הקקטוסית

1

אני לא מסוג האנשים שנוטרים טינה, משמרים מחלוקות או מפקפקים במניעים של אנשים אחרים. אני גם לא מרגישה מחויבת לנצח בוויכוחים בכל מחיר. כמובן, כמו לכל הכללים, גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. אני לא מוכנה לעמוד מנגד בזמן שאנשים מנצלים אנשים אחרים, וזה כולל גם אנשים שמנצלים אותי; אני אעשה כל דבר שביכולתי כדי לוודא שהצדק ינצח. לכן אין להתפלא על כך שהאירועים שהתרחשו החודש לא הותירו לי ברירה אלא לנקוט פעולה החלטית ומיידית.

אחי, אדוארד, הוא שהודיע לי שאימנו מתה. השעה היתה רק חמש וחצי בבוקר, אבל כבר הייתי ערה; בדיוק באותו רגע גהרתי מעל האסלה ותהיתי אם לנסות להקיא או להתאפק ולסבול את הבחילה. הקאה עוזרת לשכך את התחושה לכמה רגעים, אבל התחושה חוזרת מהר מאוד, ולכן, אחרי שביצעתי חישוב קצר של עלות־תועלת, החלטתי שהתאפקות היא האפשרות הטובה ביותר. בזמן שבחנתי את בבואתי אחוזת הבחילה, הטלפון השמיע קול צלצול מהמטבח. מעט מאוד אנשים מתקשרים לטלפון הקווי שלי, כך שהרגשתי מייד שמדובר במקרה חירום שקשור לאימי. אבל התברר שזה לא היה מקרה חירום. למעשה, לא היתה שום סיבה שאחי יתקשר אלי בשעה מוקדמת כל כך, אלא אם כן היתה לו כוונה מיוחדת לתפוס אותי כשאני לחלוטין לא ערוכה לשיחה כזאת.

"סוּז, זה אני, אֶד. יש לי חדשות, ואלה לא חדשות טובות. אולי כדאי שתשבי."

"מה קרה?"

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, סוּז. לצערי..."

"אדוארד, תתרכז. היא בבית החולים?"

"סוז, היא איננה. היא מתה אתמול בערב. הגעתי הביתה רק בשתיים בערך; הייתי לפני כן אצל חבר ושתינו כמה בירות. האור בחדר שלה עדיין דלק, אז דפקתי על הדלת והצצתי פנימה. הבנתי מייד מה קרה, כי היא שכבה במין תנוחה שמוטה כזאת. הרופאה כבר היתה שם. שבץ קשה, היא אמרה. אני פשוט לא מאמין."

בלעתי את הגוש שעלה בגרוני והתיישבתי אל השולחן במטבח. במשך רגע או שניים ניגבתי את השולחן בכף יד אנכית ואספתי פירורי טוסט לערמה.

"סוז... סוז?"

"טוב, היא היתה בת שבעים ושמונה," אמרתי בסופו של דבר. "והיא כבר עברה שבץ פעמיים. זה היה די צפוי." היססתי. ידעתי שאני צריכה לומר משהו מעודד, אבל בכל הנוגע לאחי זה לא בא לי באופן טבעי. "אבל אני מתארת לעצמי שלא היה כל כך נעים למצוא אותה," הוספתי. "סליחה, אין לי זמן לדבר עכשיו, אני חייבת להתחיל להתארגן לעבודה. אני אתקשר אחר כך. ואדוארד?"

"כן, סוז?"

"בבקשה אל תקרא לי סוז."

לא ציפיתי למצוא את עצמי יתומה בגיל ארבעים וחמש, גיל שבו לרוב האנשים עדיין יש שני הורים, אבל אימי ואבי כבר היו בני הרבה יותר משלושים כשנולדתי, ואבי סבל מחולשת אופי שקיצרה את חייו. לא נפגשתי עם אימי לעיתים קרובות מספיק, בהחלט פחות ממה שהייתי אמורה להיפגש איתה בשנותיה האחרונות. אני עובדת ציבור ועוסקת בניתוח פרויקטים (ניתוח אינספור נתונים סבוכים וכתיבת דוחות ביצוע מעמיקים), ובמעט הזמן שיש לי כשאני לא מתמודדת במשך שעות ארוכות עם מספרים גדולים ואותיות קטנות אני כמעט לא מספיקה לעשות שום דבר.

