הקיסרית

1

אימה של אליזבת, מבוהלת ונרגזת, סוּפה של חצאיות ושְנאפּס, חלפה כרוח סערה בבית והקימה רעש שהיה יכול לעורר מתים.

"סיסי!"

אליזבת שנאה את הכינוי, ואימא שלה ידעה את זה. הוא התאים לילדה – וככה אימה גם התייחסה אליה.

"סיסי, איפה את?" הקול של אימה נשמע קרוב יותר.

אליזבת התחבאה מאחורי וילון ארוך מתקרה עד רצפה וכחול כמו שמיים. הווילון תאם את הכחול העמוק של כורסאות הקטיפה בסלון שבו התחבאה, והן תאמו את הצבע החם של רצפת עץ האגוז, שתאמה את טעמה העשיר של האם. גם שאר הבית היה כזה: מעברים מקושתים ופתחים בצבע תכלת, כיסויי מיטה בגוון של אבני ספיר, רצפות עץ מכוסות שטיחים, והכול מעוטר בפרחים או שזור בצמחים מטפסים.

שפּאץ, אחותה בת השמונה של אליזבת, התגנבה אל מאחורי הווילון ונעמדה לצידה כשותפה לדבר עבירה. אליזבת נענעה את גבותיה אל אחותה הקטנה, פעורת העיניים, והצמידה אצבע אל שפתיה. אבל שפאץ לא הייתה צריכה שיגידו לה לשתוק. היא כבר הכירה היטב את משחק הבואו־נתחבא־מאימא. כולם הכירו. אם כי הלנה נעשתה רצינית בזמן האחרון וחדלה לשחק בו.

למחשבה על הלנה נעצמו עיניה של אליזבת מעצמן. אתמול גערה בה אחותה ואמרה לה שהיא צריכה להתבגר. "את נשמעת כמו המחנך שלנו," ענתה אליזבת, שלא הצליחה לכבוש את אכזבתה. ועכשיו הלנה הענישה אותה בהתעלמות מוחלטת ממנה במשך יותר מחצי יום.

"סי־סי!" צעקה האם שוב, מבטאת כל הברה של שמה בנפרד כאילו זה מה שיוציא אותה ממחבואה.

אליזבת ידעה שאימה רוצה לעשות משהו בשערותיה. היא יכלה לדמיין איך ייראו השעתיים הבאות בחייה: שבי בשקט, סיסי! אל תתנועעי בעצבנות, סיסי! תאפשרי לנו למשוך את הראש שלך לכל הכיוונים ולדקור אותך בסיכות, סיסי! גם כשניסתה למלא את רצונה של אימה, זה מעולם לא הספיק. כל נשימה התפרשה כתנועה עצבנית. כל העוויה מקרית – כקובלנה. בפעם האחרונה שדוכס בא לדבר על אירוסים, אליזבת השתדלה – ממש השתדלה – ולמרות זאת זה נגמר שוב באותה צורה: אימה כועסת והדוכס מסתלק.

לכן היום היא העדיפה להסתתר.

אליזבת חיככה את אגודלה באריג העבה והקטיפתי של הווילון. משב רוח קליל חדר מהחלון הפתוח שמאחוריה ודגדג את עורפה. שלוש האחיות יצאו מבעד לחלון הזה פעם אחר פעם, במשחקי מחבואים ובכל פעם שהיו צריכות להימלט במהירות. אם כי היא הניחה שהלנה כבר לא תשפיל את עצמה בטיפוס על הסורג ובירידה לדשא אחרי שאיבדה את חוש ההרפתקנות שלה, עכשיו שהיא אמורה להתחתן עם הקיסר.

וזה גרוע אפילו יותר, הבינה אליזבת, כי הלנה לא רק תהיה שקולה ומיושבת אלא גם רחוקה מכאן. כי נישואים עם הקיסר פירושם שתעבור לגור בווינה ותשאיר את אליזבת מאחור עם...

