ווינדי סיטי 3: הקפה מלאה

פרק 1

קאי

"אתה צוחק עליי, אייס." מונטי שומט את דוח המועמדים לגיוס על השולחן שלו בחדר המלון. "פיטרת את המטפל שלו ביום המשחק? מה אתה מתכנן לעשות עם מקס הלילה? הלילה אתה בעמדת ההגשה."

בכוונה הגעתי עם הבן שלי לפגישה הזאת, גם מפני שלא היה מי שישמור עליו וגם כי ידעתי שמונטי יתעצבן שפיטרתי עוד מטפל, אבל יכעס פחות למראה הלחיים השמנמנות של מקס המחייך.

"אני לא יודע. אמצא פתרון."

"כבר מצאנו פתרון. טרוי היה בסדר גמור."

בחלומות הלילה טרוי היה בסדר גמור. אחרי תרגול הבוקר המוקדם שלי עם רופא הקבוצה וצוות המאמנים, במטרה לשחרר את הכתף שלי לקראת המשחק הלילה, חזרתי לחדר שלי ומצאתי את הבן שלי עם חיתול שהצריך החלפה שעות רבות קודם לכן. תוסיפו את זה לשבועות שבמהלכם טרוי נגרר אחרי חבריי לקבוצה כמו אוהד שרוף במקום להתמקד בעבודה שלו, והרגשתי שהגיעו מים עד נפש.

"הוא לא מתאים," אני אומר ולא מוסיף.

הוא נושף ארוכות בתבוסה, ומקס מצחקק מהתסכול של המנהל שלי.

מונטי בוחן אותו מעבר לשולחן ורוכן. "אתה חושב שזה מצחיק, ילד? יש לי שערות אפורות בגלל אבא שלך."

"אני חושב שזה רק בגללך, זקנצ'יק."

מקס בן השנה ושלושה חודשים שיושב על ברכיי, מחזיר חיוך למאמן שלי, חיוך שכולו חניכיים ושיני חלב בודדות. כצפוי, מונטי זונח את העמדת הפנים הקשוחה, יש לו חולשה למקס. למעשה, לכל הקבוצה יש חולשה למקס, אבל במיוחד לאיש שיושב מעבר לשולחן בחדר המלון הזה.

אמט מונטגומרי, או מונטי כמו שאנחנו קוראים לו, הוא לא רק מנהל הווינדי סיטי ווריורס, קבוצת הבייסבול של שיקגו בליגה הבכירה, אלא גם אב חד־הורי. הוא אף פעם לא שיתף אותי בפרטים על מצבו המשפחתי, אבל ספק אם המצב שלו מגוחך כמו שלי. זאת אומרת, אלא אם כן גם לו קרה שמישהי שאיתה היה לו סטוץ פעם חצתה בטיסה את המדינה, כמעט שנה אחרי הפגישה האחרונה שלהם, רק כדי להנחית עליו את הפצצה שהוא אבא ושהיא לא רוצה שום קשר לעניין, ואז השאירה אותו לגדל לבד תינוק בן שישה חודשים.

אני משתדל לא לנצל את מונטי, כי אני יודע שהוא והקבוצה עשו שמיניות באוויר כדי להתאים את עצמם למצב המשפחתי החדש שלי, אבל אני מסרב להתפשר בעניין הדמות שתטפל בבן שלי כשאני בעבודה.

"אני אדבר עם סנדרסון," אני מציע, מתייחס לאחד הפיזיותרפיסטים. "הוא יהיה בחדר הטיפולים כל הלילה. אני יכול לשים שם את מקס. אם אף אחד לא ייפצע, החדר יהיה שקט. הוא יוכל לישון."

מונטי משפשף את הגבות באגודל ובאצבע שלו. "קאי, אני מנסה כאן. אני עושה בשבילך כל מה שאני יכול, אבל זה לא יעבוד אם לא יהיה לך סידור קבוע ואמין לילד."

מונטי משתמש בשמי הפרטי רק כשהוא רוצה שאקח ברצינות את דבריו. אחרת, הוא וכל הקבוצה קוראים לי בכינוי שלי — אייס.

