הרהורים על ספרות ורפואה – כרך ב’

"זה הניתוח שלי" - ריאיון עם יוסי שריד1

הזמנתי לקורס ספרות ורפואה את חבר הכנסת והשר לשעבר יוסי שריד כדי לדון בספרו הראשון זה הניתוח שלי (הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004). שריד החל בכתיבת הספר 24 שעות לאחר ניתוח להסרת גידול במוחו, ולא חדל חודש ימים עד שסיים. ספרו הוא תיעוד מעניין של הניתוח הפרטי שלו על רקע המציאות הישראלית, ומהווה דוגמה לתגובותיו של חולה שבאופן בלתי צפוי נאלץ להתמודד עם גידול שעלול היה לאיים לא רק על מצבו הפיזי, אלא גם על כישוריו המנטליים. יוסי שריד הוא איש עקרונות חריף שכל ולשון, שימש שר חינוך בממשלת ברק ושר לאיכות הסביבה בממשלת רבין, איש ספר, משורר ופובליציסט.

בעת השיעור ובמהלך הדיון שאני עורכת עם הסטודנטים היה לי חשוב להשיל משריד את כל תאריו ועיסוקיו ולהבליט בעיקר את היותו חולה אינטליגנטי, וגם את היותו סופר ומשורר. וכך, מופשט מפרסונת הפוליטיקאי, חשף שריד את עצמו מול הסטודנטים כחולה שנכנס בעל כורחו לבדיקות בבית החולים, נאלץ לעבור ניתוח מוח דחוף כדי להציל את חייו. הוא מספר על התסמינים שבגינם אושפז, על הבדיקות שגילו את הגידול במוחו, על תחושותיו לפני ואחרי הניתוח, על התרשמותו מעולם הרפואה ועל יחסי רופא-חולה, על השפעת המאורע על חייו ועל חיי הסובבים אותו ועל שלבי ההחלמה. דרך תיאוריו וסיפוריו על ניסיונו כחולה המאושפז בבית חולים, ובאמצעות הרב-שיח שערכתי עמו, עם הסטודנטים ועם פרופ' משה הדני, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים "שיבא" בתל-השומר, ושבמסגרתו הועלו שאלות רלוונטיות, קלטו הסטודנטים לרפואה אינפורמציה רפואית, אנושית וספרותית בצורה נרטיבית וחווייתית, שאני בטוחה שתלווה אותם שנים רבות.

 

ד"ר לימור שריר: מה היו הסימפטומים שבגינם הופנית לבית החולים?

יוסי שריד: ליוותה אותי תחושה ש"משהו לא בסדר אתי", משהו מוזר ומדאיג אם כי לא דרמטי במיוחד. סבלתי מכאבי ראש שליתר דיוק היו כאבי פנים, סחרחורות ורגעים של "בלבול וטשטוש חושים". כמו כן חשתי בכובד ראייה ועייפות לאחר קריאה. אשתי שחשה שמצבי אינו רגיל גרמה להחשתי לבדיקות בבית חולים.

מעניין שהוגדרתי בעבר כהיפוכונדר, ובזמנו אף נבחרתי ל"נשיא אגודת ההיפוכונדרים" אף שהניחוש ההיפוכונדרי שלי היה דווקא מדויק: כל השנים שיערתי שדווקא לבי יבגוד בי ואכן לפני 20 שנה עברתי התקף לב שבגינו הייתי אמור להימחק מרשימת ההיפוכונדרים, שכן הייתי חולה באמת.

כאבי הפנים שחשתי באירוע הרפואי האחרון החישו אותי לבדיקות אצל רופא השיניים שלי ואחר כך אצל רופא אף אוזן וגרון. משם הגעתי לרופאת המשפחה והופניתי על ידה למחלקה הנוירולוגית בבית חולים.

ד"ר לימור שריר: מה העלו הבדיקות?

יוסי שריד: הבדיקות הכלליות לא העלו דבר והופניתי לבדיקת CT. שכבתי שם במתקן הצר, הארוך והמפחיד של ה-CT וחששי התעורר בי דווקא בשל התנהגותו מלאת הרוך של אבי, הממונה על הטכנאים, ששאל אותי אם אני חש בטוב. שמתי לב לנקודה מעניינת בפענוח בדיקות רפואיות: בבדיקות רפואיות "חיובי" פירושו רע בדרך כלל ו"שלילי" פירושו דווקא טוב.

