הקנטוס של היפריון 4: עליית אנדימיון

"האפיפיור מת! יחי האפיפיור!"

הקריאה הדהדה ברחבי חצר סאן דמאסו בוותיקן וסביבה, שם נמצאה זה עתה גופתו של האפיפיור יוליוס XIV במגוריו האפיפיוריים. האב הקדוש נפטר בשנתו. בתוך דקות התפשטה הידיעה באוסף הבניינים הלא-תואמים שעדיין כונו ארמון הוותיקן, והתקדמה דרך מדינת הוותיקן במהירות של שרפה חשמלית בסביבת חמצן טהור. השמועה על מותו של האפיפיור בערה דרך בנייני משרדי הוותיקן, זינקה דרך שער סט' אן ההומה לארמון האפוסטולי ולארמון הממשלה השכן, מצאה אוזניים קשובות בין המאמינים באולם התפילה של הבזיליקה של פטרוס הקדוש עד שהארכיבישוף שאמר את המיסה פנה להסתכל אל מעבר לכתפו ברחש-לחש חסר התקדים של קהילתו. אז יצא מהבזיליקה ביחד עם המתפללים העוזבים אל תוך ההמון הגדול יותר בכיכר פטרוס הקדוש, שם קיבלו שמונים עד מאה אלף תיירים ומבקרים נושאי תפקידים בפקס את השמועה כמסה קריטית של פלוטוניום הקורסת בחבטה לביקוע מלא.

מרגע שיצאו את השער הראשי לכלי הרכב בקשת הפעמונים, האיצו החדשות למהירותם של אלקטרונים, זינקו למהירות האור ולבסוף זינקו מכוכב הלכת פאסם והלאה במהירויות הינע-הוקינג העולות אלפי מונים על מהירות האור. קרוב יותר, ממש מאחורי קירותיו העתיקים של הוותיקן, צלצלו טלפונים וקומלוגים בכל רחבי קסטל סנט'אנג'לו המגושם והמיוזע, שבו היו משרדי המשרד הקדוש של האינקוויזיציה קבורים עמוק בהר האבן שנבנה במקור כדי לשמש כמאוזולאום של אדריאנוס. כל אותו בוקר נשמע קול שקשוק חרוזים ורחש גלימות מעומלנות כאשר נושאי משרות בוותיקן מיהרו בחזרה למשרדיהם כדי להשגיח על קווי הרשת המוצפנים שלהם ולהמתין למזכרים מלמעלה. קישורונים אישיים צלצלו, דנדנו ורטטו במדיהם ובשתליהם של אלפים מאנשי המִנהל, המפקדים הצבאיים, הפוליטיקאים ופקידי המרקנטילוס של הפקס. בתוך שלושים דקות מגילוי גופתו חסרת החיים של האפיפיור, התכווננו ארגוני חדשות סביב העולם של פאסם אל הסיפור: הם הכינו את מצלמות ההולו הרובוטיות שלהם, קיוונו את כל מעטפת לווייני התמסורת התוך-מערכתיים, שלחו את כתביהם האנושיים הטובים ביותר למשרד העיתונות של הוותיקן, וחיכו. בחברה בין כוכבית שבה הכנסייה הייתה שליטה כמעט מוחלטת, חיכו החדשות לא רק לאימות לא תלוי אלא גם להיתר רשמי כדי להתקיים.

שעתיים ועשר דקות לאחר גילוי גופתו של האפיפיור יוליוס XIV אישרה הכנסייה את מותו בהודעה שיצאה ממשרדו של מזכיר המדינה של הוותיקן, החשמן לורדוסמי. בתוך שניות שודרו ההודעות המוקלטות בקרן צרה לכל רדיו והולוויזיה בעולם הסואן של פאסם. כוכב הלכת של פאסם על אוכלוסייתו בת מיליארד וחצי הנפשות – נוצרים שנולדו מחדש הנושאים את צורת הצלב, רובם מועסקים על-ידי הוותיקן או הביורוקרטיה האזרחית, הצבאית או המסחרית העצומה של מדינת הפקס – עצר והקשיב בהתעניינות-מה. עוד לפני ההודעה הרשמית עזבו תריסר מספינות הכוכבים החדשות מסדרת מלאך-עליון את בסיסיהן המסלוליים והועתקו אל מעבר לכדור האנושי הקטן שבזרוע הגלקסיה, ההינע הכמעט-מיידי שלהן הורג את צוותן מיד אבל נושא את הודעתן על מותו של האפיפיור בבטחה במחשבים ובממסרים מוצפנים לשישים וכמה עולמות הארכי-בישופות ומערכות הכוכבים החשובות. ספינות הבלדרות הללו מדגם מלאך-עליון יישאו כמה מהחשמנים המצביעים בחזרה אל פאסם בזמן לבחירות, אבל מרבית האלקטורים יעדיפו להישאר בעולם הבית שלהם – להימנע ממוות למרות התחייה המובטחת – ולשלוח במקומם את לוחיות ההולו המוצפנות והאינטראקטיביות שלהם ובהן האֶלִיגוֹ שלהם לאפיפיור הבא.

עוד שמונים וחמש ספינות פקס מסדרת הוקינג, רובן ספינות אבוקה בתאוצה גבוהה, התכוננו לסבוב למהירויות יחסותיות ולתצורות קפיצה, כשזמן המסע שלהן עתיד להימדד בימים עד חודשים, וחוב הזמן היחסותי שלהן נע בין שבועות לשנים. ספינות אלו ימתינו בחלל פאסם חמישה עשר עד עשרים הימים התקניים עד בחירת האפיפיור החדש ואז יביאו את הבשורה אל 130 וכמה מערכות הפקס המשמעותיות פחות שבהן שירתו הארכי-בישופים עוד מיליארדי מאמינים. עולמות הארכי-בישופות הללו, בתורם, יידרשו לשלוח את בשורת מותו של האפיפיור, תחייתו ובחירתו מחדש למערכות הפחותות, לעולמות הרחוקים, ולשלל המושבות שבשוליים. צי אחרון של יותר ממאתיים חלליות בלדריות לא מאוישות הוצא מאחסון בבסיס האסטרואידי הפקסי העצום במערכת פאסם, שבבי המידע שלהן ממתינים רק להודעה הרשמית על לידתו מחדש ועל בחירתו מחדש של האפיפיור יוליוס לפני שיאיצו למרחב הוקינג כדי לשאת את הבשורות לחלקים של צי הפקס העסוקים בפטרול או בקרב עם המנושלים לאורך כדור המגננה המכונה החומה הגדולה הרחק מעבר לגבולותיו של מרחב הפקס.

