הקרקס 1: האודישן שנכשל

"את באמת רוצה לעשות את זה?" שיי שואל אותי בפעם העשירית. הוא צונח על מיטתי, לבוש רק במכנסי התעמלות אדומים של 'אוהיו סטייט'. לידו, ספרים בכריכה רכה נופלים בחבטה על רצפת העץ. הרומנים העל־טבעיים שלי מרופטים ובלויים כל־כך, שהרצפה לא תקלקל אותם.

אני מורידה עוד בגדי גוף מהקולבים שבארון שלי במעונות ומשליכה אותם לתוך המזוודה. שיי אמר שיעזור לי לארוז, אבל כנראה רק התכוון לכך שיצפה בי אורזת. הוא לא חבר מהסוג שיכניס את מוצרי הקוסמטיקה שלי בצורה מסודרת לתוך תיק כלי רחצה. כשהוא ראה את חבילת הטמפונים שעל השידה, הוא תפס ממנה מרחק רציני.

מצד שני, הוא גם לא פה בשביל התמיכה הנפשית. "אם לא אנסה, אתחרט על זה לנצח," אני אומרת.

"זה מה שאמרת בפעם הראשונה שעשית סקס, ת'ורה, וברגע שניסית את זה, באמת התחרטת."

אני מסתובבת אליו. הוא מרים גבות כאומר 'אני צודק. את יודעת שאני צודק'. טוב. הוא אולי צודק לגבי המקרה ההוא. הפעם הראשונה שלי קרתה בחופזה. כשהייתי בת שמונה־עשרה, חשבתי שהגיע הזמן והיה לי סטוץ חד־פעמי עם בחור במסיבה סתמית במעונות. וודקה זולה הייתה כנראה התירוץ לאיבוד הבתולין. זה היה מרושל וסתמי, וזה גם כאב, אפילו עם האלכוהול.

הפעם השנייה שלי לא הייתה טובה יותר. מהרבה סיפורים ששמעתי, הבנתי שהפעם השנייה לא תכאב כל־כך, ושכבתי עם אחד מחבריו של שיי בדייט הרביעי שלנו. זה הסתיים עם לקוחה בלתי מסופקת – אני. זה כאב גם בפעם ההיא. נראה שצריך פעם שלישית כדי לשפוט ראוי את כל הקטע של סקס אך עד כה, סקס לא הותיר עליי רושם מיוחד. בואו פשוט נגיד שאני כבר לא בת שמונה־עשרה, ואני כבר לא רודפת אחרי סקס. אני בת עשרים ואחת ורודפת אחרי דברים שיעניקו תגמול גבוה יותר, כמו אושר.

"עשיתי את זה בדרך הלא נכונה," אני אומרת, ובגד הגוף הלבן שאני מחזיקה נראה לי כבד מדי לפתע.

"פעמיים." הוא מרים אצבעות כדי להציג את מספר החרטות המדויק.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. אין טעם. "זה לא יהיה ככה," אני אומרת.

הוא שותק לרגע. שיי עושה את זה הרבה. זה לא כאילו הוא מחכה שאגיד משהו; זה כאילו הוא מקבץ את כל מחשבותיו ואת רגשותיו יחד עד שיהיה מוכן להשמיע לי אותם במכה קטלנית אחת.

אני מתכוננת ונושמת עמוק, ואז הוא אומר, "אז לא נגיע למצב שבו אצטרך לטוס עד לווגאס כדי לאסוף את ת'ורה ג'יימס הבוכייה לאחר שכל תקוותיה וחלומותיה יתנפצו?"

אני לא כועסת על ההצהרה שלו, אני מקבלת אותה, אך כשאני קולטת את הבעתי במראה הגדולה, זעף קודר מכווץ את שרירי פניי. זה המבט הרגיל שלי, לצערי. יש לי פרצוף של זעף, וזה מאה אחוז אמיתי. כשפגשתי את שיי לראשונה, בגיל שלוש־עשרה, באולם התעמלות בסינסינטי, הוא העיר על תווי פניי הכועסים. בדיוק הלכתי על הקורה, מרוכזת כולי. לא עצבנית, רק מרוכזת. והוא ניגש אליי והניח את זרועותיו על הקצה.

"את עומדת לריב עם הקורה?" הוא חייך. "אני מוכן להתערב שאני יודע מי ינצח."

באותו יום שיי הבהיל אותי כל־כך שהחלקתי ונפלתי על המזרן. אם נלחמתי עם הקורה, הפסדתי בקרב באותו רגע ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר להגיד בתגובה. קמתי על רגליי, טיפסתי בחזרה וניסיתי ללכת עליה שוב.

