הקסם באוויר

מתי לב מפסיק להישבר?

אנשים ממהרים מדי להשתמש בזמן עבר. הוא שבר את ליבה. הם היו שבורי־לב. זה נשמע כל כך סופי, כמו תו אחרון של שיר, כמו נקודה בסוף משפט. אבל לב לא נשבר כמו ביצה, בלגן קטן שאפשר לנקות ולשכוח. לא, לב שנשבר רק נסדק בהתחלה, ופותח בקיעים ישנים וחדשים עם הזמן.

זו רעידת אדמה בדרגה 1, שהעולם מסביב כמעט אינו יכול להבחין בה, עם זעזועי משנה שמגיעים כל כך במפתיע, עד שהתחושה היא כמו אירוע חדש לגמרי.

האם אנחנו יכולים לשים קץ לשבר? להאיץ אותו? לעשות משהו שיקל על הכאב? או שאולי אנחנו פשוט נותרים עם זיכרונות כואבים — אותם אנחנו דוחקים רחוק ככל שאנחנו יכולים בתוך מוחנו, בתקווה ששום דבר לא יצית אותם.

אני הוצתּי.

מסך המחשב שלי, המקום הרגוע והמאושר שלי בדרך כלל, פנה כנגדי.

כפר שוגר ואלי. המילים מיטשטשות במבטי הלא־ממצמץ, הופכות את ראייתי למעורפלת. אני לא זקוקה לראייה כרגע. כל שאר החושים שלי ניצתו, והם בוערים סביבי באור בוהק. טעם של קקאו עשיר ומנתה, אוויר עם נינוח של שלג ואשוחית, ממותק במעט קסם.

"הלו? כדור הארץ לאל?"

מלאכי שלג של חצות, מתנשקים בקור, טסים מעבר לקרח, עד שאני חסרת נשימה ו...

"אלי!" אצבעות נוקשות מול המסך שלי, מושכות את תשומת הלב שלי בחזרה אל ה־כאן ועכשיו. אני מטה את ראשי ומביטה החוצה מהחלון, מוצאת שמיים כחולים צלולים מעל הגשר הכתום החביב עליי. זה היום הראשון של דצמבר, אבל לא הייתם יכולים לדעת את זה בסן פרנסיסקו. רק עוד יום של תשע־עשרה מעלות עם קצת ערפל שכבר התפוגג. אני אוהבת את המראה הזה מהמשרד הקטן שלנו ברובע המרינה, אבל כשדצמבר מגיע, אני פשוט מתגעגעת לשלג.

"את בסדר?" מיה מציצה לעברי ומעבירה אצבע על לחיי. לא הרגשתי שנתתי לדמעה לזלוג.

"סליחה. כן, אני בסדר. פשוט —" להתמודד עם שטף זיכרונות שאני לגמרי לא מוכנה לקראתו. ד"ר גרין יחגוג על זה במפגש הבא שלנו.

"אל?"

"כן," אני עונה לבסוף על השאלה המקורית שלה — שמעת על המקום הזה? "הייתי שם. לפני הרבה שנים. הוא היה סגור כשהייתי ילדה."

אני מחזירה מבט אל המסך, אל המאמר שמיה מצאה מאתר חדשות מקומי בוורמונט, על הצילום של שלט הכניסה לכפר שוגר ואלי, על החץ המצביע על חוות העץ של משפחת פוקס, וצילום נוסף של גבר עומד בין העצים, ואפשר לתאר אותו רק כשמח. אני ממצמצת כדי לגרש את הדמעה הבאה, ומחזירה את המחשב למיה.

"במאמר כתוב שהמקום היה סגור במשך למעלה מעשור, אבל ככל הנראה הבעלים החדש החזיר את המקום לחיים, והוא הופך אותו לאתר נופש לכל העונות. והאיש הזה נראה כמו איזה סנטה קלאוס!" היא בקושי עוצרת כדי לקחת נשימה, וההתרגשות שלה גוברת באותה מהירות של המילים שלה. "זה מושלם לניוזלטר של דצמבר של וונדר, את לא חושבת? סיפור התחייה של כפר חורפי בוורמונט? אנחנו מוכרחות ללכת לבדוק את זה. ובהתחשב בפרצוף הזה שאת עושה עכשיו, אני חושבת שהתפקיד הזה תפור עלייך. מתי בפעם האחרונה היית בבית?"

מיה היא לא רק השותפה העסקית שלי, אלא גם החברה הכי טובה שלי בעולם, והיא יודעת בדיוק כמה זמן עבר מאז שהייתי בבית. כי זה היה בדיוק לפני שעברתי לגור באזור המפרץ לפני שש וחצי שנים ופגשתי אותה. אני שולחת בה מבט שמזכיר לה את כל זה.