האפיפיור יוליוס מת שמונה פעמים קודם לכן. לבו היה חלש והוא לא התיר כל תיקון בו – לא בניתוח ולא בנאנופלסטיקה. הוא טען שאפיפיור צריך לחיות את תוחלת חייו הטבעית, ושעם מותו צריך להיבחר אפיפיור חדש. העובדה שאותו אפיפיור נבחר מחדש שמונה פעמים לא הניאה אותו מדעתו. אפילו כעת, כשגופתו של האפיפיור יוליוס הוכנה לערב הרשמי של המעבר על פני הארון לפני שתינשא לקפלת התחייה הפרטית שמאחורי פטרוס הקדוש, עסקו החשמנים ותחליפיהם בהכנות לבחירות.

הקפלה הסיסטינית נסגרה לתיירים והוכנה להצבעה שתתרחש בתוך פחות משלושה שבועות. תאים עתיקים ומחופים הובאו בשביל שמונים ושלושה החשמנים שינכחו בגופם, ומטולים הולוגרפיים וחיבורים אינטראקטיביים למישור המידע הוצבו בשביל החשמנים שיצביעו באמצעות בא-כוח. השולחן בשביל המפקחים הוצב לפני המזבח הגבוה של הקפלה. כרטיסים קטנים, מחטים, חוט, כלי קיבול, צלחת, בדי פשתן וחפצים אחרים הונחו בקפדנות על שולחן המפקחים וכוסו ביריעת פשתן גדולה יותר. השולחן בשביל האינפירמרי והבוחנים הוצב בצדו האחד של המזבח. הדלתות הראשיות של הקפלה הסיסטינית נסגרו, הוברחו ונחתמו. אנשי קומנדו מהמשמר השוויצי בשריון קרב מלא ובנשקי אנרגיה חדישים תפסו את מקומם מחוץ לדלתות הקפלה ובשערים העמידים לפיצוץ של אגף התחייה האפיפיורי של פטרוס הקדוש.

על-פי כללי הטקס הקדומים, נקבעו הבחירות לעוד לא פחות מחמישה עשר ימים ולא יותר מעשרים. החשמנים שקבעו את משכנם בפאסם או במרחק מסע בעל חוב זמן של עד שלושה שבועות ביטלו את סדר יומם הרגיל והתכוננו להסתגרות. כל השאר היה מוכן.

יש שמֵנים הנושאים את משקלם כחולשה, כאות לפינוק עצמי ולעצלות. אחרים סופגים מסה במלכותיות, כסימן חיצוני לעוצמתם הגדלה. סימון אוגוסטינו החשמן לורדוסמי היה מהסוג השני. לורדוסמי גדל הממדים, הר שָני של ממש בגלימות החשמן הרשמיות שלו, נראה כאדם בשנות החמישים המאוחרות שלו, תקני במשך יותר משתי מאות שנים של חיים פעילים ותחייה מוצלחת. עתיר פימות, קירח למדי ונוטה לדבר בנהמת באס שקטה שיכלה לעלות לשאגת-אלוהים המסוגלת למלא את הבזיליקה של פטרוס הקדוש ללא שימוש במערכת הרמקולים, המשיך לורדוסמי להיות סמל הבריאות והחיוניות בוותיקן. רבים במעגלים הפנימיים של היררכיית הכנסיה ייחסו ללורדוסמי – שהיה אז פקיד זוטר וצעיר במכונה הדיפלומטית של הוותיקן – את הדרכתו של האב לנאר הויט, עולה הרגל לשעבר, המיוסר ורדוף הכאב, להיפריון, למציאת הסוד שאילף את צורת הצלב לכדי אמצעי לתחייה. הם ייחסו לו, לא פחות מאשר לאפיפיור המנוח לא מכבר, את החזרת הכנסייה מסף ההכחדה.

תהא אשר תהא האמת באגדה הזו, לורדוסמי היה במעמד מצוין ביום זה, הראשון לאחר מותו התשיעי של האב הקדוש בתפקידו וחמישה ימים לפני תחייתו של הוד קדושתו. כחשמן-מזכיר המדינה, נשיא הוועדה המפקחת על שתים עשרה הקהילות הקדושות, וראש הסוכנות מעוררת היראה והבלתי מובנת ביותר מבין אלו – הקהילה הקדושה לדוקטרינת האמונה, הידועה כעת שוב באופן רשמי, לאחר תקופת מעבר של יותר מאלף שנה, כמשרד הקדוש של האינקוויזיציה האוניברסלית – היה לורדוסמי בן האנוש רב העוצמה ביותר בקורייה. ברגע זה, כשהוד קדושתו, האפיפיור יוליוס XIV מוצג בבזיליקה של פטרוס הקדוש, גופתו ממתינה לסילוקה לאגף התחייה מיד עם השקיעה, ניתן לומר כי סימון אוגוסטינו החשמן לורדוסמי היה בן האנוש רב העוצמה ביותר בגלקסיה.

עובדה, שבאותו בוקר לא נעלמה מעיניו של החשמן.

"הם כבר פה, לוקאס?" הוא נהם אל האיש שהיה עוזרו ומשרתו זה יותר ממאתיים שנים עמוסות. מונסניור לוקאס אודי היה רזה, גרמי, זקן למראה ומביע דחיפות בתנועותיו בה במידה שהחשמן לורדוסמי היה עצום, בשרני, חסר גיל ונרפה. תוארו המלא של אודי כתת-מזכיר המדינה של הוותיקן היה ממלא מקום ומזכיר הצפנים, אבל לרוב הוא נודע כממלא המקום. "צופן" עשוי היה להיות כינוי הולם באותה מידה למנהלן הבנדיקטיני הגבוה והזוויתי, מכיוון שבמהלך עשרים ושניים עשורים של שירות חלק שהעניק לאדונו, לא הכיר איש – אפילו לא לורדוסמי עצמו – את דעותיו או רגשותיו הפרטיים של האיש. האב לוקאס אודי היה יד ימינו החזקה של לורדוסמי זמן כה רב שהשר-החשמן חדל מזמן לחשוב עליו כעל כל דבר פרט לשלוחה של רצונו שלו.

"בדיוק הושיבו אותם בחדר ההמתנה הפנימי ביותר", ענה מונסניור אודי.

החשמן לורדוסמי הנהן. יותר מאלף שנים – זמן רב לפני ההיג'רה שבה נמלטה האנושות מהארץ הגוועת והתיישבה בכוכבים – נהג הוותיקן לערוך פגישות חשובות בחדרי ההמתנה של הפקידים החשובים ולא במשרדיהם הפרטיים. חדר ההמתנה הפנימי ביותר של שר החוץ חשמן לורדוסמי היה קטן – לא יותר מחמישה מטרים רבועים – וחסר עיטורים פרט לשולחן שיש עגול ללא יחידות תקשורת מובנות, חלון יחיד שאילולא קוטב עד אטימות, היה משקיף החוצה אל אכסדרה חיצונית מצופת פרסקו מרהיב, ושני ציורים מאת הגאון בן המאה העשרים ושלוש קארו-טאן – הראשון מציג את ייסורי ישוע בגת-שמנים, האחר מציג את האפיפיור יוליוס (בזהותו הטרום-אפיפיורית כאב לנאר הויט) מקבל את צורת הצלב הראשונה ממלאך-עליון רב עוצמה אך בעל מראה אנדרוגינוסי, בעוד השטן (בדמות השרייק) מביט בחוסר אונים.