"איפה את?" שאלתה של האם לוותה בנהמת תסכול, חייתית כמעט ומבהילה כל כך, קרובה כל כך, שאליזבת התחלחלה ושפאץ הניחה את כף ידה על פיה להחניק צחקוק. אימה הצליחה להיכנס לחדר בלי שהן ישמעו – הישג רציני בהתחשב בצעדיה הכבדים בדרך כלל.

אליזבת התעשתה וקרצה לאחותה.

"למען השם, סיסי. הדוכס עומד להגיע בכל רגע!"

הדוכס. התקווה הגדולה של האם לעתידה של אליזבת והאדם הכי שחצן עלי אדמות. אימה קיוותה שהוא יציע נישואים היום. אליזבת קיוותה שהוא ייפול מסוסו בדרך.

צעדים חפוזים נוספים נשמעו בחדר. זאת משרתת, בלי ספק. הלנה כבר לא תשפיל את עצמה בהיחפזות.

"היא אפילו לא לבושה? זה לא ייתכן!" אמרה האם.

אליזבת גלגלה את עיניה. בכל רגע היה הגזמה. הדוכס עתיד להגיע רק בעוד כמה שעות. היא חייכה אל שפאץ והרימה גבה. אף אחת מהן לא הייתה לבושה אפילו בקירוב – שתיהן היו בכותנות לילה לבנות, יחפות, שערן הפרוע טרם הוברש.

האחיות המעוּדדות העזו להציץ מצד הווילון. המשרתת החזיקה את השמלה שאליזבת הייתה אמורה ללבוש – שמלת וולאנים מפוארת, מקושטת בסרטים ונוקשה מעמילן כל כך, שיכלה לעמוד בכוחות עצמה. ואולי זאת התשובה לצרות של היום: השמלה תוכל להיפגש עם הדוכס במקום אליזבת. ספק אם הוא יבחין שאין בתוכה אישה אמיתית. למעשה, אולי הוא יחשוב שזה שיפור.

הן צפו באימן לופתת בדרמטיות את צידה ונשענת בכל כובד משקלה על המשרתת המסכנה והמנוצלת, שהתאמצה להחזיק אותה ואת השמלה העומדת בכוחות עצמה.

למרות עצבנותה, האם נראתה נפלא כתמיד בשמלה בגוון ירוק עשיר עם מחשוף עמוק ושרוולים תפוחים. ענק פרחוני מרהיב משך את העין אל צווארה העדין ואל מבנה העצמות המושלם שלה. שערותיה של האם היו בצבע דבש ותווי פניה אלגנטיים, ניגוד גמור לקווצות השיער הכהות ולפנים השובבות של אליזבת ושל שפאץ. הלנה, לעומתן, ירשה את הגוונים הזהובים של אימה ואת תנועותיה החינניות, ועכשיו גם אימצה לעצמה את גינוניה.

אליזבת ושפאץ חששו שאימן עשויה להסתובב בכל רגע ולתפוס אותן, ונסוגו חזרה אל מאחורי הווילון. לאחר ששתי הנשים המבוגרות עברו לשוחח בחדר אחר, פנתה אליזבת אל שפאץ ואחזה בצידה בחיקוי מוגזם של אימה. "אני מדממת למוות בתוכי, והכול בגלל הילדה הזאת! תביאו לי שנאפס!"

שפאץ צחקקה וחסמה את פיה בכף ידה.

הן עדיין יכלו לשמוע את הקול הצורם של אימן, רחוק יותר עכשיו ומכוון אל הלנה, שלרוע מזלה בחרה ברגע זה לצאת מחדרה אל המסדרון. "אני לא מוכנה שהכול ישתבש – לא שוב, לא ברגע האחרון."

אבל זאת הייתה הבעיה: הדוכס טעה מהרגע הראשון, חיזוריו לא היו רצויים עוד לפני שנכנס אל הבית. אליזבת אמרה את זה בצורה הכי ברורה ומנומסת שאפשר, אבל זה לא שינה דבר, נראה שאף אחד לא הקשיב לה.