בחדרי במעונות, אני פותחת וסוגרת את הלסת כדי לשחרר את השרירים. אני נראית מגוחכת, אך 'מרוצה' לא מופיע בקטלוג ההבעות שלי.

לאחר שאני מצליחה לשלוט בהבעתי, אני אומרת לו, "רציתי להיות לוליינית מאז הייתי בת ארבע־עשרה. זה לא אמור להפתיע אותך, שיי."

הוא מצביע עליי, והחזה המעוצב והשרירי שלו נמתח. "תמיד חשבתי שאת סתם צוחקת. כולם אומרים שהם רוצים לעשות דברים ובסופו של דבר לא עושים אותם, כמו אלה שרוצים להופיע, רוצים לשיר. רגע." שיי משתהה. לא השתהות ארוכה במיוחד. "את יודעת לרקוד בכלל, ת'ורה?" הגבות החומות שלו מתכווצות כאילו אני משוגעת על כך שאני בכלל מנסה להצטרף לקרקס.

זה לא קרקס נודד עם מגידי עתידות ופילים. אני לא נבחנת לקרקס כדי לברוח ממשהו. מתעמלים וספורטאים רבים, כמו קופצים למים אולימפיים, הצטרפו ל'אוורירי ושמימי', בתקווה להפוך לאומנים, להופיע על במות, להיות אקרובטים. לעשות משהו מדהים ויוצא דופן. "לקחתי שלושה שיעורי התעמלות אומנותית, זוכר?" אני מקפלת את בגד הגוף הלבן ובוחנת את פניו.

הוא נאנח. "ת'ורה, היית בת חמש־עשרה."

"והייתי מתעמלת אומנותית מעולה בגיל חמש־עשרה." לא באמת. אני זוכרת שנשארתי אחרי השיעור כדי ללמוד את הכוריאוגרפיה, נחושה להצליח. לא הצלחתי. לא הייתי טובה בזה כמו האחרות, אבל ניסיתי. באמת ניסיתי.

לאחר שאני מכניסה את בגד הגוף למזוודה, אני מתקרבת אליו ואוספת את הספרים מהרצפה, מתכננת להוסיף אותם למזוודה המלאה עד להתפקע. מעולם לא הייתי נערת מסיבות. אשתתף בשתיים בכל סמסטר, זו המכסה שלי.

"תני לי להבין," שיי אומר, מסתכל עליי אוספת את הספרים, "יש תפקיד אחד פנוי בקרקס — "

"אמוּר1," אני מתקנת, עורמת שישה ספרים על זרועותיי.

"מה שתגידי," הוא ממשיך, מסרב להתייחס לחלום שלי בשמו, "והקרקס הזה נמצא בווגאס, ונקראת להגיע בגלל סרטון ששלחת, שבו עשית... מה?"

"פריסה כפולה." ועוד כמה תרגילים של נערת גומי. לא הייתה לי שותפה, אז נעזרתי בקורה כדי לבצע עמידת ידיים, ואז עיגלתי את רגליי מעל כתפיי ובהונותיי פגשו את אצבעותיי.

שיי מסתכל עליי במבט שאומר שאיבדתי את השפיות באופן רשמי. "אני יכול לעשות פריסה כפולה מתוך שינה. זה לא אומר שאני מתאים להצטרף לקרקס."

שיי התחיל ללמוד התעמלות כשהיה בן חמש. אני התחלתי מאוחר, כשהייתי בת שלוש־עשרה. מספיק להגיד שהפריסות הכפולות שלו יפות יותר משלי. הוא כמו יין משובח שהולך ומשתבח עם השנים.

הוא לא קלייד ואני לא בוני, והוא גם לא דיימון ואני לא אלנה. שיי היה ותמיד יהיה כמו לוקאס בשבילי ואני כמו היילי בשבילו, וזה אומר שאין בינינו אהבה רומנטית גדולה, אנחנו החברים הכי טובים. הוא חבר נפלא ומגונן, כמו אלה שבסדרה 'מגרש ביתי', חבר כזה שיצביע על הסערה שמחכה לי בזמן שאני בוחרת ליהנות בשמש.

"זה לא קשור רק לטכניקה," אני מסבירה. "זאת אומרת, זה משנה, אבל קראתי בפורומים שונים שהם דחו מתעמלים אולימפיים בשביל מישהי שנראית מתאימה לתפקיד. זה תלוי גם במזל."