ארבעת האנשים בחדר ההמתנה – שלושה גברים ואישה – ייצגו את מועצת המנהלים של הליגה הפאן-קפיטליסטית של ארגוני הסחר הקתוליים העצמאיים שמעבר לכוכבים, הידועה יותר כפקס מרקנטילוס. שניים מהגברים היו עשויים להיות אב ובנו. מ' הלוויג ארון ומ' קנת היי-מודהינו היו דומים מחליפות השכמייה שלהם, דרך תספורותיהם היקרות והשמרניות, תווי הצפון-אירו של ארץ הישנה הביו-מפוסלים בהצנעה שלהם, ועד לסיכות האדומות המוצנעות עוד יותר המראות על חברותם במסדר הצבאי הריבוני של בית החולים של יוחנן הקדוש של ירושלים, של רודוס ושל מלטה – המסדר הידוע בציבור בשם אבירי מלטה. האיש השלישי היה ממוצא אסיאני ולבש גלימת כותנה פשוטה. שמו היה קנזו איסוזאקי וביום זה הוא היה – אחרי סימון אוגוסטינו החשמן לורדוסמי – ככל הנראה האדם השני בעוצמתו בפקס. הנציגה האחרונה של הפקס מרקנטילוס הייתה אישה בשנות החמישים התקניות לחייה בחליפת עבודה זולה מסיב פלסטי סרוק, שערה קצוץ בחוסר תשומת לב ופניה מכורכמים. הייתה זו מ' אנה פֶּלי קוֹניאָני, שנאמר עליה כי היא יורשתו המיועדת של איסוזאקי, ושעל-פי שמועות רבות שנים הייתה אמורה להיות מאהבתה של הארכיבישופית מרנסנס וקטור.

הארבעה קמו וקדו קידה קלה כאשר החשמן לורדוסמי נכנס ותפס את מקומו ליד השולחן. מונסניור לוקאס אודי היה הצופה היחיד ועמד רחוק מהשולחן, ידיו הגרמיות שלובות בחזית גלימתו, עיניו המעונות של ישוע בגת-שמנים של קארו-טאן מציצות מעבר לכתפו המכוסה בגלימה שחורה אל האספה הקטנה.

מ' ארון והיי מודהינו התקדמו כדי לכרוע ולנשק את טבעת הספיר המוטה של החשמן, אבל לורדוסמי פטר בהינף יד כל רשמיות נוספת לפני שקנזו איסוזאקי והאישה יכלו לגשת. לאחר שארבעת נציגי הפקס מרקנטילוס התיישבו שוב, אמר החשמן, "כולנו ידידים ותיקים. אתם יודעים שכל עוד אני מייצג את הכס הקדוש בדיון זה בהיעדרותו הזמנית של האב הקדוש, יישארו כל הדברים שיידונו היום בין קירות אלה". לורדוסמי חייך. "והקירות האלה, ידידיי, הם המאובטחים והחסינים ביותר מפני ציתות בפקס".

ארון והיי-מודהינו חייכו חיוך קפוץ שפתיים. הבעת פניו הנעימה של מ' איסוזאקי לא השתנתה. ההבעה הזעופה על פניה של מ' אנה פלי קוניאני העמיקה. "הוד קדושתך", אמרה. "היוּתר לי לדבר בחופשיות?"

לורדוסמי הושיט כף יד בשרנית. מעולם לא סמך על אנשים שביקשו לדבר בחופשיות, שנשבעו לדבר בגילוי לב או שהשתמשו בביטוי "בכנות". הוא אמר, "כמובן, ידידתי היקרה. אני מצטער שהנסיבות המעיקות של היום מתירות לנו זמן כה מועט".

אנה פלי קוניאני הנהנה הנהון קצר. היא הבינה את ההוראה לדבר בקיצור. "הוד קדושתך", אמרה, "ביקשנו את הריאיון הזה כדי שנוכל לדבר איתך לא רק כחברים נאמנים בליגה הפאן-קפיטליסטית של הוד קדושתו, אלא גם כידידים של הכס הקדוש ושלך".

לורדוסמי הנהן בחביבות. שפתיו הצרות בין פימותיו התעקלו בחיוך קל. "כמובן".

מ' הלוויג ארון כחכח בגרונו. "הוד מעלתך, למרקנטילוס יש עניין מובן בבחירתו המתקרבת של האפיפיור".

החשמן המתין.

"מטרתנו היום", המשיך מ' היי-מודהינו, "היא להבטיח להוד קדושתך – הן כמזכיר המדינה והן כמועמד פוטנציאלי לאפיפיורות – שהליגה תמשיך לבצע את מדיניות הוותיקן לאחר הבחירות המתקרבות בנאמנות מוחלטת".

חשמן לורדוסמי הנהן הנהון כמעט לא מורגש. הוא הבין בשלמות. באופן כלשהו, הפקס מרקנטילוס – רשת המודיעין של איסוזאקי – הריחו התקוממות אפשרית בהיררכיה של הוותיקן. באופן כלשהו, הם קלטו לחישה שקטה ביותר בחדרים אטומים ללחישות כמו זה: שהגיעה העת להחליף את האפיפיור יוליוס בראש כנסייה חדש. ואיסוזאקי ידע שסימון אוגוסטינו לורדוסמי יהיה האדם הזה.

"בתקופת ביניים עצובה זו", המשיכה מ' קוניאני, "חשנו כי זו חובתנו להציע את אישורנו הפרטי כמו גם הפומבי כי הליגה תמשיך לשרת את האינטרסים של הכס הקדוש ושל הכנסייה האם הקדושה, בדיוק כפי שעשתה יותר משתי מאות שנים תקניות".

החשמן לורדוסמי הנהן שוב והמתין אבל ארבעת מנהיגי המרקנטילוס לא הוסיפו דבר. לרגע הוא התיר לעצמו להעלות השערות מדוע הגיע איסוזאקי בעצמו. לראות את התגובות שלי במקום לסמוך על דיווחי הכפופים לו, הוא חשב. הזקן סומך על חושיו ועל תובנותיו יותר מעל כל אדם או כל דבר אחר. הוא הניח לרגע נוסף של שתיקה להימתח לפני שדיבר. "ידידיי", נהם לבסוף, "אינכם יכולים לדעת כמה זה מחמם את לבי כשארבעה אנשים כה עסוקים וחשובים מבקרים את הכומר העלוב הזה בזמן זה של צערנו המשותף".

איסוזאקי וקוניאני נותרו חסרי הבעה, אדישים כגז האָרגוֹן, אבל החשמן יכול לראות את נצנוץ הציפייה המוסתר בקושי בעיניהם של שני אנשי המרקנטילוס האחרים. אם לורדוסמי יקבל את תמיכתם בנקודה זו בברכה, באופן מרומז ככל שיהיה, זה יציב את המרקנטילוס ברמה שווה עם קושרי הוותיקן – יהפוך את המרקנטילוס לקושר רצוי ושווה מעמד הלכה למעשה לאפיפיור הבא.

