. רומרו, החבר לעבודה של אבא שלי, היה בן של איש הגווארדיה. גם סנצ'יס, הסַמל שרצה להפוך לבוס של המטה כשמישלין יחזור למלגה, אותו כלל לא חיבבתי כי היה בו משהו זדוני והוא אהב לאיים על אנשים וליהנות מהחסינות שהקנה לו עֲבָרו כגיבור מלחמה שגדל בבית־מטה. הרקע של "קוּרוּ",7 רווק בן עשרים ושתיים, היה דומה, ומכיוון שאצלו היה מקום פנוי הוא איפשר לי ללמוד בביתו – שלושת החדרים הסמוכים לחדרים שלנו. אבל הסיפור של אבא שלי היה שונה. הוא נולד בווָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן, קרוב מאוד לפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס, ולא עזב את הכפר שלו עד הגיוס כשעבר לשרת במליליה שבצפון אפריקה. הוא התחיל אז להתכתב עם אחות של חייל אחר, בעל שם כמעט זהה לשלו, אנטוניו, שבהתחלה התלהבה ממנו בעקבות אי הבנה. היא חשבה שיש רק כפר אחד בשם וָלדֶפֶּניאס, וששם, עם כל כך הרבה כרמים וכל כך הרבה יקבים, לעולם לא יהיה מחסור בעבודה. כך קרה שאפילו שמההתחלה אבא שלי התוודה שהוא פועל נטול אדמות העובד על בסיס יומי, בדיוק כפי שהיה אביו, וסבו, והסבא רבא שלו וכך כל השושלת בערך עד לאדם וחווה, היא אמרה לעצמה שהם יסתדרו. כשסיים את השירות הצבאי שב אבי לספרד באונייה, ובתירוץ שהיא באה לקבל את פני אחיה שחזר גם הוא באותה אונייה, אמא שלי הגיעה לנמל אלמריה כדי להכיר אותו. כשנודעה לה האמת, כלומר שמדובר במחוז חָאֵן ולא בסיוּדָד ריאל, בעצי זית ולא בכרמים, בבתי־בד במקום ביקבים, אבי כבר הספיק לנשק אותה, והיא אהבה את זה. הם התחתנו וכדי שלא יצטרכו לבחור בין הים להר, הם עברו לגור במקום זר באמצע הדרך שהיה חדש באותה מידה עבור שניהם. עד לכאן, הכרתי את הסיפור. הרבה פעמים יצא לי לראות את התמונה שאמא שמרה בשידה, בה היא ואבא צעירים מאוד, עומדים בחצר מרובעת קטנה ונקייה, לבושים בבגדים חגיגיים, מחויכים, ומחבקים את אחותי דולסה שרק נולדה, העטופה בצעיפים למרות אור השמש שחודר מבעד לשיחי הגפן. כשאמא הראתה לי את התמונה ההיא בפעם הראשונה, היא סיפרה לי על הבית שהם שכרו בוואלדרוּביוֹ, כפר בגרנדה שהיה מוקף שדות סלק והיו בו כמה מפעלים לסוכר שהשכר ששילמו לעובד רציני וחרוץ היה טוב מזה ששילמו בעלי הקרקעות בווָלדֶפֶּניאס, ומנהלי העבודה לא פקדו מדי יום את כיכר הכפר כדי להשפיל את הפועלים כשהם מצביעים עליהם באצבע, היום אתה עובד, היום אתה לא עובד... בפעם הראשונה שראיתי את התמונה אמא הסבירה לי הכול בצורה ברורה וסיפרה לי ששם הם היו מאושרים מאוד, יותר מאשר בכל מקום אחר ובכל תקופה אחרת. אולי בשל כך, ומפני שהאושר הזה לא האריך ימים – בקושי שנתיים, היא מעולם לא הרחיבה על כך את הדיבור -ובפעמים ששלפה את התמונה כדי להתבונן בה, היא רק נהגה להגיד, איזה יופי הסתדרנו שם, היינו כל כך מאושרים אז, והיתה עוצמת את העיניים לרגע, כאילו כדי להתענג על אותו הזיכרון, או אולי כי כאבו לה הזיכרונות שהגיעו לאחר מכן. עד לנקודה הזאת הכרתי את הסיפור היטב. על מה שקרה לאחר מכן שמעתי רק חצאֵי משפטים, מחשבות קטועות שאמנם לא הפכו לתעלומות של ממש, אבל גם לא היה ברשותי מספיק מידע כדי להשלים אותן. ידעתי שפרצה מלחמה שפילגה את ספרד לשניים: הוריי היו בצד אחד, והמשפחות שלהם בצד השני. אבא שלי התגייס כמתנדב כדי שלא יקרה כלום לאשתו ולבתו הקטנה, כך הגיע לראשונה לגווארדיה סיביל ואחר כך כבר נשאר. אני נולדתי באמצע המלחמה בבית ההוא בגרנדה שממנו אין לי שום זיכרון, ילד שהגיח לאוויר העולם במקרה ובעיתוי לא נכון, כתוצאה של חופשה מיוחדת. אבא, שהכיר אותי כשכבר הייתי בן יותר משנה, היה מוכן לתת כל דבר בתמורה להצבתו במטה מרוחק מהכפר שלו, אבל הוא לא הצליח להסתיר ממפקדיו את העובדה שהוא מכיר את האזור של סייֵרה סוּר כמו את כף ידו, כך ששלחו אותו לפואנסנטה דה מרטוס, שני צעדים מווָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן, באזור שבו המלחמה עוד לא הסתיימה. זאת למרות העובדה שדון אאוסביו מתעקש, בתאריכים מסוימים, לספור בקול רם את מספר השנים מאז שיש שלום. אבא שלי הגיע לגווארדיה סיביל לגמרי במקרה, לא מפני שסבי שירת לפניו, ולכן מעולם לא עלה על דעתי שהוא מצפה שאני אלך בעקבותיו, אבל גם לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך דואג לי. הדאגה שלו, מרגשת ומצערת כאחד, בילבלה אותי, וכששמעתי אותו הרגשתי כנוגס במילוי חמוץ של עוגה מתוקה או בליבו של פרי רקוב. הוא לא היה יכול לישון כי חשב עלי, ואני לא ישנתי כי בבסיס דאגתו היתה טמונה האכזבה שלו מכך שהוא היה אבי, שהוא הוליד ילד שגדל לאט, הנמוך מאחותו, נמוך מהילדים של אנשי הגווארדיה האחרים, נמוך מחבריו בבית־הספר. זאת לא היתה אשמתי. הייתי שמח להיות גבוה כמו פקיטו, הבן של רומרו, שאת הקיץ שעבר סיים במכנסיים בעלי שני צבעים, כי באמצע אוגוסט אמו נאלצה לפרום לו את המכפלת ואף להוסיף רצועת בד, שגזרה מגלימה ישנה של אביו, כדי להצליח לקרב את קצה המכנס לברך. המכנסיים שלי בקושי השתנו במהלך כל החופשה. אמא היתה אומרת, מחויכת, שיש לנו מזל, אבל שנינו ידענו שבשמחה רבה היא היתה מוסיפה רצועת בד ירוק למכנסיים האפורים שלי, ואני בשמחה הייתי הולך כמו קשקוש צבעוני, כמו פקיטו. זאת לא היתה אשמתי, אבל באותו לילה הרגשתי שכן. ובכל זאת, כמו שתפארתו של הים העצימה את השמחה שלי על כך שאני שייך לפנים הארץ, כך המרירות שהציפה אותי כשהבנתי שאני מקור דאגה לאבי הגיעה עטופה בתחושת הוודאות לגבי אהבתו, כל האהבה שהאיש הרציני והנוגה הזה היה מסוגל להכיל, אותו איש שלא היה נדיב בנשיקות ובחיבוקים כמו אשתו שהעניקה אותן בלי חשבון, שבקושי חייך, ושמעולם לא חזר לחייך כפי שחייך בתמונה שצולמה בימים שהיה מאושר. הדרך הסבוכה בה מצאתי את האהבה של אבי, שלהבת כמוסה שבערה אי־שם בחשכה, שהוליד המפגש בין הדאגה שלו והסנטימטרים שלי, הצליחה לחמם את מיטתי בזמן שהחום של הבקבוק הפך להיות כחום גופי. אז, סוף־סוף, נרדמתי, וכשהתעוררתי נוכחתי לדעת שבאותו לילה שוב פקדה אותנו קרה. פקיטו נכנס לבית שלי בריצה, עוד לפני שסיימתי את ארוחת הבוקר, כדי להראות לי את הבקבוק החדש שלו, עטוף במנשא תפור מבד בגוני אפור מכוער יותר משלי, שהיה מעוטר בפסים כחולים ולבנים. אם הייתי יכול יום לפני כן להביט בכל הסצנה הזאת מהצד, ולראות את עצמי מתעמת עם האתגר שהציב בפניי הבן של רומרו בעודי שולף את הבקבוק שלי ביהירות של אקדוחן, הייתי חש גאווה והנאה. אבל לילה לפני כן שמעתי משהו שלעולם לא הייתי אמור לשמוע, ובאותו בוקר ראיתי הכול הפוך. אני הייתי נמוך, נמוך מאוד. "צוציק", כמו שקראו לי בני־הדודים שלי באלמריה לפני שגנבו לי את הנעליים, מבלי לדעת שכך בדיוק קראו לי החברים שלי. אפילו הם, שמעולם לא אכלו בשר, היו גבוהים ממני. אבא שלי ידע זאת מבלי שיספרו לו, וגם אמא ידעה זאת, ולכן היא העניקה לי את הזכות לעבור מהאבן לבקבוק בטרם ציפיתי לכך. אף שניסיתי לשכנע את עצמי שהעיתוי המשותף של ההתוודות שלו וההחלטה שלה לא היה מתואם אלא מקרי, לא הצלחתי להשתחרר מחשד לא נוח ומשפיל, ולכן, כשהלכתי לבית־הספר עם פקיטו הייתי בטוח שהבקבוק שאחזתי בחוזקה בזרועותיי לא היה אות שהרווחתי בכבוד, אלא תכסיס מקסים שבאמצעותו ניסתה אמא למנוע ממני לפתח רגשי נחיתות. עד אותו היום, העתיד היה חסר צורה עבורי. מאז, לעומת זאת, הוא הזכיר לי את מוט המדידה שבו השתמשו במטה למדידת גובהם של הצעירים שעמדו להתגייס, אשר המעצור שבקצהו עלה וירד כשדילג בין ראשיהם. "איפה הראש שלך היום, נינו?" שאל אותי המורה כמה פעמים. כל פעם הזדקפתי, הרמתי את הראש, הישרתי מבט אל הלוח והתנצלתי על כך שלא הקשבתי, אבל לא העזתי להגיד לו את האמת – שהייתי לכוד בעתיד. "דון פרנסיסקו רומרו, קום," האיש החכם ביותר בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס נהג לפנות אלינו בנימוס מופרז כשהניח שהרמה שלנו לא תהיה ראויה ליחס שוויוני. "שבע כפול חמש?" "שלושים." "לא." "שלושים ושש?" "אפס." "לא, אז חכה, אז צריך להיות שלושים וחמש." "יופי, מצאת את הפתרון... ושבע כפול שש...? שבע כפול שש?" דון אאוסביו היה מאבד את הסבלנות, מתייאש, ואז היה יוצא מכליו ומכה באגרופיו על השולחן. "אל תספור באצבעות, בהמה! אני רואה אותך! ידיים מקדימה! שבע כפול שש? דון אנטונינו פרז, תפסיק ללחוש לחבר שלך ותעזור לו בקול רם. שבע כפול שש?" "ארבעים ושתיים." "שבע כפול שבע?" "ארבעים ותשע, שבע כפול שמונה, חמישים ושש, שבע כפול תשע, שישים ושלוש ושבע כפול עשר, שבעים." "יפה מאוד. אבל אל תחשוב שלא שמתי לב שחלמת כל הבוקר. מה קורה, מתעוררים רק כדי לעשות שטויות? דע לך שתקבל רק ציון חמש..." פקיטו לא ידע את לוח הכפל, אבל זה לא היה חשוב כי הוא היה גבוה מאוד, כך שהיה ברור שיתקבל לגווארדיה סיביל, כמו אביו וכמו סבו. מיגל, הבן של הרוקח, לא היה כל כך טיפש כמוהו וגם לא כל כך גבוה. הוא גם לא היה כל כך חרוץ כמוני, אבל הוא יירש את בית־המרקחת ויקראו לו דון מיגל, ולכן יחיה ללא דאגות כשהוא מתפרנס ממכירת אספירין. ואני... אני לא רציתי להיות מזכיר ברשות המקומית וגם לא פקיד בנציגות של השלטון המקומי, רציתי לנהוג במכוניות מירוץ ואם לא, אז לשכור טחנה כמו הפורטוגזי, ושיהיה לי גן ירק וסוס, ולחיות רחוק מהכפר כך שאוכל לטפס על ההר כשיתחשק לי, כדי לאסוף פטריות ולדוג דגי טרוטה, ובכל זאת, הייתי צריך ללמוד להקליד במכונת כתיבה, וללמוד צרפתית, ואמנם הסתדרתי יפה עם מתמטיקה, דקדוק ומדעי החיים, אבל לא ידעתי אם אסתדר עם מכונת הכתיבה, ובכל זאת, ידעתי שאהיה חייב להצליח כי לא יכולתי לאכזב את אבא שלי פעמיים רצופות, ואם אגיע לגובה ואגיד שאני לא רוצה להצטרף לגווארדיה סיביל, סביר להניח שלא יקרה כלום, אבל מכיוון שלא אגיע לגובה, אצטרך לעבוד במשרד גם אם לא ארצה, ואולי יקראו לי דון אנטונינו ואבא שלי יהיה גאה על כך שתהיה לי פרנסה יותר טובה משלו, אבל הפרנסה שלי תהיה יותר גרועה, כי הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים. כשיצאתי מבית־הספר לכיוון הבית, חשבתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב מחשבות, במשך שעות חשבתי רק על אותו הדבר. הייתי בטוח שכשאחזור הביתה אמא תחייך, תנשק אותי המון כמו תמיד, אולי אפילו יותר, ותודיע לי שלאבא יש רעיון ואחר כך הוא יגיע ויחסל את כל העניין בכמה משפטים, ואני אתנהג כאילו לא ידעתי כלום, אגיד שהכול בסדר, אודה לו מאוד ולפני שאספיק לקלוט את זה, כבר אשב מול מכונת כתיבה. זה מה שהיה אמור לקרות, אבל בכל זאת, לא קרה כלום, חוץ מזה שכל העולם התהפך. זה כבר קרה כמה פעמים לפני כן, כל כך הרבה שאפילו יכולתי לנשום את זה באוויר עוד לפני שראיתי את זה בפניהם של כמה אנשים, בחיוכים שלא ראיתי מאז הקיץ, כשהבר של העקשן היה מלא וריק בו־זמנית, אנשי הכפר עומדים להם ברחוב, כל אחד אוחז בכוס ובתורו, משלם על סבב לכולם. לא הייתי צריך הסבר נוסף, כי אמא של פקיטו באה לאסוף אותנו, תפסה אותנו בידיים וגררה אותנו כמו שגוררים ילדים קטנים, בלי לטרוח להסביר לנו מה קרה. "קדימה, הביתה, מהר, ובלי לצייץ." "אבל מה קרה, אמא?" "אמרתי בלי לצייץ!" העולם התהפך, ובאותו לילה, אבא חזר הביתה מאוחר מאוד. לא היה כלום, לא שיחה, לא מכונת כתיבה, לא הבטחה ולא העמדת פנים, רק המרמור התמידי של אמי, שהפעם שכחה את הקור. "מי אמר לי להתחתן עם מישהו מהגווארדיה סיביל, בוא נראה, מי אמר לי? עזבתי את החיים הטובים שהיו לי בכפר שלי כדי שעכשיו בכל רגע יהפכו אותי לאלמנה עם שלושה ילדים..." באותו אחר הצהריים אמא לא נתנה לנו לצאת לשחק, אפילו לא לחצר. כל אחר הצהריים רכנתי מעל שולחן המטבח והכנתי שיעורים בלי לשאול כלום כי היה ברור לי שאמא שלי לא תהיה יותר דברנית מאמא של פקיטו, אבל אחותי, ששמעה מה שקרה, סיפרה לי הכול בלחש. באחת בצהריים, בפנים גלויות ולאור יום, כמו בתקופות הטובות, אנשי ההר חסמו את הכביש כדי לשדוד את ראש העיירה של אַלקאוּדֶטֶה. מישהו סיפר להם שהוא נשא עשרים וחמישה אלף פזטות כדי לשלם לקבלן שבנה בית חדש לחמו. מייד אחרי שלקחו לו את הכסף, ראו אנשי ההר רועה צאן שנראה מסכן וחסר כול, וכששאלו אותו מה הוא עושה שם הוא הסביר להם שהלך לחפש עבודה אבל לא מצא. כשהסתכלו עליו היטב, וראו את האצבעות הגלויות מבצבצות דרך נעלי הבד הקרועות שלו, הבינו אנשי ההר, לפי העור השברירי והצהבהב, שאף אחד לא רצה לתת לו עבודה כי הוא חולה. המנהיג שלהם עשה את אותו הדבר שסֶנסֵרוֹ8 עשה כל כך הרבה פעמים: הוא לקח ארבעים שטרות של חמש פזטות מחבילת השטרות שהיתה בידיהם, ולאחר שביקש מרועה הצאן שיזכור היטב את מה שעמד להתרחש, נתן לו את מאתיים הפזטות והצהיר בקול רם שהוא זקוק להן יותר מאנשי ההר עצמם. כשרועה הצאן הסתלק, נעלו אנשי ההר את ראש העיירה ואת נהגו בתוך המכונית, זרקו את המפתחות על הקרקע, הזהירו אותם שהם משאירים אותם בחיים כדי שיספרו מה שקרה, צעקו "תחי הרפובליקה!" ונעלמו תוך פחות מחמש דקות. כשהגיעו אנשי הגווארדיה סיביל מהכפר שלו, ראש־הכפר אמר, כמו שכולם תמיד אומרים, שלא זיהה אף אחד מהאנשים ששדדו אותו ושלפי המבטא הם בטח לא מהאזור. אנשי הגווארדיה מאַלקאוּדֶטֶה לא האמינו לו, כמובן. לקראת חמש וחצי אחר הצהריים, בזמן שפינה את השולחנות אחרי הארוחה, הבעלים של פונדק בקסטיליו דה לוֹקוּבּין מצא בפינה אחת מתחת לאבן שטר של מאה פזטות שעליו היה רשום בנוצת דיו, כדי שלא יימחק לעולם, המשפט שכבר היה מוכר בכל רחבי מחוז חָאֵן: "כך משלם סנסרו". "אבל סֶנסֶרו מת, פֶּפֶּה, ואתה יודע את זה." "מת? לא! מה פתאום...!" היינו רק שנינו ואף אחד לא היה יכול לשמוע אותנו, ובכל זאת הסתכלתי פעם נוספת אחורה. לא יכולתי להאמין שהוא דיבר ברצינות. "לא שמעת ששלשום הוא פרץ לכביש, חסם אותו והשיג כסף שיספיק לו כדי לעבור את החורף? לא סיפרו לך עדיין שהוא שוב השאיר טיפ בפונדק בכפר שלו, כמו שהיה עושה פעם?" "אבל זה לא היה יכול להיות הוא," התעקשתי בביטחון ששמור רק לאמיתות מעטות, ובעיקר למוות. "מובן שזה היה הוא. הוא חתם על השטר, לא?" רק אז הוא פרץ בצחוק והסביר את צחוקו כאילו הוא עושה לי טובה. "סנסרו זה הרבה יותר משם, נינו, זה סמל. תומס ויליֵין רוֹלדַן מת, זה נכון, אני יודע בדיוק כמוך שהוא התאבד ב-17 ביולי בווָלדֶפֶּניאס ולקחו אותו מת לכפר שלו וכל השכנים ראו את הגופה. זה נכון אבל רק זה. תומס ויליין רולדן היה סנסרו, אבל עכשיו לשם סנסרו יש משמעות מעבר לאיש עצמו. הוא ימשיך לחיות כל עוד יהיה מי שיישא את שמו על ההר. ככל הנראה, ביומיים האחרונים הוא חזר לחיים, כמו שאתה יודע." "עושה רושם שזה משמח אותך." "אותי?" פּפּה פנה אלי כשהאצבע המורה נעוצה בחזהו, גבותיו קמורות כמו שני סימני שאלה. "איך אוכל לשמוח על דבר כזה, עם מה שמחכה לנו?" בקשר לזה הוא צדק, אבל בכל מקרה, איתו אף פעם לא יכולתי להיות בטוח לגבי כלום. פּפּה הפורטוגזי היה האדם המיוחד ביותר מכל האנשים שהכרתי, אף על פי שבסביבתי הקרובה נראה שאף אחד לא שם לב לכך. בהתחלה חשבתי שהוא באמת פורטוגזי, מכיוון שהשם של הכפר שלו, טוֹרֶפֶּרוֹחיל,9נשמע לי משונה מאוד. אבל אבא אמר לי שלא, שאם אקדיש לכך מחשבה אשים לב שפירוש השם הוא "המגדל של פדרו חיל" ושהוא נמצא במחוז חָאֵן, כמו הכפר שלנו, אבל צפונה, מעבר לאוּבֵּדָה. אם לא מביאים בחשבון את אנשי הגווארדיה סיביל ואת המורה, שלא יכלו לבחור איפה יעבדו, הודות למרחק הרב מכפרו נחשב פּפּה לזר היחיד שהיה תושב קבע בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס, אבל זה לא היה הדבר היחיד שהפך אותו למיוחד. "למה קוראים לך הפורטוגזי?" שאלתי אותו באחת הפעמים הראשונות ששוחחנו שנינו לבד. "אה! את זה אני לא יודע, זה הכינוי של המשפחה שלי. מספרים שפעם, באחת המסיבות שבכפר, סבא שלי הזמין לרקוד בחורה פורטוגזית שהגיעה עם סוחר שבא ליריד... או אולי הוא היה הפורטוגזי, מי יודע, אני כבר לא זוכר. העניין הוא שהסוחר לא אהב את זה, הם רבו ולסבא שלי נדבק מאז הכינוי הזה." "אז אתה כן יודע," הערתי מופתע. "לא," הוא עצר כדי להסתכל עלי ופרץ בצחוק במעבר חד כהרגלו. "אני רק יודע מה שהאנשים אומרים. לא תמיד זאת האמת." פּפּה ראה הרבה עולם. הוא מעולם לא ביקר בפורטוגל אבל כן היה בצרפת, ובמדריד, ובוולנסיה ובברצלונה ובמרוקו. הוא ראה את הים הרבה פעמים, אם כי לא אהב לדבר על זה כי נהג לומר שכל המקומות הם אותו הדבר. ידעתי שזה לא נכון אבל לא התווכחתי איתו כי כשהוא אמר שהוא לא אוהב לשוחח על משהו לא היתה דרך להוציא ממנו אפילו לא עוד הברה אחת. את זה למדתי כבר ביום שהכרתי אותו. "עצור! ידיים למעלה!" פקיטו ואני ישבנו על גדת הנהר עם הרגליים בתוך המים. הגענו לשם ברגל, שנינו לבד, אחרי התהלוכה הדתית קוֹרפּוּס כריסטי כי באותו היום לא היו לימודים והיה חם מאוד. הטחנה הישנה היתה אחד המקומות האהובים עלינו ביותר דווקא משום שהיתה נטושה. הבעלים, דוניה אַנגוּסטיאָס מָריאָמַנדיל, אחת השכנות העשירות ביותר בכפר, התגוררה בבית חווה מבודד קצת הלאה משם, ומעולם לא דאגה להשכיר אותה כי לא היתה זקוקה לכסף. הדרך מהכפר היתה תלולה מאוד, הרבה פחות נוחה מהשבילים שהובילו לבריכות טבעיות אחרות, ומכיוון שאף פעם לא הסתובבו שם אנשים, יכולנו להתרחץ עירומים ולחזור הביתה בבגדים יבשים. זה הדבר הגרוע ביותר שעשינו ובכל זאת, כשהסתובבנו, באיטיות, בידיים מורמות, גילינו שאיש אחד מכוון אלינו רובה ציד. "מה אתם עושים כאן?" פּפּה הפורטוגזי הוריד את הנשק לאחר שקלט שאנחנו רק ילדים. "החוצה! זה רכוש פרטי!" "שקר!" אמרתי בקול רם כדי שיבין שהוא לא היחיד שיודע לצעוק. "הטחנה נטושה אבל שייכת למשפחת מריאמנדיל. והנהר שייך לכולנו." "באמת?" ובאותו רגע, אף על פי שפּפּה הניח לאיומים יחד עם רובה הציד שהשעין על אבן, פקיטו הסתלק. אני, לעומת זאת, נשארתי וחיכיתי לפּפּה כי כבר נסעתי ברכבת, ראיתי את הים והיה לי שֵם להגן עליו, אף על פי שהייתי מאוד נמוך או אולי דווקא בשל כך. "מה עם השני?" פּפּה הביט סביב כשהגיע אלי, אבל החבר שלי ברח כל כך מהר שכבר לא נראה באופק. "הוא פחדן." "אני מבין..." אמר ואז חייך כאילו תשובתי שיעשעה אותו ממש. "ואתה לא, נכון?" "האמת שלא." "בן כמה אתה?" "תשע." "תשע..." הוא סקר אותי מלמטה למעלה, כמודד אותי במבטו. "אתה לא גבוה לגיל שלך." "לא, אבל אני גם לא פחדן." "בסדר, בסדר..." הוא הרים את ידיו למעלה כאילו כעת אני זה שמכוון אליו נשק. "בכל מקרה, אני מצטער שהבהלתי אתכם, אבל בשלושת הימים שאני פה מאז ששכרתי את הטחנה לא פגשתי אף אחד. ומכיוון שאומרים שהאזור הזה מלא שודדים..." "זה נכון, אף על פי שבכפר יש אנשים שלא קוראים להם ככה." "באמת?" הוא פקח עיניים גדולות כאילו מעולם לא עלה בדעתו שאפשר לקרוא להם בשם אחר. "איך קוראים להם?" "לוחמי גרילה. או 'מאקיס'.10 אבל אלה האדומים".11 "ואתם בבית, אני מניח, לא אדומים." "לא, מה פתאום!" השטות הזאת הצחיקה אותי. "אני גר בבית־המטה. אבא שלי הוא בגווארדיה סיביל." "איזה יופי של חבר תפסתי!" הוא חייך שוב. "איך קוראים לך?" "אנטונינו, אבל קוראים לי נינו כדי לא לבלבל אותי עם אבא שלי שיש לו את אותו שם." לא התכוונתי להוסיף כלום אבל הנחתי שממילא זה ייוודע לו במהרה כי בכפר שלי אף אחד לא קורא לאף אחד בשמו האמיתי. "אבל קוראים לי גם צוציק." "לי קוראים פֶּפֶּה," הוא הושיט לי יד כמו למבוגר. כשלחצתי אותה, נוכחו האצבעות שלי לגלות שהיא גדולה וחזקה, עם עור מחוספס, כמו של אנשים שרגילים לעבודה קשה. "ועכשיו שהכרנו אני חוזר למעלה. יש לי הרבה עבודה." "אני יכול לעזור לך, אם אתה רוצה." הוא כבר התחיל לעלות לכיוון הבית, אבל אז נעצר והביט בי שוב. "היום אין בית־ספר, אין לי מה לעשות." הייתי איתו יותר משעתיים, במהלכן עסקנו במיון כל מיני גרוטאות שנערמו בבית ובטחנה, בשריפה של רהיטים ישנים אכולי עש במדורה, ובהתקנת זגוגיות חדשות בחלונות. פתאום, אחרי שהשלמנו חלון אחד, הופיע פקיטו בריצה ואמר לי שאתכונן לנזיפה מפני שביליתי כל אחר הצהריים מחוץ לבית. בדרך חזרה הוא שאל אותי מה עשיתי. אמרתי לו והוא שאל אותי למה, איך בכלל עלה בדעתי לבזבז את כל אחר הצהריים החופשי שלי כדי לעבוד בחינם. לא היתה לי תשובה. גם לא יכולתי לספר לו הרבה מעבר לכך. בזמן שהייתי עם פּפּה היתה לי תחושה שדיברנו בלי הפסקה, אבל השאלות של פקיטו הבהירו לי שבעצם אני דיברתי כמעט כל הזמן. פּפּה רק אמר לי שהוא אוהב את ההר, שלא אכפת לו לגור באזור מבודד, רחוק מהכפר, ושהחליט לשנות מקום כי החברה שלו איכזבה אותו. אבל הוא לא אוהב לדבר על כך. לא יכולתי להוציא ממנו אפילו לא מילה נוספת בנושא. הכעס של אמא הלם את אזהרותיו של פקיטו. לפני ששלחה אותי למיטה עידכנה אותי שאני בעונש ולא אוכל לצאת מהבית עד שהיא תשקול לשנות את דעתה ובכל זאת, ביום ראשון שלאחר מכן עליתי שוב לבית של פּפּה. אבא ורומרו ערכו לו ביקור