עוד סיבה למיעוט הביקורים שלי אצל אימי היא שאדוארד חזר לגור איתה, והוא ואני — אם לנסות להתנסח בעדינות — לא ממש חולקים את אותה השקפת עולם. למעשה, אנחנו עושים כל מאמץ להימנע מכל מפגש בינינו. אחי צעיר ממני רק בשנתיים, אבל צעיר ממני בשלושים שנה לפחות בכל הקשור להתפתחות הנפשית והרגשית, שבמקרה שלו נפסקה אי־שם בגיל העשרה. ועלי להוסיף שזה לא מפני שיש לו איזו לקוּת מנטלית מאובחנת, אלא מפני שהוא חלש אופי ומפונק. בזמן שאני עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי קריירה טובה ואורח חיים יציב, אדוארד קרטע בין עבודות מיותרות, יחסים חסרי משמעות ודירות מעופשות. אז אין פלא שהוא מצא את עצמו זוחל בחזרה לבית של אימא שלו בגיל ארבעים ומשהו.

זה תמיד הֶלם, לשמוע שבן משפחה קרוב הלך לעולמו, גם כשמדובר במישהו זקן שסבל ממחלות. לכן מצאתי את עצמי זקוקה לכמה דקות של ישיבה בשקט כדי להתעשת. אבל היות שאני הייתי בלונדון והגופה של אימי היתה בברמינגהם, לא ממש יכולתי לעשות משהו מעשי. לכן החלטתי ללכת לעבודה ולהתנהג כרגיל, או לפחות הכי כרגיל שאני מסוגלת להעמיד פנים עם הבחילה הנוראה הזאת. החלטתי לא לספר לאיש בעבודה שאימי מתה. יכולתי לדמיין את אורגיית האנחות וגילויי הדאגה, את החיבוקים הדביקים ואת הבעות הצער על אובדן של מישהי שהם לא פגשו מעולם ואפילו לא ידעו על קיומה. לא ממש הדברים שאני מחבבת.

כשהגחתי מתוך תחנת התחתית שליד העבודה תקף אותי החום שבחוץ, שכבר גבר כל כך שהוא ריכך את האספלט הטרי שמחוץ ליציאה. הרעש ואדי הדלק של המכוניות המזדחלות בכביש היו איכשהו כפולים מהרגיל, ואור השמש העז חדר היישר אל מאחורי עיניי. ברגע שהגעתי למפלט היחסי מאחורי השולחן שלי, שניצב בפינה השקטה ביותר בחלל המשותף הגדול, הדלקתי את המאוורר וכיוונתי אותו אל פניי. זה אושש אותי קצת ובמשך כמה דקות בדקתי, כמו שאני אוהבת לעשות בכל בוקר, את הקקטוסים שסידרתי לי בקדמת השולחן. וידאתי שאין שום אזור רקוב או חלק שנראה יבש או מצומק, ניגבתי אותם מאבק במברשת צבע רכה, בדקתי שהאדמה לחה במידה הנכונה וסובבתי אותם כדי שייחשפו לאור באופן אחיד. כשגמרתי לעשות את כל זה פתחתי קובץ במחשב. קיוויתי שההתעסקות עם הדוח המאתגר במיוחד, שהיה עלי להגיש לראש המחלקה שלי בסוף השבוע שלאחר מכן, תעזור לי לדחוק את אירועי הבוקר המוקדם לאיזו פינה מרוחקת במוחי.