לורדוסמי רכן קרוב לשולחן. החשמן הבחין שמ' קנזו איסוזאקי לא מצמץ כלל במהלך חילופי הדברים. "ידידיי", המשיך, "כנוצרים נולדים-מחדש טובים" – הוא הנהן לעבר מ' ארון והיי-מודהינו – "וכאבירים הוספיטליירים, אתם מכירים ללא ספק את ההליך לבחירת האפיפיור הבא שלנו. אבל הניחו לי לרענן את זיכרונכם. מרגע שהחשמנים ועמיתיהם האינטראקטיביים ייאספו וייאטמו בקפלה הסיסטינית, יהיו שלוש דרכים שבהן נוכל לבחור אפיפיור – בהכרזה, בהאצלה או בבחינה. בהכרזה, כל החשמנים האלקטורים מונעים על-ידי רוח הקודש להכריז על אדם אחד כראש הבישופים. כל אחד מאיתנו קורא אֶלִיגוֹ – 'אני בוחר' – ואת שם האדם שבחרנו פה אחד. בהאצלה, אנחנו בוחרים כמה מבינינו – נאמר, שנים עשר חשמנים – לבחור בעבור כולנו. בבחינה, החשמנים האלקטורים מצביעים באופן חשאי עד שמועמד מקבל רוב של שני שלישים ועוד אחד. אז האפיפיור החדש נבחר והמיליארדים המצפים רואים את הסְפוּמָטָה – ענני העשן הלבן – שמשמעותם שלמשפחת הכנסייה שוב יש אב קדוש".

ארבעת נציגי הפקס מרקנטילוס ישבו בשקט. כל אחד מהם היה מודע היטב להליך בחירת אפיפיור – לא רק למנגנונים המיושנים, כמובן, אלא גם לפוליטיקה, ללחצים, לעסקאות, לרמייה ואף לסחיטה של ממש שהתלוו תכופות לתהליך במהלך המאות. והם החלו להבין למה הדגיש החשמן לורדוסמי כעת את המובן מאליו.

"בתשע הבחירות הקודמות", המשיך החשמן העצום, קולו נהמה כבדה, "נבחר האפיפיור בהכרזה... על-ידי ההתערבות הישירה של רוח הקודש". לורדוסמי עצר רגע ארוך ורב משמעות. מאחוריו, ניצב מונסניור אודי והביט, חסר ניע כישוע המצויר שמאחוריו, לא ממצמץ כקנזו איסוזאקי.

"אין לי כל סיבה להאמין", המשיך לורדוסמי לבסוף, "שבחירות אלו תהיינה שונות".

מנהלי הפקס מרקנטילוס לא זזו. לבסוף, החווה מ' איסוזאקי בראשו קידה זעירה. המסר נשמע והובן. לא תהיה חתירה תחת הכס בתוך חומות הוותיקן. ואם תהיה, היא תהיה לחלוטין בידיו של לורדוסמי ולא יהיה לו צורך בתמיכת הפקס מרקנטילוס. אם האפשרות הראשונה הייתה הנכונה וזמנו של החשמן לורדוסמי עוד לא הגיע, שוב ינהיג האפיפיור יוליוס את הכנסייה ואת הפקס. קבוצתו של איסוזאקי נטלה סיכון נורא בגלל הגמול והכוח הבלתי ניתנים לחישוב שיהיו שלהם אם יצליחו להפוך לבני ברית של האפיפיור העתידי. כעת הם עמדו רק בפני תוצאותיו של סיכון נורא. מאה אחת מוקדם יותר, נידה האפיפיור יוליוס את קודמו של קנזו איסוזאקי בשל טעות קטנה יותר, נוטל ממנו בחזרה את סקרמנט צורת הצלב ודן את מנהיג המרקנטילוס לחיים של פירוד מהקהילה הקתולית – שכמובן כללה כל גבר, אישה וילד בפאסם ובמרבית עולמות הפקס – והמוות האמיתי בעקבותיהם.

"ועכשיו, אני מצטער על כי חובות מעיקות מרחיקות אותי מחברתכם החביבה", נהם החשמן.

לפני שיכול לקום ובניגוד לכללי הטקס התקניים לגבי הסתלקות מנוכחותו של נסיך הכנסייה, נע מ' איסוזאקי במהירות, כרע ונישק את טבעתו של החשמן. "הוד קדושתך", מלמל מיליארדר הפקס מרקנטילוס הקשיש.

הפעם, לא קם לורדוסמי או עזב עד שכל אחד מהיו"רים רבי העוצמה התקרב והפגין את רחשי כבודו.

ספינת כוכבים מסדרת מלאך-עליון הועתקה אל חלל חורשת האל ביום שלאחר מותו של האפיפיור יוליוס. זו הייתה ספינת מלאך-עליון היחידה שלא הוצבה לתפקיד בלדרות; היא הייתה קטנה מהספינות החדשות ושמה הרפאל.

דקות ספורות לאחר שספינת המלאך-עליון נכנסה למסלול סביב העולם בגוני האפר, נפרדה ממנה נחתת וצרחה אל תוך האטמוספרה. שני גברים ואישה היו עליה. שלושתם נראו כאחים, מאוחדים בגזרותיהם הדקות, בעורם החיוור ובשערם הדק, המדובלל והקצוץ, במבטיהם המצועפים ובשפתותיהם הדקות. הם לבשו חליפות ספינה חסרות עיטורים בגוני אדום ושחור וענדו קומלוגים מורכבים על פרקי ידיהם. נוכחותם בנחתת הייתה מוזרה – הספינות מסדרת מלאך-עליון הרגו בני אדם ללא יוצא מן הכלל במהלך ההעתקה האלימה שלהן מבעד למרחב פלאנק, ועריסות התחייה שעליהן דרשו בדרך כלל שלושה ימים כדי להחיות את הצוות האנושי.

שלושת אלה לא היו אנושיים.