שגרתי, אותו ביקור שנהגו לעשות מדי שבוע לכל השכנים שהתגוררו מחוץ לכפר, מה גם שהדייר החדש של הטחנה התחבב עליו. "הוא בחור רציני מאוד, מנומס מאוד," לאבא התחשק לדבר והוא התחיל לפני שטעם את הגספאצ'ו, "ויחד עם זאת חביב, אל תחשוב. הוא דואג לך, נינו, כי פקיטו אמר לו שאמא כעסה... נראה שהוא טוב בעניין הזיתים, או הזַייתים, כמו שהוא קורא להם. בזה הוא עבד בכפר שלו, והוא סיפר שהלך לו טוב אבל היתה לו חברה וכנראה, אחרי שהכנסייה כבר פירסמה את השמות שלהם ברשימה של הזוגות שעומדים להתחתן, הבחורה הלכה והתחתנה עם מישהו אחר." "בטח היתה לה סיבה," אמרה אמא שלי, שהיתה חשדנית הרבה יותר מבעלה אף שלא היא זאת שחבשה כובע עם שלוש פינות על ראשה. "כן, בגלל הזונות, כמו תמיד. מה את חושבת, שלא עשינו תחקיר? הוא לא שכח, הוא זוכר הכול כאילו היא עזבה אותו אתמול בלילה. בגלל זה הוא עזב את הכפר שלו וכל מה שהוא רוצה עכשיו זה לחיות בשקט. אמרנו לו שיפקח טוב את העיניים, שישים לב לכל פרט, מה שתמיד אומרים, שיודיע לנו אם הוא רואה עקבות, שינויים, אם במקרה ימצא שרידים של מדורות... הייתם צריכים לראות אותו, כמה הוא נבהל, המסכן! בסוף הבחור אמר לנו, 'אולי זה לא היה רעיון טוב לבוא לכאן'," ואבא עטה על פניו ארשת של דאגה שהתפוגגה בן־רגע כשפתאום פרץ בצחוק. "היה צריך לחשוב על זה יותר טוב." "מה אתה רוצה?" חייכה גם אמא, "אם אתם כל הזמן מפחידים את האנשים..." "זה לא פחד, מרסדס, זאת זהירות, בכל מקרה אמרנו לו שהמצב לא עד כדי כך מסוכן, ושאנחנו בטוחים שהבסיס של סנסרו הוא באזור של וָלדֶפֶּניאס, ממילא, הטחנה הישנה כל כך מרוחקת שאפשר להעביר שם חיים שלמים בלי לפגוש נפש חיה. ואם כבר, נינו... הוא אמר לי גם שאם תסכים ללכת עד אליו כדי לקחת אותם, ביום ראשון הוא יוכל לתת לך כמה דגי טרוטה בשביל אמא, טוב?" הוא קרץ לי ואני החזרתי לו חיוך, "כדי שהיא תסלח לו על זה שהוא עיכב אותך ביום של התהלוכה. הוא אמר לי שעזרת לו המון, והאמת שהוא צריך עזרה, מסכן." "אז שיחפש עזרה במקום אחר," ניסתה אשתו להתעקש, "נינו בעונש." "אבל אמא, הוא ייתן לי דגי טרוטה!" "כן, כמובן... אני כבר ראיתי הרבה דגים כאלה, אבל בינתיים עוד לא נעצתי את השיניים באף אחד. אז אם זה בגלל זה..." "מרסדס, תני לו ללכת." "לא, אנטונינו, לא, אתה לא יודע כמה נבהלתי..." "מרסדס!" אבא שלי הרים את קולו והיא ויתרה על המשך המשפט, "תצייתי לי ואל תיתני לי עצות." "טוב, מה שתגיד." אמא שלי כעסה, אבא שלי המשיך לאכול ואני שתקתי כי ידעתי מה טוב לי, אבל כבר אז חשבתי שהפורטוגזי נראה כמו כל דבר חוץ ממסכן. עם הזמן גיליתי שלא רק שהוא ידע לדובב אנשים מבלי לספר כלום על עצמו, גם היתה לו יכולת מיוחדת להגיד לכל אחד בדיוק את מה שהוא רצה לשמוע. לא נראה לי מוזר שלי הוא לא רצה לספר את הסיפור על החברה שלו אפילו שאחר כך הוא סיפר אותו לאבי בפרטי פרטים, מכיוון שאני הייתי ילד ואבא שלי לא, אבל כל מי שגדל בבית־המטה בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס היה מתפלא מכך שמישהו פחדן יצא מצויד ברובה ציד טעון לקבל את פניהם של אנשים זרים. בכפר שלי היו הרבה פחדנים, וכשנתקלו בזר הסתגרו בבית, סגרו את הדלת על בריח, הרימו את המזרנים מהמיטות והשעינו אותם כנגד החלונות, כיבו את כל האורות. אחר כך, אלה שידעו להתפלל, התפללו, ואלה שלא ידעו, עשו זאת גם. פּפּה הפורטגוזי לא נראה כמו מישהו שיודע להתפלל, וגם לא היה צריך שאנשי הגווארדיה סיביל יזהירו אותו ויספרו לו שעל ההר יש שודדים. הוא אמר לי את זה בעצמו, בלי ששאלתי אותו. ביום ראשון פגשתי את פּפּה בכנסייה בתפילה של הצהריים – כולו מסורק היטב ובלבוש מסודר – והספקות שכבר היו לי התחזקו. הופעתו כל כך הפליאה אותי שהצצתי לעברו כמה פעמים ותדהמתי רק גברה לאחר שנוכחתי לגלות שהוא היה ממש קשוב לדברי הכומר ואף ענה בקול רם כשזה התבקש, כמעט בלי להקדיש תשומת לב למבטים וללחשושים שהשמיעו הצעירות שהתקהלו בקבוצות קטנות וחגגו, כמו טמבליות, את בואו של רווק חדש לכפר. בסוף אמא נתנה לי טפיחה על הראש והפסקתי להסתכל אחורה, אבל כשיצאנו, הוא חיכה לי. "אתמול תפסתי ארבעה דגי טרוטה שמנים ממש," אמר לי בעודו חובש את הכובע שהסיר כשבירך את אמא שלי לשלום, בטקסיות מוגזמת. "תבוא לקחת אותם בשבע, שבע וחצי." "אני יכול לבוא יותר מוקדם," הצעתי, "אחרי ארוחת הצהריים, ואז אוכל גם לעזור לך." "לא, בשביל מה?" הוא הפנה את גבו והתחיל ללכת כאילו לא היה כל צורך להמשיך את השיחה. "הכול כבר מסודר, ולפני כן יהיה יותר מדי חם." ניסיתי ללכת בעקבותיו אבל אמא, שהספיקה לשנות את דעתה הודות לדגי הטרוטה בעלי העור החלקלק והבשר הוורדרד, שבניגוד לאמירתה הקודמת פתאום הפסיקו להיות דיבורים באוויר, לא הרשתה לי. "אתה באמת נודניק, בני... הוא לא אמר לך לבוא אליו בשבע? אז זאת השעה שאתה תלך וזהו." "מה, חיכית לי הרבה זמן?" כשפּפּה מצא אותי במרפסת בכניסה לביתו בשעה רבע לשבע, כבר ישבתי שם כמעט שעתיים. "לא," שיקרתי לו. "כרגע הגעתי." "יופי!" הוא צחק. "אני שמח לשמוע, בוא איתי ואתן לך אותם." דגי הטרוטה היו בתוך חבית עם מים קרים בסופו של מזווה ארוך ואפל כמו מערה. בזמן שפּפּה בחר את שלושת הדגים השמנים ביותר, רוקן את מעיהם והשחיל אותם על חוט תיל, היה לי זמן לערוך סיור בביתו ואף להיווכח שבפנים מסודר מאוד, כמו שהיה נדמה לי כשהצצתי דרך החלונות בזמן שהמתנתי. "מי ניקה לך את הבית?" "אף אחד." "אף אחד?" "כן, כי הוא לא נקי..." הוא ניגב את ידיו בסמרטוט והושיט לי את חוט התיל עם הדגים מושחלים ומבריקים כמו שלושה חרוזים במחרוזת צוואר של אישה ענקית. "הוא רק מסודר. זה טריק של גבר שמתגורר לבד. אם יש לך מעט דברים והם תמיד מסודרים, אז הכול נראה נקי ואין צורך לנקות..." באותו הרגע הוא העביר אצבע על משטח המזנון, אחד הרהיטים הבודדים שלא הכנסנו למדורה ביום של התהלוכה של קוֹרפּוּס, הסתכל עליה והתחיל לצחוק כשהראה לי את השביל הכהה שנמרח על כרית האצבע שלו. "אתה רואה?" באותו רגע, כשצחקתי איתו, התחלתי לחשוב שאולי לחיות בגרנדה, או במדריד, כנהג של מכוניות מירוץ, זה לא רעיון כל כך טוב כמו שהוא נשמע. באותו רגע חשבתי שאולי אהיה יותר מאושר אם אגור לבד, עם מעט חפצים סביבי, שתמיד יהיו מסודרים ולעולם לא אצטרך לנקות. כשהכרתי אותו, פּפּה הפורטוגזי עוד לא היה בן 30. הוא היה רזה אבל חזק, גמיש וזריז, והעביר את ימיו באוויר הפתוח, עובד בחזה חשוף בגינה, במטע הזיתים או מסתובב ברחבי ההר. קרני השמש ציירו בשרירותיות קווים צהובים בשערו החום, שזהר כמו עורו השחום והחלק, וכשחייך, חשף שיניים לבנות לגמרי שהיו יכולות להיות מושלמות לולא אחת מהן היתה חצויה, שבורה באלכסון כמו תער של סכין, אבל אפילו זה החמיא לו. "חכה לי רגע, בסדר? אני רק מתרחץ קצת, לובש חולצה נקייה ויורד איתך לכפר." ביום הראשון שהייתי שם הבחנתי בדבר היקר היחיד שהיה בבית של פּפּה, מזוודה מאיכות טובה, גדולה, מעור חום, שתמיד היתה מונחת באותו מקום, קרוב למיטה. כשהסתובב חשבתי שהוא ייגש למזוודה אבל ראיתי שהוא הרים את המזרן ולקח אחת משתי החולצות שהיו מונחות מתחתיו ואז החזיר הכול למקום, החליק את הסדינים בלי להקפיד אבל דאג למתוח את כיסוי המיטה כדי שזה ייראה כאילו היא מסודרת. "עוד טריק של גבר שגר לבד, נכון?" "בדיוק. זה לא שהחולצות נראות לגמרי בסדר אבל הן גם לא נראות לגמרי לא בסדר וכך אני לא צריך לגהץ אותן." בזמן שירדנו ביחד בירידה השוויתי אותו לאבא שלי, לאנשי הגווארדיה סיביל האחרים ולכל הגברים שהכרתי. הבנתי שהוא לא דומה לאף אחד מהם, והבנתי גם עוד משהו, שמעולם לא הרגשתי כל כך קרוב למישהו כפי שהרגשתי באותו אחר הצהריים קרוב לפּפּה הפורטוגזי, אבל מה שקרה לי היה עוד יותר חשוב ומבלבל, עד כדי כך שלא ידעתי איך לקרוא לזה. זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי אל ההבדל שבין אלילים למודל לחיקוי, ואם מישהו היה שואל אותי אם אני מעריץ את האיש שצעד לצידי, הייתי עונה שכן, אבל זו לא היתה כל האמת. אני הערצתי גם אנשים אחרים, בסתר, אם כי הייתי מעדיף למות מאשר להודות בכך בקול רם, גם אם לא הייתי מוכן להודות בכך בפני עצמי כי ידעתי שזה לא בסדר, שאני לא אמור להרגיש כך כי ההערצה אליהם גרועה מחטא. הערצתי אותם, אבל לא הייתי מחליף את החיים שלי תמורת החיים שלהם. ובכל זאת, בזמן שפּפּה סיפר לי שאין לו אישה כי גברים כמוהו לא מתחתנים לעולם, אני לא רציתי רק להידמות לו אלא להיות הוא ממש, לעזוב את החיים שלי כדי לעבור לחיות את החיים שלו, להתגורר בטחנה הישנה, לגהץ את הבגדים בזמן שישנתי עליהם, להעביר את הימים תחת קרני השמש ובלי חולצה, לחייך בשן חצויה, ושלא יהיה לי צורך אפילו לשאול את עצמי מאיפה היכולות שלי להקסים אנשים, לדובב אותם להנאתי ולהצליח לעורר בהם אמון, אפילו באלה שחשדו בצל של עצמם. "תסתכל עלי רגע," פּפּה נעצר ליד הבית הראשון בכניסה לכפר והצביע על חולצתו, "נראה לך שהיא התקמטה לי בדרך?" פרצתי בצחוק, ובתגובה הוא הזמין אותי לשתות משהו. התיישבנו שנינו במפתן הדלת של הבר שבכיכר כמו שני חברים, כמו שווים, כמו שני עמיתים שחולקים קרני שמש אחרונות של יום ראשון אחד בחודש מאי, וכשחזרתי הביתה עם דגי הטרוטה, קבלת הפנים השמחה של אמי הלהיבה אותי פחות מהתמונה שנחרתה בזיכרוני של הרגע המאושר ההוא. פּפּה הפורטוגזי כבר הספיק אז להפוך לאחד האנשים המשמעותיים ביותר בחיי, הייתי מוקסם ממנו בצורה כזאת שהביאה אותי לשמור על מרחק מסוים בינינו מתוך מעין יראת כבוד. לכן, אף כי באותו הקיץ הלכתי הרבה פעמים לטחנה הישנה, תמיד לבדי, אף פעם לא קראתי לו או נכנסתי לביתו מיוזמתי. תמיד חיכיתי שהוא ימצא אותי, ואם לא היה מתמזל מזלי הייתי פשוט מתנהג כמוהו בפני חבריי. "מיגל, תגיד לאחות שלך שתבוא." פקיטו, שחגג עשר שנים יחד עם הקפיצה המתבקשת בצמיחתו לגובה, התאהב באנקָרניטה, שהיתה בת שתים־עשרה, ופחות או יותר בגובה שלו, אך לא הפגינה שום רגישות כלפי ציפיותיו שבערו מדי ערב עד כלות, ובכל זאת ביום שלמחרת קמו מתוך האפר, במלוא עוצמתן. "לא, היא כבר אמרה לי שהיא לא רוצה אפילו לראות אותך." "אולי תגיד לה אתה, צוציק? שתבוא עם האחות שלך ועם הבנות האחרות ונשחק כולנו ביחד." "תעזוב אותי, פקיטו." "ככה? אין בעיה, אתה כבר תראה מה יקרה לך כשתרצה מישהי..." "שאני ארצה? מה פתאום!" מבלי אפילו לקום מהרצפה הצלחתי להרגיש מעליו. "גברים כמוני לא מתחתנים." "תראו אותו! איזה טמבל!" הם עדיין צחקו עלי כשפּפּה הפורטוגזי הגיח מקצה הרחוב והתקרב אלינו לאיטו כשאגודליו בכיסים וסנטרו זקוף. הוא נראה כמו האקדוחנים שעל שערי חוברות הרומנים שמכרה "גברת פלפל", שהיו אלופים בלעשות רושם אבל אף פעם לא ענו על הציפיות. אף על פי שקוּרוּ, שקנה את כולן, לא אהב להשאיל לי אותן, לפעמים הייתי מצליח לשים יד על אחת מהן בזמן שהסחתי את דעתו. אז הייתי מחביא את החוברת באחד מהספרים שלי וקורא בה כשאני מעמיד פני לומד. הייתי מדפדף, כולי נלהב, תר אחרי הנשים בחזיות ששימשו לקוּרוּ תירוץ לסירובו, אבל מעולם לא מצאתי אותן, ראיתי רק יריות ועוד יריות, מארבים וקרבות למיניהם שתמיד נראו כאותו דו־קרב שחזר על עצמו. אבל למרות העובדה שהפורטוגזי דמה להרפתקנים שכונו ג'ק או בילי, הוא לא היה כמוהם, כי הוא אף פעם לא איכזב. "חיפשתי אותך, נינו. אתה עושה עכשיו משהו חשוב?" "לא", עניתי מייד בעודי קם מהרצפה כמו קפיץ, ולא טרחתי אפילו לסובב את הראש כדי לראות את הקנאה בעיניהם של פקיטו ומיגל, "מה פתאום." "אז בוא איתי, קדימה. יש לי משהו בשבילך... אתה לא מתכוון להגיד שלום לחברים שלך?" "שלום," אמרתי. כשסוף־סוף הסתכלתי עליהם הם כבר לא צחקו. לאחר שהתקדמנו קצת, פּפּה הסתובב אלי ואמר לי שלא אשלה את עצמי. "זה רק סלסילת תאנים לאמא שלך, הנחתי שתעדיף שהם לא יידעו שמדובר במשהו כל כך קטן." זה היה ה-15 ביולי 1947, ערב החגיגות של הבתולה דל כרמן, והחיים התנהלו כסדרם, עדיין. אני זוכר את זה כי איש מתושבי האזור של סייֵרה סוּר לא ישכח אי־פעם את מה שקרה למחרת היום, וההתפתחויות אל תוך הלילה וביום שלאחר מכן, ואני זוכר שכשהגענו לטחנה הישנה ראיתי על חבל הכביסה סדין לבן יבש שהשמש הספיקה להקשיח, ומעבר לחלונות הבחנתי בחושך לא מוכר. "מה זה?" "אַה!" ענה פּפּה שפתח את הדלת מבלי להסתכל עלי, "סתם, שמתי וילונות." "וילונות?" שאלתי שוב, כאילו זו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת. "בשביל מה אתה צריך וילונות אם אתה גר כאן לבד?" "כי לפעמים אני לא לבד ואני לא אוהב שמציצים לי." הוא נכנס פנימה לפנַי והתקדם ישר אל המטבח, כאילו רצה להשאיר אותי לבד במבוכתי, אחוז בבושה היוקדת שטרפה אותי מהצוואר ועד שורשי שערי וחשפה את אשמתי. כי אני הצצתי לו כמה פעמים, במקרה, בלי כוונה, כשהתבוננתי בו מעבר לחלון רק כדי לראות מה הוא עושה כשהוא לבד. לא גיליתי שום דבר חשוב. פעם אחת, אחרי הצהריים, ראיתי אותו יושב ליד השולחן עם הגב אלי כשהוא כותב בדף אחד ומציץ בספרים שהיו פתוחים לפניו. פעם אחרת ראיתי אותו עם שני אנשים שלא הכרתי, גבר ואישה, אבל בקושי הספקתי לראות אותם כי כשהגעתי הם בדיוק נפרדו ונאלצתי להסתלק משם כדי שלא יתפסו אותי. באותה תקופה אנחנו, תושבי פוּאֶנסַנטָה, לא כל כך חיבבנו זרים, אבל לא זו היתה הסיבה שברחתי, פשוט לא רציתי שהפורטוגזי יגלה אותי מתחבא מאחורי סלע כמו שכנה רכלנית. אולי הוא בסוף כן ראה אותי באותו יום, או אולי בכלל לא, אבל כשחזר מהמטבח עם סלסילת קש גדושת תאנים כנראה לא רצה להבחין בצבעי האשמה שעל פניי, ולכן הוא הניח את הפירות על השולחן והזיז טיפה את הווילון כדי שאור השמש ייעלם מאחורי הבד העבה בצבע כחול כהה. "טוב, לפחות תגיד לי אם אתה אוהב את הווילונות." "כן," מהגרון שלי הגיח קולו של מישהו אחר, קול חרישי, מיוסר, אבל כשראיתי שהוא מחייך כיחכחתי בגרוני והמשכתי הלאה. "לא רע, אבל הם מאוד כהים." "ככה הם צריכים להיות, לא?" "אתה תפרת אותם?" "אני? מה פתאום! אני לא יודע לתפור! תפרה אותם פילו." "פילו?" ההפתעה הִכתה בי כל כך חזק שעוד לפני שסיימתי לבטא את השם זיכרוני התערפל. "פילו הבלונדינית?" "ברור, מי אם לא היא?" "אז אתה מכיר אותה?" "לא ממש, אבל כן, אני מכיר אותה... היא מגיעה מדי פעם להציע לי ביצים למכירה ולפעמים אני משלם לה, או נותן לה משהו בתמורה. היתה לי הרגשה שמכירת הביצים לא כל כך מסתדרת לה אז שאלתי אותה אם היא יודעת לתפור, היא אמרה שכן אז הזמנתי אצלה את הווילונות." "היא חתיכה, נכון?" הוא פרץ בצחוק ואני בעקבותיו. "היא בהחלט חתיכה." לפילו הבלונדינית היתה רעמה של תלתלים שחורים, מדורגים ומבריקים כאילו היו טבולים בשמן, שהגיעה לה עד המותניים. אולי בשל כך או מפני שעדיין היתה ילדה, שכבר בגיל שתים־עשרה היו לה עיניים מלאות הבעה, צוואר ארוך ויפה, אף עדין ושפתיים בשרניות, עד שפחדו לגעת בה, כשהסתיימה המלחמה לא גילחו לה את הראש כפי שעשו לאמה, לאחיותיה, לגיסתה, לדודות ולבנות־הדוד שלה. באותה תקופה לחווה בה היא גרה עדיין קראו "חוות הבלונדינים", אפילו שכבר אז לא גר בה אף גבר, כולם מתו או ברחו, אפילו עד אמריקה על פי השמועות. גברים לא היו שם אבל היתה פילו, שמייד לאחר סיום המלחמה הופיעה בכפר עם קרחת שעשתה לעצמה בצורה מרושלת, במספריים מהמטבח, כדי שאף אחד לא יתבלבל לגביה, או בשביל שלא תצטרך להודות לאף פלנחיסט12 שאחרי המלחמה הפך לסַפָּר, אם כי הדבר היחיד שהשיגה בהתנהגותה היה שהושיבו אותה על כיסא במרכז הכיכר וגילחו לה את הראש על באמת. שם החווה שונה מחוות הבלונדינים לחוות הבלונדיות כי מעכשיו היו שם רק אלמנות ויתומות שכולן היו כמוה, חזקות, אמיצות וגאות בצרותיהן. אך כולן היו ממורמרות חוץ ממנה. אף על פי שאבי אסר עליה לעשות זאת, אמא שלי נהגה לקנות מפילו ביצים, בסתר, והוא כל כך אהב לאכול אותן עד שכשטבל את הלחם בחלמון הסמיך, שנראה כמו מכתש כתום מוקף חלבון נפוח כסופגניה לבנה, היה מתמוגג תוך כדי הינד ראש שפוגג את כל התלונות שלו. "שוב קנית ביצים מפילו, מרסדס," היה אומר, ואמא היתה מאשרת זאת מבלי להתרגש, "כן, כי אי אפשר להשוות אותן לאלה של גברת פלפל, וחוץ מזה, הבחורה צריכה להתפרנס איכשהו, נכון?" אבא שלי היה מסכים תוך כדי אכילה, "מה שתגידי, אבל אני מהגווארדיה סיביל ויום אחד זה עלול להביא לנו צרות..." פילו מכרה את הביצים הכי טובות שאפשר היה להשיג בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס כי נהגה לקום לפני הזריחה ולהתהלך במשך כל הבוקר, קילומטרים על פני קילומטרים, עוברת מחווה לחווה וקונה ביצים טריות, שהיתה מוכרת בכפר אחר הצהריים. היה קל להבחין שהן הגיעו מפילו כי החלבון שלהן היה כתום ולא צהוב, והתכנס פנימה במקום להתפזר על השמן הרותח, והטעם שלהן היה כל כך שונה עד שאפשר היה לטעות ולחשוב כאילו לא באו מאותה החיה. ולאבא שלי לא היתה ברירה אלא להבליג על כך שלאשתו יש איזשהו קשר עם "האדומה". העסק של רכישת ביצים בחוות לשם מכירתן בכפרים היה קיים מאז ומתמיד והיה פרנסתם הצנועה של האנשים העניים ביותר, שלרשותם עמדו רק רגליהם. למרות זאת, בלהיטות הניצחון ובתירוץ שקשה להבדיל בין הבחורות שרוכשות ביצים בחווֹת לבין מי שסוחר במוצרים באופן לא חוקי, מישהו שעבד באיזשהו משרד בעיר הבירה, ורצה להקשות עוד יותר על חייהן של הנשים המגולחות, החליט לאסור את הקנייה והמכירה של ביצים, עוד בטרם סיימו לגלח את ראשיהן של כל הנשים הללו. בעלי החוות התלוננו, כי אם לא יקנו אותן מהם אז הביצים שהם לא יצרכו בעצמם יתקלקלו. כולם ידעו שהם לא יכולים לעזוב את אדמותיהם ואת בעלי החיים שלהם כדי לצאת ולמכור את הביצים בעצמם, ובכל זאת, אנשי הגווארדיה סיביל המשיכו לעצור את הנשים שהתהלכו בשולי הכבישים עם סלסילות; את הביצים שלא יכלו כבר להכניס בכיסים הם זרקו, ואת המוכרות לקחו להעביר לילה בבית־המעצר. כך קרה שבמשך תקופה מסוימת רוב הביצים נרקבו בלולים. עד שיום אחד, הרעב והייאוש גברו על הפחד. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, קטלינה, מחוות הבלונדיניות, התיישבה לנוח ליד מזרקת פואֶנטֵה דֶה לה נֶגרָה. היא נשאה סלסילה מכוסה במטלית ובה שני תריסרי ביצים שהצליחה להשיג בהקפה. הפעם היא לא התהלכה בכפר, לא הכריזה על מרכולתה ברחובותיו, ולא התפארה באיכות הביצים ובמחירן הנמוך כפי שנהגה לעשות קודם, ובכל זאת תוך כמה רגעים מכרה את כולן ולמחרת היום יכלה כבר לשלם את החוב ואף לקנות שוב. השמועה התפשטה ונשות הכפר התרגלו מהר מאוד ללכת לקנות ביצים בדרכים מפותלות כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריהן, ושאף אחד לא יוכל להלשין עליהן בשל קניית שש ביצים מהחווֹת, אבל עבור המוכרות העסק היה הרבה יותר קשה ומורכב מאשר קודם, כי הן כבר לא יכלו להתהלך בכבישים אלא הצטרכו ללכת דרך השדות, ובהגיען לכפר נאלצו להתיישב כל יום במקום אחר. משום כך, ומשום שלשוטרי הגווארדיה סיביל לא היתה ברירה אלא לעצום עין בכל הנוגע לפיקוח על מכירת הביצים מכיוון שאנשי ההר הכבידו עליהם, קטלינה העבירה את העסק לבתה הצעירה, פילומנה, שהפכה למוכרת התוצרת החקלאית המצליחה ביותר בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס כי היתה מוכנה לקבל הזמנות מהיום למחר, וגם דאגה להביא תפוחי אדמה או עגבניות או תאנים כמו אלה שפּפּה הפורטוגזי נתן לי באותו אחר הצהריים. "אמא שלך אמרה לי שהיא מאוד אוהבת אותן ומכיוון שעצי התאנה שלי מתמהמהים... אבל תבוא מחר להחזיר לי את הסלסילה כי אני צריך להחזיר אותה לפילו." באותו יום הוא לא התלווה אלי לכפר. הוא נשאר עומד בדלת, כמי שמעוניין לוודא שאני הולך. כשיצאתי ראיתי שוב את הסדין. "אתה רוצה שאני אוריד לך אותו?" שאלתי כשעברתי ליד חבל הכביסה. "הוא כבר יבש." "לא, לא." פּפּה התקדם כמה צעדים לכיוון שלי, כאילו רצה לחזק את סירובו. "עזוב אותו שם. כבר אין לי מקום מתחת למזרן." חייכתי והלכתי הביתה מבסוט כי עכשיו היתה לי סיבה לחזור לראות את פּפּה. למחרת היום הבאתי איתי את הסלסילה לתהלוכה אבל כשהבתולה היתה עדיין רחוקה מאוד ממשכנה החגיגי, הגיח סנצ'יס, שהיה בתורנות במטה, ופיזר את הצועדים באופן נחרץ ומיידי. מה שקרה בהמשך קרה מהר מאוד. אבא שלי בקושי החליף שני משפטים עם סנצ'יס, אבל לאמא שלי הספיק לשמוע רק את הראשון כדי לתפוס את שלושתנו ולאלץ אותנו לחזור בריצה הביתה. "אנחנו מתבצרים בבית," הבהירה לנו בזמן שהורידה את המטפחת וחלצה את נעליה כשהיא מפגינה עייפות מבעוד מועד, כאילו מתכוננת למצור ארוך. "אסור באופן מוחלט לצאת מהבית, אפילו לא לחצר. ברור?" "מה קרה, אמא?" דולסה הקדימה אותי בשאלה. בכל מקרה אני האמנתי שלא משנה מה יקרה, לנו זה ייוודע רק למחרת היום, כמו תמיד, אבל הפעם טעיתי. "מצאו את סנסרו. הוא היה בבית של חבר, שכנראה מכונה גרגורֶטֶה, מחוץ לווָלדֶפֶּניאס, עם מישהו אחר שקוראים לו קריספין." "הוא יברח," הידיעה כל כך הפתיעה אותי שלא שמתי לב שדיברתי בקול רם. "הם לא יכולים לתפוס אותו." כשראיתי איך אמא שלי מסתכלת עלי, איך אחותי מסתכלת עלי, שתיהן פעורות פה, הלומות ואילמות, הבנתי שטוב הייתי עושה לו שמרתי את הנבואות שלי לעצמי. "מה שהתכוונתי," ניסיתי לתקן את המצב, "זה שהלוואי שיתפסו אותו, אבל קשה לי להאמין שיצליחו כי הוא תמיד בורח, לא?" "שום דבר לא נמשך לנצח, נינו," ענתה אמי, בטון שהבהיר לי שאין בכוונתה לדון בדבר. "סנסרו הוא רק בן־אדם, כמו אבא, כמו כל אחד אחר. ואף אחד לא מסוגל לברוח תמיד." הוא כן, חשבתי, אבל לא הוספתי מילה. כשהיה תורו של אבא לעלות להר במטרה לתפוס אנשים שהתחבאו, אמא לא הלכה לישון עד שהוא חזר הביתה. באותם הלילות גם אני לא הלכתי לישון. נשארתי ער, שוכב במיטה על הגב בעיניים פקוחות, בוהה בתקרה, קשוב לשקט, דרוך למשמע כל רחש, עד ששמעתי את צעדיו, את קולו הכבוי, צרוד מרוב עייפות, נפרד בברכת לילה טוב מרומרו ואחר כך, רצף הנשיקות השזורות בַּתלונות שאשתו השמיעה כשקיבלה את פניו, "אני כבר לא יכולה יותר, לילה אחד אמות מרוב צער, אי אפשר להמשיך כך, אנטונינו..." לפעמים קמתי והתבוננתי בהם דרך החריץ שבדלת. בחורף הוא רעד, בסתיו נרטב ובקיץ הזיע, אבל תמיד נהג ליפול על אחד הכיסאות, מת מעייפות, כדי שהיא תחלוץ את מגפיו, ותוך כדי כך סיפר תמיד את אותו הדבר, "אין מה לעשות, אני מחרבן על סנסרו הבן־זונה, ועל כל החברים שלו". ידעתי שהיו לו סיבות לדבר כך, לקלל אותו, מכיוון שהיה לו גורל חרא, שכר חרא, חיים חרא, כפי שהוא נהג לדקלם בהמשך, אבל כשחזרתי למיטה נרדמתי מייד כי שניהם שרדו, אבא והאויב שלו, וידעתי שלא הייתי בסדר, ממש לא בסדר, שלא הייתי צריך לחשוב כך וגם לא להרגיש כך, אבל לא יכולתי להימנע מזה. הערצתי את סנסרו. הערצתי אותו מכיוון שהוא היה הכי חזק, הכי פיקח, הכי אמיץ מכל האנשים שהכרתי. הערצתי אותו כי כל נשות סייֵרה סוּר היו דלוקות עליו, כל כך בלונדיני, היו אומרות, כל כך חתיך, כל כך חזק. הן העריצו אותו כי הוא עשה מה שבא לו, נכנס ויוצא מביתו, מכפרו, מהכפר שלי ומהכפרים האחרים, מתי שמתחשק לו, כי אנשי הגווארדיה סיביל לא יכלו לו, וגם לא הצבא, כי מחיר הראש שלו היה היקר ביותר בכל אזור חָאֵן והוא, במקום להתקפל, העלה את מחירו על ידי כך שהגדיל את הטיפ שנהג להשאיר בשטרות של חמישים, של מאה ואפילו של חמש־מאות פזטות, עליהם חתם את שמו, ושמעולם לא נתפסו כי מי שמצאו אותם שמרו אותם לעצמם כאילו מדובר באוצר, או שמכרו אותם למי שהיה מוכן לשלם מעל ערכם בזכות החתימה של הגדול מכולם, הסיוט של האזרחים, האגדה מההר – "כך משלם סנסרו". ואכן, כך שילם, כך פיצה על הסבל, ההטרדות, המהלומות והרדיפות שספגו אנשיו, המכות שעליהן הבליגו מבלי לפצות את הפה, ואם כבר היו פוצים אותו זה היה רק כדי לשקר, "כן, זה הוא," ויום לאחר מכן מעל שערי העיתונים מעיר הבירה התנוססה תמונה של איש מת: "שודד מסוכן נורה על ידי הגווארדיה סיביל", כדי שאבא שלי ישתגע, ויחד איתו גם רומרו וסנצ'יס בעוד הסגן המטומטם, שהיה ממלגה ומעולם לא ראה את פניו של תומס ויליין, ולא של אחיו, ולא של אשתו, ולא של בתו וִירטודס – שעלתה וירדה מההר, מחופשת לכומר, כשהתחשק לה, בדיוק כמו שעשה אביה – היה מסתובב בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס מחויך כמו טמבל, הטמבל שהוא היה באמת, כי כל מי שהיה לו קצת שכל הבין ששוב עבדו עליו וידע שהאיש מהעיתון לא היה סנסרו (פניהן של כמה מהגופות אפילו לא דמו בכלל לפניו). ואמנם מצחיק זה לא היה, אבל בכל זאת, יושבי הבר של העקשן התפוצצו מצחוק בעודם שרים בשני קולות את הפזמון האסור, אותו שיר תמים בעל מלל שטותי שבאותם הימים התנגן לאורכה ולרוחבה של ספרד, אבל בסייֵרה סוּר נחשב יותר חתרני מאשר ה"אינטרנציונל". "בוא נראה," בעל הבר כיחכח בגרונו מעבר לדלפק לפני שהרים את ידיו למעלה כדי לנצח על המקהלה. "אחת, שתיים ושלוש. יש לי פרה חולבת..."13 "חולבת," ענו האחראים לקול השני. "זאת לא פרה סתמית..." "סתמית..." "בשדות היא מטיילת, בזנבה זבובים מחסלת, טולון טולון," ובפזמון כולם שרו ביחד, "טולון טולון..." והוסיפו, "בוא נגמור איתו כי הוא האויב..." לפעמים לא הספיקו לסיים את הבית השני, אותו בית שהפך את המילים חסרות המשמעות לנשק, להמנון, לשיר אהבה, לאגדה מהלכת. "פעמון קניתי לפרה שלי." "שלי." "תודה, היא אמרה לי." "לי..." "בשדות מטיילת, בזנבה זבובים מחסלת..." הזמן הקצר שלקח למלשין התורן לרוץ מהבר לבית־המטה, מסלול המירוצים החביב ביותר בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס באותם הימים, לא איפשר למזמרים להשלים את השיר. מי ששמע ראשון על הנעשה בבר הכפר, מישלין, סנצ'יס, רומרו או אבא שלי, פרץ אליו אחוז זעם, בשפתיים רועדות מרוב כעס, כשידו אוחזת בקת האקדח. "שקט!" היה מסתכל סביבו כאילו הזמרים מהווים סכנה אמיתית. "זבובים מחסלת..." "אמרתי שקט! מי לא שמע?" פעם אחת, לפני שהוא עבר להר, אנריקה "הבטלן" הספיק לשיר עד הפזמון, טולון, טולון, לפני שסנצ'יס שלף את האקדח וירה בתקרת הבר. מאז, העקשן סירב לתקן את מה שהוא הגדיר כפצע מלחמה של העסק שלו, אך יושבי הבר הקפידו להישמע לאזהרות. "השיר הזה אסור ואתם יודעים את זה מצוין!" "אבל איך זה אסור אם משמיעים אותו ברדיו כל הזמן?" ניסה להיתמם מנצח המקהלה מאחורי הדלפק. "הרדיו מעניין את הביצים שלי. ואם רק אשמע עוד פעם אחת את המילים המזורגגות האלה, כל המקהלה שלכם תלך ישר למעצר. רק שתדעו." אחר כך, אף שעזב מבלי להפנות את גבו ליושבי הבר כדי לשמור על קשר עין איתם, החיוכים חזרו לשפתותיהם, תחילה רק ברמיזה, אותן השפתיים שרק כמה דקות לאחר מכן כבר הפיצו בכל הכפר את אותה תקרית קודרת ומגוחכת שבה הגווארדיה סיביל, בכבודה ובעצמה, התעמתה מול "הפרה החולבת", אותו פזמון סתמי שהרבה מתושבי פוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס המשיכו לזמזמם, לשרוק ולמלמל, לבד או ביחד, תוך כדי צחוקים רמים, כנראה רק מפני שהתעייפו מלבכות והרגישו שהסיכון שווה כל זמן שסנסרו שורד וממשיך, בעודו על ההר, לירוק מלמעלה. לפעמים סנסרו עשה עוד משהו חוץ מלירוק, את זה ידעתי כי אחר כך הייתי צריך ללכת ללוויות, ואנשי הגווארדיה שנפלו הותירו מאחוריהם ילדים, כמוני, ונשים, כמו אמי, עכשיו יתומים ואלמנות. אבל לא רק אנשי הגווארדיה נפלו, ואז, כשזה קרה, אמא סגרה אותנו בבית ולא נתנה לנו לצאת אפילו לא לחצר, בגלל הלוויה האחרת, ואני מעולם לא שאלתי אם אבא היה קשור אליה. העדפתי לא לחשוב על זה כי המתים האלה היו רבים יותר, כי הם נפלו כמו זבובים לאחר שירו בהם בגב, כי תמיד היו נטולי נשק ותמיד הרגו אותם מאחור ותמיד טענו אחר כך שהם ניסו לברוח, אבל אף אחד אף פעם לא ראה את זה, אף אחד לא שמע את זה, ואף אחד גם לא היה מסוגל להוכיח זאת. היה עדיף לא לחשוב, כי מהרומנים שקוּרוּ נהג לקנות מגברת פלפל הספקתי ללמוד שהגברים האמיצים תמיד יורים באויביהם מלפנים, שלהרוג אנשים נטולי נשק זה מעשה של מוגי לב ולירות להם בגב זה עוד יותר גרוע, אבל בכפר שלי הרגו את כולם ככה, את כולם חוץ מאשר את לאוריאנו, הבן של פֶּזֶטיליה, שהיה בקושי בן שבע־עשרה והנשק היחיד שהיה ברשותו היה הגרון שלו, והוא הסתובב וצעק כדי להכריח אותם להישיר אליו מבט, כאילו שידע שיהרגו אותו בכל מקרה. אני יודע את זה כי אכלנו ארוחת ערב כששמענו את הצעקות, קול עבה של גבר בוגר, מעוות מרוב זעם, "תחי הרפובליקה! מוות לפרנקו! להפיל את הפלאנ...!" ואז שמענו ירייה, אחר כך עוד ירייה, וזהו. אבא קם כדי לברר מה קרה ואמא התחילה למלמל לעצמה, כאילו התפללה, זה לא היה מכאן, לא היה מכאן, אני לא מכירה את הקול הזה, הוא לא יכול להיות מכאן... אבל כשאבא חזר בפנים לבנות כסיד ועם שם על שפתיו: לאוריאנו, היא אמרה שלא, שלא נכון, שלא ייתכן, הרי לאורינו הוא רק ילד והוא לא יכול לזכור את הרפובליקה,14 מקסימום את המלחמה, שזה בלתי אפשרי... אבא הסתכל עליה והיא השתתקה לפתע. בטח חשבה בדיוק מה שהוא חשב, מה שדולסה חשבה, שאני חשבתי, שעוד לא עברה שנה מאז ירו בגב בפזטיליה כשניסה לברוח ושכבר באותו הלילה, בנו אליאס עלה להר עם בן־דודו חואן "פּירוּלֶטֶה",15 עם ארטורו "צא־החוצה" ועם ניקולאס "החרגול", שהיה הבעל של אחותו של אליאס, פרננדה. את זה ודאי זכרתי אני, ודאי זכר גם לאוריאנו, וזכרו גם דולסה ואבא שלי. גם אמא שלי זכרה את זה כשהסתכלה על בעלה ואמרה משהו שהרשים אותי ממש. "זה לא ייגמר לעולם, אנטונינו, אתה שומע אותי? לעולם. על כל אחד שאתם הורגים, עולים להר שבעה אנשים, וכשתהרגו את השבעה האלה, כבר יהיו על ההר עוד ארבעה־עשר חדשים." הוא ביקש ממנה לשתוק, אבל היא נדה בראשה לשלילה כי טרם סיימה לדבר. "המלחמה הזאת יותר גרועה ממלחמה ממש, אנטונינו, וכולנו נמות, תשמע מה אני אומרת לך. גם אחרי שיהרגו את כולנו זה עדיין לא יסתיים." אחרי האירוע הזה נסענו לאלמריה לחתונה וזמן קצר לאחר מכן, כשהפשיר הקרח, הצוות של סנסרו הרג במארב את החבר לסיורים של סנצ'יס, הרב־טוראי מרטינז, שהשאיר מאחוריו אישה ושני בנים והיתה לו תעודת חבר במפלגת הפָלַנחֶה שכל אנשי הגווארדיה, פרט לסגן, טענו שאהב להשוויץ בה יותר מדי. ביום הלוויה, בדרך לכנסייה, עברנו ליד ביתה נטול הגברים של אמו של לאוריאנו וראינו אותה נשענת על הדלת בזרועות שלובות, לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, ומתבוננת בנו, וכשחזרנו הביתה היא עדיין היתה שם, כל כך שקטה עד שהיה נדמה שהיא לא נושמת, וכאילו לא מיצמצה בכל הזמן שנמשך טקס המיסה. היא לא אמרה לנו מילה, לא העוותה את פניה, רק התבוננה בנו בשפתיים חתומות, שעונה על דלת הבית בזרועותיה השלובות, ללא בכי, ללא חיוך, ללא תזוזה, מסתכלת עלינו בעיניה השקטות, השלוות כעינֵי פסל, שהכילו הכול, עולם שלם של אהבה ושל שנאה, של כאב ושל טינה, של חולשה ושל חוזק, של ייאוש ושל שכנוע פנימי, של אמונה ושל נקמה. אז, לפני שאיסקיירדו הגיע כדי להחליף את מרטינז, חשבתי שאמא צודקת, שזאת היתה מלחמה שלא תיגמר לעולם, כי היא תיגמר רק ביום שסנסרו יירד מההר, אבל הוא לעולם לא יירד כדי שיהרגו אותו כמו שהרגו את לאוריאנו, ואת כל אלה שמתו לפניו ואלה שימותו אחריו. זאת מלחמה והיא לא תיגמר לעולם. ב-16 ביולי 1947, ביום החג של הבתולה דל כרמן, בעוד אני שכבתי במיטה בחוסר מעש, בלי לדעת מה לעשות או איך להרוג את הזמן עד שסנסרו יברח סוף־סוף ואני אוכל ללכת לטחנה הישנה להחזיר לפּפּה הפורטוגזי את הסלסילה של פילו, שני גברים התבצרו בבית בווָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן, לבד עם כלי הנשק שלהם ומאה חמישים אלף הפזטות שהצליחו לאסוף כדי לעבור לצרפת עם החברים שלהם, וניהלו קרב עז נגד פלוגה שלמה של הגווארדיה סיביל. הם היו תומס וילייֵן רולדַן וחוֹסֶה קריספין פֶּרֶז, אבל כבר הרבה שנים, יותר משמונה, אף אחד לא קרא להם בשמותיהם הפרטיים. "ארוחת הערב מוכנה!" כשפקחתי את העיניים ראיתי מולי את עיניה של אמא שלי שניערה אותי בעדינות. "איך יכולת להירדם אם השעה עוד לא תשע וחצי?" "אני לא יודע, כי את לא נותנת לצאת וגם לא מרשה לי לעשות כלום... מה עם אבא?" "עדיין לא חזר." קרב היריות התחיל בשעת הסייסטה. שני אנשי הגרילה ירדו מההר עם שחר, באותה שעה ומאותו הכיוון שהבוגד שהלשין עליהם מסר לגווארדיה סיביל, ונכנסו לבית דרך אשנב קטן מהצד האחורי שפנה לנהר. כשחצו אותו ראו מרחוק שני אנשים לבושים סרבלי עבודה עסוקים בשחרור ענפים שנתקעו בגלגל הטחינה של אחת מטחנות הקמח באזור. נוכחותם לא עוררה חשד אצל אנשי ההר כי הם היו רגילים שבאזור הזה הסתובבו פועלים, שמהם לא נהגו להסתתר, ומעולם לא קרה כלום. אך האנשים שהם ראו באותו יום לא היו באמת עובדי הטחנה, אלא אנשי הגווארדיה סיביל שהתחפשו בבגדי עבודה שלקחו מפועלים אמיתיים שעצרו. למרות זאת, חלפו שעות ושום דבר לא קרה עד שבשעה ארבע אחר הצהריים בערך, אחד מהשוטרים צילצל בדלת ואף אחד לא פתח לו. אז התחיל הבלגן. אנשי הגווארדיה תפסו עמדות, כיתרו את הבית, ניסו להתקרב אבל לא הצליחו. בִּפנים היו רק שני הגברים שירדו מההר, אך בחוץ מספר האנשים הלך וגדל כי החלה להגיע תגבורת, שוטרים מקומיים, יחידה מיוחדת ללוחמה בגרילה, חברי מפלגת הפלנחה נושאי נשק ואפילו פלוגה מהצבא, אבל גם כשהערב ירד המצב לא השתנה. אנשי הגרילה ירו על כל מי שהעז לחצות את הרחוב, והסגן־אלוף מרזל, שהגיע מחָאֵן במיוחד, לגמרי מרוצה מעצמו, כדי לפקד על המבצע, הודיע לפקודיו שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות. "אתה לא רוצה קינוח?" "לא, אני לא רעב." "אז, קדימה, למיטה!" "אבל אמא, איך אלך לישון, אם רק התעוררתי. תני לי להישאר עוד קצת..." כשירד החושך הכוחות שכיתרו את הבית שבו שהו השניים כבר ניסו כמעט הכול, אפילו שלחו משלחת נושאת דגל לבן עם ארבעה אנשי קשר של חברי הגרילה – שגם הם נחשפו על ידי אותו בוגד שמסר את סנסרו –אשר נכנסו לבית רק כדי לשמוע מהנצורים שהם מעדיפים למות מאשר להיכנע. אנשי הגרילה הודיעו על החלטתם בעצמם, כשהם צועקים מתוך הדירה, בהבנה ששעתם הגיעה, ושלפחות ייחסך מהם הטיול הלילי בחוצות הכפר, כי הכוחות בחוץ ירו עליהם בכל פעם שהעזו לפתוח את הדלת, אף על פי שהקדימו לנפנף בסמרטוט הלבן לפני כן. כעבור זמן קצר התפוצץ הבית כי הכוחות גילגלו לפתחו ג'ריקנים עם דלק ומטעני דינמיט, אבל כשהשוטרים והכוחות הנלווים התחילו להתקדם בין ההריסות והגופות, הם התקבלו ביריות ולא הבינו כלום. לקח להם הרבה זמן לגלות שסנסרו וקריספין נמלטו לבית השכן דרך חור שעשו בקיר, ובינתיים כבר ירד הלילה. "לך לישון, נינו, זהו, מספיק. כמעט אחת בלילה." "מה עם אבא?" "מה אני יודעת? תפסיק לשאול אותי כבר." אמא היתה עצבנית מאוד והשאלות שלי לא עזרו לה להירגע, אבל גם אני הייתי מתוח, ובפעם הראשונה גם מבוהל. כל כך פחדתי ממה שעלול לקרות, שהעזתי לשאול עוד שאלה אחת. "טוב, רק תגידי לי עוד דבר אחד. הוא בווָלדֶפֶּניאס?" "לא, תודה לאל... הסגן היה צריך ללכת, כמובן, עם סנצ'יס ואיסקיירדו, משום שהם מפקדים, אבל נדמה לי שאבא נשאר. נראה שהוא עושה סיורים כאן, מחוץ לכפר." ב-17 ביולי התחיל הקרב מוקדם. עם עלות השחר כוחות הגווארדיה והתגבורת חזרו לערום ג'ריקנים עם דלק ומטעני דינמיט צמוד לחזית של הבית השני, והכול התחיל מההתחלה, הפיצוצים, הלהבות, ההריסות. איתם חזרו גם היריות, התדהמה, הפקפוק וההתנהלות האיטית של כוחות המשטרה שאיפשרה לסנסרו להימלט כל כך הרבה פעמים. בחצר הבית הזה היתה מכלאה ובה מבנה דמוי מערה ששביל ניירות ירוקים הוביל אליו. בהתחלה אנשי הגווארדיה לא הבינו את פשר העניין, וכשכבר הבינו הם התקשו להאמין למראה עיניהם. הניירות הירוקים עליהם דרכו היו מאה וחמישים אלף פזטות, מאה וחמישים שטרות מהבנק, כל אחד קרוע לשש־עשרה חתיכות. הכסף שהיה אמור לשמש דרכונים כבר לעולם לא יביא את סנסרו וקריספין לצרפת, אבל עכשיו גם לא ישלמו בו לבן־זונה שמכר אותם, וגם לא יקנו בו שמפניה כדי לחגוג את מותם. "אמא אומרת שתקום, השעה כבר אחרי אחת־עשרה." "אני כבר קם." ניסיתי לחזור לישון אבל דולסה המשיכה לנער אותי. "טוב, בסדר, אני כבר קם. מה קורה?" "לא, עוד לא. אבא חזר מאוחר מאוד, כמעט בארבע לפנות בוקר. הוא ישן עד שמונה ועוד פעם יצא, אבל על סנסרו לא שמענו כלום." קרב היריות בניסיון לחדור לתוך המערה נמשך עוד כמה שעות עד שלפתע נעצר, כשכבר התחילו שוב לארגן את הדלק והדינמיט, אבל אף אחד לא העז להתקדם. היו בטוחים שהמתבצרים בתוך המערה עדיין חיים וחששו שמדובר במלכודת. אך הם טעו. "תחי הרפובליקה!" צעקו בו־זמנית בשני קולות מעומק המבנה שבמכלאה לפני שהתחילו לשיר, "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב..." בעוד סנסרו וקריספין שרו להם בקולי קולות את האינטרנציונל, הסגן־אלוף מרזל רתח מזעם. באותו רגע הוא הבין שעוד לפני שזכה בקרב הוא כבר הפסיד אותו, כי לפעמים למוות של אדם אחד יכולה להיות יותר משמעות מאשר לחיים של אנשים רבים. הוא הבין שסנסרו וקריספין יודעים שהם ימותו, שהם בעיצומה של פרידתם מהעולם, ושהוא לא הצליח לחסל אותם לגמרי, ילדים ימשיכו לשאת את השם תומס, והאחים שייוולדו להם ושייקָראו חוסה קריספין ילמדו מתישהו למה הם נקראים כך. הוא לא היה אמור לאפשר לאויבים שלו לבחור באיזו דרך למות, אבל הוא לא הצליח למנוע זאת, לכן, הוא עשה את הדבר היחיד שהיה ביכולתו לעשות, והורה לאנשיו לפתוח באש בצורה מחושבת. אבל הוא לא חישב נכון את הזמן, כי לא הכיר את כל השיר וכשהזדרז להורות על הפסקת הירי, מוקדם מדי, עוד שמע את השורה האחרונה של הפזמון, ואחריה שתי יריות, שכלל לא היו מכוונות לאנשיו, אלא הידהדו בתוך המערה. "אבל אני רעב, אמא." "בעיה שלך, היית צריך לקום יותר מוקדם." "תני לי קצת לחם. אפילו בלי חמאה, בלי כלום..." "לא! הפוצ'רו16 כבר על האש, אתה לא רואה? אם תתמלא בלחם עכשיו לא תאכל אחר כך, ואתה צריך לאכול כי אתה בתקופה של גדילה. תשתה את החלב שלך ותלך." "לאן אני אלך אם את לא נותנת לי לצאת אפילו לחצר?" את הגופות של תומס ויליין ושל חוסה קריספין פרז מצאו חבוקות, שעוּנות על הקיר שבסוף מבנה המערה. הם אחזו זה בזה לפני שהתאבדו בירייה לרקה, בכדורים האחרונים שנותרו להם. השלל היחיד שהגווארדיה סיביל יכלה לקחת משם היה רק הגופות שלהם, שהיו מוקפות שטרות קרועים ומחסניות ריקות, ואנשי הגווארדיה החליטו לנצל את השלל הזה עד תום. ראשית הם לקחו את הגופות לכיכר של ווָלדֶפֶּניאס ושם, מול עיני השכנים, שטפו את הראשים בצינור כדי שאף אחד לא יעז להתכחש לזהותם. באותו הרגע, מול עיניהם של אנשי הגווארדיה, אחד מחברי הפלנחה של הכפר בדק את הכיסים של סנסרו כדי להיווכח אם נכון מה שאמרו עליו, שתמיד נשא איתו שעון־יד יוקרתי. הוא אכן מצא שעון כזה ושמר אותו לעצמו. אחר כך, כשכבר לא יכלו להפיק עוד משהו מהגופות, זרקו אנשי הגווארדיה כל אחת מהן אל תוך משאית אחרת. הראשונה נסעה לקסטיליו דה לוֹקוּבּין, הכפר של סנסרו, והשנייה למרטוס, הכפר של קריספין. בדרך, אנשי הצבא והאזרחים שהתלווּ אליהן שרו את השיר "הפרה החולבת". השעה היתה כבר שתיים בצהריים ומישהו החליט שצריך לקרוא לנציגי המוסדות השונים שפעלו בכפרי הסביבה. אלה מווָלדֶפֶּניאס, אַלקאוּדֶטֶה ואַלקָלָה לָה רֵיאל היו צריכים לנסוע לקסטיליו דה לוֹקוּבּין. אלה מטורֶדוֹנחימֶנוֹ, לוס ויליארֶס ופוּאֶנסַנטָה היו צריכים להגיע למרטוס. זאת היתה פקודה. כשזה נודע לאבא שלי עוד לא הספקתי אפילו לסיים את המרק. "אנטונינו!" כשאמא שלי ראתה אותו נכנס הביתה היא קמה בכזה להט עד שהפילה את הכיסא ולא טרחה להרים אותו. "תודה לאל..." הוא בקושי חיבק אותה חזרה. פניו היו מעוותות, שפתיו קמוצות והמבט שלו היה מוזר ומעורפל, כמעט שקוף. אבא מיהר מאוד. "לכו כולכם," הוא מילמל בעודו מסתכל על כל אחד מאיתנו בתורו, קודם על אחותי הבכורה, אחר כך עלַי ולבסוף על הקטנה. "לכו כבר. דולסה, לכי לבית של אֶנקַרניטָה, זה לא יפתיע אף אחד, כי את תמיד אצלה. ואתה, נינו, קח את פֶּפָּה." "אבל לאן?" שאלתי, הלום כאילו באותו רגע כדור הארץ התחיל להסתובב בכיוון הפוך. "מאיפה אני יודע. לטחנה, לנהר, לבית של המורה, לאן שלא יהיה, מייד, ברגע זה, קדימה." "אבל אבא, עדיין לא סיימתי לאכול ואני מת מרעב..." עד לאותו הרגע לא התייחסתי לעניינים ברצינות, לא הייתי מסוגל מפני שהמצב היה מוזר, הפוך מהרגיל, משום שאבא שלי התנהל בצורה מאוד לא שגרתית. אבל אז נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שהוא הפר פקודה. קצת יותר משנה קודם לכן רומרו ואבא שלי קיבלו הוראה לצאת לסיור בן ארבעה ימים בחווֹת המרוחקות. פירוש הדבר היה לישון ארבעה לילות מחוץ לבית. המשימה היתה שגרתית, אבל גם המסוכנת ביותר שהיה אפשר להטיל על צמד שוטרים באותו מקום ובאותה תקופה. הם לא יכלו להתנגד לה, לכן כשקמתי הם כבר היו מוכנים ליציאה, עם תרמילים, מימיות וצידה לדרך. הם היו מצוידים גם בטופס רשמי, אותו לא זכיתי לראות, עליו מנהלי החווֹת היו חייבים לחתום לאחר שהלינו והאכילו אותם, תוך ציון תאריך ושעה, כהוכחה לביקורם בכל אחת מהתחנות במסלול. זה היה יום שני. אני זוכר את היום, כי כשאבא נפרד ממני בנשיקה הוא אמר לי שנתראה ביום שישי. מה שאני לא יודע, כי אף אחד לא סיפר לי, זה איך הם הצליחו לסדר את זה, אבל כשחזרתי מבית־הספר בצהריים, מצאתי אותו מתחבא בחדר השינה עם התריסים מוגפים. אמא אמרה לי שאם אני רק אפתח את הפה היא תגרש אותי מהבית לתמיד ותתנהג כאילו לא ילדה אותי מעולם. נבהלתי נורא כי אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כך והבטחתי לה שלא אגיד כלום. "אפילו לא לפקיטו," היא התעקשה. "אפילו לא לפקיטו," אמרתי לה, "אבל מה עם אבא שלו?" "אבא שלו באותו מצב כמו