אולי לא השגתי משרה מסעירה במיוחד יחסית למי שסיימה לימודי משפטים, אבל העבודה הזאת מתאימה לי. רוב הסטודנטים שלמדו איתי עשו התמחות בעריכת דין, אבל אני מצאתי את עצמי נמשכת לביטחון שמציעה משרה ממשלתית: רמות השכר הצפויות, על אף שאינן נדיבות ביותר, תוכנית הפנסיה הסבירה והעובדה שלא אהיה נתונה לגחמות של שותפים בכירים או של ראשי לשכה. אומנם עבודתי לא קשורה לתואר שלמדתי לקראתו, ואומנם לא התמקצעתי בשום תחום כי לא עשיתי התמחות, אבל הידע הנרחב שלי בעולם המשפט ובמנגנונים הבירוקרטיים מתגלה כיעיל ביותר בכל פעם שאני צריכה לבדוק תלונה כלשהי.

אלמלא העובדה שיש אנשים שעובדים איתי, חיי בעבודה היו נסבלים בהחלט. אבל באותו יום, אפילו יותר מהרגיל, נאלצתי להתמודד עם שורה שלמה ומגוונת של מעשים שעצבנו והרגיזו אותי. למשל, בקושי הגיעה השעה עשר וחצי וכבר ריחף עד שולחני ריח של שאריות אוכל סיני, שאחד מחבריי לעבודה העגלגלים־יותר אוהב לחמם במיקרו במטבחון הזעיר ולאכול באמצע הבוקר. הבחילה עלתה בגרוני, וידעתי שאני חייבת לשתות משהו קר במשך כמה שניות ארוכות אם אני רוצה להימנע מריצת חירום לשירותים. הצלחתי להגיע לקוּלר ושם פגשתי למרבה הצער את טום, עוזר מִנהלי נמרץ שהצטרף אלינו לא מזמן, שבתוך הזקן השופע שלו עדיין היו שאריות של הבגט שאכל לארוחת בוקר. הוא היה הגורם המעצבן מספר שתיים.

"הֵיי, סוזן, בדיוק האישה שחיפשתי. רציתי להגיד לך כבר כמה זמן שפתחתי קבוצת פייסבוק של העובדים, כדי שנוכל לארגן פגישות בפאב ולדבר על מה שקורה במשרד וכל זה. תשלחי לי בקשת חברות ואני אוסיף אותך לקבוצה."

"אתה לא עובד כאן הרבה זמן, נכון?" הצלחתי לומר בזמן שהמים מהקולר פגעו לי במשקפיים. "כולם יודעים שאין לי פייסבוק."

"מה, ברצינות? אז איך את מתַקשרת עם אנשים? יש לך אינסטגרם או ווטסאפ? אני יכול לפתוח קבוצה גם שם."

"אין לי שום דבר מהדברים האלה. בהחלט מספיק לי לדבר בטלפון או לסמס."

"כן, זה מתאים נגיד לאימא שלך או משהו, אבל איך את עוקבת אחרי כל החברים שלך מפעם, מהתיכון או מהאוניברסיטה? איך את מארגנת לעצמך פעילויות חברתיות?"

לא היה לי מצב רוח לזה. מסיבה כלשהי הרגשתי צריבה בעיניים — אולי בגלל התאורה החזקה שמעלינו. הסברתי קצרות שאין לי שום שאיפה להיות בקשר עם אנשים שהיה לי מלכתחילה רק קשר קלוש ביותר איתם לפני שנים רבות, ושחיי מאוד פשוטים. אם הוא מרגיש צורך עז להודיע לי על מפגשים של העובדים או להעביר לי פיסת מידע קריטית כלשהי שקשורה למשרד, הוא יכול לשלוח לי מייל. יכולתי להציע לו לקום משולחנו ולצעוד חמישה עשר צעדים עד לשולחן שלי, אבל אני מעדיפה לא לעודד דברים כאלה.

קצת אחרי אחת בצוהריים, כשזרקתי לפח את הכריך שקיוויתי שאצליח לעכל — לחם לבן עם חמאה — והתאמצתי לשוב ולמקד את מחשבותיי, התעצבנתי כשראיתי את לידיה — חברה לעבודה בת שלושים ומשהו שנפרדה לא מזמן מבן זוגה — צועדת סביב־סביב בחלל העבודה. כל רגע היא הסתכלה במפרק ידה. הייתי צריכה להתחיל לנתח טבלת נתונים שהדפסתי לעצמי לפני ההפסקה הקצרה, אבל עם הסיבובים הבלתי פוסקים של לידיה לא הצלחתי להתרכז.