בהתמרת כנפיים ובהחלקת כל המשטחים לקליפה אירודינמית, חצתה הנחתת את קו הלילה אל תוך אור היום במאך 3. מתחתיה סבב העולם הטמפלרי לשעבר חורשת האל – גוש של צלקות חרוכות, שדות אפר, זרמי בוץ, קרחונים נסוגים ועצי סקוויה ירוקים הנאבקים לזרוע את עצמם מחדש בנוף ההרוס. היא האטה את מהירותה למהירויות תת-קוליות, טסה מעל לרצועה הצרה של אקלים ממוזג וצמחייה חיה בקרבת קו המשווה של כוכב הלכת ונעה לאורכו של נהר עד לגדמו של עץ העולם לשעבר. אפילו כעת, במצבו ההרוס, התרומם הגדם מעל לאופק הדרומי כהר-שולחן שחור, רוחבו שמונים ושלושה קילומטר, גובהו עדיין קילומטר. הנחתת חמקה מגדם העולם והמשיכה עם הנהר מערבה, מוסיפה להנמיך עד שנחתה על סלע ליד הנקודה שבה נכנס הנהר לערוץ צר. שני הגברים והאישה ירדו במדרגות השלופות וסקרו את המחזה. היה זה אמצע הבוקר בחלק זה של חורשת האל, הנהר השמיע קול נחפז כאשר נכנס לאשדים, ציפורים וחיות עצים לא נראות השמיעו קולן על העצים העבותים הלאה במורד הנהר. לאוויר היה ריח של מחטי אורן, של ניחוחות זרים בלתי ניתנים לסיווג, של אדמה רטובה, ואפר. יותר משתי מאות וחצי לפני כן נרמס העולם הזה ושוסף מהמסלול. עצי הטמפלרים, שהתנשאו לגובה מאתיים וחמישים מטר ולא נמלטו לחלל, נשרפו בבערה שהוסיפה להשתולל לאורך רובה של מאה וכובתה לבסוף רק על-ידי חורף גרעיני.

"זהירות", אמר אחד הגברים ושלושתם ירדו אל הנהר. "החד-סיבים שהיא טוותה כאן אמורים עדיין להיות במקומם".

האישה הרזה הנהנה והסירה נשק לייזר מתרמיל המקצף שנשאה. היא כיוונה את הקרן לפיזור הרחב ביותר וסרקה בה במניפה לרוחב הנהר. סיבים בלתי נראים זהרו כקורי עכביש בטל הבוקר, מצטלבים על פני הנהר ונכרכים סביב אבנים, שוקעים וצפים בנהר המקציף בלבן.

"איפה שאנחנו צריכים לעבור אין", אמרה האישה כשכיבתה את הלייזר. שלושתם חצו אזור נמוך לצד הנהר וטיפסו במדרון סלעי. כאן ניתך הגרניט וזרם במורד כלבה במהלך התכת חורשת האל, אבל על אחד ממשטחי הסלעים המדורגים היו גם סימני קטסטרופה מאוחרים יותר. ליד ראש הסלע עשרה מטרים מעל הנהר, נצרב מכתש לתוך הסלע המוצק. המכתש היה מעגל מושלם, שקוע חצי מטר מתחת לפני הסלע, רוחבו חמישה מטרים. בצדו הדרומי, שבו זרם מפל של סלע מותך, התיז והתנקז אל הנהר למטה, נוצר גרם מדרגות טבעי של אבן שחורה. הסלע שמילא את השקע המעגלי בראש הסלע היה כהה יותר וחלק יותר משאר האבן, ונראה כשוהם שנקבע בכור היתוך של גרניט.

אחד הגברים פסע אל השקע, נשכב לכל אורכו על האבן החלקה והצמיד את אוזנו לסלע. לאחר שנייה הוא קם והנהן לעבר שני האחרים.

"זוזו אחורה", אמרה האישה. היא נגעה בקומלוג שעל פרק ידה.

שלושתם פסעו חמישה צעדים לאחור כשרומח האנרגיה הטהורה בער מהחלל. ציפורים וחיות עצים נמלטו בבהלה קולנית דרך העצים הסוככים. האוויר התיינן והתחמם חימום-על בתוך שניות, מתגלגל בגל הלם לכל הכיוונים. ענפים ועלים התפרצו בלהבות במרחק חמישים מטר מנקודת המגע של הקרן. חרוט הבוהק הטהור תאם במדויק את קוטרו של השקע המעגלי בסלע, הופך את האבן החלקה לאגם של אש מותכת.

שני הגברים והאישה לא נרתעו. חליפות הספינה שלהם התלהטו בחום הכבשן אבל הבד המיוחד לא בער. גם לא בשרם.

"עכשיו", אמרה האישה מעל לשאגת קרן האנרגיה וסופת האש המתרחבת. הקרן הזהובה חדלה מלהתקיים. אוויר חם זרם פנימה כרוח סוערת כדי למלא את הריק. השקע בסלע היה מעגל של לבה מבעבעת.

אחד הגברים כרע על ברך אחת ונדמה כמאזין. אז הנהן לאחרים והסיט מופע. שנייה אחת הוא היה בשר ועצם ודם ועור ושיער ובשנייה הבאה פסל כסף-כרום בדמות גבר. השמים הכחולים, היער הבוער ואגם האש המותכת השתקפו בשלמות בעור הכסף המוסט שלו. הוא טבל זרוע אחת בברֵכה המותכת, כרע עוד, הושיט ידו עמוק יותר ומשך לאחור. הצורה הכסופה של ידו נראתה כאילו הותכה אל פניה של צורת אדם כסופה נוספת – זו הייתה אישה. פסל הכרום הזכרי משך את פסל הכרום הנקבי מתוך קדירת הלבה הלוחשת והיורקת ונשא אותו חמישים מטרים למקום שבו העשב לא בער והאבן הייתה צוננת דייה כדי לשאת את משקלם. הגבר והאישה האחרים באו בעקבותיו.

הגבר ניסוט בחזרה מצורת הכסף-כרום שלו ולאחר שנייה עשתה הנקבה שנשא אותו הדבר. האישה שבקעה מתוך הכספית נראתה כתאומתה של האישה קצוצת השיער בחליפת הספינה.

"איפה הילדה הכלבה?" שאלה הנקבה הניצולה. היא נודעה בעבר בשם רהדמנת’ נמס.

"הסתלקה", אמר האיש שהציל אותה. הוא ואחיו הזכר יכלו להיות אחיה או שיבוטיה הזכרים. "הם הגיעו למשגרחוק האחרון".

רהדמנת’ נמס העוותה את פניה קלות. היא כופפה את אצבעותיה והניעה את זרועותיה כאילו התאוששה מהתכווצויות בגפיה. "לפחות הרגתי את האנדרואיד הארור ההוא".

"לא", אמרה האישה השנייה, תאומתה. לא היה לה שם. "הם הסתלקו בנחתת של הרפאל. האנדרואיד איבד זרוע אבל המנתח האוטומטי החזיק אותו בחיים".

נמס הנהנה והביטה לאחור אל המדרון הסלעי שבו עדיין זרמה לבה. הזוהר שבקע מהאש הראה את רשת החד-סיבים המנצנצת מעל הנהר. מאחוריהם בער היער. "זה לא היה... נעים... שם בפנים. לא יכולתי לזוז כשהכוח המלא של רומח הספינה בער עלי, ואחר כך לא יכולתי להסיט מופע בגלל הסלע מסביבי. נדרש לי ריכוז עצום לרדת לקצב רגיל ועדיין לשמר ממשק היסט-מופע פעיל. כמה זמן הייתי קבורה שם?"

"ארבע שנות ארץ", אמר הגבר שלא דיבר עד עתה.

רהדמנת’ נמס זקפה גבה דקה, בתהייה יותר מבהפתעה. "ובכל זאת הליבה ידעה איפה הייתי..."