אבא שלך כך שפה סגור, ברור?" לא היו התפתחויות אחרי זה, עד שביום שישי, השכם בבוקר, אבא התלבש, חבש את הכובע משולש הפינות, הגלימה הצבאית, התרמיל והנשק ובשש בבוקר יצא מהבית. חמש דקות לפני תשע, כשפקיטו ואני יצאנו מבית־המטה לכיוון בית־הספר, פגשנו אותם בכניסה, עם הגלימה הצבאית כולה מאובקת, ובזמן שנישקו אותנו אמרו לנו שהם בסדר אבל עייפים מאוד. זה קרה לפני קצת יותר משנה, בתקופה של רגיעה, כשלוחמי הגרילה לא הראו סימני חיים, ואני כל כך השתדלתי לשמור על הסוד עד שאפילו שכחתי ממנו, אולי מפני שלהישאר בבית מאחורי תריסים מוגפים לא היה משהו שהרשים אותי במיוחד לעומת קרבות היריות שמדי פעם היו מקלקלים את ארוחת הערב שלי, או הצרחות שכל כך הרבה פעמים, יותר מדי, היו מדירות שינה מעיניי. בסיפורים מהמערב הפרוע האקדוחנים שהיו מסתתרים בחדר השינה של אחת הבחורות שרקדו במסבאה לא היו מוגי לב אלא פיקחים, ויותר גברים מאלה שירו לאנשים בגב. אבל ביום שסנסרו התאבד, ברגע הקט שהתעכבתי עד שעזבתי את הכף בצד וקמתי, נזכרתי באותם הימים והבנתי שהכול היה כל כך שונה. בכפר שלי, כשמשהו היה מתחיל להתרחש על ההר, גם אם זה היה רחוק, הנשים נהגו לצאת לחפש את ילדיהן כדי להתבצר איתם בבית ולא לתת להם לצאת אפילו לחצר עד שיעבור לפחות יום אחד של שקט. זה קרה בכל הבתים, של אנשי הפלנחֶה וגם של הקומוניסטים, תמיד אותו הדבר, הילדים סגורים בבתים בשל הפחד ממה שעלול לקרות, כי זאת היתה מלחמה שלא תסתיים לעולם. אמא מעולם לא נתנה לנו הסברים, ולמרות זאת, באותו יום בעלה דיבר ברצינות גמורה. "לא כדאי שימצאו אתכם כאן. זה לטובתכם, ברור?" הסתכלתי לאבא שלי בעיניים וראיתי בהן עצבות לא מוכרת, לא רק בשל עוצמתה אלא כי נראתה מבולבלת, תערובת של צער, זעם ובושה. אבא שלי מעולם לא נראה לי בו־זמנית כל כך קטן וגדול, מושפל וגאה, ומעולם לא הפגין סמכות כזאת, שהשתיקה אותי בן רגע ותלשה אותי מהכיסא. "אתם לא יכולים לצאת מהדלת, עדיף מהחלון. אלך לראות אם יש מישהו בחוץ." כשראיתי אותו נכנס לחדר השינה שלו תפסתי את פֶּפָּה ביד אחת ובשנייה משכתי לאמא בשרוול, נעמדתי על קצות האצבעות ולחשתי לה באוזן, כשאני מאמץ בזהירות טון של שותף סוד כדי להעז לזרוק השערה שהיתה פרועה אבל גם היחידה שעזרה לי להבין מה קורה. "אמא, אבא הוא אדום, נכון?" עד לאותו הרגע היא היתה מבולבלת מרוב בהלה אבל אז הסתובבה אלי, פקחה עיניים ענקיות, הרימה את היד כעומדת להדביק לי סטירה ואמרה לי בלחש פתאומי ועצבני: "אל תדבר שטויות, נינו! איך אבא יהיה אדום אם הוא בגווארדיה סיביל?" הרעיון הלא־הגיוני הזה, שלרגע הבזיק במוחי כניצוץ מפחיד ופראי של הבנה, התפוגג באותה מהירות שבה נוצר, אף שבאותו אחר הצהריים ברחנו מהבית שלנו כאילו היינו באמת ילדי אחד האדומים, דרך החלון היחיד שלא פנה לחצר המשותפת אלא לאחורית. בחצר הזאת היו המחסן והמכלאות, והגישה אליהם היתה דרך שער קטן שפנה לחצר הגדולה, אבל גם היה אפשר להגיע אליה דרך שני חלונות. אחד מהם היה ממוקם באחד החדרים של קוּרוּ, הסמוכים לשלנו, בו הוא כמעט לא השתמש. אבא עזר לנו לקפוץ מהחלון השני, שבחדר השינה שלו, ולבסוף יצא גם הוא כדי לפתוח במפתח שלו את הדלת שפונה לרחוב. "מה זה?" כשנתן לי נשיקת פרידה הוא הבחין בסלסילה שבידי. "זה של הפורטוגזי," עניתי לו. "הוא נתן לי אותה לפני כמה ימים עם תאנים בשביל אמא ואני צריך להחזיר לו אותה." "אז אם מישהו שואל אותך משהו, אתה אומר את זה. תשמור על האחות שלך ואל תזוזו מביתו עד שאנחנו נבוא לאסוף אתכם." "ואם פּפּה לא בבית?" "תישארו שם בכל מקרה." הגבעה שעליה עמדה הטחנה הישנה מעולם לא נראתה לי כל כך תלולה כמו באותו אחר הצהריים. פֶּפָּה, שהיתה רק בת ארבע, התקדמה לאיטה וכל הזמן נעצרה כדי להתלונן, אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה להרגשה המסוחררת שלי. המוות של סנסרו, שבאותו רגע היה נראה לי סוף העולם וסוף החיים שהספקתי לחיות עד אז והסוף של כל מה שהכרתי, הכביד עלי יותר מממשקלה של אחותי, שבאמצע הדרך נעצרה והתעקשה שאקח אותה על הידיים, אבל לא כל כך כמו ההתנהגות המוזרה של אבי, שבלי קשר אם היה או לא היה אדום, התנהג כאילו השתגע לגמרי, ועדיין זה לא היה הגרוע מכול. החום הכבד מאוד, השמש הקופחת, הבטן שלי שקירקרה מרוב רעב וצמָא, פֶּפָּה שבכתה והשתוללה לי על הידיים כי לא הבינה מה קורה ולאן אנחנו הולכים. שום דבר מאלה לא היה כל כך קשה, אפל ונורא כמו התחושה שהיתה לי שבסוף הדרך לא נמצא את פּפּה הפורטוגזי. "נינו?" כששמעתי את קולו הורדתי את אחותי, חייכתי ועצמתי את עיניי. "נינו, זה אתה?" "כן, זה אני!" כשהוא הופיע על הגבעה אוחז ברובה הציד שלו כלל לא הבנתי למה הטלתי ספק בכך שנמצא אותו, למה דאגתי לו. אולי כי הוא זר, כי הוא גר לבד, כי אין לו אותם השורשים שיש לנו, אם כי זה לא אומר כלום. באותו הרגע, בכפר שלי ובכפרים שכנים, בבתים ישָנים של חמולות, גברים בעיקר, אבל גם כמה נשים, עסקו באיסוף ארבעה דברים – שני פריטי לבוש, צידה לדרך ותמונה או ספר. אלה שפחדו יותר ודאי תיכננו לנצל את הרחובות השוממים של שעות הסייסטה, את קרני השמש היוקדות הנופלות ישירות על הדלתות והחלונות המוגפים. האחרים יחכו לערב, אבל בלילה, כשיבואו לקחת אותם, לא ימצאו אף אחד מהם בבתים. זה מה שקרה תמיד, אותו הדבר בדיוק, ההר והמישור נשמו את אותו האוויר בו־זמנית וכשהדברים למעלה הסתבכו, אלה שלמטה שילמו את המחיר אם לא היו מספיק זריזים, נועזים ואמיצים כדי לטפס את העלייה התלולה שממנה כבר לא יירדו לעולם. החיים על ההר היו קשים, אבל במישור הם היו עלולים להיות גרועים יותר או פשוט להיפסק בכל רגע, כי אלה שברחו להר לא היו עדיין לוחמי גרילה, אבל לוחמי הגרילה לא יכלו לשרוד בלעדיהם, וזה היה דבר שהשוטרים ידעו, שהם נותנים להם מזון, מקלט ותרופות, ולכן אנשי הגווארדיה נהגו להגיע בלילות לבתיהם ולקחת אותם בתירוץ שזה רק למטרת חקירה, אפילו שאחר כך הם היו מעודדים אותם לצעוד לפניהם בכיוון מסוים כדי שיוכלו לראות אותם, רק שאז הם היו יורים להם בגב, ולמחרת טוענים שהם ניסו לברוח. אני ידעתי את כל זה, כמו גם פקיטו ומיגל, ואבותיהם ואמותיהם, ואחיהם, והשכנים, כולנו ידענו, וכולנו העמדנו פנים שלא, במיוחד אני, אבל ידעתי הכול, אפילו ידעתי שבאותו לילה יהיה מבצע פשיטה, ושלמחרת מספר תומכי הגרילה שבמישור יצטמצם, אך לעומת זאת מספר אנשי ההר יגדל. מבלי לדעת למה, פחדתי שפּפּה הפורטוגזי הוא אחד מהם, אבל הוא היה בטחנה שלו ושמח מאוד לראות אותנו. "ומי הילדה היפה הזאת?" הוא בא לקראתנו בידיים ריקות וכשליווה אותנו בקטע האחרון של העלייה עשה זאת עם פֶּפָּה בידיים. "זאת אחותי הקטנה. אבא שלי הכריח אותי לקחת אותה איתי." "כן?" הוא הפנה את ראשו אלי והביט בי במצח מכווץ. "למה?" "אני לא יודע... הוא היה צריך לנסוע למַרטוֹס ולא רצה שנשאר בבית־המטה. בטח שמעת על סנסרו." פּפּה נראה שלֵו מאוד בביתו עם אחותי בזרועותיו, ובכל זאת כשהתבנוננתי בו היטב שמתי לב שאף שריר לא זז בפניו מלבד כשפתח את פיו כדי לענות לי. "כן, שמעתי שהרגו אותו בווָלדֶפֶּניאס." "לא הרגו אותו," תיקנתי אותו והפעם הפורטוגזי היה זה שהסתכל עלי בתשומת לב מיוחדת. "הוא הרג את עצמו. זה לא אותו הדבר." הוא השתתק לרגע, וחקר את פניי כאילו הוא לא מכיר אותן, פניו עוטות ארשת שהיה נדמה שעומדת להפוך למחויכת, אבל בסוף שפתיו לא נמתחו. "את זה אתה אמרת." באותו הרגע אחותי התלוננה שהיא רעבה מאוד, כך שלא הספקתי להוסיף שכן, שאני אמרתי את זה ושהייתי מוכן להגיד את זה שוב ושוב, שסנסרו מת בדיוק כפי שהוא חי, כי היו לו יותר ביצים מאשר לאלוהים ולשטן ביחד. יש להניח שלו אמרתי זאת הייתי מתחרט, כי בסך הכול מה שהתכוונתי להגיד, לפני שפֶּפָּה הפסיקה אותי, היו דברים ששמעתי מדי פעם כשעברתי ליד הבר של העקשן, דברים שאחר כך שיחזרתי בדמיוני פעמים רבות. בכל מקרה, באותו אחר הצהריים לא היה לי כוח להרחיב את הדיבור כי גם אני מַתּי מרעב. "לא אכלתם? גם אני לא. יש לי לחם וכמה נקניקיות צ'וריסוס. אם בא לכם אנחנו יכולים לעשות אותן על האש כאן בחוץ, נראה לי שזה יספיק לנו." הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שפּפּה אמר את זה בכוונה תחילה, כדי לגרום לכך שיקרה מה שעמד להתרחש. אף על פי שקלטתי שמשהו מוזר קורה, כי לפני שהדליק את האש הוא הוריד מחבל הכביסה שמיכה אדומה, ועצם זה שתלה אותה שם באמצע יולי, בשיא הקיץ, היה כשלעצמו מעשה משונה, באותו הרגע חשבתי לתומי שרק לפורטוגזי היה יכול להיות רעיון כל כך מופלא. כשנכנסתי למזווה כדי לקחת עצים למנגל ראיתי שהיו לו גם תפוחי אדמה, חתיכת קותל חזיר, ועל השולחן קערה עם סלט ירקות שכבר היה מתובל, אותה הוא הוציא אלינו כדי שבינתיים נאכל, בזמן שאנחנו מחכים שהאש תהפוך לגחלים. חיסלנו אותו כל כך מהר שעוד נאלצנו לחכות עד שהצ'וריסוס הראשונים יהיו מוכנים. כשעמדנו להתחיל לאכול את הצ'וריסו השני שמענו רעש של מנוע מתקרב וצעקה. "הלו! מה זה?" מפקד בחיל־הרגלים הספרדי כיוון עלינו את הנשק. "מה קורה כאן?" הוא הוריד את הנשק מייד לאחר שהבין שהאויב שעמד מולו היה בסך הכול גבר לא חמוש ושני ילדים שאוכלים כריכי צ'וריסוס שזה הרגע צלו על האש. "שום דבר," פּפּה קם לקראתו. "אנחנו רק עושים על האש." "צ'וריסוס, אני רואה," הוא החזיר את הנשק לנרתיק והתחיל לרטון, "יכולתם לאכול משהו אחר היום, כי זה לא יום מתאים לצלות גריל, כבר חשבנו שאתם שודדים." "אני מצטער. לא עלה על דעתי..." הבעת פניו של הפורטוגזי הצטיירה כסמל התמימות. "הילדים היו רעבים ולא היה לי שום דבר מוכן ו..." "הם הילדים שלך?" "לא, הם הבנים של חבר שלי, אנטונינו פרז, הוא מהגווארדיה סיביל, מהמטה של פוּאֶנסַנטָה. הם באו להעביר את היום. האזור כאן שקט מאוד ושם למטה יש בריכות טבעיות נהדרות שאפשר לטבול בהן." המפקד בהה בנו ושוב צעק. "סֶמפֶּרֶה, בוא רגע!" דרך הגישה היחידה במכונית לבית של פּפּה הסתיימה מעבר לשיפוע תלול, משם הגיח שוטר מהגווארדיה סיביל של קסטיליו דה לוֹקוּבּין. עד כמה שזכרתי ראיתי אותו רק פעם אחת לפני כן, אבל הוא חייך אלי חיוך רחב כאילו ראה אותי פעמים רבות. "כן, המפקד!" "אתה מכיר את הילדים האלה?" "בטח, הם הילדים של אנטונינו." "טוב, יפה מאוד." המפקד השתיק את סמפרה בהינף יד ופנה אל פּפּה בטון אחר, כמעט אדיב. "טוב, תמשיכו לאכול, אבל אל תעשה את זה שוב, בסדר? בימים שקטים, אין שום בעיה, אבל כשהעניינים מסתבכים, אם אנחנו רואים אש על ההר, גם אם זה באזור נמוך יחסית, זה מלחיץ. אני באתי ושאלתי, אבל מישהו אחר עלול לפעול מבלי לשאול." "אל תדאג, אדוני. אני לא אשכח את זה." "כך אני מקווה. בתיאבון." "אולי אתם רוצים להתכבד..." הם כבר הספיקו לצעוד מספר צעדים כשההצעה של פּפּה עודדה אותם לחזור על עקבותיהם. "האמת, הם מעוררים תיאבון," המפקד חייך לראשונה, "אפשר לשבוע רק מהריח. אבל... לא, עדיף שלא. לא ניקח את האוכל מהילדים של עמית שלנו, נכון סמפרה?" סמפרה הינהן בהסכמה בחוסר התלהבות מופגן. "טוב שדחו את ההזמנה, לא?" אמר פּפּה בשמחה כשנשארנו שוב לבד. אחרי שצחקנו, המשכנו לאכול צ'וריסוס עד ששבענו. כשאמא באה לאסוף אותנו, הגיע לסיומו אחד מאחרי הצהריים המהנים ביותר בחיים שלנו. רק ממראה פניה יכולנו לנחש שהלילה יהיה שונה מאוד. מאותו לילה נצחי ומבעית אזכור רק את הסוף, שגם היה רע, מר ועצוב אבל לא כל כך נורא כמו הגרוע מכול. הקירות של בית־המטה לא ידעו לשמור סודות, ובדממה המוחלטת שהשתררה בשעות הפחד של גרונות אחוזי בהלה, קירותיו הדקים, מכוסי הנקבוביות, ספגו את הצעקות, מחאות חריפות חסרות תועלת, את רעש החבטות שנשמע כשגופי העצורים הוטחו אל הפינות ואז עוד צעקות, קולות מוּכרים שתחילה עוד יכלו לבטא משפטים הגיוניים ואחר כך רק צרחות, צלילים חסרי משמעות, אותיות ארוכות שנמתחו עד אין קץ, פראיות כמו נהמות של חיות מעולם אחר, רק רעש, ועוד חבטות בגופים שהתמוטטו, שנפלו בשאון גדול, כמו שקים של תפוחי אדמה, כמו רהיטים, כמו אבנים, אבנים שצרחו, שרָטנו, שרק היו מסוגלות לבטא צליל של תנועה אחת, גרונית, אחידה, ארוכה ונצחית, ואז רגע של דממה, אשליה של שלווה שהקול של הסֶגן דאג לנפץ, "קח אותו ותביא לי את זה שהיה לפניו," מבטאו המיוחד חוצה את הקיר, נספג באוזניי כמו קללה, איום, הבטחה מקוללת שעוד רגע הכול מתחיל מהתחלה, ואז עוד צעקות, עוד חבטות, עוד הדים של כאב שהופך להיות כל פעם יותר גלוי, יותר מותש, יותר מכאיב, "אל תכה אותי יותר כי אני לא יודע כלום, כבר אמרתי לכם שאני לא יודע כלום, אל תכו אותי," ואז שמעתי רעש אחר, קל, מתוק ובכל זאת עוד יותר נורא, הרעש שהשמיעו רגליה של אחותי פֶּפָּה כשצעדה על המרצפות. מה קורה, נינו? מה הם עושים? מה זה? אני לא יכולה לישון. הדמעות רעדו בקולה הדק, המבוהל, ועוררו בי קול בוגר, זה כלום, פֶּפָּה, רק סרט, הקול שלי נשמע עוד יותר משכנע כששיקרתי, הם שמו סרט, שיקרתי לה כמו שדולסה שיקרה לי כמה שנים לפני כן, בואי, תקנחי את האף. כבר הספקתי לשמוע כל כך הרבה חבטות עד שהייתי מסוגל להבחין בין הסוגים השונים. באמת זה סרט, נינו? כמובן, מה זה יכול להיות אם לא? ידעתי מתי הרביצו להם באגרופים ומתי בעטו בהם, אני יכולה לשכב כאן, לידך? ידעתי מתי נפלו ומתי זרקו אותם, כן, בואי, תיכנסי, ואפילו קלטתי את הרשרוש שיצר בגד העצורים, שלפעמים היה מכנסיים ולפעמים חצאית, כשנגע ברצפה בזמן שהם נגררו עליה עד שנתקלו בקיר או בפינה שבלמה אותם, בואי, את רוצה שנשיר? אחותי בכתה ואני המשכתי לשמוע הכול, להבין הכול, ועכשיו שאנחנו מתקדמים לאט, וזה היה בלתי אפשרי כי אמנם חדרי המעצר לא היו רחוקים אבל בדרך היו קירות, דלתות סגורות, עכשיו שאנחנו מתקדמים לאט, כך שכבר לא ידעתי מה אני שומע באמת ומה אני מדמיין, בוא נמציא שקרים, טרה־לה־לה, אבל כשהתחלתי להטיל ספק באוזניי, בוא נמציא שקרים, טרה־לה־לה, הכול התחיל מהתחלה, בוא נמציא שקרים, "אל תרביץ לי עוד, אני לא יודע כלום, בבקשה, בשם האמא שלכם, אל תרביצו לי," הארנבות רצות בים, הן רצות בים, הסרדינים על ההר, עד שאחותי נרדמה, צמודה אלי, חבוקה לגופי כמו ניצול שאוחז קרש הצלה, אבל אני עוד המשכתי לשיר בלחש את השיר הארוך ביותר שידעתי, למחנה יצאתי, כדי לשמוע את קולי,למחנה יצאתי, ולא את קולו של אבא שלי, אחרי שישה שבועות של רעב, טרה־לה־לה, "ומה אתה חושב? שהאח שלך לא יודע מה קורה כאן?" אחרי שישה שבועות של רעב, טרה־לה־לה, "אם היה אכפת לו ממך, לא היה נותן לזה לקרות, נכון?" אחרי שישה שבועות של רעב, "אז למה אתה מגן עליו?" מצאתי עץ שזיף, "למה אתה לא אומר מה שאתה יודע?" מצאתי עץ שזיף, "למה אתה לא מספר לנו סוף־סוף איפה הוא?" מלא תפוחים, טרה־לה־לה, "בן־כלבה!" מלא תפוחים, טרה־לה־לה. הרעש המשיך, עוד גופים נופלים, עוד קולות נחנקים, מלא תפוחים, והתנועה ההיא, בודדה, גרונית, ארוכה, אינסופית, התחלתי לזרוק עליו אבנים, פעם ועוד פעם, ופעם נוספת, עד שהכול הסתיים,התחלתי לזרוק עליו אבנים, הדמעות והשירים, ונפלו אגוזים, טרה־לה־לה, האמיתות והשקרים, ונפלואגוזים, טרה־לה־לה, יכולת ההישרדות של שני הצדדים, של המכים ושל המוכים, ונפלו אגוזים, אבל אני עדיין לא נרדמתי. אחר כך שמעתי מישהו מקיא בחצר, ליד החלון שלי, לרגע נדמה היה לי שזה אבא שלי, אבל כנראה שזה היה קוּרוּ, כי כמה רגעים לאחר מכן הדלת נפתחה ואני שמעתי את הצעדים של אבי, איטיים וכבדים, אבל לא שמעתי את צעדיה של אמי, שחיכתה לו ישובה ליד שולחן המטבח, כמו תמיד, בהבדל אחד, שבאותו לילה היא לא קמה כדי לקבל את פניו, ולא התכופפה כדי לחלוץ את המגפיים שלו. "אתה ודאי שמח," היא אמרה בנימה בוטה ויבשה כמו צמח הגומא הספרדי. "אל תגידי לי כלום, מרסדס, בבקשה. הלילה אל תגידי לי כלום." "אתה רוצה לאכול משהו?" "לא." "אי אפשר לחיות כך, אנטונינו, אי אפשר, מחר זה חג, אבל מחרתיים אצטרך לצאת לעשות קניות ולעמוד בטור יחד עם הנשים, עם האמהות, עם האחיות של אלה שכרגע שברתם להם את כל העצמות, ולא יהיה לי אומץ להסתכל להן בעיניים, אתה שומע אותי? לא יהיה לי האומץ. והילדים שלך ייצאו לרחוב, לשחק, והילדים האחרים לא ירצו אפילו להתקרב אליהם. הם יתייחסו אליהם כמו אל מצורעים, אבל אתה לעומת זאת לא תדע מזה, כמובן, כי לך יש מדים..." זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הנאום הזה, אותו קול מונוטוני שלה שהיה הולך ומתפוגג מהברה להברה, בקושי מבטא את הסוף של המילים אבל עם מספיק כוח כדי לבטא את ההברה הראשונה, ואז שוב לגווע לאיטו לקראת סופה. בפעמים קודמות שמעתי את אותו הנאום, אבל הוא מעולם לא הסתיים כמו בפעם הזאת. "מה קורה לך, אנטונינו?" לפתע, אמא חזרה להיות עצמה, לדבר כמו שהיא מדברת וחזרה לצעדיה הזריזים. "מה יש לך?" אבא לא ענה כלום, רק השמיע קול צרוד, גרוני, אנכרוניסטי, כאילו שהזמן השתגע, כאילו שהרעש של תאי המעצר התחדש על דעת עצמו במטבח של הבית שלי, שבו הוריי היו לבד לגמרי. לכן קמתי, דילגתי על פני אחותי פֶּפָּה, דחפתי אותה אל עבר הקיר כדי שהיא לא תיפול, והלכתי על קצות האצבעות עד דלת המטבח, שלמרבה המזל או הצער לא היתה סגורה לגמרי. וכך, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, ראיתי את אבא שלי בוכה. "את לא היית במרטוס, מרסדס, את לא ראית אותו..." הוא הרים את ראשו וחשף את פניו שעד לפני רגע היו קבורות בחלל שהותירו זרועותיו השלובות על השולחן, השבילים שדמעותיו השאירו על פניו הלא מגולחות הלמו בי יותר מאשר קולו, שנשמע כאילו מגיע מבטן האדמה. "אבל אני הייתי שם, בלי לזוז, בשקט, בלי לעשות שום דבר, החרא של איש שהפכתי להיות..." "תשתוק, אנטונינו," אמא הרימה את עיניה והסתכלה סביב כאילו פחדה שהקירות יצמיחו אוזניים לפתע. היא לא הבחינה בי. "עלולים לשמוע אותך." "באותה הכיכר היו שני אנשים עם ביצים, רק שניים ואני לא הייתי אחד מהם." "תנמיך את הקול, אנטונינו, אלוהים!" "היו רק שני אנשים עם ביצים, אחד היה מת והשני היה הסרן שהורה להפסיק את המוזיקה..." "שתוק, אנטונינו, שתוק, שתוק..." אמא עטפה את בעלה בזרועותיה, רק כך הצליחה לסתום את פיו וכך, כאילו הוא היה עוד אחד מילדיה, הובילה אותו למיטה. בלית ברירה חזרתי למיטה שלי, ואף שהצמדתי את האוזן לקיר הצלחתי לפענח רק מילים בודדות מתוך לחש של מלל מקוטע שטרם הסתיים כשנרדמתי. בבוקר לא ראיתי את אבא, ואמא שלי, בעיניים נפוחות כמו בלילות הגרועים ביותר, התנהגה כאילו הכול כרגיל. הייתי בטוח שגם באותו בוקר היא לא תיתן לנו לצאת, לכל היותר אולי לחצר, אבל לא היתה לה ברירה אלא להלביש אותנו חגיגית ולקחת אותנו למיסה כי זה היה ה-18 ביולי, החג הלאומי לציון יום השנה האחד־עשר למרד הגנרלים.17 "אתה לא יודע מה הפסדת אתמול, צוציק." אמא יצאה מהבית ברגע האחרון ולקחה אותנו לכנסייה בריצה כדי שבדרך לא נצטרך להגיד שלום לאף אחד. ממילא זה לא היה משנה אם היינו הולכים לאט יותר, כי הרחובות היו שוממים, מחצית מהבתים היו מוגפים במנעול ובריח, ולא היה ממי להתחמק. אמנם באותו יום פוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס היה אמור להיצבע בשני צבעים, אדום וצהוב – צבעי הדגל הלאומי התנוססו על דגלוני נייר שהתנופפו באוויר בכל מקום כמו קורי עכביש רעשני ועליז, שנמתחו מעל הכיכר – אבל הפעם ההיא נצבע בשלושה. הצבע השלישי ביצבץ בצעקות אילמות מחזיתות בתיהן של המשפחות שהיו להן סיבות לשמור על אבֶל והחליטו לתלות כביסה בדיוק באותו בוקר. הבגדים השחורים התנופפו מהמרפסות כשהם נאבקים בעליזות של הניירות הצבעוניים, וחשפו תוך כדי כך אבֶל שהיה בד בבד גלוי וסודי, לכבוד גיבורי וָלדֶפֶּניאס דה חָאֵן. "ואת..." רומרו הגיע ונעצר לפני אשתו של פזטיליה, שהיתה היחידה שהעזה לעמוד בכניסה לבית כדי לראות אותנו עוברים. "את לא יודעת שהיום יום חג, גברת? לא מצאת בגדים יותר מתאימים לתלות הבוקר?" "לא," היא ענתה בקול שקט, כאילו חיכתה לשאלה הזאת והכינה את תשובתה זמן רב מראש. "אתם יודעים מצוין שבבית שלי כבר אין בגדים בצבע אחר." "אז אני אגיד לך משהו..." אבל הוא לא אמר לה כלום, כי סנצ'יס אחז בו בזרוע והכריח אותו להתקדם. כשראיתי אותו תיארתי לעצמי שקרה משהו נורא, וחשבתי שלעולם לא אדע מה, אבל פקיטו שהגיח ונעמד מאחורַי בטור לקבלת לחם הקודש לחש לי, מה שפיספסת אתמול, צוציק, מה שפיספסת... שאלתי אותו אם הוא היה במַרטוֹס והוא ענה לי שכן, עם הוריו ואחיו. את היתר הוא סיפר לי בערב במסיבה. "כשעמדנו שם, במסדר, אני מתכוון כשאבא שלי, אבא שלך ויתר השוטרים עמדו בשורות, ואמא שלי ואנחנו עמדנו לידם בשורה הראשונה, הגיעה משאית שהשליכה את קריספין במרכז הכיכר. חבל שלא יצא לנו ללכת לקסטיליו דה לוֹקוּבּין, כי שם עשו את אותו הדבר עם סנסרו, שאגב, הסֶגן אמר לאבא שלי שזה נכון שהוא היה קצת בלונדיני אבל הוא לא היה חתיך בכלל, סתם אדם