לקחתי ברצינות את דבריו. אלה אותם דברים שהוא השמיע באוזניי בשלושת החודשים האחרונים, מאז תחילת העונה. כבר החלפתי חמישה מטפלים. והסיבה לכך היא, טוב... אני לא בטוח שאני רוצה שזה יצליח.

אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך לשחק בייסבול.

הדבר היחיד שאני בטוח לגביו הוא שאני רוצה להיות האבא הכי טוב שאני יכול. בשלב הזה בחיי, בגיל שלושים ושתיים, אחרי עשר שנים בליגה הבכירה, שום דבר אחר לא חשוב לי.

המשחק שאהבתי פעם, שהאמנתי שהוא כל הקיום שלי, נתפס בעיניי עכשיו כגורם שמרחיק אותי ממקס.

"אני יודע, מונטי. אמצא פתרון כשנחזור לשיקגו. אני מבטיח."

הוא נאנח שוב בתבוסה. "אם אחיך לא היה משחק אצלי, אתה היית נחשב לקוץ הכי גדול בתחת שלי, אייס."

אני מושך את שפתיי פנימה ומנסה לא לחייך. "אני מודע לזה."

"והייתי מחליף אותך אם לא היית כזה מוכשר."

אני לא מתאפק וצוחק בתגובה, כי הוא מדבר שטויות. נכון שאני אחד המגישים הכי טובים בליגה, אבל בלי קשר לכישרון שלי, מונטי מת עליי.

"ואם לא היית מחבב אותי כל כך," אני מוסיף במקומו.

"צא מכאן ולך תבקש מסנדרסון להשגיח על מקס הלילה." אני קם מהכיסא ומשעין את הבן שלי על המותן לפני שאני פונה לצאת מחדר המלון שלו. "ומקס," מונטי קורא לילד שלי, שלא יכול לענות לו. "תפסיק להיות כזה חמוד כל הזמן כדי שאני אוכל לצעוק על אבא שלך מדי פעם."

אני מגלגל עיניים ורוכן כדי לדבר עם הבן שלי. "תעשה למונטי שלום ותגיד לו שהוא נעשה זעפני וקצת מכוער לעת זקנה."

"אני בן ארבעים וחמש, חתיכת אידיוט, ואתה יכול רק לקוות שתיראה טוב כמוני בעוד שלוש־עשרה שנים."

מקס מצחקק ומנפנף למאמן שלי, בלי שיהיה לו מושג על מה אנחנו מדברים, אבל הוא אוהב את מונטי לא פחות משמונטי אוהב אותו.

"היי!" מקס צועק מהצד השני של החדר.

"היי, חבר." מונטי צוחק. "נתראה מאוחר יותר, בסדר?"

לא חשבתי שאהיה אי פעם קרוב למאמן כמו שאני קרוב למונטי. לפני העונה האחרונה שיחקתי בסיאטל סיינטס, הקבוצה שאליה נבחרתי בדראפט ושבה העברתי את שמונה שנות הקריירה הראשונות שלי. כיבדתי את הסגל שם ודי חיבבתי את המנהל, אבל היחסים שלנו היו ענייניים.

ואז, בעונה האחרונה, כשהחוזה שלי הסתיים, הגעתי לשיקגו, רק מפני שאחי הצעיר שיחק בקבוצת הווריורס — בתפקיד השורטסטופ1, ואני התגעגעתי לשחק עם החרא הקטן. כשפגשתי את מונטי, הוא מצא חן בעיניי מייד, אבל יחסי העבודה שלנו הפכו למשפחתיים יותר כשמקס צץ בחיי בסתיו שעבר. אין לי מספיק מילים כדי להודות לו על כל מה שעשה עבורי. רק בזכותו, ובזכות ההבנה שלו מהם הוויתורים שנדרשים ממני כאבא חד־הורי, המצב הסתדר.