"לידיה, את מנסה בכוונה לעצבן?" שאלתי בכעס בפעם הרביעית שהיא עברה ליד שולחני.

היא אמרה לי שקיבלה ליום ההולדת שעון עם מד פעילות, ושהיא עושה את עשרת אלפים הצעדים שהיא צריכה לעשות ביום. היא חייבת להיכנס לכושר כי עכשיו היא "יצאה שוב לשוק" — לא ביטוי שהייתי משתמשת בו לגבי עצמי, אפילו ששתינו נשים נטולות בן זוג. בסיבוב החמישי שלה שאלתי למה היא לא צועדת בחוץ, כמו כל בנאדם נורמלי. התברר שהיא לא יכולה; היא קבעה בליינד דייט לאותו ערב ולא רצתה להגיע שטופת זיעה ומלוכלכת אחרי צעידה ברחובות. בפעם השישית שחלפה לידי היא אמרה שנראה שאני מאוד מתעניינת במה שהיא עושה, אז אולי כדאי שאצטרף אליה. סירבתי בנימוס. בסיבוב מספר שבע כבר התחשק לי לחנוק אותה. הרגשתי צורך נואש בשקט ושלווה כדי שאוכל להתרכז בניסיון לצלוח את היום הנורא הזה. הצעתי לה לנסות לעלות ולרדת במדרגות; כך היא תוכל להיפטר מהמשקל העודף בישבנה במהירות כפולה מהצפוי.

"קלטתי את המסר, סוזן," היא אמרה בתוספת נחירת כעס, ואז שינתה מסלול ויצאה דרך הדלתות המתנפנפות. אני בטוחה שאני לא היחידה שפלטה אנחת רווחה.

אמצע הצוהריים, וטום — שהתחרה עם לידיה על תואר האדם המעצבן בעבודה היום — התקרב אל שולחני. ניסיתי להתעלם ממנו, אבל נראה שהוא היה נחוש לעמוד ולחכות עד שאכיר בנוכחותו.

"אני מארגן סיבוב פאבים לעוד חודש כדי לגייס כספים לתרומה, ושאלתי את עצמי אם תסכימי לעזור במימון," הוא אמר. "אני יכול לשלוח לך למייל את הלינק לחשבון שפתחתי, כי הבנתי שאין לך כוונה להצטרף בקרוב למאה העשרים ואחת."

"תרומה למי?" שאלתי והנחתי את העט מהיד.

"עוד לא החלטתי. אני רק יודע שאני רוצה לעשות משהו משמעותי בחיים. אולי אתרום לדובי פנדה — אני מת על דובי פנדה — או אולי לאיזו עמותה שפועלת נגד התחממות כדור הארץ, כי זה משהו שממש חשוב לי בזמן האחרון. אבל יש כל כך הרבה מטרות טובות. אז במה בנאדם כמוני אמור להתחיל?" הוא עטה על פניו הבעת עצב מוגזמת.

"שמעתי שבאגודה למען נפגעי שבץ עושים עבודה נהדרת," אמרתי. אני לא יודעת למה, אבל עיניי התחילו שוב לצרוב.

"אולי, אבל זה לא נושא מאוד סקסי. ובכל מקרה, אני חושב שאחד החברים שלי גילח את הזקן למען חולי שבץ בשנה שעברה. אני רוצה לעשות משהו אחר."

"אז טוב, תחזור אלי כשתחליט מה אתה רוצה," אמרתי והסתובבתי עם הכיסא לצד הנגדי.