רגיל, נמוך, כמעט בן חמישים. אתה רואה שאי אפשר להאמין לנשים... האמת שרציתי לראות אותו, אבל יצא שהיינו צריכים ללכת למַרטוֹס, לראות את קריספין. בקיצור, כשהגופה שלו כבר היתה על הרצפה, הרב־סרן נתן את האות בתנועת ראש והתזמורת שהביאו לשם במיוחד התחילה לנגן פסדובלה, היית מאמין? והאנשים יצאו לרקוד מסביב לשודד, נשים, ילדים. אנחנו לא רקדנו כי אמא לא הרשתה לנו, אני לא יודע למה, אולי זה נראה לה לא יפה, כי אבא שלי עמד שם, בשמש, אני לא יודע... ואז, איש אחד, שלבש מדים של היחידות המתנדבות שלחמו נגד לוחמי הגרילה, רקד על הגופה של קריספין, זה היה כל כך מצחיק... אבל מייד איש אחר, שגם לבש מדים אבל של סרן בחיל־הרגלים, יצא למרכז הכיכר ובהינף זרוע עצר את המוזיקה. הוא צעק כל כך חזק עד שמנצח התזמורת ישר ציית לו. הרב־סרן התרגז כי לסרן לא היתה בכלל סמכות לחלק שם פקודות, ועוד הסרן בכלל היה בחופשה. ואז הרב־סרן הלך להתעמת איתו והמטומטם אמר לו שזה היה מחזה מחפיר ומבזה, שכולנו פחדנים ושהוא לא ייתן שנמשיך להשתעשע בצורה כזאת. שניהם התחילו לריב בקולי קולות ואתה לא מאמין, אז הכול השתבש, כי אפילו שעצרו את הסרן והתזמורת חזרה לנגן, זה כבר לא היה אותו הדבר... אבא שלי אמר לי שהסרן הזה בצרה גדולה כי הוא אמר לרב־סרן של הגווארדיה סיביל שיכבדו את הגופה של השודד, כי הם אפילו לא הצליחו להרוג אותו! בטח יגרשו אותו מהצבא. הסֶגן אומר שבטח יכניסו אותו לכלא, ושקשה להאמין אבל עדיין יש אדומים בכל מקום..." באותו לילה, הדמעות של אבא שלי צרבו את עיניי, כי לא הייתי מסוגל להגיד שום דבר לפקיטו וגם אף פעם לא העזתי להודות לאבא שלי על המחזה שהוא רצה לחסוך מאיתנו. למחרת נודע לנו שהמופע בקסטיליו דה לוֹקוּבּין הסתיים בדרך אחרת, עם טקס למופת, ועם הכבוד הראוי לאירוע הטרגי, כיאה למיתוס שהחיים והמוות רקמו סביב גורלו של איש מן הישוב. שתי הבנות הגדולות של תומס וילייֵן רולדַן, רפאלה בת העשרים ווִירטוּדס, בת השבע־עשרה, חפרו במו ידיהן את הבור שבו קברו את אביהן, מחוץ לכותלי בית־הקברות, באזור שמיועד למתאבדים. דבר ראשון הן רחצו את הגופה, נישקו אותה ועטפו אותה בסדין לבן שנתנה להן שכנה. אחר כך הן כיסו את הגופה באדמה והניחו עליה פרחי בר, ואז הלכו הביתה כשהן צועדות בזרועות שלובות זו עם זו, בעזות מצח, מבלי להתקרב לכומר שהסתכל עליהן מהצד, בזמן שחפרו, ועמד בחיבוק ידיים בעודו מחכה להזדמנות לסרב לתת להן אישור לקבור את אביהן בקבר המשפחתי. הסקרנים שהתגודדו סביבן חיכו יחד איתו, אבל בנות סנסרו לא נתנו להם את הזדמנות ובחרו על דעת עצמן בחלקת המתאבדים, כאילו שהאדמה המקודשת שבתוך בית־הקברות לא היתה מספיק טובה עבור אביהן. "אומץ יש להן," אמר אבא שלי כשהוא סיפר לנו את זה. "גם יש להן למי להידמות," הוסיפה אמי, כשהיא אוחזת בידית הארוכה של הסיר הקטן. הקיץ הזה היה ארוך, חם ויבש, והיטיב עם אלה שעל ההר וגם עם מי שחיו במישור. שלושה מקרי מוות רצופים, של סנסרו ושל החברים של האיש שהלשין עליו, הביאו איתם את מה שנראה אז כמו הסוף של העולם שהתרגלנו אליו, הסוף של הימים שבהם התבצרנו בתוך הבית בלי לצאת אפילו לחצר, של הבגדים השחורים בחזיתות הבתים, המכות בתאי המעצר והחיוכים של אלה שהתעייפו מלבכות. כך עבר הקיץ והגיע הסתיו. כך עבר הסתיו והגיע הקרח. כך חנכתי את בקבוק המים החמים הראשון שלי, בקבוק שתייה קלה בתוך מנשא עשוי משתי פיסות של שמיכה ישנה מבד עם פסים כחולים ולבנים. וממש באותו היום, כשלקחתי את הבקבוק לראשונה לבית־הספר, העולם התהפך בחזרה. מהבחינה הזאת, פּפּה הפורטוגזי צדק, סנסרו חזר לחיים. זה לא היה חשוב שהוא כבר לא נקרא תומס וילייֵן רולדַן, שעכשיו יש לו פרצוף אחר, שם אחר, גיל אחר, חזות אחרת, שאף אחד לא יודע מי הוא ומאיפה הוא בא. הוא סנסרו והוא חי, ראש־הכפר של אַלקאוּדֶטֶה ידע זאת, וכך גם הבעלים של הפונדק בקסטיליו דה לוֹקוּבּין. גם אמו של פקיטו, שבאה לאסוף אותנו מבית־הספר כדי לקחת אותנו יד ביד כאילו היינו ילדים קטנים, ידעה זאת, וגם אמא שלי, שסגרה אותנו בבית במשך יום וחצי. כשאמא נתנה לי לצאת, דבר ראשון הלכתי לחפש את הפורטוגזי כדי להראות לו את הבקבוק החדש שלי. מצאתי אותו מחוץ לכפר והתלוויתי אליו לבית של הנפח, לקחת מעדר שהזמין אצלו. אחר כך, הוא הציע לי שנחזור בדרך הישנה. ברגע מסוים התיישבנו על סלע והסתכלנו על ההר, כאילו מהנקודה הזאת יכולנו לפענח את התעלומה סביב חזרתו של סנסרו, אבל מה שראינו היה משהו אחר לגמרי. שרשרת של מכוניות צבאיות שהתקדמו לאיטן בכביש הנטוש ומלא הבורות, כאילו היה בכוונתן להפתיע את כולנו עם הבשורה הקודרת, שהמלחמה לעולם לא תיגמר. "אתה יודע מה זה אומר, נכון?" פּפּה הפורטוגזי שאל אותי במצח מכווץ, מבלי אפילו להסתכל עלי. "האמת שלא," הודיתי. "אתה יודע?" "ברור. בוא, אני אלווה אותך למטֶה. עוד מעט אף אחד לא יוכל להסתובב ברחובות. אם הם באו לכאן זה מפני שמישהו סיפר להם שסנסרו החדש הוא מפוּאֶנסַנטָה." אחזה בי צמרמורת כל כך חזקה עד שאפילו לא שאלתי את עצמי איך הוא מצליח לדעת הכול, תמיד, ובד בבד להצטייר כאיש מסכן. המשאיות הגיעו באמצע נובמבר והביאו כעשרים איש משלוש יחידות שונות שאחרי ארבעה ימים עזבו כלעומת שבאו. מבצע הפשיטה היה אלים מאוד, בדיוק כמו זה של ה-17 ביולי, אבל הפעם האלימות לא הניבה דבר מלבד חלונות שבורים, דלתות הרוסות, עצמות מרוסקות וארבעה שכנים – האחים הבטלנים לורנזו ואנריקה, שהצליחו בקושי רב לברוח מסנצ'יס, וזוג נשוי טרי, סלסטינו "ראש־גדול" ואסוּן דל מאצ'ילו, אותם פוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס הפסיד לטובת ההר. פּפּה הפורטוגזי שוב צדק. הפיקוד היה משוכנע שהאויב הראשי שלו, זה שאימץ את כינויוֹ וסגנונו של סנסרו (מעשה שכשלעצמו הספיק לעקשן כדי להזמין את יושבי הבר לשלושה סיבובים רצופים של יין ונתחי בשר בהפגנה חסרת תקדים של שביעות רצון) היה מפוּאֶנסַנטָה, והם היו צריכים לחשוף את זהותו כדי לקבוע את המחיר שיהיו מוכנים לשלם בעבורו. בלי כסף אין בוגדים, ובלי בוגדים אי אפשר לתפוס אף אחד, אבל אין אפשרות לגלות משהו שלא יודעים, ובכפר שלי אף אחד לא ידע כלום, מלבד אבא שלי וההשערות שהעלה בזמנו הפנוי. "זה חייב להיות רֶגָליטו. זה חייב להיות הוא כי אחרת..." "מה פתאום הוא, יקירי, מה פתאום הוא! הרי הוא רק ילד." "עד מתי, מרסדס, תמשיכי עם אותה מנגינה? אז מה את אומרת על אחיו לאוריאנו? הוא אפילו היה יותר צעיר ממנו! אליאס הוא בטח כבר בן עשרים ואחת, והוא היחיד... כי פּירוּלֶטֶה אמנם ערני, אבל לא מספיק כדי לפעול כך, ולגבי צא־החוצה בכלל אין על מה לדבר. בקשר לחרגול... אני לא יודע. הוא באמת נמרץ וערמומי אבל מי שבאמת פיקח הוא רגליטו, תמיד היה כזה, לא?" "אני חושבת שבטח זה החדש, זה שקוראים לו אנטוניו החתיך. תזכור מה אני אומרת לך." "אנטוניו החתיך! אנטוניו החתיך!" אבי חיקה את אמי בקול לעגני, כשהוא מגלגל את עיניו כי רק אזכור השם הזה היה משגע אותו. "אתן הנשים באמת טמבליות, מרסדס, אין מה לעשות איתכן. אנטוניו החתיך לא יכול להיות סנסרו, כי אנטוניו החתיך לא קיים בכלל, אולי תקלטי את זה סוף־סוף?" "זה מה שאתה אומר, אבל פקיטה מירָסיילוס סיפרה לי שמכָּרה שלה ראתה אותו לפני כמה לילות, בחווה, ושהוא ממש..." היא נשקה לקצות אצבעותיה והפריחה אותן לאוויר. "רק שתדע." "אה! כן? ומי היתה בת המזל, אם אפשר לדעת?" "כן, היא באמת תספר לי גם, כדי שאחר כך אני אספר לך ואתה תלך עם רומרו ותעצור אותה..." "אני רק אגיד לך דבר אחד," וכמו תמיד כשדיבר ברצינות, השוטר פרז דחף את הכיסא אחורה כדי שהשריקה שהשמיעו רגלי העץ כשנגררו על הרצפה תטריף את אשתו עוד לפני שדבריו יעשו זאת. "מה שקורה זה שבכפר הזה חסרים גברים צעירים, זה מה שקורה. מכיוון שמחצית מהם עברו להר, ונשות השמאל לא שוכבות עם הגברים מימין, אז כולן הוזות מרוב שהן לא מסופקות. ביום מן הימים פקיטה מירסיילוס תמות מרוב שהיא כל כך מיוחמת, לא פחות ולא יותר." "אנטונינו!" אמא שלי לא היתה מסוגלת להעמיד פנים שהיא לא מזדעזעת ושלפה מייד את הסיסמה שתיאורטית היתה אמורה לעורר את תשומת ליבו של אבא שלי לכך שאנחנו נוכחים בשיחה בעוד אנחנו לא היינו אמורים לקלוט את המסר הסודי כביכול, אבל אפילו אחותי הקטנה פֶּפָּה כבר עלתה עליה. "יש כביסה על החבל..." אבא המשיך בשלו. היה נראה שהוא היחיד שלא פיענח את המסר המקודד של אשתו. "חוץ מזה, סנסרו הנוכחי הוא רגליטו וסוף פסוק. לא יכול להיות אף אחד אחר חוץ ממנו..." המומחים מחָאֵן הרימו ידיים כשנוכחו לדעת שהשיטות המסורתיות שלהם, כמו גם החדישות, כשלו באופן מפתיע ומוחלט. הם הבינו שהם ניצבים מול מצב חדש בתוך המלחמה החדשה־ישנה הזאת. במקומם באו מומחים ממדריד, ואפילו מפקח חטיבה פוליטית־חברתית18 שכנראה היה מפורסם מאוד. אולי הוא מפורסם בזכות האוזניים שלו, אמרה אמא שלי, כי הן היו כל כך גדולות עד שנראה כאילו הוא סוחב סטייק שלם על כל אחת מהן. אבל אבא שלי אמר שלא, שהוא באמת זכה בכל מיני עיטורי כבוד כהוקרה על פועלו בפירוקן של קבוצות קומוניסטיות. זה אולי היה בכיכר פואֶרטָה דל סול שבמדריד כי עם אנשי הכפר שלי, כצפוי, הוא לא הצליח. החיים על ההר ובמישור התנהלו במקביל, בעוד אלה שלמעלה נהגו לרדת כדי לראות את הנשים שלהם, את הבנים שלהם, כדי לישון מדי פעם במיטה שלהם, אלה שלמטה עלו מדי פעם, הנשים מחופשות לגברים כדי שלא יזהו אותן אבל כולם, מסיבה זו או אחרת, הצהירו בקולי קולות שהמפגשים האלה כלל לא מתקיימים, שהכול שקרים, רכילות, אגדות, אבל כולנו ידענו שהם כן מתקיימים ועסקנו בחישוב כמה ניסים התרחשו כשנשים נטולות גברים שלא יצאו מבתיהן נכנסו להיריון, כולן נשים הגונות וסמוקות לחיים, מעמידות פני משוחררות ומספרות לשכנות שלהן תוך כדי גמגום שיום אחד לא יכלו להתאפק ושכבו עם מוכר מדלת לדלת. כולן עשו זאת, חוץ מכרמן לה רוזה, אשתו של סנסרו, שהתאלמנה בהיותה בכלא, שבו שהתה כבר שש שנים מפני שסיפרה את האמת. "זה מעשה שלא ייאמן, להכניס לכלא אישה בגלל שהיא הגונה." "היא לא בכלא בגלל זה, מרסדס, היא שם מפני שהיא עשתה פרופגנדה לגרילה." "פרופגנדה לגרילה? כשמישהי אומרת שהיא שוכבת עם בעלה זה לעשות פרופגנדה לגרילה? אז מה זה להצמיח לו קרניים? לתמוך בפרנקו? באמת, אחרי שמדברים כל כך הרבה על הכמרים ועל המיסה, ולבסוף..." "תשתקי מרסדס, את לא יודעת על מה את מדברת." "אני לא שותקת כי לא מתחשק לי. הדבר היחיד שעשתה לה רוזה זה להגיד שהבעל שלה הכניס אותה להיריון. נראה לך שהיא צריכה ללכת לכלא בגלל זה? להיות הגונה ולאהוב את הבעל ולשכב איתו הן סיבות להכניס מישהי לכלא, אנטונינו?" אבא שלי לא העז לענות לה, והשקט שלו עודד אותה להמשיך. "טוב עשתה הבחורה. ראשית, מפני שהיא אמרה את האמת, ושנית, מפני שהיה צריך לשמוע אותם, צוחקים על קרניים שכביכול היא הצמיחה לו והכול סתם..." במשך כמה שבועות, כרמן לה רוזה לא הסתובבה בכפר עד שמתישהו בשנת 1941 אנשי הגווארדיה סיביל מקסטיליו דל לוֹקוּבּין עצרו אותה במהלך מבצע פשיטה. היא היתה בהיריון בחודש השמיני, וכשתוחקרה על כך במטה היא הצהירה בראש מורם שהתינוק בבטנה הוא מסנסרו, והוסיפה, ממי הוא יהיה אם לא ממנו? מאז היא לא ראתה שוב את הכפר. את בנה הזכר היחיד היא ילדה בין כותלי הכלא ואחר כך כאילו הוסיפה חטא על פשע, היא קראה לו תומס, על שם אביו. אף אחת לא הרחיקה לכת כמוה. בכפר שלי כולן העדיפו להעמיד פני בוגדניות ולהגן על גרסת הבגידה באש ובמים גם אם אחרי כמה חודשים הן ילדו ילד שדמה מאוד לבעל. ב-1947, בסייֵרה סוּר, כולנו ידענו מה קורה באמת, ידענו גם כשהמפקח הזה ממדריד עזב כלעומת שבא בדיוק כמו שעשו המשאיות שהקדימו אותו. אי אפשר לחשוף מה שלא יודעים, ואם בכפר שלי לא ידעו כלום זה היה מפני שאף אחד מאנשי ההר לא פלט בטעות שום דבר. לכן, מכיוון שרק מישהו חכם מאוד היה מסוגל לשלב בצורה כה מוצלחת בין שחצנות לזהירות עד כדי כך שאפילו לא נחשף בפני חבריו, אבא שלי תמיד היה משוכנע שסנסרו מפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס היה אליאס, המכונה רגליטו, מתנה קטנה. "והוא בחר את ראש־הכפר של אַלקאוּדֶטֶה, כמובן," ככל שאבא שלי חזר על עצמו הוא הלך והשתכנע יותר ויותר. "הוא היה מעוניין רק בו מכיוון שהרגיש שהוא חייב לנקום את ההרג של כריסמס מהשנה הקודמת. לא הכסף היה הדבר החשוב לו. מבחינה זו היה יכול לשדוד כל אחד אחר שהיה לו כסף. אבל לא, הוא רצה שיהיה מישהו מאַלקאוּדֶטֶה, ואם זה ראש־הכפר עוד יותר טוב, כי כך כולם יידעו שיש בוס חדש על ההר." "וזה שמכנים אותו 'צרה־צרורה'?" אחרי שאנטוניו החתיך נפסל, אמי, חסרת סבלנות, התעקשה בנחישות שהתקשיתי להבין, בהתחשב בעובדה שלכרמלה פזטיליה נותרו רק שני בנים בחיים מהחמישה שילדה: רגליטו והבכור, פרננדו, שהיה בכלא קרוב לסביליה, שם עסק בעבודות בתעלה של הנהר גוואדלקיביר. "לא אמרת תמיד שיש לו אופי שתלטן?" "כן, אבל הוא מאַלקָלָה." "אז מה? למה שזה יהיה מישהו מפוּאֶנסַנטָה? אם הם לא יודעים כלום למה שדווקא המידע הזה שסנסרו החדש הוא מפוּאֶנסַנטָה יהיה נכון?" "כי הם יודעים את זה." "בסדר... אבל זה גם יכול להיות כריסטוביטה, אפילו שנולד בלוֹפֶּרָה, כי הוא גדל כאן." "מי?" אבא שלי כיווץ את מצחו כאילו כבר לא זכר את השמות האמיתיים של השכנים. אה! את מתכוונת ל'תפרן'? לא, מה פתאום! נכון שיש לו אומץ אבל הוא מבולבל מאוד, וחוץ מזה, הוא עבר להר לפני הרבה זמן, מתחילת כל הבלגן הוא כבר היה שם ואף פעם לא משך תשומת לב. לא, זה חייב להיות רגליטו אני אומר לך, ויש עוד משהו, הוא היה זה שהיה ב..." "שהיה איפה?" "לא, כלום, כלום." דון אאוסביו, המורה, תמיד אמר שאליאס סאנצֶ'ס סאנצֶ'ס, שהוא בן להורים בני־דודים מדרגה שנייה, הוא בד בבד התלמיד הכי טוב והכי גרוע שהיה לו אי־פעם. הכי טוב, מכיוון שהוא כישרוני ויש לו ראש זריז כמו אצבעות של קוסם מיומן, והוא קלט את חומר הלימוד במהירות ועוד אחרי שניתח לעומק כל פרט ופרט. הכי גרוע, מפני שהיה היחיד שדון אאוסביו נאלץ לגרש מבית־הספר בצורה כל כך מטופשת, ודון אאוסביו נהג להוסיף, והכול בשל סיפור שבכלל לא היה קשור אליו. דון אאוסביו הגיע לפוּאֶנסַנטָה בימים שגילחו את ראשיהן של הנשים האדומות ושרוח תזזית נשבה בבתי־הקברות, כשאת האנשים מהכפר שלי לקחו למַרטוֹס כדי לירות בהם למוות. באלה ממַרטוֹס ירו בטורֶדוֹנחימֶנוֹ, באנשי טורֶדוֹנחימֶנוֹ, בלוס ויליאַרֶס, ובאנשים מלוס ויליארס ירו למוות בכפר שלי. בכפר שממנו בא דון אאוסביו, במחוז פָּלֵנסיה, ידעו רק מהעיתונים שבשאר המדינה התנהלה עדיין מלחמה. אולי בגלל זה היה לו כל כך קל לא לראות, לא לשמוע, ולא לדעת כלום לגבי הדברים שקרו השכם בבוקר, המשאיות שעברו זו מול זו בכבישים, היריות מול החומות של בתי־הקברות, צעדיהן הזריזים והחרישיים של הנשים שהגיעו אחר כך כדי לנסות לקחת את הגופות, שלרוב לא מצאו, וחזרו לבתיהן לאט יותר, עייפות יותר ומתות יותר מחיות. על כך אליאס בא בטענות בפני המורה לאחר שהוא איבד אח באחד המסעות האלה, והמורה אמר לו שלא יחזור יותר לבית־הספר. באותה תקופה רגליטו לא רק היה התלמיד הכי טוב של המורה אאוסביו, אלא גם הכי מוזר והמיוחד ביותר. הבן של פזטיליה למד בבית־הספר כתלמיד מן המניין רק במשך שנים מועטות, כשהיה קטן. כשגדל עבר להשתתף רק בשיעורי אחר הצהריים שהמורה שלימד לפני המלחמה נהג להעביר בבית־העם, עד ששניהם הבינו שבכיתה הוא רק מבזבז את זמנו, ואז רגליטו התחיל ללמוד לבד. המורה נתן לו ספרים, נהג לשוחח איתו, עזר לו לפתור בעיות ובחן אותו, ומדי שנה, בחודש יוני, ליווה אותו לחָאֵן, בה התלמיד המיוחד שלו היה נבחן כתלמיד אקסטרני בבית־הספר של הבתולה דל כרמן, ותמיד עבר בציונים טובים. עד שהכול נגמר. בבית־הקברות של מַרטוֹס ירו במורה, יחד עם האחרים, ואליאס טעה כשניסה להמשיך להתקדם למרות המצב הטרגי. פעם אחת, אחרי המיסה, אליאס פנה למורה אאוסביו, שהופתע כל כך מהפנייה עד שהתקשה להגיב. הוא לא ציפה לזה, ואף אחד בכלל לא היה מצפה לדבר כזה מצעיר כמוהו – בלתי נראה, בן למשפחה בלתי נראית, שהשתייכה למעמד חברתי חדש של אנשים שציפו לחיות רק כצללים, גברים ונשים מטושטשים, שהצטערו על כך שיש להם נוכחות גשמית, שהיו מוכנים לתת כל דבר תמורת היכולת המיוחדת של הזיקיות שתאפשר להם להידמות לקיר כשעברו ליד קיר, ולעצים כשעברו לידם, להפוך לאוויר כשחצו את הרחוב, כדי שאף אחד לא יהיה מסוגל לזהות אותם, שאף אחד לא יזכור שהם קיימים, כדי שאף פעם לא יזכירו את שמותיהם בבתים מסוימים, בלילות מסוימים שהלכו והפכו עמומים יותר ויותר, לילות מחוספסים, מחודדים, כשבאוויר ריחפה רק מילה אחת: עונש. אף אחד לא ציפה לדבר כזה אבל אליאס חיכה לדון אאוסביו, הציג את עצמו בפניו, ואמר לו שהוא רוצה לקבל תעודת בגרות אבל הוא לא יכול לעשות את זה לבד. "לא ייתנו לי לגשת לבחינות על דעת עצמי," הסביר לו, כאילו המורה לא ידע את זה, "אבל אם אתה תגיש אותי לבחינה..." כבר הספיקו להתגודד סביבם כמה שכנים המומים, בהם אמי, ואני בזרועותיה. היא שיחזרה בקול רם את הרגע ההוא פעמים רבות, איך דון אאוסביו השתתק, הסתכל מסביב, ואחר כך על אליאס, ואז שוב הסתכל ימינה, ושמאלה, לרצפה, לשמיים, ויצא מהמצב המביך בדרך שאף אחד לא העלה על דעתו וגם לא הבין, מלבד זה שהיה מולו. "מלחמת שלושים השנה," אלה המילים היחידות שהמורה אמר, על פי הסיפור של אמא שלי, ואליאס מייד סיפר הכול, מתי התחילה, מתי הסתיימה, מי לחם נגד מי ועל מה ואף הזכיר את השמות של קרבות רבים. אחר כך, עדיין על פי הסיפור שלה, המורה שאל אותו מה זה שני אטוֹמים של לא יודע מה ואליאס ענה שזאת הנוסחה של משהו מאוד מוזר, אחר כך הוא דיקלם את רשימת הנהרות בספרד ועוד המון דברים אחרים, אפילו ענה משהו שהיה קשור לסן אנסֵלמו, וזאת אף שהוא בא מבית חילוני, ומעולם לא הלך לשיעור דת וגם לא השתתף בטקס אכילת לחם הקודש, ובכל זאת ידע לענות גם על השאלה הזאת. דון אאוסביו היה מורה, מולו עמד נער בן ארבע־עשרה שידע הכול ולכן הוא לא היה מסוגל לסרב, לא היה יכול להגיד לו לא. "בסדר," הסכים לבסוף, "בוא אלי מחר אחר הצהריים, ונראה מה אפשר לעשות." במשך כמה חודשים הם הספיקו הרבה, עד כדי כך שדון אאוסביו הדביק לו את הכינוי רגליטו, שם שהסיר מאליאס את שמו של אביו, וכששאלו את המורה מה הסיבה, הוא נהג לענות שאליאס הוא מתנה אבל לא בשביל כל אחד, ושניהם נהגו לפרוץ בצחוק. השכנים התרגלו לראות אותם בערבים, בכביש הישן, מתהלכים הלוך וחזור תמיד באותו קטע דרך, עם ספר שהעבירו ביניהם על פי קצב ההתקדמות ברצף השאלות והתשובות. דון אאוסביו, בן קצת יותר מחמישים, לבוש חליפה ועניבה, אליאס בהופעה נקייה, מסורק בקפידה, לבוש בחולצה שונה מזו שלבש כדי לעבוד בשדה. זה נראה כאילו הם מעולם לא התעייפו מלצעוד ולשוחח, לשוחח ולצעוד, כי לפעמים הלילה הפתיע אותם כאילו איבדו את תחושת הזמן. דון אאוסביו מצא את התלמיד המצטיין שלו, ורגליטו מצא את המורה לו פילל, אבל לאותם הימים היה אופי דו־פרצופי, אלה היו ימים סבוכים, גדושים בחיוכים צבועים ובדממה, כמו זו של אבנים שותקות, ימים של סכנות אורבות בהם היה קשה להעז לקום מהמיטה, ולחזור אליה בריא ושלם היה מבצע שדרש לא פחות אומץ. ומעבר לכול, חוק הברזל היה להישמע לקול הפחד, לצמצם את הפעילות למינימום, לא לעשות כלום, לא לדעת כלום, לא להגיד כלום, להסתכל בלי לראות, להקשיב בלי לשמוע, ולא להבין כלום. אולי בערים זה היה אחרת אבל בכפר כמו פוּאֶנסַנטָה דה מרטוס, צורת החיים הזאת, של חיים מינימליים, בלי רגש, היתה הדרך היחידה למי שקיווה לשרוד, ואף אחד לא היה יכול להבטיח שיצליח בכך. אולי בעיר לצעיר כמו רגליטו היה עתיד. אולי הוא היה יכול להמשיך ללמוד, לסיים עם תעודת בגרות, ללכת לאוניברסיטה ולקבל תעודה, אולי, אבל בכפר שלי זה היה בלתי אפשרי והוא ידע זאת, אם כי ביום שהחליט לשבור את הכלים ודאי לא עצר לחשוב על כך. קיץ 1941 היה אז בפתח, והוא היה חם מאוד, את זה אני יודע מהסיפורים של אמא שלי. יתר פרטי הסיפור נודעו לי אחר כך, כשהתחלתי לבקר בחווה של הבלונדיניות, שלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים. דוניה אלנה הכירה את הסיפור כי שמעה אותו מהמורה רוזה, המורה בבית־הספר של הבנות שהיתה נוכחת כשאליאס התפתל על הכיסא כאילו עקצה אותו דבורה. דון אאוסביו לא שם לב לכך כי היה עסוק בנזיפה בבנו של "גוּלש", שבאותו יום הגיע לבית־הספר בתלבושת האחידה של עניי הכפר שלי, מכנסיים קצרים עם כתפייה אחת באלכסון על הכתף, בלי חולצה, כי אמא שלו כבר שמה אותה בצד כדי שתחזיק מעמד יותר זמן, ויהיה לו מה ללבוש בחורף. "נראה לך בסדר לבוא לבית־הספר כך, חצי עירום, אדוני?" סֶבֶרינוֹ גוּלש היה צעיר מאוד. בקושי בן שש או שבע ולא הבין למה המורה פונה אליו בנימוס מופרז, וגם לא למה הוא כועס