"הליבה ידעה איפה היית", אמרה האישה השנייה. קולה והבעות פניה היו זהים לאלה של הניצולה. "והליבה ידעה שנכשלת".

נמס חייכה חיוך דק מאוד. "אז ארבע השנים היו עונש".

"תזכורת", אמר הגבר שהוציא אותה מהסלע.

רהדמנת’ נמס צעדה שני צעדים, כאילו בוחנת את שיווי משקלה. "אז למה באתם לחפש אותי עכשיו?"

"הנערה", אמרה האישה השנייה. "היא חוזרת. עלינו לחזור למשימתנו".

נמס הנהנה.

הגבר שהציל אותה הניח את ידו על כתפה הצרה. "ובבקשה קחי בחשבון", אמר, "שארבע שנים של קבורה באש ובאבן יהיו כלום לעומת מה שאת יכולה לצפות לו, אם תיכשלי שוב".

נמס נעצה בו מבט ארוך ולא אמרה דבר. לאחר מכן פנו ארבעתם מהלבה ומהלהבות בתנועה מתוזמנת באופן מדויק, מתאימים את צעדיהם, ונעו לעבר הנחתת בתיאום מושלם.

בעולם המדברי מָאדְרֶהדֶהדְיוֹס, על הרמה הגבוהה הקרויה יָאנוֹ אֶסְטָקָדוֹ בגלל עמודי מחוללי האטמוספרה החוצים שתי וערב את המדבר במרווחי רשת סדורים של עשרה קילומטרים, התכונן האב פדריקו דה סויה למיסת השחרית.

בעיר המדבר הקטנה נואבו אטלאן היו פחות משלוש מאות תושבים – רובם כורי בוקסיט פקסיים המצפים למותם לפני שייסעו הביתה, מעורבים בכמה מהמריאסטים המומרים שגירדו את קיומם כרועי קורגור באדמות השממה הרעילות – והאב דה סויה ידע בדיוק כמה יהיו בקפלה למיסת השחרית: ארבעה – מ' סנצ'ז הזקנה, האלמנה הישישה ששמועות אמרו כי רצחה את בעלה בסופת אבק שישים ושתיים שנים קודם לכן, התאומים פֶּרֶל אשר – מסיבות לא ידועות – העדיפו את הכנסייה הישנה והעלובה על קפלת החברה חסרת הרבב וממוזגת האוויר בשמורת הכרייה, והזקן המסתורי בעל הפנים מצולקי הקרינה שכרע בשורה האחורית ומעולם לא השתתף בקבלת לחם הקודש.

סופת חול השתוללה – תמיד השתוללה סופת חול – והאב דה סויה נאלץ לרוץ את שלושים המטרים האחרונים מבית לבני החומר שלו לחדר תשמישי הקדושה של הכנסייה, שכמיית סיב פלסטי שקופה על ראשו וכתפיו כדי להגן על גלימתו ועל מצנפת הכמורה שלו, ספר התפילות שלו תחוב עמוק בכיס גלימתו כדי לשמור על ניקיונו. זה לא פעל. בכל ערב, כאשר הסיר את גלימתו או תלה את מצנפתו על וו, נשר החול החוצה במפל אדום, כדם מיובש משעון חול שבור. ובכל בוקר, כשפתח את ספר התפילות שלו, חרק חול בין הדפים ולכלך את אצבעותיו.

"בוקר טוב, אבי", אמר פאבלו כאשר מיהר הכומר לתוך חדר תשמישי הקודש והחליק את אטמי האקלים הסדוקים סביב מסגרת הדלת.

"בוקר טוב, פאבלו, נער המזבח המאמין ביותר שלי", אמר האב דה סויה. למעשה, הכומר תיקן את עצמו בדממה, פאבלו היה נער המזבח היחיד שלו. ילד פשוט – פשוט במובן העתיק של המילה, איטי במחשבתו, כמו גם ישר, כן, נאמן וחברותי – פאבלו היה שם כדי לעזור לדה סויה להגיש את המיסה בכל בוקר של ימות השבוע בשעה 06:30 ופעמיים ביום ראשון – אף-על-פי שרק אותם ארבעה אנשים הגיעו למיסת השחרית של יום ראשון וחצי תריסר כורי בוקסיט למיסה המאוחרת יותר.

הילד הנהן בראשו וחייך שוב, חיוכו נעלם לרגע כשמשך עליו את גלימתו העליונה הלבנה והמעומלנת מעל בגדי נער המזבח שלו.

האב דה סויה עבר לידו, פורע את שערו הכהה בעוברו, ופתח את ארגז הבגדים הגבוה. הבוקר החשיך כלֵיל המדבר-העמוק כשסופת החול בלעה את הזריחה, ומקור האור היחיד בחדר הקר והחשוף היה המנורה המהבהבת. דה סויה כרע, התפלל בכוונה מלאה לרגע, והחל לעטות את מלבושי מקצועו.

במשך שתי מאות שנים, כאב הקברניט דה סויה מצי הפקס, מפקדן של ספינות אבוקה כבלתזר, לבש פדריקו דה סויה מדים שבהם היו הצלב והצווארון הסימנים היחידים להיותו כומר. הוא לבש שריון קרב מפְּלָסְקֵו, חליפות חלל כפפות-אל, הרכיב שתלי תקשורת טקטיים ומשקפי מישור המידע – כל כליו של קברניט ספינת אבוקה – אבל אף פריט מהפריטים האלה לא נגע ללבו וריגש אותו כמלבושים פשוטים אלה של כומר קהילתי. בארבע השנים מאז שהאב הקברניט דה סויה הורד מדרגת הסרן שלו וסולק משירותו בצי, הוא גילה מחדש את ייעודו המקורי.

דה סויה העלה עליו את העליונית שהחליקה מעל ראשו כגלימה וצנחה עד קרסוליו. העליונית הייתה עשויה פשתן לבן וצח למרות סופות האבק הבלתי פוסקות, כפי שהייתה גלימת הלבן שהייתה הבאה בתור להחליק עליו. הוא חגר את האבנט סביב מותניו, לוחש תפילה בעשותו כן. אז הרים את הצעיף הלבן מארגז המלבושים, החזיק בו רגע ביראת קודש בשתי ידיו והניח אותו סביב צווארו, מצליב את שתי רצועות המשי. מאחוריו, התרוצץ פאבלו בחדר הקטן, חולץ את מגפי החוץ המטונפים שלו ונועל את נעלי הריצה הזולות מסיב-פלסטיק שאמו אמרה לו לשמור כאן במיוחד בשביל המיסה.

האב דה סויה סידר את הטוניקה שלו במקומה, הגלימה החיצונית מציגה צלב T בחזיתה. הצלב היה לבן ועליו רקמה סגולה עדינה: הוא יגיד את מיסת הברכה הבוקר בעודו מעניק בחשאי את סקרמנט הכפרה לאלמנה-הרוצחת המשוערת בשורה הראשונה ולאיש המסתורין מצולק הקרינה בשורה האחרונה.