הוא אמר למנהלי הקבוצה שהבן שלי יצטרף אליי לנסיעות בעונה הזאת, ושהוא לא מוכן לקבל תשובה שלילית. בידיעה שאם בקשתו תידחה, איאלץ לפרוש מוקדם. אני מסרב להעביר חצי מהשנה בלי הבן שלי, כשאימא שלו כבר נטשה אותו בגיל חצי שנה. הוא צריך דמות קבועה ויציבה בחייו, ואני לא מוכן שבגלל משהו זניח כמו משחק, הבן שלי לא יזכה לזה.

מן הסתם אני אמור להפסיק לפטר כל אדם שאני מעסיק, כדי להקל קצת על מונטי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחי, איזייה, מתקדם במסדרון בריצה קלה וקופץ למעלית ממש אחרינו. הוא נראה מרושל, רעמת שערו החום הבהיר עדיין נושאת את הצורה של המיטה שהוא ישן בה. אני ער כבר שעות, כי התעוררתי עם מקס ועשיתי את טיפול הבוקר שלי, אבל אני מוכן להמר שהוא רק עכשיו התגלגל מהמיטה.

ואני מוכן להמר על סכום גדול יותר שיש בה עדיין אישה עירומה.

"היי, אחי," הוא אומר. "היי, מקסי," הוא מוסיף ומדביק נשיקה רועשת על לחיו של הבן שלי. "לאן אתם הולכים?"

"אני חייב להתחנן לסנדרסון להשגיח עליו הלילה בזמן המשחק."

איזייה לא אומר כלום ורק מחכה שארחיב.

"פיטרתי את טרוי."

הוא צוחק. "אלוהים, מאלקאי. ממש שקוף שאתה לא רוצה שהסידור הזה יעבוד."

"טרוי היה גרוע ואתה יודע את זה."

איזייה מושך בכתפיו. "כאילו, הייתי מעדיף שתמצא מישהי עם ציצים ורצון עז לשכב איתי, אבל חוץ מזה, הוא לא היה נורא."

"אתה אידיוט."

"מקס..." איזייה פונה אל הבן שלי. "אתה לא רוצה דודה? תגיד לאבא שלך שבפעם הבאה הוא צריך לקחת מטפלת, רווקה, בשנות העשרים או השלושים. נקודות בונוס אם היא תיראה הורסת בחולצת המשחק שלי."

מקס מחייך.

"שלא אכפת לה להיות אימא לגבר בן שלושים," אני מוסיף. "שלא מפריע לה לגור בדירה דוחה. שיודעת לבשל ולנקות כי אתה מתנהג כמו ילד קטן ומסרב לעשות את זה."

"הממ, כן, היא נשמעת מושלמת. תחפש מישהי בדיוק..." דלתות המעלית נפתחות, "כזאת."

מבטו של אחי ממוקד קדימה כשאנחנו מגיעים לקומת הלובי.

"שיט, פספסתי את הקומה של סנדרסון. באסה," אני מתקן את עצמי. "אל תגיד שיט, מקס."

דעתו של הילד שלי מוסחת מכדי להקשיב לקללה שלי כשהוא לועס את אצבעותיו ומתבונן בדוד שלו. הדוד האמור ממשיך לעמוד באמצע המעלית, המום.

"איזייה, אתה יוצא או לא?"

אישה נכנסת למעלית ונעמדת בינינו, וההלם הפתאומי שלו נראה קצת יותר שקוף. בחורות יפות נוטות להפוך אותו לטיפש.

וזאת ממש יפה.

שיער שוקולדי כהה גולש על עור שזוף שמכוסה בדיו שחור סבוך. ויש הרבה עור. היא לובשת גופייה קטנה או מעין חזייה מתחת לאוברול קצר, ירכיים חטובות ומוצקות גולשות החוצה מהשוליים הפרומים. עם זאת, הירכיים האלו לא מעוטרות באותם קעקועים אומנותיים שמכסים את זרועה ואת כתפה.

"היי," איזייה מסנן לבסוף, כולו המום ומבולבל.

אני שולח יד מאחוריה וחובט קלות בעורפו, כי הדבר האחרון שהוא צריך זה עוד אישה בעוד עיר שתעסיק אותו. חייתי פעם את החיים שיש לו כרגע, וכתוצאה מכך יש לי עכשיו בידיים ילד בן שנה ושלושה חודשים. אני צריך שאחי הצעיר ילך בדרכי ויוסיף לי עוד אחריות כמו שאני צריך טיפול שורש בשביל הכיף.