עליו. "תגיד לאמא שלך שאם לה לא חשוב שאתה תבוא לבית־הספר בצורה מכובדת, אז לי כן חשוב, ובפעם הבאה אני לא אקבל אותך בלבוש כזה בכיתה שלי, ברור?" זה לא היה ברור לילד וכיוון שלא הבין כלום הוא התחיל לבכות. לרגליטו, שכלל לא עלה על דעתו שדברים כאלה קורים בבית־הספר, הדבר בא בהפתעה. מכיוון שבבקרים הוא עבד, הוא מעולם לא נכח בשיעורים, אבל לאור העובדה שנותרו רק כמה ימים עד למבחן, דון אאוסביו הצליח לשכנע את פזיטיליה שייתן לבנו יום חופשי והוסיף מכתבה ליד השולחן שלו, רחוק משאר הילדים. המורה רוזה השיגה את השאלות של המבחן של השנה הקודמת ובשל כך נכנסה לכיתה של הבנים כדי להסביר לאליאס איך הוא אמור לענות עליהן, אבל היא לא הספיקה לסיים את ההסבר, כי התלמיד הכי טוב של דון אאוסביו קם, התקרב למורה ובלי להרים את הקול, בלי לצעוק, בלי לכעוס, שאל אותו למה הוא אומר את הדברים האלה. "אתה מכיר את הילד, אתה יודע כמה קשים החיים בבית שלו, ואתה יודע שהרגו את אבא שלו, שאמו עובדת כמו חמור וזה עדיין לא מספיק לה כי יש לה עוד ארבעה ילדים. למה אתה מתעלל בו, אם אתה לא כזה? אני מכיר אותך ואני יודע שאתה איש טוב, מורה טוב, אדם הגון..." דוניה אלנה, שהיתה גם מורה, אם כי כבר לא נתנו לה ללמד בבית־הספר, אמרה שזה היה הדבר שדון אאוסביו מעולם לא הצליח לסלוח לאליאס עליו. אם בִמקום לדבר אליו כך, בשלווה כזאת, היה פורץ בקולי קולות כדי להגן על גוּלש, אז המורה היה אומר לו שיחזור למכתבה שלו ושום דבר לא היה קורה. אבל הכנוּת של אליאס, האכזבה שהנימה האדיבה של השאלה שלו לא הצליחה להסתיר, הביקורת התמימה שלו, אלה היו יותר מדי משפילות בשביל אדם שלא היה מסוגל להראות את עצמו בפומבי כפי שהיה באמת, חלש, קטן, איש שבכביש הישן, בטיולים של אחר הצהריים, היה בורר את המילים כששוחח על היסטוריה, פילוסופיה, שירה ואתיקה עם ילד נבון מאוד שלמרות חוכמתו לא הצליח לנחש את האופי הדו־משמעי, המפוקפק והחלקלק של האמיתות שלמד בכל טיול. דון אאוסביו לא הצליח להישיר מבט אל עיני אליאס. לא היה מסוגל לעשות שום דבר אחר חוץ מלסלק אותו מבית־הספר, וזה בדיוק מה שעשה, בפנים סמוקות יותר מבושה מאשר מזעם. "אל תחזור לכאן," הזהיר אותו לבסוף ואילו רגליטו הישיר אליו את מבטו ואמר לו שאין לו מה לדאוג משום שהוא לא מתכוון לחזור לעולם. אחר כך, מכיוון שכבר היה רשום למבחן, נסע לחָאֵן להיבחן, ענה טוב על כל השאלות אבל ציונו אף פעם לא נודע. מאז, כשהיו נתקלים זה בזה באיזשהו מקום, דון אאוסביו השתדל להתחמק מתלמידו לשעבר, ואם לא הצליח אז היו עוברים זה לצד זה בלי להגיד שלום, כמו שני זרים. ואז, בליל אביב אחד בשנת 1946, השוטרים הלכו לחפש את אליאס בביתו, ומכיוון שלא מצאו אותו לקחו את פזטיליה האב. באותו לילה הבן עלה להר ושם נשאר. "זה חייב להיות הוא," אבא שלי נהג לחזור ולומר, שנה וחצי לאחר מכן. "זה חייב להיות רלגיטו, כי בנוסף לכול, הוא היה זה ש..." בנקודה הזאת נעצר בכל פעם מחדש, ואם אמא שאלה אותו לפשר העניין הוא היה מניף את ידו הימנית באוויר כדי להבהיר שלא התכוון להוסיף מילה. אבל לרוב לא שאלנו אותו, כי ידענו על מה הוא חושב ולכל אחד מאיתנו היו סיבות משלו לשנות נושא, אם כי את הסיבות שלי לא יכולתי לגלות לאף אחד. 'ילדי רב־החובל גרנט'. זה היה ספר שמן, בעל כריכת בד אדומה, עם תמונה צבעונית דבוקה על השער, ילדים בלונדינים, איש אחד שנראה כמו פרופסור מפוזר, רב־החובל באונייה ושני מלחים, כולם צועדים על הקרח בעזרת אביזרים מברזל דבוקים לנעליים, בנוף בלתי ייאמן של דקלים, חוף ים עם שחפים ואונייה באופק, מול הר שממנו הציצו אינדיאנים עם נוצות על הראש. "מה זה?" שאלתי את עצמי בקול רם בדיוק כשפּפּה הפורטוגזי נכנס שוב לביתו מאחורַי. "ספר." אומרים שמזג האוויר באנדלוסיה נעים כל השנה, אבל בכפר שלי, באוגוסט, היינו מתבשלים מחום. השמש נפלה עלינו כמו נקמה ישנה שהתבטאה לא רק באור המסנוור שהחזירו הקירות המסוידים, כאילו התעקשה להמס אותם לאט־לאט, וגם לא רק בזיעה שנספגה בבגדינו ברגע שהעזנו להוציא את האף לרחוב. החום המתיש גרם תחושה של כובד, סמיכות מתכתית, כאילו התהלך לנו על הראש פטיש לוהט או שטבלנו בתוך אמבטיית אש בלתי נראית ששרפה אותנו באכזריות גם מתחת וגם מעל לעור. זה היה הגיהינום שאמא ניסתה לחסוך מאיתנו כשאסרה עלינו לצאת מהבית אחרי ארוחת הצהריים, אבל באותה תקופה כבר היו מאחורַי כמה ימים בהם לא הרשו לי לצאת אפילו לא לחצר, בעקבות משחקי חתול ועכבר שניהלו ביניהם אנשי המטה ואנשי ההר, כך שכששמעתי את הנחירות שהיא השמיעה כשהתמסרה לתענוגות הסייסטה שלי לא קסמו כלל, נהגתי לחכות רבע שעה ואז לברוח דרך החלון, מנצל את העובדה שהוא היה ממוקם במחצית החדר שהיתה שייכת לי. "לאן אתה הולך?" כשקוּרוּ לא עבד הוא היה היחיד שראה אותי יוצא. הוא היה מאוהב עד כלות באיסבל מריאָמַנדיל, הנכדה של דוניה אנגוּסטיאס, בחורה מוזרה מאוד, שתקנית ודיסקרטית, עם אופי של נזירה שהקנה לה מראה מבוגר יותר. היא מעולם לא נעתרה לחיזוריו. היא היתה בת עשרים אבל חיה כמו זקנה, כל הזמן שמרה על סבתָה בחווה, לא נעלה נעלֵי עקב, ולא קישטה את שערה בסרטים, מעולם לא הלכה לרקוד או לקולנוע. כולנו האמנו שלא היה לה אכפת להישאר רווקה, ולכן המחזר הנצחי שלה היה נשאר בשעות אחר הצהריים בבית־המטה כשהוא לא מפסיק להשמיע אנחות אכזבה. בזמן שהסֶגן נהג להסתגר בביתו בשל החום הכבד, קוּרוּ אהב למתוח ערסל, אותו תלה משתי יתדות: אחת בחזית ביתו והשנייה מהגגון שהקיף את החצר. הוא שכב עליו בצל וקרא רומנים על אקדוחנים. כשעברתי לצידו הוא דאג להרים בעצלתיים את עיניו מהחוברת. "אני הולך להתרחץ בנהר," לחשתי לו כדי שלא ישמעו אותי בבית. "יום אחד אתה תימס, צוציק." "ששש... ששש..." הנחתי אצבע על שפתיי וסימנתי לו שישתוק. אף שידעתי שהוא לא טיפוס מלשין, הזדרזתי לצאת. "אתה תראה שלא." לא נמסתי, אבל לפעמים כשהגעתי לאמצע העלייה הרגשתי קרוב לכך, כי כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, היה לי חם עם החולצה אבל בלעדיה החום היה גרוע יותר; קרסוליי הכבדים וכפות רגליי הנפוחות – שנעלי הבד לחצו עליהן – הפכו את ההליכה לעינוי של ממש, מה שהגביר את הפיתוי שלי לשכב לנוח תחת צילו של איזשהו עץ עד שהשמש תרד קצת, אבל התגברתי עליו בכך שכל הזמן הזכרתי לעצמי את התענוג שמצפה לי ברגע שאכנס לנהר, מסך האדים השקופים שהגוף שלי יפלוט ברגע שהמים הקרים שירדו מההר ייגעו בו. כך, בזכות הדמיון יותר מאשר הודות לרגליים שלי, הצלחתי להמשיך להתקדם. כשהגעתי למעלה רק הייתי צריך לרדת כמה מטרים במדרון תחת צל העצים ולהתפשט בשנייה. נהגתי להיכנס למים לאט־לאט. אהבתי להשאיר את ראשי לסוף, כי נהניתי מהמגע של ידיי שהפכו רטובות וקפואות כנגד קודקודי הלוהט. רגע אחרי התענוג כבר צללתי בהנאה גדולה כשבליבי אני מקדיש את הצלחת המבצע הפרטי שלי לכל אלו שהעדיפו להישאר לסייסטה בתוך שלולית זיעה. מדי פעם, כאילו רצה להראות לי שאנחנו שווים, פּפּה הפורטוגזי היה מגיח מהטחנה, לבוש תחתונים בלבד, עם מגבת על כתפו, כשהוא מצויד בחיוך רחב על השפתיים כאילו אומר שאמנם הבריכות האלו שייכות לו אבל אין לו בעיה לחלוק אותן איתי. למרבה ההפתעה, באותו אחר הצהריים הוא כבר היה בנהר כשהגעתי. "אני כאן משתיים," אמר לי בעודו יושב על אבן גדולה שהיתה שקועה מתחת למים, גבו שעון לאחור על סלע חלק ורגליו מושטות קדימה, כמו קיסר על כס מלכות. "האצבעות שלי כבר מקומטות כמו שזיף, אבל אי אפשר בלי זה בחום הזה..." כשיצאנו, גם אני נראיתי כמו צימוק ולשמחתי הרבָּה אפילו רעדתי מקור. נשכבתי מייד מתחת לשמש הקופחת, ואפילו שתוך עשר דקות כבר נשרפתי חיכיתי עוד חמש דקות ורק אז חזרתי למים, יוצא שוב כדי לרבוץ בשמש וחוזר חלילה, עד שהפורטוגזי הפסיק את מעגל הקסמים המופלא שלי עם אחד הרעיונות הטובים שלו. "אני רעב." ברגע ששמעתי אותו, שמעתי גם את קרקורי הבטן שלי. "נעלה לאכול משהו?" מיום שאכלנו את הצ'וריסוס על האש שהביאה עלינו את חיילי הסיור, ארוחת ארבע הפכה לטקס קבוע בביקורים שלי בטחנה הישנה, אם כי ההצעות של פּפּה מעולם לא נשמעו כל כך מפתות. בכל זאת, כחלק מהתכסיסים של גבר שגר לבד, במזווה שלו תמיד היו שימורי בשר ולחם, ואם היה לי מזל אז גם איזו עגבנייה בשלה. מהחומרים האלה, קצת שמן ואיזה עוד משהו, הפורטוגזי היה מכין כריכים מדהימים על פי מתכונים שלמד מסַמל קטלוני כשהיה בשירות סדיר. בפעם ההיא הוא הכין כריכים עם עגבנייה וגבינה צהובה שהיו כל כך טעימים עד שאכלתי גם את שלי וגם חצי מהכריך שלו. כשסיימתי לאכול הנחתי את הראש על משענת הספה שפּפּה הציל מהאשפה של הכנסייה, אליה הגיעה בגלל קפיץ בולט במושב האמצעי. שני המושבים האחרים היו בסדר גמור, מה שבשביל פּפּה, שגר לבד, בכלל היה מספיק. נפלה עלי תרדמה מתוקה, ממנה התעוררתי פתאום כששמעתי נקישות על החלון. "מי לעזאזל בא עכשיו?" הקול העמום של הפורטוגזי נעשה צלול מייד כשראה את סנצ'יס, החבר לעבודה של אבא שלי, מצדיע לנו מעבר לחלון. "מה הוא רוצה עכשיו?" פּפּה הניף יד כדי לסמן לו שיחכה והלך למטבח לשטוף פנים לפני שלבש חולצה שאולי היתה תלויה כמה ימים על משענת של כיסא, אבל לא היתה לגמרי מלוכלכת. "אני לא אוהב את האיש הזה," מילמל לעצמו בזמן שכיפתר את החולצה. "גם אני לא," אמרתי, אבל זה היה רק חלק מהאמת. מה שלא אמרתי זה שכל כך פחדתי ממנו שאם הייתי ממשיך להסתכל עליו לא הייתי מעז אפילו לפתוח את הפה. "אתה תישאר כאן," לפני שיצא פּפּה הסתכל עלי כאילו קרא את מחשבותיי. "אני כמעט בטוח שהוא רק בא לבלבל קצת את המוח." הינהנתי בהסכמה אף שהוא לא היה יכול לראות אותי. מיגל סנצ'יס היה בן של איש הגווארדיה סיביל וגדל בבית־מטה. הוא לא דמה לחבריו לעבודה. בגיל שלושים ואחת הוא כבר היה סַמל וכולם היו משוכנעים שהוא מכוון הרבה יותר גבוה, כי אף על פי שלא רכש השכלה גבוהה היה לו גיליון שירות צבאי ללא דופי, שלוש מדליות צבאיות על הצטיינות בתפקיד בעת מלחמה ועיטורים למיניהם, וכשהציל נשים רבות במהלך המלחמה כששירת במדריד בגיס החמישי19דבק בו הכינוי "מלאך הנשים". הוא היה גבוה מאבא שלי ונאה יותר מכל החברים שלו. הגבר הכי שרמנטי בפוּאֶנסַנטָה דה מרטוס. אולי בגלל זה, מפני שפקיטה מירסיילוס וחברותיה לא יכלו לסבול את הרעיון שהאביר הרשמי בכפר הוא איש הגווארדיה סיביל, התחילה לרוץ השמועה על אנטוניו, החתיך האגדי, לוחם הגרילה שהגיע ממדריד בסוף הקיץ אחרי שרקדנית, בה היה מאוהב עד כלות, הסתירה אותו במשך שנים במועדון פלמנקו ליד כיכר פוארטה דל סול, העיר בה עבד המפקח בעל האוזניים הגדולות. כשדולסה סיפרה לי את זה, חשבתי שאבא צודק, כי אם נגיד מחליפים את מועדון הפלמנקו במסבאה בעיר האמריקנית ויצ'יטה, כל הסיפורים על האיש הזה הזכירו את סיפורי החיים של הגיבורים של הרומנים מהמערב הפרוע. "אומרים שהנשימה נעצרת אם רק מסתכלים עליו," אהבה לספר לי אחותי הטמבלית בזמן שחיבקה את הכרית בחוזקה כאילו ניסתה לחנוק אותה, "אני לא רוצה אפילו לדמיין מה יקרה אם לילה אחד אפגוש אותו במקרה, כשהוא אוחז בנשק, אתה יכול לתאר לעצמך? אוֹוו! איזה פחד, לא?" אפשר היה להבין את החיוך המטופש שהתנוסס על שפתיה כשאמרה זאת כי אפילו היא, שחיה בבית־מטה, לא יכלה לסבול את הרעיון שהאיש הכי חתיך בכפר הוא גם הכי מרושע, והיחיד שלמרות סיפורי הגבורה שהלכו לפניו התאים כמו כפפה לתדמית המפחידה של הגווארדיה סיביל שהטילה אימה על האוכלוסייה. אני, שתמיד חייתי ביניהם, הכרתי את החולשות שלהם, את הסתירות הפנימיות של מי שדאגו להטיל אימה על האנשים בדיוק כמו מי שזורע את הזרעים כדי לקצור אחר כך את הפירות, וידעתי שבלילות של מבצעי פשיטה קוּרוּ תמיד הקיא ליד החלון שלי לפני שהלך לישון, ושאבא שלי תמיד הרכין ראש כשאמא שאלה אותו אם עכשיו הוא מרוצה, ושכרמונה, הרזה והצנום, כמעט שעשה במכנסיים ביום שהסֶגן החליט לאכוף את חוק הבריחה על לאוריאנו, אותו חוק שמאפשר לירות באנשים בגב, ושמאותו הלילה אותו סֶגן דאג שלא יטרידו את כרמלה פזטיליה. אני חייתי ביניהם, ובתור אחד מדיירי בית־המטה פעמים רבות שמעתי אותם מדברים, מחליפים ביניהם עצות ואת אותם המשפטים שנאמרו בלי הרף (אל תרגיש ייסורי מצפון, אין לנו מה להרגיש ייסורי צפון, אנחנו לא אשמים, הם אשמים, הם פועלים מחוץ לחוק), אבל אנשי הגווארדיה המשיכו להקיא, להרכין ראש ולעשות במכנסיים, אי אפשר לסבול את זה, אם לא אנחנו, אז מישהו אחר יעשה את זה במקומנו, אין מה לעשות, בסופו של דבר, מי נותן את ההוראות? הסֶגן השתכר כמעט כל לילה, אראנְז ממש כל לילה, כשרומרו מייד אחריו ברשימת המשתכרים הכבדים, איסקיירדו עישן מריחואנה שנהג לספק לו בן־דוד שלו שהיה איש ליגיון הזרים.20 והאחרים התנחמו בעובדה שהם רק מילאו אחר הוראות, ושהאחריות לא היתה שלהם אלא של אלה שהתגוררו במדריד, שעבדו במשרדים הגדולים בהם היה חימום בחורף ומאווררים בקיץ, אלה שמעולם לא שברו את הרגליים בדילוגים מסלע לסלע, וגם לא ליכלכו את ידיהם בדם. הם יכלו לספר את הסיפור כפי שרצו, יכלו לספור מדי חודש אפריל כמה שנים עברו מאז סוף המלחמה, כשהם מזכירים את שריפת הכנסיות, רצח הכמרים, אונס הנזירות, והחבורות המרקסיסטיות הפראיות והמסוכנות שהביאו להתערבותם המקודשת ומצילת החיים. במדריד היו אנשים שהאמינו שב-1939 הסתיימה המלחמה, אבל בכפר שלי הכול היה שונה. בכפר שלי האנשים נמלטו להר כדי להציל את חייהם, והרשויות רדפו אחרי הנשים שניסו להתפרנס ממכירת תוצרת חקלאית, אחרי הבנות שאספו את הגומא הספרדי ברחבי ההר, אחרי אלה שעסקו בעיבודו וגם אחרי מי שמכרה אספרגוס פראי בכבישים, כי עבורן הכול היה אסור, הכול היה לא חוקי, הכול היה פשע, ולכן, העובדה שילדיהן הצליחו לשרוד היתה נס בלתי ייאמן. כך היו פני הדברים בכפר שלי, שבו יכלו לירות לך בגב כל ערב בשל העובדה שהאכלת את הבן שלך, את אבא שלך, את אחיך. זאת היתה סיבה מספקת כדי להצדיק כל מקרה של הריגה, כדי להפוך כל אחד לשודד מסוכן, אויב־העם אכזרי, גם אם היה מדובר במישהו שידיו מעולם לא אחזו בנשק. אלה היו החוקים, חוקים לא צודקים, חוקים שנואים, נוראים וברבריים, אבל בכל זאת, אלה היו החוקים ואנשי הגווארדיה סיביל היו האחראים לאכיפתם. הם מילאו פקודות, אבל ידעו את האמת, היה להם ברור שאם אי־פעם המצב יתהפך, אלה שקובעים את החוקים, ישובים להם בנוחות במשרדיהם, יוכלו להימלט במטוס שיחכה להם, בעוד שלהם, אנשי הגווארדיה סיביל שפעלו בכפרים, רק תחכה גדר בית־הקברות, ובצדק, צדק שטמון במלחמה שלא תיגמר לעולם. הם ידעו זאת, ובנוסף לייסורי המצפון הם פחדו, פחדו מפעולות תגמול וממעשי נקמה שיוכלו לחסל אותם בכל רגע. מאותו פחד נולדה השנאה שהפכה אותם לאכזריים, שכל הזמן חיה יד ביד עם פחד אחר, שכה דמה לזה שחשו השכנים שלהם הציקו, הפחד שמנע מהשוטרים להתמרד נגד הפקודות שקיבלו, מנע מהם לשים סוף למעגל האימה שבו הם היו לכודים ללא מוצא, מנע מהם להעז ולסרב ללחוץ על ההדק כשמישהו רועד ולא מזוין הפנה להם את הגב רגע לפני שהתגלגל על הרצפה ללא רוח חיים. הפחד הזה הפך לבושה כשלפתע הופיע מולם מישהו אמיץ, כמו אותו סרן שהורה להפסיק את המוזיקה במַרטוֹס בזמן שהאיש מיחידת המתנדבים רקד על גופתו של קריספין, ושאפילו אני הבנתי שהוא לא היה חייב להיות אדום כדי להגיב כך. הוא ללא ספק היה מושא להערצה, ותגובתו היתה שווה יותר מהתנהגותם של כל אלה שבהו בו מבלי להוציא הגה מהפה, בלי לעשות כלום מלבד להתאפק מלהקיא עד סוף המופע. אבא שלי נהג להגיד שהוא היה מוכן לתת כל דבר תמורת גורל אחר, וכולנו ידענו שהוא באמת התכוון לכך. כל החברים שלו העדיפו לגור בכפר אחר, במחוז שקט במישור, בלי גבעות, בלי הרים ובלי גרילה. כולם מלבד מרטינס, עד שהרגו אותו. כולם חוץ מסנצ'יס. סנצ'יס, בעל השיער השחור הכהה, העיניים הירוקות, הגוף השרירי, העור השזוף והפרופיל של פסל יווני, כל כך נהנה מעבודתו עד שהצליח להיראות מכוער. הסוד היה טמון בפה שלו, העווית המכנית, האלימה, שמתחה את שפתיו העבות שנראו כמצוירות, מעוותת את צורתן למעין קו שהביע בוז נצחי לכל דבר. סנצ'יס לא חש כבוד כלפי כלום, ושום דבר לא הפחיד אותו, להפך, הוא התלהב מזה שאחרים פחדו ממנו, וידע איך לשחק על זה. "ואם עכשיו אלך בלי לשלם?" נהג לשאול בברים שבהם ביקר, ושבסוף הבעלים תמיד הזמינו אותו, או שהיה עוצר מישהו ברחוב באופן אקראי כדי לשלוח אותו לקנות לו טבק, כאילו שכל תושבי הכפר היו המשרתים שלו, או שסתם פנה לאנשים בלי סיבה והשמיע להם איזושהי אזהרה חסרת משמעות, "אתה, תתנהג יפה..." ותמיד נהג להתפוצץ מצחוק כשראה את האנשים בורחים ממנו בריצה. הצחוק שלו היה לא נעים, בוטה, כמו חרחורי חזיר. השוטרים האחרים היו חייבים לציית לו כי הוא היה סַמל, אבל הסֶגן תמיד שם עליו עין כי פחד שיום אחד הוא עוד יעבור את הגבול. "אל תתרברב יותר מדי," נהג להגיד לסנצ'יס שתמיד הינהן בהסכמה, אבל ברגע שהסֶגן היה מַפנה לו את הגב, ישר חזר לסורו, "אתה, תביא לי בקבוק, אתה, נקה לי את הנעליים, אתה, בוא לכאן מייד, אם אתה יודע מה טוב בשבילך..." למיגל סנצ'יס היתה רק חולשה אחת, קראו לה פַסטוֹרָה והיא היתה לא פחות מיוחדת ממנו. "היא נראית די טוב," נהג להגיד אבא שלי כשראה אותה עוברת בחצר, וזה כל כך עיצבן את אמא שלי עד שהיא נהגה להחזיר לו במכת אגרוף רכה אבל החלטית. "אנטונינו, אל תגיד שטויות! איך היא תירָאה טוב אם היא צולעת? שמעת? צולעת!" "מה זה קשור?" "מה זה קשור? שיש לה רגל אחת יותר קצרה מהשנייה, זה לא מספיק?" "אולי היא צולעת, אבל היא נראית ממש טוב." לפסטורה לא היו פנים יפות, אבל היו לה עיניים מקסימות, שחורות, גדולות ומבריקות, כמו מים שקטים של בור עמוק מאוד. האף שלה היה עדין אבל ארוך מאוד, והפה שלה היה גדול, השפתיים דקות באופן לא פרופורציונלי לגודלן. שערה הכהה, החלק וחסר החן, שתמיד אספה בסרט, הקיף פנים יותר מדי חדות, עם לחיים שקועות ועצמות לחיים בולטות שהיטיבו עם המראה שלה כשסובבה קצת את הראש. אבל מה שגרם לכל הגברים בפוּאֶנסַנטָה לסובב את הראש כשפסטורה עברה לידם לא היו הפנים שלה, אלא הגוף, אפילו שטכנית הוא לא היה מושלם, כי אמא שלי צדקה בקשר לצליעה, אבל זה כלל לא פגע בהופעתה המצודדת. אשתו של סנצ'יס נולדה עם שתי רגליים מדהימות, אף כי אחת היתה קצרה מהשנייה. גם עבור פסָלההבדלים בשאר איברי הגוף שלה יכלו להיראות מוגזמים, החזה שלה היה גדול מדי, המותניים צרים מדי, האגן עגול מדי, התחת שלה הפך לשרירי במיוחד בשל המאמץ שהיה כרוך במשיכת רגלה הימנית, עליה נעלה תמיד אותה נעל שחורה ומכוערת עם ההגבהה שהיתה נחוצה לה כדי להשוות אותה לנעל הספורט שנעלה ברגלה השמאלית ביומיום, או לנעל העקב שנעלה כשהתלבשה יפה, בכל מקרה היה בה משהו מיוחד שלא היה לאף אישה אחרת בפוּאֶנסַנטָה דה מרטוס, אפילו לא לפילו הבלונדינית או למילגרוס, בתו היפהפייה של ראש־הכפר. בגיל תשע הייתי צעיר מכדי להבין מה קורה עם פסטורה, אבל ידעתי שלהסתכל על פילו ועל מילגרוס היה כמו להתבונן בתמונה, או להקשיב למוזיקה, או להתענג על ממתק – הנאה חביבה וייחודית, אך בו בזמן שלווה, נקייה, בהירה. ההסתכלות על פסטורה היתה חווייה אחרת לגמרי, ואת זה אמא שלי לא הבינה. פסטורה חצתה את החצר בנענועי אגן, בצורה שלא יכלה למנוע, ואני הסתכלתי עליה, כי פשוט לא יכולתי שלא, והרגשתי חום וסומק פתאומי בלחיים שעורר בי תחושת אשמה, כאילו היה זה חטא להסתכל עליה עוברת ומתנועעת. שמתי לב שהיא לא עשתה כלום כדי לעורר תגובה כזאת, היא לא צבעה את שערה לבלונד וגם לא שמה פס שחור בעיניים כמו שאנה הכפולה עשתה, היא גם לא נהגה לקנות חולצות במידה אחת קטנה יותר מהגודל שהתאים לה, כמו שעשתה האחות הגדולה של פקיטה, סולה מירסיילוס, אותה ראינו יותר מפעם אחת לבושה בחולצה שכפתוריה עמדו להתפוצץ, וכשעבדה כמוכרת במאפייה אף פעם לא בחרנו לחמנייה ישר אלא תמיד הצבענו מעל דלפק התצוגה השקוף על סוגים שונים של הלחמניות, זאת לא, זאת כן, אולי אקח לחמנייה עגולה? הכול כדי שהיא תתכופף, שמאלה וימינה ושוב שמאלה, לבושה בחולצה ההדוקה שלחצה לה על החזה, תוך כדי שהיא אוחזת במלקחיים להגשה. אבל פסטורה לא עשתה דבר מכל אלה. היא לא היתה צריכה לצבוע את השיער או ללבוש בגדים הדוקים, כדי לעורר תגובה אפלה וחמה שהולידה בו־זמנית תחושה של הנאה ואשמה. "מעניין שגבר כזה חתיך הלך והתחתן עם צולעת, שבנוסף לכול אפילו לא יכולה ללדת," נהגה לרטון אמא שלי כשהתעייפה מהוויכוחים עם בעלה, "כאילו שלא היתה לו אפשרות לבחור. זה רק מפני שמשהו אצלו עקום, חולני, זה מוכיח שהוא איש רע, ומוזר מאוד... מעניין מה הם עושים שני אלה כשהם לבד." "יקירתי, אני יכול לדמיין את זה בקלות," ענה אבא שלי בכל פעם. "לא התכוונתי למה שאתה חושב, אנטונינו." "לא משנה, אני יכול לדמיין גם את מה שכן התכוונת." סנצ'יס אהב לקנות לאשתו המון זוגות נעליים