פאבלו מיהר אליו. הנער חייך קצר נשימה. האב דה סויה הניח את ידו על ראש הנער, מנסה לשטח את סבך השיער הסורר בעודו מרגיע ומעודד את הנער. דה סויה הרים את הגביע, מסיר את ידו הימנית מראשו של הנער כדי להחזיקה על הגביע המכוסה, ואמר בשקט, "בסדר גמור". חיוכו של פאבלו נעלם כשחומרת הרגע שטפה אותו, ואז הוא הוביל את תהלוכת הצמד מבעד לדלת חדר התשמישים לעבר המזבח.

דה סויה הבחין מיד שהיו חמש דמויות בקפלה, לא ארבע. המתפללים הרגילים היו שם – כולם כורעים וניצבים וכורעים שוב במקומותיהם הרגילים – אבל היה עוד מישהו, מישהו גבוה ושקט שניצב בצללים העמוקים ביותר במקום שבו נכנס חדר המבוא הקטן אל אולם התפילה.

במשך כל המיסה המחודשת משכה נוכחות הזר את תודעתו של האב דה סויה, אף-על-פי שניסה לחסום כל דבר פרט למסתורין המקודש שהוא היה חלק ממנו.

"דוֹמינוּס ווֹבּיסְקוּם", אמר האב דה סויה. במשך יותר משלושת אלפים שנה, הוא האמין, האל היה אתם... עם כולם.

"אֶט קוּם סְפּיריטוּ טוּאוֹ", אמר האב דה סויה, וכשפאבלו חזר אחר מלותיו כהד, הפנה הכומר את ראשו קלות כדי לראות אם האור האיר את הדמות הגבוהה והרזה בשקע החשוך שבקדמת אולם התפילות. הוא לא.

במהלך הקאנון שכח האב דה סויה את הדמות המסתורית והצליח למקד את כל תשומת לבו בלחם הקודש שהרים באצבעות קהות. "הוֹק אֶסְט אֶנים קוֹרְפּוּס מֶאוּם", ביטא הישועי בבהירות, חש את עוצמתן של המלים הללו ומתפלל בפעם העשרת אלפים שחטאי האלימות שלו בהיותו קברניט הצי יישטפו מעליו בדמו ובחסדו של מושיעו.

במתן לחם הקודש התקדמו רק התאומים פרל. כרגיל. דה סויה אמר את המלים והגיש את לחם הקודש לגברים הצעירים. הוא עמד בדחף להציץ מעלה אל הדמות שבצללים באחורי הכנסייה.

המיסה הסתיימה כמעט בחשכה. יבבת הרוח הטביעה את אחרונות התפילות והתשובות. לכנסייה קטנה זו לא היה חשמל – מעולם לא היה לה – ועשרת הנרות המרצדים על הקיר לא עשו הרבה לנקוב את האפלולית. האב דה סויה אמר את הברכה הסופית ונשא את הגביע לחדר תשמישי הקדושה החשוך, מציב אותו על המזבח הקטן ביותר שם. פאבלו מיהר להסיר את גלימתו וללבוש את מעיל הסערה שלו.

"להתראות מחר, אבי!"

"כן, תודה לך, פאבלו. אל תשכח..." מאוחר מדי. הנער היה מחוץ לדלת ורץ לטחנת התבלינים שם עבד עם אביו ודודיו. אבק אדום מילא את האוויר סביב הדלת עם פסי האקלים הפגומים.

בדרך כלל, היה האב דה סויה פושט את מלבושיו כעת ומחזיר אותם לתיבת המלבושים. מאוחר יותר באותו יום הוא ייקח אותם לבית הכומר לנקותם. אבל הבוקר הוא הותיר עליו את הטוניקה ואת הצעיף, את האבנט ואת הגלימה. מסיבה כלשהי הוא חש כי נזקק להם, ממש כפי שנזקק לשריון הקרב מפלסקו במהלך מבצעי השתלטות על ספינות במערכת שק הפחם.

הדמות הגבוהה, עדיין בצללים, ניצבה בדלת חדר תשמישי הקודש. האב דה סויה המתין והביט, מתנגד לדחף להצטלב או להרים את רקיק לחם הקודש הנותר כאילו להגן על עצמו מפני ערפדים או השטן. בחוץ, עברה הרוח מיבבה לצווחת בָּאנְשִי.

הדמות פסעה צעד אחד לתוך אור האודם שהטילה מנורת חדר תשמישי הקודש. דה סויה זיהה את הקברניטה מארגט וו, עוזרת אישית ואשת הקשר של האדמירל מארוסין, הקצינה המפקדת של צי הפקס. בפעם השנייה באותו בוקר תיקן דה סויה את עצמו – היא הייתה אדמירלית מארגט וו כעת, כוכבי הדרגה על צווארונה נראים בקושי באור האדום.

"האב הקברניט דה סויה?" שאלה האדמירלית.

הישועי הניד בראשו באיטיות. השעה הייתה רק 07:30 בעולם זה של עשרים ושלוש שעות, אבל הוא כבר חש עייף. "רק האב דה סויה", אמר.

"האב הקברניט דה סויה", חזרה האדמירלית וו, והפעם לא הייתה שאלה בקולה. "הנך נקרא בזאת לשירות פעיל. תקבל עשר דקות לאסוף את חפציך ולבוא איתי. הקריאה תקפה מרגע זה".

פדריקו דה סויה נאנח ועצם את עיניו. הוא רצה לבכות. בבקשה, אלי, תעבור נא מעלי הכוס הזאת. כשפקח את עיניו, עדיין עמד הגביע על המזבח והאדמירלית וו עדיין המתינה.

"כן", הוא אמר בשקט, ולאט ובזהירות החל להסיר את מלבושי הקודש שלו.

ביום השלישי שלאחר מותו וקבורתו של האפיפיור יוליוס XIV הייתה תנועה בעריסת התחייה שלו. חבלי הטבור הדקים והחיישנים הממוכנים העדינים החליקו לאחור ונעלמו מהעין. הגופה שעל הלוח נחה תחילה חסרת חיים פרט לעלייה ולירידה של החזה החשוף, ואז התעוותה באופן נראה לעין, גנחה ו – לאחר דקות ארוכות ורבות – זקפה עצמה על מרפק אחד, ולבסוף התיישבה, תכריך המשי והפשתן הרקום רקמה עשירה מחליק סביב מותני האיש העירום.

במשך כמה דקות ישב האיש על קצה לוח השיש, ראשו בידיו הרועדות. אז הרים מבטו כאשר לוח נסתר בקפלת התחייה החליק לאחור בקול נמוך מלחישה. חשמן בבגדי אדום רשמיים חצה את המרחב המואר קלושות ברחש של משי ושקשוק חרוזים. לצדו צעד איש גבוה ונאה, שערו ועיניו אפורים. הוא לבש חליפת חלק אחד פשוטה אך אלגנטית מפלנל אפור. שלושה צעדים מאחורי החשמן והאיש באפור באו שני חיילי המשמר השוויצי בצבעי תפוז ושחור ימי-ביניימיים. הם לא נשאו כלי נשק.