"צא מהמעלית, איזייה."

הוא מהנהן, מנופף בידו ויוצא אל הלובי בהליכה לאחור. "להתראות," הוא אומר עם לבבות בעיניים, שלא מכוונים אליי או אל מקס.

האישה במעלית פשוט מרימה את אחד משני בקבוקי הקורונה שלה בברכת שלום.

"קומה?" היא שואלת בקול צרוד ועמוק לפני שהיא לוגמת מהבירה. היא שולחת את ידה, לוחצת על הקומה שבדיוק הגעתי ממנה, ואחר כך מביטה מעבר לכתפה כשהיא מחכה לתשובה שלי.

עיני ברקן ירוקות ומבלבלות מאוד, חישוק ספטום זהוב זעיר מנצנץ מתחת לגשר אפה, ועכשיו אני מבין למה אחי הפך למתבגר מוכה אלם, כי פתאום זה קורה גם לי.

"פשוט לנחש? אני יכולה ללחוץ על כל הקומות אם אתה רוצה, ונצא לטיול ארוך ונחמד במעלית."

מקס שולח אליה יד, מחזיר אותי סוף־סוף למציאות. אפשר לחשוב שמעולם לא ראיתי אישה יפה קודם.

אני מסובב את האגן כדי שהוא לא יסבך את אצבעותיו הקטנות בשערה בצורה שנשמעת מהנה מאוד כרגע, אבל כנראה יש סיבה שהאישה הזאת שותה בירה בתשע בבוקר ביום חמישי, לא אחת, אלא שתיים.

אני מכחכח בגרוני ולוחץ על הקומה של סנדרסון בעצמי.

מיס משקה בכל יד באמצע השבוע מעיפה את שערה מעבר לכתף שלה כשהיא חוזרת למקומה לצידי. למרות משקה הבוקר הנבחר שלה, היא לא מדיפה ריח של אלכוהול. היא מדיפה ריח של עוגה ופתאום מתחשק לי משהו מתוק.

מזווית העין אני שם לב שהיא מסתכלת על מקס בחיוך קטן. "הילד שלך חמוד."

גם את חמודה, אני רוצה לומר בתגובה. אבל אני לא עושה את זה כי מאז הסתיו שעבר אני כבר לא כזה. אני לא יכול להרשות לעצמי לפלרטט עם כל אישה יפה שאני פוגש ברחוב. אין לי אפשרות לחסל בירה בתשע בבוקר. אני לא יכול לקחת אישה אקראית לחדר שלי במלון בלי להחליף שמות, ללא כל כוונה לראות אותה שוב, כי חדר המלון עמוס בעריסות, בכיסאות גבוהים ובצעצועים.

אני במיוחד לא אמור להחליף הערות פלרטטניות עם אישה כזאת. אני לא צריך להיות קורא מחשבות כדי לדעת שהיא פרועה.

"הוא מדבר?" היא שואלת.

"הוא?"

היא צוחקת לעצמה. "התכוונתי אליך. אתה פשוט רגיל להתעלם מאנשים שמדברים איתך?"

"אה, לא." מקס מנסה לתפוס אותה שוב, ואני מתרחק מעט כדי למנוע ממנו למשש אישה זרה. "מצטער. תודה."

הילד שלי משגר את גופו קדימה וממשיך לשלוח אליה את אצבעותיו השמנמנות, ולא ממש ברור לי אם הוא מנסה לתפוס אותה או את אחת מהבירות שלה.

האישה מגחכת שוב. "אולי הוא יודע שאתה צריך אחת כזאת."

היא מציעה לי את הקורונה השנייה שלה.

"השעה תשע בבוקר."

"ו...?"

"וזה יום חמישי."

"אני רואה שאנחנו גם שיפוטיים."

"אחראים," אני מתקן.

"אלוהים," היא צוחקת. "אתה צריך משהו חזק יותר מקורונה."