במתנה, בעלות עקבים, פתוחות, סגורות, מכל הסוגים והצבעים, ותמיד היה נמס מגאווה כשהלך איתה ברחוב. פסטורה היתה הדבר היחיד בעולם שהיה מסוגל לרכך את תווי פניו, להעלים את הבעת הסלידה שהתנוססה בדרך קבע על שפתיו, הבעה שכולנו עוררנו בו, חוץ ממנה. כשהיא הלכה לצידו גם היא השתנתה והפכה לאישה חברותית שדיברה וצחקה כמו כולן, בעוד שבבית־המטה היא תמיד התבודדה ולא אהבה להתערבב עם המשפחות של השוטרים האחרים. אמא שלי היתה מיודדת עם אמו של פקיטו ועם אשתו של כרמונה, והן נהגו ללכת יחד לקניות או לשוק או לצאת לסיבוב אחר הצהריים כשמזג האוויר איפשר זאת. אשתו של איסקיירדו, שהיו לה שישה ילדים וחמה היה חולה, הצטרפה אליהן כשזה התאפשר לה, ולאשתו של הסֶגן, עם שיגעון הגדלות שלה, היו חברות ייצוגיות יותר, כמו אשת ראש־הכפר ואשתו של הרופא. פסטורה, לעומת זה, היתה תמיד בבית ותמיד דחתה באדיבות כל הזמנה שהיתה כרוכה ביציאה ללא בעלה. גם בכפר לא היו לה חברות. "ברור," אמרו תמיד אמא שלי וחברותיה כשהנושא עלה, כשהן קורצות זו לזו, "כי כשהיא היתה רווקה..." אני זוכר במעומם את היום שבו סנצ'יס ופסטורה הגיעו לפוּאֶנסַנטָה, ארבע או חמש שנים לפני בואו של הפורטוגזי. כמה חודשים לאחר מכן איש אחד שעסק בגידול סוסים הגיע לכפר כדי למסור איזשהו סוס וסיפר ללקוח שלו שהוא מכיר את פסטורה מאז היתה ילדה, ושהיא מכפר שכן לכפר שלו במחוז סיודד ריאל. כשמגדל הסוסים התעניין איך היא בכלל הגיעה לכאן, הלקוח אמר לו שהיא נשואה לשוטר מהגווארדיה סיביל, והאיש נשאר פעור פה. "זה כוחו של הגורל," הוא מילמל, "אחרי שכל הזמן היא נכנסה ויצאה מתחנת המשטרה, ואפילו הגיעה פעם לכלא, בסוף היא חיה בבית־מטה..." מגדל הסוסים לא רצה להוסיף שום דבר וגם לא חזר יותר לכפר, אבל לא היה צורך בכך. אשתו של כרמונה עשתה אחד ועוד אחד וקבעה שפסטורה היתה זונה, ולכן היא לא אוהבת להסתובב עם נשים הגונות. היא לא היתה צריכה לחזור על זה פעמיים, כל חברותיה הסכימו עם כך מייד. זונה או לא זונה, פסטורה שידרה מיניות, היא התהלכה בקצבה הצולע, עטופה בהילה סקסית, אבל הסתפקה רק בבעלה. כמה ימים לפני שסנצ'יס הפתיע אותנו בטחנה הישנה ואיים לקלקל לנו את אחר הצהריים, ראיתי אותם מתנשקים כפי שמעולם לא ראיתי מישהו מתנשק לפני כן. זה היה בעיצומה של מסיבה, לאור שרשרת נורות צהובות ודגלוני נייר שהתנדנדו לסירוגין מעל הרחוב. פקיטו בדיוק סיפר לי מה שקרה במַרטוֹס ומכיוון שלא רציתי להביט בו הסתכלתי עליהם, עומדים ליד קיר, צמודים זה לזה, שותקים ביחד. לסנצ'יס היתה כוס קוניאק ביד. הוא שתה ממנה ואחר כך העביר אותה לאשתו, שלגמה לגימה ארוכה לפני שהחזירה לו את הכוס. הדבר משך מאוד את תשומת ליבי כי נשות הכפר שלי לא נהגו לשתות אלכוהול, הכי נועזות שתו יין בארוחות, או לכל היותר כוס בירה בימי ראשון ביציאה מהמיסה, אבל קוניאק? מעולם לא. סנצ'יס רוקן את הכוס, הסתובב כדי להניח אותה על האדן של איזשהו חלון וכשהסתובב חזרה ראה שפסטורה מסתכלת עליו. הוא החזיר לה מבט, והם הביטו זה בזה בשקט, ובלי לומר מילה שניהם היטו את ראשם קדימה והתמזגו בנשיקה, כאילו גורלם ומשאלתם היחידה בחיים הם להתחבר בנשיקה הזאת, לה התמסרו ללא מעצורים, כשהם טורפים זה את זה בעיניים עצומות במשך דקות ארוכות, זרועותיהם שמוטות בריפיון, שאר הגוף משותק, הם שכחו מכל דבר אחר שלא היה הפה, פיו בתוך פיה ופיה בתוך פיו; הצוואר של פסטורה היה מתוח, ראשה נטה הצידה, מצייר את הפרופיל הכי יפה שלה, הלשון של בעלה נחשפה בצלילתה התאוותנית בתוך חלל הפה שלה דרך תנועת לחייה, שנמתחו החוצה ושקעו חזרה פנימה לסירוגין. מעולם לא ראיתי מישהו מתנשק בצורה כזאת. גם לא ראיתי אף פעם מישהו שולף יד כמו שעשה סנצ'יס, אפילו שהיו במקום מואר וליד אנשים, ומקיף את כל הגוף של פסטורה מבלי שהיא תתנגד בכלל, כשהוא מתקדם מהירך אל עבר החזה, עליו נעצרה היד בדיוק באותו הרגע שהרגשתי יד אחרת על הראש שלי. "מה אתה מסתכל, חצוף?" אחרי המכה על הראש אמא שלי משכה אותי מבית השחי, "קדימה, לך לרקוד!" כשקמתי ללכת פסטורה וסנצ'יס עמדו לעזוב שלובי זרוע, וחשבתי לעצמי שלא משנה מה הם תיכננו לעשות בהמשך הלילה, לא אבא שלי ולא אמא שלי יהיו מסוגלים אי־פעם לדמיין את זה. באותו לילה, בזמן שהוא התנשק עם אשתו, כמעט שחיבבתי את סנצ'יס, אבל כשהוא הופיע אז בטחנה כדי לחפש את פּפּה הפורטוגזי, פסטורה לא באה איתו, וגם קוּרוּ, שהיה בן־זוגו לסיורים מאז הרגו את מרטינס, לא התלווה אליו. הוא בא לטחנה לבדו אף שאנשי הגווארדיה סיביל תמיד הסתובבו בזוגות. את זה קלטתי רק אחרי שהתעוררתי לגמרי, ואז נכנסתי ללחץ. אבא שלי תמיד נהג להגיד שסנצ'יס הוא קיצוני בדעותיו וחסר מעצורים, אבל כשקמתי מהספה כדי להציץ דרך החלון, מהצד, וראיתי מה קורה בחוץ, נוכחתי לדעת שנבהלתי לשווא. פּפּה עמד עם הגב אלי, ונראָה כאילו הוא מדבר בצורה לא מתגוננת כיוון שסנצ'יס הינהן וארשת פניו היתה שקטה, שפתיו שלוות וידיו בכיסים. פתאום קלטתי כתם אדום מעל שאריות הבד הכחול של הווילונות (שאותן שמר הפורטוגזי בסלסילה למקרה שפעם יוכלו לשמש לו למשהו). הושטתי יד אל החפץ, וכשהפכתי אותו ראיתי שֵם, ז'ול ורן, ואת הכותרת: ילדירב־החובל גרנט, מודפסת באותיות מוזהבות על ציור צבעוני שהראה צוות אנשים משונים על רקע נוף בלתי ייאמן, קפוא וטרופי בו־זמנית. התמונה ההיא עוררה בי כל כך הרבה סקרנות שהמשכתי לבחון אותה בעניין גם אחרי שפּפּה חזר לביתו, בית שבו מעולם לא היו ספרים בהישג יד. "מאיפה יש לך את זה?" "את זה...?" הוא נעצר וליטף את סנטרו, כאילו היה חייב לעמוד כדי לחשוב. "נדמה לי שהשאיר את זה מישהו מטורחימנו שעבד איתי בזיתים. בטח נפל לו מהתרמיל כי מצאתי את זה בחוץ לפני כמה ימים." "ואיך זה?" "איך זה מה?" "הספר," התעקשתי, בעוד הוא המשיך להביט בי במבט תמוה. "הוא ספר טוב?" "אה!" הוא חייך. "מאיפה לי? לא הסתכלתי עליו ממש... טוב, אני בקושי יודע לקרוא. סיפרתי לך את זה, נכון? אני מצליח לחבר את האותיות, זה כן, אבל גם זה רק במאמץ רב, בגלל זה אני לא אוהב ספרים." זה לא היה נכון. ידעתי שזה לא נכון מפני שלפני שפּפּה תלה את הווילונות ראיתי אותו פעם אחת דרך החלון כשהיה עסוק בכתיבה על נייר עם משהו שנראה כמו עט נובע. הוא עיין בכמה ספרים שהיו פתוחים מולו על השולחן, לקח אחד ביד, דיפדף בזריזות עד שמצא מה שחיפש, כתב משהו, החזיר את הספר למקום ואז המשיך לכתוב עד ששוב העיף מבט אל עבר הספרים כדי לאתר ספר אחר, שגם אותו לקח מייד לידיו, דיפדף בו ושוב כתב משהו. דבר כזה לא יכול לעשות מישהו שלא יודע לקרוא או לכתוב ממש טוב, לפחות יותר טוב מהילד בן התשע שהייתי באותו הזמן. זה היה לי ברור, אבל לא רציתי לגלות לפּפּה שתפסתי אותו משקר על חם, כי איתו אי אפשר היה לדעת מה תהיה התגובה, ופחדתי לדמיין מה האמת יכולה להיות אם הייתי מכריח אותו לספר לי את האמת. משום כך, ומפני שגרתי בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס ולא במדריד, וגם לאור העובדה שאבא שלי היה בגווארדיה סיביל וזה היה אוגוסט 1947, המשכתי להסתכל על הספר ההוא כאילו באמת האמנתי שהבעלים המקריים שלו הוא איש אנאלפביתי. "זה רומן," אמרתי בקצרה. "ונראה טוב. הייתי רוצה לקרוא אותו." "כן?" פּפּה הסתכל עלי כמו מישהו שמעולם לא שמע אמירה כל כך מוזרה. "אפילו שזה ספר שמן מאוד?" הינהנתי בראשי בהסכמה ושנינו פרצנו בצחוק. "אז קח אותו. אם מישהו ישאל עליו פשוט אגיד שלא מצאתי אותו... אבל תן לי אותו רגע, אני רוצה לבדוק משהו." הוא לקח ממני את הספר, תפס אותו משני צידי הכריכה, הפך אותו וניער אותו כמי שמצפה שאולי ייפול מתוכו משהו בעל ערך. "כלום," הוא החזיר לי את הספר בהבעת פנים מבולבלת ובחיוך שנקטע. "אנשים אוהבים להחביא כסף בספרים, חשבתי שאולי יש בתוכו שטר של אלף פזטות אבל לא היה לי מזל." ובכל זאת, בספר הזה כן היה רשום מזלם הטוב והרע של כמה אנשים, מוכרים ולא מוכרים, אם כי את זה גיליתי רק כשסיימתי את הקריאה שהתחלתי באותו ערב. "מה רצה הסַמל?" שאלתי את הפורטוגזי לפני שהלכתי. "דבש," הוא ענה לי בקול השלֵו והמוכר שלו. "דבש?" "כן. כנראה אשתו מאוד אוהבת דבש." ז'ק פָּאגָאֶל‏‏‏, מדען צרפתי תימהוני, מבקר אצל מרי ורוברט גרנט, ילדיו של רב־חובל בריטי מפורסם שנחשב למת כשספינתו נטרפה בים, כדי להעביר להם מסר שנמצא בבקבוק אשר התגלה בבטנו של דג ענקי. המסמך, שאותו כתב רב־החובל גרנט בעצמו, משמש עדות לכך שהוא עדיין בחיים, ונמצא איפשהו בדרום אמריקה. לאחר שהמסמך מפיח בהם תקווה חדשה, מרי ורוברט צוהלים משמחה, ובעצת המומחה, מארגנים מסע הצלה בספינה המדהימה דנקן, שבדיוק עמדה להפליג מנמל בריסטול בפיקודו של הלורד גלֶנֶרבָאן, כשפתאום הגיע קולו של הפורטוגזי ממטבח הבית שלי. "לילה טוב לך, מרסדס, באתי לראות את בעלך." "פּפּה!" אמא שלי שמחה מאוד לראות אותו אף שהפעם לא הביא לה שום מתנה. "בוא, תיכנס, בבקשה. אנטונינו לא בבית אבל הוא בטח יגיע כל רגע. נינו! בוא! תראה מי בא..." לא ראיתי את פּפּה יומיים, אבל בקושי הספקתי לספר לו איך הספר מתחיל כי כשהתחלתי לדבר איתו אבא שלי בדיוק הגיע. פּפּה התקרב אליו, לחש לו משהו שלא הצלחתי לקלוט והם מייד יצאו יחד כששניהם עוטים ארשת פנים רצינית מאוד. כמו תמיד, את מה שקרה לאחר מכן סיפר לי פקיטו, אבל הודות לוורן הבנתי את הדברים טוב יותר, בדרך צבעונית, עוצמתית ומפורטת מהרגיל, הודות לנקודת מבטו הנבונה והפיקחית שבעזרתה הצלחתי לעקוב באותה קפדנות אחרי התהפוכות והסערות שכל כך ריגשו אותו, אף שבדיוק כמוני, הוא מעולם לא ביקר בפטגוניה או באוסטרליה. פּפּה הפורטוגזי הגיע אלינו כדי לספר לאבא שלי שאחר הצהריים, בזמן שהסתובב על ההר כשהוא עובר מעץ לעץ בחיפוש אחרי איזושהי כוורת כדי לספק את תאוותה של פסטורה לדבש, הוא ראה שני אנשים חמושים מסתובבים במקום תלול מאוד מעל האזור של המערות של הבתולה. כיוון שאבי היה זה שביקש ממנו שיודיע לו על כל דבר שנראה לו חשוד, פּפּה בא לספר לו, ואבא שלי לקח אותו מייד לסֶגן, שאסף את שבעת האנשים שהיו תחת פיקודו, הפציר בפּפּה שיגולל בפניהם את הסיפור עם כל הפרטים שהיה מסוגל לזכור ואז שאל את אנשיו מי מתנדב לצאת. סנצ'יס ואיסקיירדו, סַמל ורב־טוראי, היו היחידים שנתנו דוגמה והתנדבו, כך שהסֶגן בחר את האחרים והחליט שרק כרמונה וארָנז, שהיה מבוגר מעמיתיו וקרוב לגיל הפנסיה, יהיו בני המזל היחידים שיישארו בכפר. הסֶגן יילך בראש הקבוצה והפורטוגזי יתלווה אליהם כדי לכוון אותם. לפני שיצאו נתן הסֶגן לפורטוגזי נשק כדי שיהיה חמוש במקרה הצורך, אבל פּפּה עיקם את האף. "הייתי מעדיף לא לקחת כלום," אמר, "כי אני... אני לא יודע... אין לי ניסיון בדברים האלה." הוא נורא פחד, השוטרים צחקו עליו, טפחו לו על הגב ונתנו לו כוסית קוניאק לפני שהבטיחו לו שהוא לא יצטרך באמת לירות באף אחד. באותו לילה שקט של חודש אוגוסט השמיים היו מלאי כוכבים והירח היה ברבעון הראשון ואורו עזר לפורטוגזי להתמצא. הוא היה איש ההר כך שלא היה זקוק לשבילים כדי לטפס בבטחה. הוא הוביל אותם במהירות ובלי בעיות, תקלות, נפילות, מעידות, או שום רעש אחר שהיה עלול להזהיר את האויב, עד למקום מסוים שממנו יכלו לראות את צלליהם של שני אנשים חמושים ישובים על האדמה. השוטרים התמקמו, כיוונו את כלי נשקם והתמקדו במטרה, אבל באותו רגע, כאילו הצליח להריח אותם בעזרת חוש חייתי כלשהו, אחד מהשניים קם בפתאומיות, אחז בנשקו מבלי לדעת לאן עליו להסתכל, או ממה להתגונן. הכול קרה מהר אחר כך, תוך כדי בלבול מטורף שהיה קשה לתפוס, כמו הכאוס שמתעורר באוויר בעקבות שפיכות דמים פתאומית. הסֶגן צעק לעצור את האש ובתמורה קיבל ירייה שחלפה לו ליד הראש. סנצ'יס, שהתחרה מול כרמונה על התואר הצלף הטוב ביותר של המטה של פוּאֶנסַנטָה, הגיב לכך מייד וירה והרג את האיש שנעמד בירייה אחת לראש. מישלין רצה להודות בפני כולם שהוא חב לסנצ'יס את חייו, אבל במהלך הרגע שעבר עד שהסתובב ואמר את שתי המילים, תודה מיגל, שוב חזר להסתכן כי אנשיו קיבלו עוד שתי יריות, בזו אחר זו. הסַמל ירה בחזרה ישר בראשו של האיש השני, שנפל ארצה בידיים פתוחות ומורמות. חילופי היריות הסתיימו. רק כמה שניות לאחר מכן, כשהחמצן חזר למלא את הריאות, לחץ הדם התייצב וכבר לא שמעו את פעימות הלב בתוך חלל הראש, הם התחילו להבין מה ראו, מה עשו, מה קרה. רומרו היה הראשון שאמר זאת בקול רם, יש יורה שלישי, חייב להיות, לפחות עוד יורה אחד. אלה מהם שלא קלטו את זה בעצמם עד לאותו הרגע, הבינו שאבא של פקיטו צודק, אבל הם לא זזו מהמקום. ייתכן שזה שמת ראשון הוא זה שירה על הסֶגן בהתחלה, אבל השני נפל כשידיו מורמות, וזה אומר שהיה עוד מישהו למעלה, במיקום כל כך מוצלח שהיתה לו האפשרות לבחור כאוות נפשו באיזה רגע בדיוק לירות עליהם. "מה קורה?" פּפּה הפורטוגזי היה מלא חרדה, אבל אף אחד לא היה יכול לבזבז זמן בהסברים. "מה קרה?" הוא התעקש, "למה אנחנו עומדים כאן?" "שתוק כבר, לעזאזל!" צעק עליו הסֶגן וכשסיים את המשפט כולם שמעו רשרוש חרישי ורחוק, כמו אבנים קטנות שמתדרדרות כשמישהו או משהו שרץ חולף לצידן, זה היה יכול להיות בעל חיים, אולי שפן, או ארנבת, אבל הם חשבו על סוג אחר של טרף, ואף כי היה בעיצומה של הבריחה או אולי כבר הספיק לברוח, הסֶגן נתן הוראה לפתוח באש וכולם ירו בו־זמנית מבלי לדעת ממש לאן לכוון, או על מה או על מי הם יורים, מלבד אבא שלי – שלאחר מכן גם נשבע על כך פעם אחר פעם במשך כל חייו – שהפנה את ראשו ימינה וראה צללית של בחור צעיר, מהיר ובתספורת עם פוני, שנעלם מאחורי סלע כך שהאחרים לא יכלו לראות כלום. "אולי כן ואולי לא," אמר הסֶגן, "אבל אל תדאג, אנטונינו, כולנו מאוד עצבניים, ובמקרים כאלה זה יכול לקרות לכולנו." "אבל אני באמת ראיתי, המפקד," הוא התעקש, "אני נשבע בילדים שלי שראיתי אותו." "ואני מאמין לך, אנטונינו, אני מאמין לך אבל אני הסתכלתי לאותו כיוון ולא ראיתי כלום." "המפקד, סליחה," פּפּה הפורטוגזי התערב שוב במפתיע בשיחה. "אני יכול ללכת להשתין שם מאחורה?" כולם הסתכלו עליו בגיחוך וסנצ'יס פרץ בצחוק. "מה קורה, אתה צריך עזרה?" אמר לו, ומישלין לא כעס הפעם על כך שהוא לעג לתושב הכפר כמו שנהג לעשות, כי באותו הלילה, לא משנה מה באמת קרה, האיש המתועב הזה הציל את חייו. "ברור, אתה יכול ללכת להשתין, פּפּה, איפה שאתה רוצה, ההר כולו שלך..." אחר כך, מבלי לחכות לו, הם התחילו להתקדם סוף־סוף, בדקו את שתי הגופות וזיהו את זה שנפל אחרון. הקורבן של סנצ'יס שנפל בלי נשק ביד היה סנדלר מווָלדֶפֶּניאס שנקרא סוֹטֶרוֹ, אם כי כולם הכירו אותו בכינוי "זולל שעונים", כי תמיד היה בלחץ של זמן ונהג להגיע מוקדם לכל פגישה. כשראה אותו, הסֶגן נשם עמוק כי הוא היה איש של סנסרו, אפילו אחד מהמקורבים אליו, שעברו להר יחד איתו עוד בשנת 39'. בנקודה הזאת כבר לא נתתי לפקיטו להמשיך בסיפור. "זה שקר," הפסקתי את דבריו בעלבון מופגן. "שקר?" הוא נשמע נעלב בדיוק כמוני. "קדימה, לך, תשאל את אבא שלך, נראה אם זה שקר." "כל עניין השודדים והיריות אני מאמין לך, אבל הקטע הזה על הפורטוגזי, שהוא לא רצה לקחת נשק ושביקש רשות כדי להשתין וכל זה..." "ככה זה היה, באמת." "זה לא יכול להיות. אני מכיר אותו הרבה יותר טוב ממך, רק שתדע, והוא בכלל לא פחדן." "אבל הוא נראה כזה." באותו הרגע, כשכמעט כבר נתתי לו אגרוף בפרצוף, תחושה מוזרה של זהירות גרמה לי לוותר. "לא, טוב... אולי אתה צודק והוא פחדן. חשבתי שלא כי בטחנה הוא תמיד מסתובב עם רובה הציד שלו..." "בסדר, אבל זה דבר אחד לצוד שפנים ודבר אחר להילחם נגד שודדים, לא?" "כן," הסכמתי כשהמחשבות שלי במקום אחר. "ברור." האמת שכלל לא אהבתי לשמוע שפּפּה הפורטוגזי התנהג כמו מלשין, אף על פי שהסֶגן הודה לו על שיתוף הפעולה ואמר שהוא תושב למופת וכל הדברים האלה. פּפּה היה איש בודד, שהתעסק רק בעניינים שלו ולא אהב להתערב בחיים של אחרים, לכן היה לי קשה להאמין שהוא באמת ראה שני אנשים על ההר ובמקום להמשיך בדרכו, בא למטה להודיע. זה לא היה הסגנון שלו, והוא בטח לא התאים לתיאור הנלעג של פקיטו. הפורטוגזי היה חבר שלי ואני ראיתי אותו מדבר עם הסרן ביום ההוא של הצ'וריסוס, ועם סנצ'יס, כמה ימים לפני היריות, בלי להתבלבל, בלי להזיע או לדבר כמו טמבל, בלי לעמוד בכתפיים שמוטות ולהתנשף כמו שעשו הפחדנים בכפר שלי. אבל זה היה רק פרט קטן מהפרשה המסתורית. החלק הגדול והסבוך יותר היה קשור לנוכחותו של היורה שהביא למותם של סוטרו זולל שעונים ושל בן־דודו פרמין "פּילאטוּס", שני אנשי ההר שנלכדו בין שני מקורות הירי, כשאחד המקורות היה חייב להיות היורה שלא זוהה. אבא שלי וחבריו סירבו ברגע הראשון להכיר בכך שטמנו להם פח, אבל לא לקח להם יותר מיום וחצי עד שהבינו סופית שזה בדיוק מה שקרה. "אני משתין על אמא שלכם הבת־זונה ועל כל המתים שלכם, מניאקים!" לפני שאבא שלי הגיע הביתה הצצנו דרך הדלת וראינו את הסַמל כשהוא יוצא מדעתו, צועק כמו מטורף באמצע החצר. "בני־זונות, אתם עוד תשמעו ממני! אני אחסל את כולכם, את כולם! אני אפוצץ לכם את הראש, אחד־אחד...! " באותו הרגע סנצ'יס ירה בנשקו באוויר שלוש פעמים. כשהוריד את הנשק, איסקיירדו לקח אותו ממנו ואבא שלי אמר לו שילך לביתו להירגע, שאין מה לעשות. אחר כך אבא נכנס הביתה. "קדימה, מרסדס, תני לילדים לצאת, לא יקרה להם כלום. בבר של העקשן כבר שרים 'הפרה החולבת' וכל האלמנות החליטו לגוון את בגדי האבל." "אבל מה...?" אמא שלי לא הבינה כלום וגם אני לא, חוץ מהעובדה שבביתה של פזטיליה, ושל צ'פינס ושל הבטלנים, ושל מָצ'יליו ובעוד כמה בתים היו תלויים על החבל בגדים בצבע סגול, צבעה של הרפובליקה, שנתלו לייבוש במרפסות שבהן נהגו לתלות רק בגדים שחורים. "ראיתם את סנצ'יס, נכון?" המשיך אבא שלי. "טוב, הנה מה שקרה: כרגע נודע לנו שמה שהוא עשה שלשום בערב היה להוציא להורג את שני חבריו של האיש שמסר את סנסרו וקריספין. בהזמנת השודדים עצמם, כמובן." "זולל שעונים?" אמא שלי, שהכירה את זהותו של אחד הקורבנות של הסַמל, פקחה עיניים גדולות בזמן שאבא שלי הינהן באישור. "אבל זה לא יכול להיות... אני זוכרת כשעברנו לכאן... הוא לא היה אז חבר של סנסרו?" "נכון, ולא רק זה. אומרים שהוא היה הכי ותיק שם למעלה על ההר, אחרי 'אוֹחָרַסקיליה', ההוא שהרגו בפרָאילֵס אחרי שתפסו אותו עם המכנסיים למטה, כי הוא לא התאפק והלך לזונות ואחת מהן הלשינה עליו." "אבל אז..." "אז... איך אני אסביר לך את זה, מרסדס? זה מסובך." אבא מזג לעצמו כוס יין, התיישב ליד השולחן ובזמן שלגם המשיך לדבר בשלווה, מה שיצר את הרושם שהוא לא אהב את הדברים שהוא מספר אבל גם שהוא לא קשור אליהם ישירות. "תראי, הבוגד הראשון, בואי נגיד, הבוגד האמיתי, הוא לא זולל שעונים אלא אחד מקסטיליו דה לוֹקוּבּין, שבמשך שנים פעל כאיש קשר ולפני כמה חודשים עלה להר. קוראים לו טוריביו 'אֶל קַרָמביטָה'. אומרים שסנסרו סמך עליו יותר מאשר על אבא שלו, כי בתור ילדים הם גרו דלת מול דלת, רק שתביני איך הכול התגלגל. אז מה קרה? מה שקורה תמיד, זולל שעונים והוא הסתבכו עם אותה האישה. מכיוון שבעלה בכלא, קרמביטה נשוי וההוא נמצא שם על ההר, היא תימרנה ביניהם כך שלא ייפגשו אף פעם, אבל נראה שהיא אהבה יותר את זה שעל ההר ולכן, כשטוריביו סיפר לה שבכוונתו להלשין על סנסרו תמורת הרבה כסף ושהוא מתכוון לצאת נקי מכל העניין כדי שהם יוכלו לברוח ביחד, היא הלכה וסיפרה לזולל שעונים. תבקש ממנו חצי מהכסף תמורת שתיקה וכך נוכל לברוח ביחד אנחנו, היא בטח אמרה לו..." "תראה, כרמן לה רוזה בכלא כי היא אישה הגונה, זה מה שאני אומרת, כי תראה..." "מרסדס! אל תתחילי עם הסיפור הזה, כי אז לא נגמור אף פעם..." "בסדר, בסדר, אני לא אומרת כלום, רק שקשה להאמין, איזה טיפוס זאתי..." "אין מה לעשות, זה מה שהיה. בקיצור, זולל שעונים דיבר עם בן־דודו, הציע לו חלק מהכסף או אולי בכלל לא, אולי הבן־דוד שמע על התוכנית ותבע ממנו כסף תמורת שתיקתו, לכי תדעי..." אבא שלי מזג לעצמו עוד כוסית והמשיך לדבר בטון כל כך שלֵו שאפשר היה לחשוב שהוא מספר בדיחה. "העניין הוא שהלכו לחפש את קרמביטה, מצאו אותו לבד במטע זיתים, למעלה על ההר, איימו עליו שילשינו על התוכנית שלו בקרב המחנה שלהם, שזה היה כמו לגזור עליו גזר דין מוות, וביקשו ממנו חצי מהסכום תמורת שתיקתם. קרמביטה שיחק אותה כאילו הוא נכנע לסחיטה אבל הוא עשה הסכם עם הרשויות דרך אנשי הגווארדיה סיביל שבכפר שלו וכמובן, הוא לא פתח את הפה, כי הוא לא טיפש. בקיצור, ביום של הבתולה דל כרמן, כנראה שהוא כבר פרש הצידה עם מחצית הסכום. הוא היה אמור לקבל את שאר הכסף באיזשהו מקום, על זה לא סיפרו לנו כי כפי שאת יכולה להבין, רשמית לא שילמו לו כלום, אבל מה שחשוב זה שהוא נעלם מקסטיליו דה לוֹקוּבּין עד היום הזה. הוא לא הלך לחפש את אהובתו כי כנראה הוא הריח שמתבשל