הוא סורק את גופי במבט איטי. את שערי הבלונדיני, את המטר חמישים ושמונה שלי, את מותניי הרחבים, את גזרת שעון החול שלי ואת זרועותיי וכתפיי השריריות. אם להוסיף למשוואה את רגליי הארוכות יותר מפלג גופי העליון, אז אפשר לחשוב ממבט ראשון שאני לא אהיה מסוגלת לשמור על שיווי משקל, אך אין לי שום בעיה כזאת. לאחר שנים של אימונים, אני הרבה יותר טובה משהייתי.

אך המסירות הזאת לא עצרה את ישבני או החזה שלי מלגדול, ושניהם כנראה גדולים יותר מכפי שהיו צריכים להיות בתחום הספורט שבו אני עוסקת. אני בנויה כמו ילדה רגילה, שהתחילה לעסוק בהתעמלות בשלב מאוחר יחסית בחייה. אני ממוצעת, וככל ששיי ממשיך לבהות בי, כך אני מרגישה את זה יותר, ואני רוצה להיות יותר מזה. זה לא מה שכולם רוצים?

"ומה הם מחפשים בדיוק?" עיניו נחות על החזה הגדול שלי. "תידרשי להופיע בעירום חלקי או משהו?"

"אה... לא." הלוואי שהייתה לי תשובה טובה יותר.

"הקרקס נקרא 'אמור'," הוא אומר, דאגה חולפת בעיניו הכחולות, "חשבת על זה בכלל? מה אם יבקשו ממך להתפשט על הבמה?"

"זה לא מופע מהסוג הזה." אני מסובבת אליו את הגב ועורמת את הספרים על בגדי הגוף.

"איך את יודעת? זה אחד המופעים החדשים בווגאס." הוא מזנק על רגליו. "לא מצאתי שום קליפים באינטרנט."

אני מסתכלת לאחור. "המופע שלהם הוא חלק מ'אוורירי ושמימי'. אין עירום באף אחד מהמופעים של הלהקה." אני נתלית בעובדה זו, אך תוהה לעצמי אם אהיה אמיצה מספיק להצטרף למופע נועז יותר. כדי להיות בקרקס, נראה לי שאעשה הרבה יותר מכפי ששיי היה רוצה שאעשה.

אני שומעת אותו מתנשף מאחוריי. "אז את עומדת לטוס לשם מתוך גחמה. ומה אם באופן פלאי אכן תקבלי את התפקיד?" הוא לא חושב שיציעו לי את המשרה כי לדעתו אני לא מוכשרת מספיק. אבא כמעט אמר את זה אתמול בטלפון. 'הבנות שם יהיו בליגה אחרת, ת'ורה. אל תפתחי ציפיות'. אני יודעת שאני לא הכי טובה, אבל אני רוצה להאמין שיש לי סיכוי כלשהו, גם אם קטן.

"אשאר בווגאס ואופיע כל השנה." אנרגיה קלילה מתפרצת בליבי מהמחשבה. זה אושר, מהסוג שאנשים מחפשים כל החיים.

"קיץ עכשיו. מבחני הקבלה לקבוצת ההתעמלות של הבנות יתחילו בעוד שבועיים," הוא מזכיר לי, "תאבדי את המלגה."

כל הדבר הזה הימור, ואני פוחדת. מעולם לא יצאתי מאוהיו ליותר מחופשה באורך של שבוע, ומעולם לא לבד, אבל זו ההזדמנות שלי; אם לא אנסה עכשיו, אולי לעולם לא תהיה לי הזדמנות נוספת ונמאס לי ללמוד כלכלה וחשבונאות כתוכנית גיבוי לחיים שאני רוצה, אלה שאני יכולה להשיג עכשיו.

לכן החלטתי שאני הולכת על זה. כל חלק בגופי רוצה לזנק ולעוף, לא משנה כמה דעותיהם של אנשים כמו שיי וההורים שלי מנסים לקרקע אותי. אני מבינה את הריאליזם שלהם, אבל אני לא רוצה להסתכל לאחור ולהתחרט על כך שלא ניסיתי. "זה סיכון," אני אומרת בעדינות, מתיישבת על המזוודה ורוכסת את הרוכסן שלה.

כשהוא פוגש במבטי, הוא מניד בראשו. "את אחת ממיליון, ת'ורה. אלה חלומות באספמיה, את מבינה את זה?"

אני מהנהנת. "כן, אני יודעת. אבל אם לא אאמין בעצמי, מי יאמין בי?"

הוא משחרר עוד נשיפה כבדה. "את יודעת איך אני מרגיש? כאילו אני צופה בחברה הכי טובה שלי נכנסת לבניין בוער, ויודע שהוא עומד להתמוטט עליה." אני כנראה זועפת חזק יותר מהרגיל כי הוא מגלגל את עיניו. "בקיצור, אני שונא אותך ברגע זה," הוא אומר.