את האבחנה הראשונית שמעתי מאבי: "יש לך גידול בראש, גדול, ויש לך בצקת בראש כתוצאה מהגידול, שכנראה התפשטה מאוד בזמן האחרון". לאחר שהתייעצתי עם הרופאים וביניהם עם רופא קרוב משפחה ואף עם הרב פירר הוחלט שעלי להתאשפז בדחיפות בבית החולים על מנת לעבור ניתוח להסרת הגידול.

ד"ר לימור שריר: מה הייתה האבחנה המשוערת?

יוסי שריד: הגידול במוחי הוגדר כגידול שפיר. התחילו לספר לי בשבחו של הגידול, שאם נגזר על אדם להצמיח אותו, כי אז בחרתי לעצמי את הסוג הכי טוב: "לא ממאיר, ממוקם בקדמת הראש באונה הימנית, וזה עדיף על הימצאות באונה השמאלית."

הגידול מרוחק ממרכזי המוח היותר רגישים ועל כן לכאורה לא תהיה סכנה, לראייה, לשמיעה ולמרכז הדיבור.

ד"ר לימור שריר: כיצד חשת?

יוסי שריד: המנתח שנבחר לנתח אותי, המשמש מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים, בדק אותי והסביר לי בפרוטרוט על הניתוח, ואני זוכר שאף הזהיר אותי שרוב החולים לאחר ניתוח כזה עלולים ללקות בדיכאון. הייתי משוכנע שלי זה לא יקרה. דיפרסיה אצלי זה רק עניין של החלטה, של משמעת פנימית מחמירה.

תמיד תהיתי מה קורה לאדם כאשר מבשרים לו בשורת איוב על מצב בריאותו. איך הוא מגיב שתמו ימיו לגווע. להפתעתי קיבלתי את "הבשורה" בשוויון נפש. עשיתי השוואה למצבי העכשווי לעומת מצבי בעת התקף הלב שעברתי. חשתי אז כאב עז ובלתי נסבל עד רצון למות. באותה עת אחז אותי פחד מוות, ראשית בשל הכאבים ושנית בשל גילי — הייתי בן 40 ופחדתי למות בגיל שנראה לי צעיר מדי לסיום חיי. בעברי הייתי מעשן כבד והעישון בוודאי לא תרם לבריאותי. לאחר הניתוח שעברתי בלבי סבלתי מחרדות ומפחד מפני המוות שמא זה עלול לקרות לי בשנית. אני זוכר שלאחר הניתוח שמרתי על הפרוטוקול המומלץ לחולים לאחר התקף כזה: ספורט מבוקר כמו הליכה ברגל, דיאטה והפסקת עישון, אלא שמיד לאחר שמוניתי לשר החינוך חזרתי לעשן. למרות זאת לבי לא בגד בי והמשכתי לתפקד כרגיל.

אינני מסתפק ב"קטנות" וכך גם לגבי מחלותיי: התנסיתי במחלת לב וכעת בגידול במוח.

ד"ר לימור שריר: אילו מחשבות העסיקו אותך בעת ההמתנה לניתוח?

יוסי שריד: אני זוכר שבעת ההמתנה לניתוח המוח התהלכתי בחצר בית החולים והרהרתי: "מותו של אדם בגיל 64 איננו כה חשוב ונחשב במקום שבו מתים כל יום אנשים צעירים ובדרך כלל הם מתים ללא תכלית ראויה".

ניתוח ראש עוטה בעלטת מסתורין כבדה הגורמת לחולה להיות שרוי בחרדה. פותחים לו את הראש, ואולי הכל יפרח לו עכשיו משם והמוח יחדל להיות מוח. וכך במשך עשרה ימים הולעטתי בתרופות עד שחשתי כמסומם. בעיקר העיקו עליי הסטרואידים שנועדו להפחתת הבצקת. אלה עוררו את תאבוני, וחשתי שנטילתם גרמה לי לתחושת מרץ מוזר. הם נסכו בי נמרצות משונה שהתנגשה בעייפות שלי. פחד המוות גבר עליי. חששתי שכל פעולה שאני עושה תתברר כפעולה האחרונה בחיי: יהיה זה כתיבת המאמר האחרון, הנאום האחרון וכולי. תוך כדי כך הרהרתי בזכות כוחות הנפש התורמים לריפוי והאמנתי שיש ביכולתי לרפא את עצמי בכוח ההבנה ובכוח תעצומות הנפש. אגב כך נזכרתי שתרמתי את גופי למדע חודשים לפני האשפוז, וכאשר חתמתי על הטופס לא העליתי כלל על דעתי לכלול גם את מוחי שנראה לי במצב יחסי טוב הרבה יותר משאר איבריי.