כולם במשרד מגייסים כספים בזמן האחרון. בעבר זה היה עניין של פעם־פעמיים בשנה, אבל עכשיו יש זרם בלתי פוסק של עמותות פה, תרומות שם: הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים, שחייה, טיפוס, סנפלינג, טרקים, הליכה בבוץ. אני לא מתלוננת, תבינו. מצד אחד אני לגמרי בעד אנשים שמגייסים את מרצם כדי לעזור לאחרים ולא לעצמם — טוב, אם לא מחשיבים את היתרונות הבריאותיים שכרוכים בכך ואת חיזוק תדמיתם כאנשים טובים. אבל מצד אחר, האינטראקציות האישיות שכרוכות משום מה ביוזמות האלה בהחלט משפיעות על התפוקות במשרד. החלטתי שכדאי שאחליף מילה עם המנהלת הישירה שלי, טרוּדי, אפילו שלא באמת התחשק לי לעשות זאת. וחבל שטרחתי; התברר שהיא רק היתה מקור נוסף לתסכול.

טרודי הצטרפה למחלקה יחד איתי, בדיוק באותו יום ובאותה דרגה, לפני שנים רבות מאוד, רבות מדי. בהתחלה היא נדנדה לי שאשתה איתה קפה בהפסקת הצוהריים או שנצא לשתות יין אחרי העבודה, אבל מהר מאוד הבינה שהיא משחיתה את זמנה. מאז טרודי פילסה לעצמה דרך למעלה אל הפסגה המסחררת של צוות ההנהלה, ובמקביל יצאה ללא פחות מארבע חופשות לידה. תצלומים של תוצרי החופשות האלה הוצגו במובלט על שולחנה, במלוא תהילתם המנומשת ועקומת השיניים.

בזמן שהיא נשענה לאחור בכיסאה וחייכה בנימוס, אני הסברתי כמה כדאי, מסיבות של יעילות, להקצות זמן מסוים בכל חודש שבו העובדים יוכלו לקדם את פעילותם ההתנדבותית, להחתים תורמים ולאסוף כסף ממשי. טרודי אמרה, ככל הנראה בניסיון להיות משעשעת, שמסיבות של יעילות אולי דווקא הגיוני יותר להקצות זמן מסוים בכל חודש שבו אני אקבל אישור להציע את הצעות ההתייעלות שלי. היא צחקקה; אני לא. אולי היא הרגישה שאני לא ממש מרוצה מתגובתה, כי הבעת פניה השתנתה מייד מעליצות לדאגה. היא שאלה אם אני בסדר, אם חטפתי את הצטננות הקיץ שנראה שתקפה את כולם. בזמן שהושיטה לי קופסת טישו, התנצלתי ויצאתי מחדרה.

שש וחצי. המשרד התרוקן בינתיים והקול היחיד שנשמע היה ההמהום הרחוק של שואב האבק, שהלך והתגבר ככל שהתקרב אלי. מחשבות סוררות חזרו להתרוצץ בראשי. בדיוק כשכיביתי את המחשב והכנסתי את הטלפון לתיק פתחה את הדלת קוֹנסטנטה, המנקה הרומנייה שלנו, ונכנסה בקולות התנשפות. התכוננתי לחילופי הדברים הקבועים בינינו.

"שלום, סוזן. מה שלומך היום?"

"מצוין," שיקרתי. "ואת?"

"טוב, טוב. אני תמיד טוב. את אחרונה פה?"

"כמו תמיד."

"אה, את עובדת קשה, סוזן, כמוני. לא כמו כולם פה עצלנים."

היא התקרבה אל שולחני והתכופפה כדי ללחוש לי סוד אפל. הבל פיה חימם את אוזני.

"ההוא שם. הוא מפיל טישו מלוכלכים על רצפה. טישו מלאים נזלת וחתיכות מהאף. איכס. וההיא שם. היא משאירה הרבה־הרבה כוסות על שולחן, עם סימנים עבים ודביקים של ליפסטיק. למה היא לא מחזירה למטבח? היא מחזיקה על שולחן חצי מכוסות בארון. פעם ניקיתי לה שולחן, עכשיו כבר לא בא לי. אני לא אימא שלה. כולם פה תינוקות." היא הזדקפה. "אז מה, סוזן, את עדיין בלי בעל?"