"אוקיי, אז אני יודעת שיש לך איזו רתיעה מהבית ומלפגוש את המשפחה שלך, אבל אני באמת חושבת שזאת תהיה הזדמנות נהדרת בשבילנו." היא ככל הנראה צודקת. הקמנו את וונדר בזמן שהיינו עדיין בקולג', ביו־סי־ברקלי. מה שהתחיל כבלוג טיולים מקומי והפך להיות אחד מאתרי טיולי־הבוטיק החשובים ביותר בארצות הברית. התחלנו לקבל הצעות רכש מאתרי נסיעות גדולים, וגם התעניינות במימון משמעותי. אבל אנחנו לא רוצות לקבל החלטות כלשהן, עד שנשיג את כל המטרות שהצבנו לעצמנו בהתחלה.

אנחנו מתמחות במציאת הפנינים החבויות, יעדים שהם מחוץ למסלולים המוכרים עד לעייפה, מקומות שלעיתים קרובות מאוד, דורשים מדריכים — אנחנו! כדי להפיק מהם את המיטב. לתאר מקום קסום וחבוי באמת, כמו שוגר ואלי, טוב, יכול להיות משהו בעל השפעה גדולה יותר ממה שאני רוצה להודות.

"את צודקת, מיה. זה רעיון נהדר. אבל אני לא נוסעת. אני המפתחת, זוכרת?"

מבחינה טכנית, אני המפתחת הראשית. אבל אני בודקת יעדים חדשים כמעט באותה תדירות כמוה. חלק מהקסם של עבודה יחד היה ההזדמנות לחקור את העולם אחרי תשע־עשרה שנים של שהייה במקום אחד. וכמובן, השעות הגמישות, כשאת הבוסית של עצמך, החלטה קלה מאוד בהשוואה למשרות הנדסה אחרות באזור המפרץ. היכולת לעבוד מהמיטה בכל פעם שאני צריכה, היא ללא ספק הדבר שקיבל עבורי את ההחלטה. "את צריכה לנסוע."

"הו, את יודעת שהייתי נוסעת, אבל גרג ואני נוסעים בשבת למיורקה, זוכרת?" במאמר אומרים שהפתיחה החגיגית של כפר שוגר ואלי תהיה בערב השנה החדשה. אין סיכוי שאוכל להגיע לשם בזמן, כדי לסקר אותו לפני כן.

"אי אפשר שאחד המתמחים —" המבט המצמית של מיה מונע ממני לסיים את השאלה המשונה. בפעם האחרונה ששלחנו אחת מהם — אלישיה — לנסיעת סיור, היא לא חזרה.

את לא אמורה לחשוש שבוגרת סטנפורד תתלהב מחיים כפריים במונטנה, אבל הייתי צריכה ללמוד, אחרי שנים של קריאת רומנים רומנטיים, שיד סקסית של חוואי תופיע שם ותכבוש את ליבה תוך פחות משבוע.

"אל, בבקשה אל תשנאי אותי שאני אומרת את זה, אבל את לא חושבת שזה יהיה טוב בשבילך לחזור? את אפילו לא תצטרכי לראות את המשפחה שלך. אבל אולי זה יהיה בריא פשוט להיות שם, לדעת שאת יכולה לעשות את זה."

"את נשמעת כמו ד"ר גרין. מתי נהיית כזאת חכמה?" אני עוקצת, ומתחמקת מהכבדות בחזי. והיא צודקת. זה מגוחך שאני חוששת להיות בחזרה בוורמונט, המדינה שבה ביליתי את רוב חיי.

אני בת עשרים וחמש, ואני לא אותו בן אדם שהייתי, כשעזבתי את הבית. התבגרתי, חוויתי חיים. חוויתי חופש. מיה היא צוק איתן, אבל אני לא תלויה באף אחד מלבדי.

אני הולכת אל הראומטולוג, האנדוקרינולוג, הדיאטנית והפסיכולוג שלי באופן קבוע; בלי שאף אחד אחר יזכיר לי לעשות את זה. הייתי במסיבת רייב, גם ניסיתי אקסטזי, ובאופן מפתיע זה לא קרה באותו זמן. הלכתי לאורך גשר שער הזהב, עליתי על הטווין פיקס, השתכרתי בנאפה, והלכתי הביתה עם הסומלייה. עשיתי סקס עם שלושה גברים שונים, ואחד מהם אמר שהוא אוהב אותי, ממש לפני שסיימתי את הסיפור, לפני כמה חודשים.

אני אדם בוגר עכשיו. הכול השתנה.

ועם זאת, גם לא השתנה.

האמת היא שמיה לא יודעת הכול על העבר שלי. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית לכך שברחתי מוורמונט ומעולם לא הבטתי אחורה, משום שזה היה קשור לשלוש המילים האלה: כפר שוגר ואלי.