"שונאת אותך בחזרה." זה משפט גן חובה עלוב. אני נאנחת בתסכול. אני גרועה בירידות, אפילו עם מישהו שאני מכירה שנים, אך הוא צוחק. הצחוק מתפוגג ברגע שהוא מסתכל עליי. עוד שנייה ארוכה ושקטה חולפת בינינו. "תשמרי על עצמך, בסדר?"

אני מהנהנת שוב. "תהיה מאושר, בסדר?"

"אני מאושר."

אני מחייכת. הנייד שלי רוטט על המיטה. הוא קרוב יותר אליו, לכן הוא מרים אותו, עיניו קוראות את ההודעה שעל המסך. "מי זו קמילה?"

לא סיפרתי את החלק הזה לשיי. חשבתי שהוא רק ידאג יותר אם הוא ידע מה התוכניות שלי. אם המצב היה הפוך גם אני הייתי דואגת לו, אבל הוא בחור, והוא לא צריך הגנה שבחורה צריכה. זה המצב, גם אם אני לא אוהבת אותו. "קמילה תהיה השותפה שלי לדירה במהלך האודישנים," אני אומרת.

"גם היא מתעמלת?" הוא מושיט לי את הנייד.

"לא בדיוק."

שפתיו נפערות. לשיי יש מעין מראה אמריקאי כזה: גוף ופנים שמתאימים לככב בפרסומות של 'אמברקרומבי'. שערו השטני מסופר קצר, ושרירי זרועותיו מפותחים, אך ראיתי את השפתיים האלה נפערות בהלם ובדאגה רק בשבילי. הן נפערות בתאווה כלפי כל הבנות האחרות בקבוצת האתלטיקה.

"אז מי היא?" הוא שואל.

"פגשתי אותה באתר שבו נרשמים אנשים שמוכנים לארח אצלם אנשים, והחלפנו מספרי טלפון."

הוא מניח את ידיו על ראשו בתנועה מלאת ייאוש. "לא."

"כן," אני אומרת, "ואני מתכוונת להתארח אצלה. זה אמור להיות אמיתי ובטוח. חקרתי את זה."

"ראית אותה?" הוא שואל שאלות הגיוניות.

"לא, אבל היא מותירה רושם נחמד מאוד בהודעות." כשעיניו נפערות בהלם, אני מוסיפה, "זה כמעט חינם, הרבה יותר זול ממלון. כרטיסי הטיסה היו יקרים." מכיוון שההורים שלי לא הסכימו לגבי הבחירות שלי בחיים, הם אמרו שאני צריכה לדאוג לכל ההוצאות. אני בוגרת עכשיו, אבא אמר. הוא צודק במובנים רבים.

שיי אומר, "אם לא היו לי מבחני קבלה השבוע — "

"היית טס איתי?"

כל גופו מתקשה. "עמדתי להגיד שהייתי נוסע לבית של ההורים שלך ומכריח אותם לשכנע אותך להישאר."

"הם כבר יודעים על התוכניות שלי." קשה לי מאוד לשקר להוריי. הלכתי למסיבה אחת בתיכון וסיפרתי להורים ברגע שחזרתי. אימא הכינה לי גלידה בזמן שקיטרתי לה על הלילה המשעמם שחוויתי.

"ואין להם בעיה עם זה?"

"הם חושבים כמוך, למען האמת," אני אומרת בחיוך.

"זה לא מצחיק, ת'ורה."

נראה לי שאני מחייכת, וזועפת כדי להסתיר את הפחד. הפחד הולך ותופח ככל שאני ממשיכה לדבר איתו, ואני מעדיפה להישאר בטוחה בעצמי.

"זה עלול להיות גבר," שיי מצביע על הנייד. "יכול להיות שהוא ירצה לזיין אותך... או גרוע יותר, להרוג אותך."

צמרמורות חולפות בגבי. "אנחנו ניפגש במועדון הלילה שבו היא עובדת. זה מקום ציבורי." אז אדע אם היא בחור סוטה או דוחה.

שיי מביט בי, כאילו כך יצליח לשבור את האופטימיות ואת התוכניות שלי. הוא לא יוכל. לא אתן לו.

"נותרה לך שנה אחת באוניברסיטה," הוא אומר, "ואת עומדת לזרוק את הכול?"

אני מנידה בראשי. "בדיוק להיפך. החיים שלי עכשיו מתחילים."