אם היא היתה כל אחד אחר, הייתי אומרת לה לא לדחוף את האף שלה, אבל היא ואני מנהלות את אותה שיחה מדי יום וכבר שיננתי את תגובותיי בעל פה. אמרתי לה שהיא ללא ספק מתבדחת.

"גברת מאוד חכמה. גברים! אנחנו עובדות כמו חמור להרוויח כסף, ואז חוזרות הביתה ושוב פעם עובדות כמו חמור. ומה הם עושים אחרי עבודה? יושבים עם רגליים למעלה ומחכים שיגישו להם, או נעלמים אלוהים יודע לאיפה עם משכורת שלהם וחוזרים עם כיסים ריק. בעל שלי, גֵיאורגֶה, הוא נעלם, פּוּף — כמו עשן. השאיר אותי עם ארבע בנות לגדל. כולם כבר התחתנו, וגם כל בעלים שלהם לא שווים כלום. יש לי שלוש עבודות ניקיון כדי לשלוח להם כסף רומניה. אני אומרת להם להחביא אותו מתחת רצפה."

"יש להן מזל שיש להן אימא כמוך," דקלמתי, ובינתיים כיביתי את המאוורר ובדקתי שכרטיס האוֹיסטר שלי אצלי. ואז השתתקתי; משהו במילים האלה היה היום שונה.

קונסטנטה קרנה מאושר. "אנחנו אותו דבר, את ואני. אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות מחיים ואנחנו יודעות להשיג את זה. אנחנו לא אכפת מה אחרים חושבים. את אישה טובה, סוזן."

היא הושיטה יד כדי לצבוט לי את הלחי, נזכרה שאני תמיד נרתעת ממגע פיזי, ואז חצתה את החדר וחיברה את שואב האבק לחשמל. כשיצאתי מהבניין ספגתי שוב את מכת החום שבקעה ממרצפות המדרכה, ושמחתי על כך שהצלחתי להעמיד פנים שאני בסדר במשך יום שלם, למרות המתקפה הבלתי פוסקת מצד חבריי לעבודה. איש מהם לא היה מעלה על דעתו מה קרה באותו בוקר. אבל גם מעולם לא קשה לי להסתיר את רגשותיי מאחרים. תבינו: זה אחד מכישרונותיי הגדולים ביותר.

ברגע שחזרתי הביתה התקשרתי לאדוארד. היה מוזר לדבר איתו פעמיים באותו יום, ועוד בנימוס, לשם שינוי. הנסיבות דרשו מאיתנו להניח בצד את ההבדלים המשמעותיים בינינו ולשתף פעולה, לפחות עד שהלוויה תתקיים וסידורי הירושה ייגמרו. הוא עדכן אותי שאנשי הקבורה כבר באו ושהוא קבע זמנית את הלוויה ליום שישי בשבוע שלאחר מכן. טקס שריפה, הוא אמר. לא היתה לי כל התנגדות; אני באמת לא מצליחה לתפוס למה אנשים רוצים שהגופות של בני משפחתם יירקבו מתחת לאדמה, או בשביל מה הם צריכים שיהיה להם מקדש לפקוד, כאילו נשמות המתים באמת נשארות על המצבות ומחכות לביקורים ולשיחות חולין. אז טוב, על העניין הזה הסכמנו.

"אני מתארת לעצמי שהיא לא השאירה צוואה," המשכתי ואמרתי. "היא אף פעם לא דיברה על זה. אז נצטרך רק למכור את הבית ולחלק בינינו את החסכונות שיש. אני אטפל בזה."

שתיקה. "היא דווקא כן כתבה צוואה, סוז. לפני כמה שבועות. היא הקשיבה לאיזו תוכנית ברדיו, ומישהו אמר שכל אחד צריך שתהיה לו צוואה. אמרתי לה שלדעתי היא דווקא לא צריכה, אבל את מכירה אותה." אני זוכרת שבשלב הזה חדרה לקולו נימה מתגוננת, או שאולי רק בדיעבד נדמה לי כך?