האיש העירום על המשטח מצמץ כאילו לא הסתגלו עיניו אף לאור המעומעם בקפלה האפלולית. לבסוף התמקד מבטו. "לורדוסמי", אמר האיש הקם לתחייה.

"האב דוּרֶה", אמר החשמן לורדוסמי. בידיו נשא גביע כסף מוגזם בגודלו.

האיש העירום הניע את פיו ואת לשונו כאילו ניעור וטעם פיגולים בפיו. הוא היה איש מבוגר בעל פנים צרים וסגופים, עיניים עצובות וצלקות נושנות על גופו שהוחיה זה עתה. על חזהו זרחו שתי צורות צלב אדומות ותפוחות. "מה השנה?" הוא שאל לבסוף.

"שנת אדוננו 3131", אמר החשמן, עדיין ניצב לצד האיש היושב.

האב פול דורה עצם את עיניו. "חמישים ושבע שנים אחרי תחייתי האחרונה. מאתיים שבעים ותשע שנים מאז נפילת המשגרחוקים". הוא פקח את עיניו והביט בחשמן. "מאתיים ושבעים שנה מאז שהרעלת אותי והרגת את האפיפיור טיילהארד הראשון".

החשמן לורדוסמי השמיע נהמת צחוק. "אתה מתאושש מהר מאובדן ההתמצאות של התחייה אם אתה יכול לחשב כל-כך טוב".

האב דורה הסיט את מבטו מהחשמן לאיש הגבוה באפור. "אלבדו. באת לחזות במעשה? או להעניק אומץ ליהודה איש קריות המאולף שלך?"

האיש הגבוה לא אמר דבר. שפתיו הדקות ממילא של החשמן לורדוסמי התהדקו עד כדי היעלמות בין פימותיו הסמוקות. "יש לך עוד משהו להגיד לפני שאתה חוזר לגיהינום, אנטי-אפיפיור?"

"לא לך", מלמל האב דורה ועצם עיניו בתפילה.

שני חיילי המשמר השוויצי אחזו בזרועותיו הדקות של האב דורה. הישועי לא התנגד. אחד החיילים תפס במצחו של האיש השב לתחייה ומשך את ראשו לאחור, מותח את הצוואר הדק בקשת.

החשמן לורדוסמי התקרב בעוד צעד חינני אחד. מקפלי שרוולי המשי שלו צץ להב סכין בעל קת עשויה קרן. בעוד החיילים אחזו בדורה הסביל עדיין, שנדמה כי פיקת הגרגרת שלו מתבלטת יותר ככל שראשו נדחק לאחור, הניף לורדוסמי את זרועו מעלה וסביב בתנועת השלכה זורמת. דם ניתז מעורק הצוואר החתוך של דורה.

כדי להימנע מהכתמת גלימותיו, צעד לורדוסמי לאחור, החליק את הלהב בחזרה אל שרוולו, הרים את הגביע רחב השפה וקלט את זרם הדם הפועם. כאשר הגביע התמלא כמעט עד גדותיו והדם חדל מלהינתז, הוא הנהן אל חייל המשמר השוויצי וזה שחרר מיד את ראשו של האב דורה.

השב לתחייה היה שוב לגווייה, ראשו שמוט, עיניו עדיין עצומות, פיו פתוח, הגרון החתוך פעור כשפתיים צבועות על גיחוך נורא ומחוספס. שני חיילי המשמר השוויצי סידרו את הגופה על הלוח והרימו משם את התכריך. האיש המת והעירום נראה חיוור ופגיע – גרון קרוע, חזה מצולק, אצבעות ארוכות ולבנות, בטן חיוורת, אברי מין רפויים, רגליים צנומות. המוות – אפילו בעידן התחייה – מותיר מעט כבוד או כלל לא לאלה שחיו חיים של שליטה עצמית מתמשכת.

בזמן שהחיילים הרחיקו את התכריך היפה מנזק, יצק החשמן לורדוסמי את הדם מתוך הגביע הכבד על עיניו של המת, לתוך פיו הפעור, לתוך פצע הסכין הטרי, ובמורד החזה, הבטן והמפשעה של הגופה, גון השני המתפשט תואם ואף עולה בעוצמתו על צבע גלימותיו של החשמן.

"זִי אָבֶּר זָייד נִיכְט פְלָיישְלִיך, זוֹנְדֶרְן גָייסְטְלִיך", אמר החשמן לורדוסמי. "אינך עשוי בשר אלא רוח".

האיש הגבוה זקר גבה. "באך, לא?"

"כמובן", אמר החשמן, מציב את הגביע הריק עתה לצד הגופה. הוא הנהן אל חיילי המשמר השוויצי והם כיסו את הגופה בתכריך הדו-שכבתי. הדם נספג מיד בבדים היפים. "יֵזוּ, מָיינֶה פְרוֹינְדֶה", הוסיף לורדוסמי.

"חשבתי כך", אמר האיש הגבוה. הוא נתן בחשמן מבט שואל.

"כן", הסכים החשמן לורדוסמי. "עכשיו".

האיש באפור הלך סביב משכב המת וניצב מאחורי שני החיילים, שהשלימו את הידוק התכריך ספוג הדם. כשהחיילים הזדקפו ונסוגו מלוח השיש, הרים האיש האפור את ידיו הגדולות אל עורפו של כל אחד מהם. עיני החיילים ופיותיהם נפתחו לרווחה, אבל הם לא הספיקו לזעוק. בתוך שנייה התלקחו עיניהם ופיותיהם הפעורים באור מלובן, עורם הפך שקוף ללהבה הכתומה שבתוך גופם, והם נעלמו – אודו, פוזרו לחלקיקים דקים יותר מאפר.

האיש באפור הבריש את ידיו זו כנגד זו וטיהר אותן משכבה דקה של מיקרו-אפר.

"חבל, היועץ אלבדו", המהם החשמן לורדוסמי בנהמת קולו העבה.

האיש באפור הביט ברמיזה באבק הנישא באוויר, השוקע באור העמום, ואז בחשמן. גבתו שוב התרוממה בשאלה.

"לא, לא, לא", נהם לורדוסמי. "אני מתכוון לתכריך. הכתמים לא יירדו לעולם. נצטרך לארוג אחד חדש אחרי כל תחייה". הוא פנה ופסע לעבר הלוח הסודי, גלימותיו מאוושות. "בוא, אלבדו. אנחנו צריכים לדבר, ואני צריך עוד לומר את מיסת ההודיה לפני הצהריים".

לאחר שהלוח החליק ונסגר מאחורי שניהם, נח תא התחייה דמום וריק פרט לגופה מכוסת התכריך ורמז קלוש ביותר לערפל אפור באור העמום, ערפל מתנועע ומתפוגג שהעלה על הדעת את נשמותיהם המסתלקות של המתים זה לאחרונה.