מה שאני צריך זה שהמעלית תתקדם קצת יותר מהר, אבל יכול להיות שהיא עלתה על משהו. אני באמת צריך בירה. או עשר. או כמה שעות במיטה עם אישה עירומה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה. זה בהחלט לא קרה מאז שמקס נכנס לחיי, וזה היה לפני תשעה חודשים.

"א־בא." מקס מועך את לחיי יחד לפני שהוא מצביע שוב על האישה.

"אני יודע, חמוד."

אני לא יודע כלום.

אני רק יודע שהילד שלי לא מפסיק לקרב את עצמו לעברה. וזה מוזר, כי בעיקרון מקס לא מחבב זרים, ויותר מזה, הוא לא מרגיש כל כך בנוח בחברת נשים. אני תולה את האשמה בעובדה שהאישה שילדה אותו השאירה אותו לגדול עם אבא, דוד פרוע וקבוצה של שחקני בייסבול רועשים. הנוכחות הנשית העקבית היחידה בחייו היא הארוסה של החבר שלי, אבל גם אליה לקח לו זמן להיפתח. אבל משום מה, מהאישה הזאת הוא מתלהב.

"בחייך, מקס," אני נושף ומיישר אותו. "אתה חייב להפסיק להתפתל."

"אני יודעת שזו הצעה מוזרה, אבל אני יכולה להחזיק אותו אם אתה רו..."

"לא," אני נובח.

"אלוהים ישמור."

"כלומר, לא, תודה. הוא לא מסתדר טוב עם נשים."

"מעניין ממי הוא קיבל את זה."

אני נועץ בה מבט נוקב, אבל היא רק מושכת בכתפה ולוגמת שוב.

מקס צוחק שוב. ללא שום סיבה. משום מה הוא בעניין שלה, והמעלית הזאת איטית מדי.

"קיבלת את החיוך מאימא שלך?" היא שואלת אותו, מטה את ראשה ומתפעלת ממנו. "כי לא נראה לי שאבא שלך יודע לחייך."

"מצחיק."

"אני אעמיד פנים שזה לא היה עוקצני ושבאמת יש לך חוש הומור."

"אין לו אימא."

שתיקה מוזרה משתררת, כפי שבדרך כלל קורה כשאני אומר את שלוש המילים האלו. רוב האנשים חוששים שהם עברו את הגבול מפני שאימא שלו מתה באופן טרגי, לא מפני שהיא לא סיפרה לי שהיא בהיריון ואז צצה שישה חודשים אחרי הלידה כדי להפוך לי את החיים ולעזוב.

נימת קולה המקניטה משתנה מייד. "אוי, אלוהים, אני כל כך מצטערת. לא התכוונתי..."

"היא חיה. היא פשוט לא בסביבה."

ברור שהקלה שוטפת אותה. "אה, זה טוב. זאת אומרת, זה לא טוב. או אולי כן? מי אני שאקבע? שיט, המעלית הזאת איטית רצח." היא מצליפה בידה על פיה ועיניה נשלחות אל מקס. "זאת אומרת, באסה."

זה סוף־סוף גורם לי לגחך, וחיוך קטן מתפשט על שפתיי.

היא מתרככת קצת. "הוא כן יודע לחייך."

"הוא מחייך הרבה יותר כשהוא לא מקבל על הראש במעלית מאישה זרה שמצטיידת בשתי בירות ברגע שהיא מתעוררת."

"אולי היא עוד לא הלכה לישון." עוד משיכת כתף אגבית.

אלוהים אדירים.

"אולי הם צריכים להפסיק לדבר על עצמם בגוף שלישי כמו שני טיפשים יומרניים."

המעלית נפתחת סוף־סוף בקומה שהיא צריכה.

"אולי הוא צריך להשתחרר קצת. יש לו ילד סופר חמוד וחיוך עוד יותר חמוד." היא מרימה את הקורונה שלה לעברי לפני שהיא שותה את השאר ויוצאת מהמעלית. "תודה על הטרמפ, בייבי דאדי. זה היה... מעניין."

מה שנכון נכון.

1 עוצר ביניים.