"באמת? היא לא אמרה לי על זה שום דבר."

הוא כבר יצר קשר עם עורכי הדין והודיע להם על מותה של אימנו, ובזמנו חשבתי שזה צעד מרשים במעשיותו יחסית לאחי, שכישוריו הניהוליים הסתכמו בדרך כלל בחתימה על טופסי הימורים או בהזמנת פיצה.

"הם אמרו לי שהם ימצאו את הצוואה ויהיו איתנו בקשר. אני משאיר להם את הטיפול בעניין הזה. אני לא מבין כלום בדברים האלה."

ידעתי שאהיה עסוקה בעבודה בשבוע הקרוב כך שנאלצתי, בניגוד מוחלט לשיקול דעתי, לסמוך על אדוארד. נתתי לו הוראות מפורטות הנוגעות לרישום המוות, סיפקתי לו רשימה של מקומות מתאימים לקיום טקס האשכבה, והפניתי אותו לפנקס הטלפונים של אימי, כדי שיברר שם לאילו מבין חבריה צריך להודיע על מותה. הוא נחר בבוז כששאלתי אם הוא מסוגל לעשות את כל זה.

השעה כבר היתה תשע בערב כשגמרתי את השיחה עם אדוארד. לא אכלתי דבר כל היום מלבד שני ביסקוויטים לארוחת בוקר, והיתה לי סחרחורת. הכנתי לי כמות קטנה של אורז לבן והתיישבתי אל הדלפק במטבח כדי להכריז מלחמה על הבחילה הממשמשת ובאה. דלת הזכוכית היוצאת לגינה היתה פתוחה, ודרכה חדרו פנימה יללותיו של התינוק החדש של השכנים למעלה והסרחון של פחי האשפה של השכנים שלידי. עלי להסביר, אני גרה בדירה — קומת קרקע של בתי רכבת ויקטוריאניים שחולקו לדירות — בדרום לונדון. שכרתי אותה במשך עשר שנים עד שבעל הבית החליט למכור, ובשלב ההוא כבר חסכתי די כסף ממשכורתי הזעומה כעובדת ציבור כך שיכולתי לשלם מקדמה. אז עכשיו אני בעלת נכס, או חשוב מכך, בעלת חוב משכנתא עצום בגודלו.

בזמן שאזרתי את כוח הרצון הדרוש להכניס מזלג מלא אורז לתוך פי, הסתכלתי על החתול של השכנים, וינסטון, חתול ג'ינג'י גדול וחזק, בזמן שהוא ליקק את עצמו בשקדנות על מרצפות הטרקוטה של המרפסת שלי. בדרך כלל אני לא מחבבת חתולים; אני לא אוהבת לראות אותם מתרוצצים מתחת למכוניות חונות או נדחפים דרך מעקות כשאנשים מנסים להתיידד איתם. אבל וינסטון הוא משהו אחר. הוא עומד ולא זז כשמתקרבים אליו, וסופג בסבלנות ליטופים וטפיחות חיבה עד שנמאס לו, ואז הוא מפהק, מתמתח ויוצא בנחת לדרכו. הוא לא מפחד מאף אחד ולא חש שום צורך להתחנף לאיש. הוא מזכיר את "החתול שהתהלך לבדו" של קיפלינג, שהיה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי. אני זוכרת את אבא שלי, ברגעיו הצלולים יחסית, מושיב אותי על ברכיו וקורא לי אותו מתוך עותק חבוט של "סיפורי ככה סתם". בזמן שהסתכלתי על וינסטון תהיתי איפה נמצא עכשיו הספר הזה. מן הסתם באיזה ארגז שנזרק אי־שם בעליית הגג בבית של הוריי, וזה הזכיר לי את העבודה שציפתה לי כשאצטרך לפנות הכול לקראת המכירה. המחשבה הזאת, במצבי הנוכחי, היתה משתקת.