שפאץ הביטה בסקרנות באחותה הגדולה. "אימא אומרת שהוא רוצה להציע לך נישואים."

"טוב, הוא יכול להציע כמה שהוא רוצה," ענתה אליזבת וקירבה את ראשה אליה, כחורשת מזימות. "אבל אני לא רוצה אותו."

היא חייכה במרירות ופרעה את שערותיה החומות הסבוכות של אחותה. שפאץ דמתה מאוד לאליזבת כשהייתה בגילה: אותם אף נשרי, עור חיוור, לחיים ורודות ממעשי משובה. רק העיניים היו שונות: לעיניה של אליזבת היה צבע מופלא, משהו בין כחול לירוק. לעיניה של שפאץ היה צבע חום כהה של קרקעית יער אחרי הגשם.

"למה לא?"

אליזבת נעצה אצבע באחותה ולחשה בחלחלה מדומה, "ראית איך הוא מתלבש?"

בפגישתם הראשונה, שהתקיימה בארוחת ערב מביכה מאוד, הדוכס לבש צווארון רב־שכבתי ששיווה לו מראה של תרנגול הודו. וכאילו לא די בכך, הוא לא הפסיק לדבר על עצמו במשך כל הארוחה והניח את ידו ברכושנות על הברך של אליזבת מתחת לשולחן. אבל את החלק הזה שפאץ לא הייתה צריכה לדעת. עדיף שהתלבושת תהיה הדבר שהדוכסית הצעירה ביותר תזכור.

שפאץ גלגלה את עיניה כשהוזכר הצווארון.

ואז הסיטה אליזבת קווצת שיער סוררת מפניה של אחותה ואמרה בנימה רצינית יותר, "אני לא אוהבת אותו, ואני רוצה לקבל את ההחלטות שלי בעצמי."

שפאץ הנהנה בפנים רציניות, אבל לפני שהספיקה לשאול שאלה נוספת חדר מבעד לחלון הפתוח שמאחוריהן הרעש המוכר של גלגלי מרכבה הכותשים את החצץ של שביל הגישה. אליזבת המופתעת הרימה את גבותיה. היא חשבה שהקינות של אימה על כל רגע הן סתם הגזמה. כמו תמיד. אבל הדוכס באמת הגיע – וירד עכשיו מהמרכבה. אליזבת ראתה הבזקים ממנו מבעד לעצים שחצצו בין החלון לשביל הגישה. אהוב ליבה, כביכול: עורו חיוור, שפמו מסולסל, על פניו הבעה של שביעות רצון עצמית שנראתה מגוחכת אצל אדם החבוש בכובע עטור הנוצות הגדול ביותר שאליזבת ראתה מעודה. היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעלם מעבר לפינת הבית.

אליזבת פנתה מהחלון, חפנה את פניה של אחותה הקטנה בכפות ידיה ורכנה להביט ישר בעיניה הסקרניות. "אני רוצה גבר שישובב את נפשי. את מבינה?"

שפאץ הנהנה ולאחר מכן הנידה את ראשה וצחקקה.

"אני ארצה את זה גם בשבילך – באחד הימים." אליזבת נשקה לאחותה על המצח. עורה של שפאץ היה יבש וריחני מהדבש ומהתה שהכילו הסבונים שלהן.

"סיסי!" קולה של האם שוב היה קרוב. קרוב מדי.

ולכן, לפני שהאם תצליח למצוא אותה ולהצעידה אל גורלה המר, אליזבת הרימה את חצאיתה, עלתה על אדן החלון וקפצה לדשא הקריר מהטל.

לפני שחמקה אל מעבר לפינת הבית שמעה את אימה צורחת שוב, "איפה היא?"

ושפאץ, שפאץ היקרה והמתוקה, ענתה לה בכל הרצינות: "היא רוצה גבר שישובב את נפשה."

כן, אחות קטנה. לאליזבת תהיה אהבה גדולה או שום גבר. זה הקו האדום שקבעה לעצמה, והיא לא תעבור אותו.