משהו, ומצבו של זולל שעונים כבר היה אבוד. כל זה סיפרה אשתו של הבן־דוד, האיש השני שהרג סנצ'יס שהדביקו לו את הכינוי פּילָאטוּס."21 "פילאטוס?" אמא חייכה, "באמת, איזה רעיונות יש לאנשים... כי את הכינוי הזה בטח הדביקו לו עכשיו, נכון?" "לא, מרסדס, זה תמיד היה הכינוי שלו. אם זה היה כינוי חדש מעכשיו אז היו קוראים לו יהודה איש קריות אני חושב..." "נכון, אתה צודק." "כן? אז אל תפסיקי אותי שוב, בבקשה..." ואבא השלים את כל הסיפור על הפרשה הגדולה של קיץ 1947. "אשתו של פילאטוס גם סיפרה שאחרי שסנסרו מת הם לא ידעו מה לעשות. הם לא יכלו לבוא לבקש מאיתנו הגנה, זה ברור, אבל גם לא יכלו לחזור למחנה שלהם, כי אחרי מה שקרה בטח חשדו בהם ובצדק, כמובן. בסופו של דבר החליטו להסתתר בקיץ כדי לברוח לבד אחר כך..." כשהגיע לנקודה הזאת הוא השתתק והסתכל על אשתו כמי שמזמין לסגור את העניין. "אבל אלה מההר גילו אותם מהר מאוד." "אני חושב כך, כי הם היו מספיק פיקחים כדי לגלות זאת באותו הזמן, או אולי אפילו לפנינו, אבל בכל מקרה לא אחרינו. קרמביטה ברח להם, זה נכון, אני לא מאמין שבכלל יצליחו לתפוס אותו מתישהו, אבל הם בטח עקבו אחרי השניים האלה וחיכו להזדמנות טובה כדי לחסל אותם. הם התמקמו בעמדה מצוינת כדי לפעול משם אבל כשראו שאנחנו מגיעים הם בטח אמרו לעצמם, הם כבר יעשו בשבילנו את העבודה... טוב, בעצם הייתי צריך להגיד הוא אמר לעצמו, כי לדעתי היה שם רק אדם אחד ואני חושב שזה היה רגליטו, כי אמנם ראיתי אותו רץ מרחוק ורק לרגע, אבל זיהיתי אותו בגלל הפוני." "אתה לא יכול לדעת, אנטונינו. אתה חושב שראית אותו, אבל כנראה אתה מדמיין את זה כי איך תוכל באמת לזהות אותו מרחוק, בלילה ועוד תוך כדי ריצה..." "אני ראיתי אותו, מרסדס." "אולי ואולי לא, מכל מי שהיה שם אתה היחיד שראית." "אם אני אומר לך שראיתי אותו, אז ראיתי אותו." "תראה, אנטונינו..." "שום דבר, מרסדס, פשוט תאמיני לי ואל תיתני לי עצות." "בסדר, מה שתגיד." באותו הרגע, באמצע אוגוסט, הוויכוח הזה שההורים שלי סיימו כמו תמיד, עם המשפטים הקבועים שלהם, לא הטריד אותי כי הדבר היחיד שעניין אותי אז היה להתקדם בספר שהיו לו כמעט שבע־מאות עמודים ואני עוד לא הגעתי אפילו לעמוד חמישים, וגם מפני שבאותו אחר הצהריים, כשיצאתי החוצה, הבנתי שאף אחד לא בוכה על מותו של בוגד. המוות של זולל שעונים ושל פילאטוס הפך ללא יותר מתקלה שלא קילקלה את הקיץ לאף אחד, לא לאנשי ההר ולא לאנשי המישור, אפילו לא לסנצ'יס, שנרפא מהר מאוד מהפצע שבעצם נפער בעיקר בגאוותו. שניים פחות. זה מה שכולם חשבו ואמרו, ולראשונה יושבי הבר של העקשן ותושבי בית־המטה הסכימו במשהו. שני בוגדים פחות, שני שודדים פחות, וכולם מרוצים. בפעם הראשונה החשבון נסגר בלי בעיה, כל החישובים הובילו לאותן התוצאות. אנשי הגווארדיה סיביל הצטערו מעט מאוד, בדיוק כמו האויבים שלהם, על מותם של שני אנשים שאפילו לא היו חייבים להם את הלכידה של סנסרו, כי הם מעולם לא עשו שום הסכם עם הפיקוד שבחָאֵן. זולל שעונים היה סחטן מתוסכל, בוגד טירון ומגושם, אבל הוא או בן־דודו יכלו להרוג מישהו באיזשהו עימות חסר חשיבות או במעשה תגמול. אפילו שזה לא קרה, וגם במקרה שהם לא ירו ירייה אחת בחיים שלהם, עדיין העולם הפך למקום הרבה יותר נקי בלי שני אנשים שהיו מוכנים לנהל משא ומתן עם מי שהתכוון למכור את החבר הכי טוב שלו. "נכון?" שאלתי את הפורטוגזי כשפגשתי אותו במקרה ברחוב. "יכול להיות, אבל אתה יודע מה אומרים אבא שלך והחברים שלו, בלי כסף אין בוגדים..." "ובלי בוגדים לא תופסים אף אחד, כן, אני יודע..." את המשפט הזה שמעתי המון פעמים. "אבל אני חושב שאין דבר גרוע ומלוכלך יותר מבוגד." "גם אם הוא עוזר לתפוס את סנסרו?" "כן, גם אם הוא עוזר." "טוב, חביבי," הוא חייך, הסתכל עלי בתשומת לב מיוחדת והרחיב את החיוך. "את זה אתה אמרת." פּפּה החזיק בידו צנצנת דבש והתלוויתי אליו לביתו של סנצ'יס, שעדיין היה במצב רוח רע אבל הבעת פניו השתנתה כשהוא ראה את שמחתה של פסטורה למראה הדבש ובסוף שילם לפּפּה יותר ממה שהוא ציפה. כדי לחגוג פּפּה הזמין אותי לשתות משהו, ובכניסה לבר שבכיכר, כשראיתי אותו אומר שלום לכל מיני אנשים, חשבתי איזה מזל שאנשי ההר רימו את סנצ'יס, שהיה הצלף הכי טוב של אותו כוח סיור, כי ככה לאף אחד לא היתה סיבה לחשוד בפּפּה הפורטוגזי. כבר שמעתי שהסֶגן הודה לפּפּה ואמר לו שהוא תושב למופת וכל זה אבל בכל זאת, הוא היה זה שהוביל אותם למלכודת, ואני לא ידעתי מה היה עדיף, לדעת או לא לדעת, לחשוב או לא לחשוב, להאמין שפּפּה הוא פחדן אמיתי שבקושי הצליח לחבר בין האותיות, או להתחיל לשבור את הראש מרוב דאגה אליו. באותו אחר הצהריים עוד לא החלטתי כלום כי עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי. באותה שעה טרם סיימתי לקרוא את חמישים העמודים הראשונים בספר שהיו לו כמעט שבע־מאות. אף שאהבתי מאוד לקרוא, במהלך הקיץ לא התקדמתי באותו קצב כמו בחורף, כי הייתי צריך להתרחץ בנהר, ללכת לדוג, לשחק כדורגל עם החברים שלי אחר הצהריים, ואחרי ארוחת הערב לשבת בחצר עם פקיטו, כדי ליהנות מהחוויה הסתמית אבל הנפלאה שהיתה כרוכה בשהות מחוץ לבית בלילה. לכן מסעה של הספינה דַנקֶן נמשך כמעט קיץ שלם, וכשרוברט ומרי גרנט הצליחו סוף־סוף לחבק את אביהם כבר היינו באמצע ספטמבר. המפגש שלהם הותיר בי עצב מעורב בתחושה של יתמות שתמיד השאירו בי הספרים שאהבתי מאוד, במיוחד משום שלא ידעתי היכן אוכל להשיג ספר דומה, כיוון שקוּרוּ קרא רק רומנים של אקדוחנים, אמא שלי רומנים רומנטיים ואבא שלי לא קרא כלום. דון אאוסביו נהג להשאיל את הספרים שבבית־הספר רק לילדים הבוגרים כי חשב שלנו, הצעירים יותר, זה יסיח את הדעת מהכנת שיעורי הבית, אבל לי היו ציונים טובים, כבר הייתי בוגר יחסית ואולי, אם אדבר איתו, אצליח לקרוא עוד ספר מרשימת הספרים של ז'ול ורן שהתפרסה על שני הדשים של העטיפה: 'אי התעלומות', 'מהארץ לירח', 'מסביב לעולם בשמונים יום'... בזמן שבחנתי את העטיפה שעד אותו הרגע שימשה רק ככלי קיבול לסיפור שכל כך נהניתי ממנו, התעוררה בי ההרגשה שהכריכה האחורית קצת יותר עבה מהקדמית, כאילו שמשהו חבוי בתוכה. פתחתי את הספר בזהירות על המיטה ושמתי לב שאחת הפינות של הנייר הלבן – שבעצם כבר הפך צהבהב בשל חלוף הזמן – שהיה דבוק לקרטון השתחררה קצת, והצלחתי להרים אותה בקלות בעזרת קצה אצבע אחת. כשחשתי במגע של איזשהו נייר חשבתי על הפורטוגזי. דמיינתי את הפרצוף שלו כשאגיד לו שאני מזמין אותו לשתות מה שהוא רוצה, כשאראה לו את השטר של אלף פזטות שאני הצלחתי למצוא במקום שגם הוא חיפש בו ללא הצלחה. אבל מה שהוצאתי מהספר לא היה כסף אלא נייר לבן, מלבני, מקופל לשניים שבתוכו היו כתובים בעיפרון רק ארבעה שמות, סוטרו לופס קואֵנקָה, זולל שעונים. אבל הספר לא שלו, זה היה הדבר הראשון שחשבתי, ומייד התחלתי להזיע וקיבלתי צמרמורת בעיצומו של לילה קיצי וחם. הספר לא שלו, הוא נפל מהתרמיל של מישהו מטורֶדוֹנחימֶנוֹ שעבד עם פּפּה במטע הזיתים, או אולי הוא שייך למישהו אחר, הוא יכול להיות של כל אחד, אפילו של אחד השודדים שעל ההר שאולי ירד לישון קרוב לביתו. המשכתי להזיע, ותחושת הקור הלכה והתגברה, עד שהתחלפה לפתע בתחושה של חום ושל קור בו־זמנית, כאילו הגוף שלי השתגע. הספר לא היה של פּפּה הפורטוגזי, כי לפּפּה הפורטגוזי אין ספרים בבית, אבל פעם היו לו, אני ידעתי את זה, אני ראיתי את זה במו עיניי, הידיים שלי התכסו בזיעה, וכשהאצבעות שלי התחילו להשאיר עקבות לחים על הבד האדום של העטיפה עזבתי את הספר, אבל הנייר עדיין היה שם, פתוח על המיטה, עם השם של אחד הבוגדים, שני שמות המשפחה שלו והכינוי שלו, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו, ולא הייתי בטוח בקשר למשמעות שלו כי זה היה רק נייר כתוב בעיפרון, אבל ידעתי שזה לא היה דבר טוב, ששום דבר שקישר בין איש מהמישור עם אנשי ההר לא היה יכול להיות משהו טוב בשבילו, גם אם השמות לא פוגעים, לא הורגים, גם אם אלה רק העקבות שהשאיר עיפרון על פיסת נייר, וגם אם שום דבר בעולם לא היה גרוע ומלוכלכך יותר ממעשה בגידה. כשעלתה בי המחשבה הזאת התחלתי להבין. נשמתי עמוק וקרעתי את פיסת הנייר לשמונה חתיכות, מבלי שהייתי מודע לכך שבעצם המעשה הזה אני בוחר צד. חבר זה חבר, נכס יקר, אוצר ששווה שנסתכן למענו. ואני לא התכוונתי להמר על גורלו. חייו של הפורטוגזי לא יעמדו בסכנה, לא, כי בנוסף לכול, הספר בכלל לא היה שלו, לא היה שלו ולא היה שלו, ואם הוא כן היה שלו, זה לא ייוודע לאף אחד. סוף פסוק, אמרתי לעצמי, משתמש במילים של אמא שלי, והדבקתי בחזרה את הנייר הצהבהב על הכריכה מקרטון בעזרת רוק, ואילו את פיסת האשמה של פּפּה תחבתי עמוק לכיס שלי, כדי לפזר אותה למחרת היום, חתיכה אחר חתיכה, בשמונה חורים שונים, ובאמת למחרת ברגע שנפרדתי מכל אחת מהן חשבתי לעצמי שאני לא עושה שום דבר רע, כי להאמין בחברים ולקבל את העובדה שהם פחדנים, מלשינים ואנאלפביתים זה לא מעשה רע. זו היתה דרכו של העולם, של העולם שבו אני גדלתי, שבו חייתי תשע שנים, ביצה שבה האמיצים, הנאמנים והחכמים היו חייבים להיפרד מתכונותיהם אם לא רצו למות צעירים, הרשויות נשענו על מעשי בגידה – הבוגדים תמיד היו מונעים על ידי בצע כסף – והגיבורים חיו כמו חיות בעוד שהפחדנים, המלשינים והאנאלפביתים אכלו אוכל חם וישנו במיטותיהם, בחסות הכבוד שהאנשים ההגונים רכשו להם. זו היתה דרכו של העולם, או לפחות כך היא היתה בעיניי, כי לא היה לי המזל לראות את הדברים בצורה ברורה כמו שפקיטו ראה. לדעתו זה היה משעשע כשאנשים רקדו על גופות, הוא נשבע שלאוריאנו צעק בזמן שניסה לברוח, והיה עד כדי כך משוכנע שלכל אחד מההרוגים מהכפר שלי הגיע למות, שאפילו לא עלה על דעתו לשאול את עצמו האם אבא שלו היה באיזושהי דרך מעורב במקרי המוות האלה. אני הייתי אמור להיות כמוהו, לחשוב ולהרגיש כמוהו, אבל לא יכולתי. לא הבנתי למה, אבל ידעתי שזה לא שיחק לטובתי, ושפקיטו חי חיים טובים יותר, שלווים יותר, מאושרים יותר, גם אם זה היה רק מפני שבלילות שבהם היתה פעילות סוערת אביו נהג להגיע הביתה שיכור עד כדי כך שאפילו לא היה לו כוח לפרוץ בבכי על שולחן המטבח. זו היתה דרכו של העולם, וזו לא היתה אשמתי. מכיוון שלא הכרתי חיים אחרים יכולתי רק לבחור בין הגרוע לגרוע יותר. שפּפּה הפורטוגזי יהיה באמת האיש המסכן שהצטייר בפני האחרים, וישרוד, או שיהיה האדם שאני מכיר, וימות צעיר, דבר שיכול לקרות בכל רגע, כי בכפר שלי דאגו יותר לטיפוח בוגדים, הלשנות, פחד ושימוש בנשק מאשר לטיפוח כרמי הזיתים. חיינו בעיצומה של מלחמה שלא תסתיים לעולם וזאת היתה סיבה מספקת כדי להסביר הכול, כדי להצדיק הכול, כדי להחליט שביצה זה מקום שניתן לחיות בו. כשזרקתי את חתיכת הנייר האחרונה ועליה שני קווים בלתי קריאים לתיבת הדואר, שיכנעתי את עצמי שהדבר היחיד שעשיתי באותו הרגע היה להישמע לחוקים של העולם היחיד שהכרתי. אבל הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים ועם פּפּה הפורטוגזי מעולם לא יכולתי להיות בטוח בשום דבר. "שמע, נינו..." כשיצאתי מבית־הספר ביום הראשון ללימודים אחרי חופשת הקיץ מצאתי את פּפּה ממתין לי בפתח. "אתה זוכר את הספר ההוא שלקחת מהבית שלי לפני חודש וחצי?" "כן," עניתי לו, ולפני שהמשיך לדבר בלחש הוא אחז בזרועי כדי להרחיק אותי מהילדים האחרים. "יש לך אותו עדיין?" "בטח." "יופי! אני צריך אותו בחזרה..." הסתכלתי עליו במצח מכווץ והוא מיהר להסביר את עצמו. "כבר גיליתי של מי זה. אתמול מריה ראש־גדול באה לשאול אותי אם ראיתי את הספר. הוא שייך לאח שלה, המורה השאיל לו אותו לפני שיצאו לחופשה, ועכשיו הוא צריך להחזיר אותו. הם חיפשו אותו בכל מקום, כנראה חוליאן העביר את הספר לחבר, והחבר לחבר אחר ו... בקיצור, האחרון שהחזיק בו איבד אותו קרוב לבית שלי אבל התבייש לספר את זה לראש־גדול. זה כל הסיפור. מריה המסכנה כל כך דאגה שהבטחתי לה שאחזיר לה את הספר עוד היום. גמרת אותו?" "כן," חייכתי חיוך רחב בזמן שהרגשתי שהאבן שהיתה לי בבטן, ושהלכה איתי לכל מקום מאז קראתי את השם של זולל שעונים בפיסת הנייר ההיא, נעלמה בשנייה. "אהבתי אותו מאוד. חשבתי להשאיר אותו אצלי כדי לקרוא אותו שוב, אבל אם תלווה אותי הביתה אחזיר לך אותו מייד." "בסדר," גם הפורטוגזי חייך. "אם כל כך אהבת אותו אני אוכל להשיג לך אחד אחר, אתה רוצה?" שבוע לאחר מכן אבא שלי אמר לי שאעלה לטחנה אחרי בית־הספר כי שמע שמחכה לי שם משהו. "אבל תשמור עליהם טוב־טוב, כי פילו נתנה לי אותם וצריך להחזיר לה אותם." זה היה 'אי התעלומות', שני כרכים בכריכה מבד כחול עם ציורים משגעים, אבל משמעות ההתרגשות שבישרה צלליתו של הר געש פעיל, יחד עם הארשת הערמומית שעטו על פניהם כמה גברים שנראו מתקדמים אל עבר הסכנה במבוך הירוק שבג'ונגל, לא השתוותה לזו שעוררה בי תחושת אי הוודאות לגבי פּפּה הפורטוגזי, תחושה שאיפשרה לי להמשיך לחשוב על הכול, ובו־זמנית על שום דבר, וגם לראות את צידו הטוב ביותר, אם כי כבר לא חזרתי להגן עליו בקול רם כשפקיטו צחק עליו. גם לא כשהקרה וסנסרו חזרו, והגיעו המשאיות, שעזבו במפתיע כלעומת שבאו, מבלי למנוע מסלסטינו ראש־גדול, האח הבכור של חוליאן ומריה –שמעולם לא נכנס לבר של העקשן – לעלות להר עם אשתו באופן פתאומי, מה שהשלים את הסיפור על הספר שאבד ושנמצא. באותם הימים בפוּאֶנסַנטָה דה מַרטוֹס אף אחד כבר לא זכר את מותם התמוה של זולל שעונים ושל פילאטוס, אפילוג מחריד של עולם שנראָה שנעלם לנצח ולפתע חזר לחיים, באותה עִקשות של עצי זית ישנים שאי אפשר לעקור מבלי שישאירו באדמה שורש קטן שבמבט ראשון נראה זניח אבל יש בו היכולת להמשיך לצמוח וללבלב פעם אחר פעם מבלי להיכנע לעולם. אף אחד לא זכר חוץ מאבא שלי, שגם הוא לא היה מוכן להיכנע. "אני אומר לך שסנסרו הוא רגליטו," הוא נהג להגיד מדי לילה, מול פניה החתומות של אשתו שסירבה לקבל את טענתו, "והוא היה מי שטמן לנו את המלכודת באוגוסט, אך ורק הוא. אני ראיתי אותו וזיהיתי אותו בגלל הפוני, אני זוכר מצוין..." בנובמבר לעקשנות של אבא שלי כבר היתה משמעות אחרת ולכן אמא שלי כבר לא התווכחה איתו יותר. סנסרו מת, יחי סנסרו! ומאז השוד של ראש עיריית אַלקאוּדֶטֶה, שום דבר אחר לא היה חשוב. על ההר המשמעת לא היתה כמו במטה של הגווארדיה סיביל, המנהיגים תמיד צעדו לפני אנשיהם. לכן, ותוך כדי הצגת סייגים מסוימים, החברים של אבא שלי השתכנעו לאט־לאט שאולי הוא צודק, כי אם אליאס היה מי שרימה אותם בקיץ, אז אותו אליאס הוא זה שמאתגר אותם בפתח החורף. אני חששתי שבכל רגע מישהו יתהה מה היה תפקידו של הפורטוגזי בכל הסיפור, אבל יש שמות שהולכים לפני האנשים שנושאים אותם, והיוקרה של סנסרו הישן, של סנסרו האמיתי, שיחקה לצידו של פּפּה ונגד החששות שלי. אם לקח להם שמונה שנים לתפוס את סנסרו הראשון, לא יחסלו את השני כל כך מהר. המשאיות עזבו כלעומת שבאו, לאנשי ההר היה מספיק כסף כדי לעבור את החורף, הימים הלכו והפכו קצרים יותר, ועם שחר הקרח היה פורשׂ חומה שקופה ששמש הצהריים לא היתה מסוגלת להמיס. עד שהתמונה תתהפך, נשמר התיקו. כך זה היה וכך נראה שתמיד יהיה, כי העולם התבלגן ואף אחד לא ידע איך לאפס אותו. שנת 1947 הסתיימה באווירה של שלום טעון, שהתעצמה ככל שגילויי האלימות נדחו. שנת 1948 התחילה עם סיומה של חופשת חג המולד וסוף־סוף הייתי בן 10. ביום הולדתי אמא הכינה שוקולד חם עם פיקָטוסטֶס22 לכבוד החברים שלי שבאו לארוחת ארבע, ומכיוון שאבא שלי ואני חלקנו אותו שֵם, ביום של הקדוש23 שלנו חגגנו רק לאבא. מיגל נתן לי במתנה עפרונות צבעוניים, פקיטו סביבון, ואלפרדו, בנו של איסקיירדו – שהיה בן אחת־עשרה אבל אהב לשחק איתנו – אמר לי שאת המתנה יביא ביום אחר, אבל הוא לא הביא לי אותה אף פעם, ואבא אמר לי אחר כך שלא אקח את זה ללב, כי בבית שלו יש הרבה ילדים והם לא יכולים לקנות מתנות לחברים של כולם. פּפּה הפורטוגזי הגיע מאוחר, כשכבר עברנו לשחק בחצר עם הכדורגל החדש שלי, שלא היה מקצועי, אף פעם לא היו לנו כדורים מקצועיים, אבל באותה שנה הוא היה דומה מאוד כי המצולעים השחורים היו צבועים היטב על הגומי. פּפּה הביא לי שתי מתנות, את החכה הישנה שלו וגם ספר חדש, 'עשרים אלף מיל מתחת למים', עטוף באריזת מתנה. "קניתי אותו במרטוס, לפני כמה ימים," אמר לי, מרוצה מאוד מהחיבוק שנתתי לו מייד לאחר שפתחתי את החבילה וגיליתי תמנון ענקי זועם, את הצוללת נאוּטילוּס ואת רב־החובל שלה, נמו, חבר ותיק שלי. "אני חושב... בעצם אמרו לי שזה הספר הכי טוב שלו ומכיוון שזה שלך במתנה תוכל לשמור אותו אצלך ולחזור לקרוא אותו כמה שתרצה." "אבל בטח עדיין לא היה לו זמן לסיים את הספר הקודם שנתת לו!" אמר אבא שלי, שאז הופתע לגלות שטעה והניד את ראשו בצורה שלא כל כך הבנתי. באותו לילה, אחרי ארוחת הערב, הוא ביקש ממני שאצא איתו החוצה. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בתמימות כשאני מנסה להסתיר את העובדה שכבר ניחשתי ברגע שראיתי את אמא שלי יוצאת אחרינו בשקט. "לכאן," הוא אמר לי, תוך כדי שהצמיד אותי לקורת העץ שמול דלת הכניסה. "ועכשיו אל תזוז כדי שאני אמדוד אותך... טוב מאוד." עצמתי את העיניים עוד לפני שהוא הוציא את האולר, וכמו מדי שנה כשהגיע ה-14 בינואר, בזמן שלקח לו לחרוט חריץ על העץ אמרתי בלב בקצב מטורף את כל התפילות שהכרתי. אבל זה היה לשווא. אני ידעתי את זה וגם הוא ידע, ובכל זאת, כשהוא הרחיק אותי מהעמוד הוא פקח עיניים גדולות, בדיוק כפי שעשה שנה לפני כן, כאילו המרחק בין שני הסימנים האחרונים כל כך הדהים אותו שהוא איבד שליטה על עפעפיו. "תראה," הוא אמר, בחיוך שלא הצליח להפיג לגמרי את הדאגה שהוא חש מעצם היותו אבא שלי. "כמה גדלת, נינו!" אבל זה לא היה נכון. גדלתי מעט מאוד, תמיד גדלתי מעט מאוד, ועדיין הייתי נמוך, נמוך מאוד, צוציק, כמו שקראו לי החברים שלי ובני־הדודים מאלמריה. הסיפור נגמר שם באותו יום. שבוע שלם חיכה אבא שלי כדי להודיע באמצע הארוחה, בנימה מחויכת של סיפוק, אם כי גם עם רעד קל בקולו בשל העמדת הפנים, שהוא חשב עלי זה זמן רב והגיע למסקנה שאם אני כל כך אוהב לקרוא הדבר הכי טוב בשבילי זה ללמוד להקליד במכונת כתיבה. "כי אתה כשתגדל בטח לא תרצה להיות סתם שוטר בגווארדיה סיביל כמו אבא שלך, נכון? אתה כל כך פיקח שאם רק תדע להקליד במכונת כתיבה ותלמד עוד משהו משלים תוכל להתקבל לעבודה במשרד הנציגות, לפחות בתור התחלה." הוא הסתכל עלי מזווית העין ואני השתדלתי לעטות על פניי ארשת שמחה, אבל לא היה לי מושג מה להגיד. "מה קרה? בלעת את הלשון? נו, מה אתה חושב על הרעיון שלי?" "בסדר גמור, אבא," שלום למכוניות מירוץ, שלום לבית מבודד כמו הטחנה הישנה, שלום לתכסיסים של הגברים שגרים לבד ושלא מתחתנים אף פעם. "נראה לי רעיון מצוין." הוא חייך אלי וראיתי שהוא כל כך שמח עד שלא הצטערתי לרגע שהסכמתי להקריב את עצמי בכזאת קלות. "אני משוכנע שזה ישנה לך את החיים." הפעם הוא צדק, אבל הוא עוד לא ידע את זה. וגם אני לא. המשטרה הספרדית הפדרלית הכובע שחובשים אנשי הגווארדיה סיביל כינוי לאוטובוס בין־עירוני במחוז אנדלוסיה. פירושו בספרדית: תרנגולת הודו קוּרוּ – בספרדית בניב מקומי פירושו מתוק, חמוד סנסרו: כינוי של לוחם גרילה אגדי אנטי־פרנקיסטי. הפירוש המילולי הוא פעמון פרה השם הינו צירוף של המילים: טורה דה פדרו חיל כינוי לתנועת גרילה ספרדית אנטי־פרנקיסטית כינוי לרפובליקנים בתקופת מלחמת האזרחים חבר במפלגת הפָלַנחֶה הלאומנית, מפלגת השלטון בתקופת הדיקטטורה של פרנקו (1975-1939) שיר ספרדי עממי. בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים היה מזוהה עם סנסרו ואנשיו הכוונה לרפובליקה הספרדית השנייה (1939-1931), משטר שהגיע לקיצו עם סיום מלחמת האזרחים וניצחונו של הגנרל פרנקו, דיקטטור ששלט בספרד עד מותו ב-1975. גיבור סדרת ספרי הרפתקאות לילדים מאת הסופר פֵדֵריקוֹ טרוּחיליו, שחי ביער בדומה לטרזן, שיצאו לאור בספרד במחצית הראשונה של המאה ה-20 נזיד בשר, תבשיל ספרדי טיפוסי. בעקבותיו פרצה מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) גוף משטרתי שהיה קיים בתקופת הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. השם הרשמי היה: בריגדה לחקר חברתי כינוי לכוח צבאי שתמך בסתר במרד הגנרלים במלחמת האזרחים בספרד כוח צבאי שתמך במרד הגנרלים במלחמת האזרחים בספרד הכינוי נגזר מדמותו של פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי. בעקבות מעורבותו בצליבתו של ישו, בתרבות הנוצרית שמו מסמל מישהו שמעורב במעשה לא צודק ומתנער מאחריותו. לחם מטוגן שבספרד בכלל ובאזור אנדלוסיה בפרט נהוג להגיש לצד שוקולד חם. על פי הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית ימות השנה מוקדשים לזכרו של קדוש או קדושה בהתאם ליום שבו נפטרו