כשהתקשרתי לאדוארד כמה ימים לאחר מכן כדי לבדוק איך הוא מתקדם עם רשימת המטלות שנתתי לו, הטלפון צלצל במשך זמן רב מהרגיל. כבר עמדתי לנתק ואז שמעתי קול שלא היה של אדוארד ממלמל, "הלו?" היססתי, התנצלתי על כך שחייגתי את המספר הלא־נכון וסיימתי את השיחה, ורק אז נזכרתי שהמספר של אימי שמור אצלי בחיוג מהיר. צלצלתי מייד שוב. שוב אותה ברכת שלום אגבית.

"התקשרתי לפני רגע. הגעתי לבית של משפחת גרין? של פטרישה גרין — פטרישה גרין זיכרונה לברכה — ושל הבן שלה, אדוארד?"

"כן, זה הבית הנכון."

"כאן סוזן, אחותו של אדוארד. אני מבקשת לדבר איתו מייד."

"אה, סוזן. כן, אה, נכון. רק שנייה, אני אבדוק אם הוא כאן."

צליל מלמולים ואחריו, בעליזות לא טבעית: "היי, סוז, מה העניינים?"

"אדוארד, מי זה האיש הזה ולמה הוא עונה לטלפון בבית של אימא שלנו?"

"אה, זה רק רוֹבּ. אמרתי לו שהוא יכול להתנחל כאן כמה שבועות עד שהוא יתאפס על עצמו. הוא חזר כרגע מטיול ארוך. הוא אחלה בנאדם."

"לא אכפת לי שהוא אחלה. אני לא רוצה שאנשים זרים יגורו בבית של אימא שלנו. תגיד לו שהוא יצטרך למצוא מקום אחר. היא מתה רק לפני חמש דקות והבית מלא בכל החפצים שלה."

"תראי, סוז — "

"סוזן."

"תראי, אני מכיר את רוב עוד מהאוניברסיטה. את בעצמך פגשת אותו כמה פעמים, לפני שנים. הוא צריך קצת עזרה עכשיו. הוא עזר לי כשהייתי בתקופה קשה ועכשיו אני עוזר לו. אני לא אסלק אותו בשום אופן — אין לו לאן ללכת."

הנאמנות של אחי לחבריו השיכורים באמת נוגעת ללב, חשבתי והחלטתי לפתור את העניין בכוחות עצמי כשאסע לברמינגהם. בקרוב מאוד אדאג שהטיפוס הזה, רוב, יחזור לרחובות. הסטתי את השיחה לנושא הדחוף יותר של סידורי הלוויה. אדוארד אמר שבטח אשמח לשמוע שהוא ארגן את טקס האשכבה; הוא שכר את החדר האחורי בפאב ששמו "בּוּלְז הֶד".

"אנחנו יכולים להביא לשם כיבוד משלנו ולפתוח חשבון בבר," הוא אמר ובקולו נימת גאווה.

הסברתי שזה ממש לא לעניין ושהוא יצטרך לבטל את ההזמנה מייד. "אימא לא שתתה טיפת אלכוהול בכל החיים שלה. היא היתה מתפלצת אם היתה שומעת שטקס האשכבה שלה יתקיים בפאב."

"שטויות. היא שתתה אלכוהול ועוד איך. היא אהבה לגנוב איזו כוסית שרי או חצי בקבוק שנדי מדי פעם. והיא היתה שמחה לדעת שאנשים נהנים בטקס לכבודה, והם בטוח ייהנו ב'בולז הד'. היא לא היתה רוצה שכולם ייתקעו עם ספלי תה מחרסינה ושיחות מנומסות על כלום ושום דבר."

"זה בדיוק מה שהיא היתה רוצה. זה בדיוק הטיפוס שהיא היתה. היא לא היתה טיפוס של כוסות בירה וצחוקים קולניים."

"בכל מקרה, זה מה שהולך לקרות, סוז, וכולם ייהנו נורא, יספרו עליה סיפורים מצחיקים וגם ישתכרו קצת אם יתחשק להם. ואם זה לא מוצא חן בעינייך, את יכולה להתחפף לי מהעיניים."