את הלילה הראשון בבית החולים העברתי בשינה, כאשר רק לפנות בוקר נתקפתי בסיוט קצר בשל המציאות שאליה התעוררתי. התחלתי לחשוב על כך שעומדים לנסר את גולגולתי ושאין זה דבר של מה בכך. הדיוטות מתייחסים לניסור הזה כאל פעולה אלימה, קיצונית במיוחד, ואולי אפילו בלתי מתקבלת על הדעת. הרהורים אלה הביאו אותי לחשוב על כתיבת צוואה.

בחלוף הימים, כשהפנמתי את העובדה שבקרוב יחתכו את מוחי, התחלתי לתהות על הקשרים בין גוף ונפש — נושא שעניין אותי תמיד. בחנתי את התנסותי האישית כהזדמנות לערוך מין ניסוי של החלפת הראייה החיצונית בראייה עמוקה מבפנים: הרופאים ינתחו שם גידול ואני בעלפוני המואר אנתח גילוי.

אף-על-פי שהרופאים שבו והסבירו לי שהניתוח הוא פשוט יחסית בשל מיקומו של הגידול, חשתי שבפועל המצב מסובך ומסוכן הרבה יותר, שהרי פותחים את הראש... ובכל זאת הצלחתי למצוא עניין בעניינים חדשותיים, פוליטיים ובענייני דיומא. הסתמיות של הגידול הפריעה לי, והייתי רוצה לייחס לו משמעות רבה יותר. למה דווקא אירע לי הדבר? אולי, הרהרתי, מפני שמתמיד התעקשתי על מחשבה עצמאית לחלוטין שהעמיסה עומס יתר על מוחי.

הציפייה לניתוח עברה עליי תוך הקפדה על שליטה עצמית ושמירה על שקט נפשי, ותוך כדי כך עשיתי לי סיכום חיים וניסיתי לברר לעצמי אם עשיתי משהו בחיי למען האנושות. נזכרתי במסעי לרואנדה, מלווה בחבורה של חיילים וחיילות, רופאים ורופאות, חובשות וחובשים אל עבר בית יתומים שכל דייריו מוכי כולירע. המסע לרואנדה שינה אותי: אי אפשר לראות עשרות אלפי מתים נערמים בכל מקום, אלפים של גוויות מוטלות לפניך, מבלי להשתנות. רוב הילדים בבית היתומים ניצלו לאחר שקיבלו בבית החולים הישראלי שנבנה שם עירויי נוזלים. כמה קל להמית וכמה קל להחיות.

ד"ר לימור שריר: כיצד אתה רואה לאור ניסיונך את היחס רופא-חולה?

יוסי שריד: חשיבות היחס רופא חולה עמדה לנגד עיני כאשר המנתח הסביר לי את כל המוצאות אותי בסבלנות ובהתחשבות. אני נזכר באשפוז קודם, בשל חסימת מעיים, במחלקה פנימית בבית חולים אחר. הושלכתי לחדר הכי צפוף והכי מאוכלס, כאשר לכל אחד מן העוברים והשבים היה מה לומר עליי. חשתי כקוף בכלוב של גן חיות. מנהל המחלקה, שהגיע באיחור רב ומתריס, היה חמור סבר במיוחד ולא החליף עמי מילה, ולא היה מסוגל להסתיר את התיעוב שרחש לי. הפרופסור היה חמוץ כמו לימון שהחמיץ אף את סביבתו. גם הרופאים האחרים נהגו בי בצורה דומה בשל הדוגמה שהיווה עבורם מנהל המחלקה. הם נראו לי כרוחות רפאים. בדיעבד התברר שמנהל המחלקה היה בעל נטיות פוליטיות ימניות קיצוניות.

ד"ר לימור שריר: שבועת הרופאים מחייבת את הרופא לטפל ללא הפליה בכל חולה. אין הרופא רשאי להבחין גם בין נטיות פוליטיות כאלו ואחרות של אדם, כנאמר בשבועת הרופאים בנוסח של של פרופ' היילפרין, המשמש לשבועתם של בוגרי הרפואה בארץ:

על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו ובכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר ואם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.

יוסי שריד: חשתי לכוד ועזוב ומוזנח. אמרתי לעצמי: "לא יכול להיות, אתה רק מדמה, רופאים הם רופאים, והם אינם זקוקים לשבועתם כדי להקדיש את כל תשומת לבם הידענית לכל חולה בלי הבדל." אבל היה הבדל והתחלתי לחשוש מהזנחה פושעת. גיסי הרופא שהגיע לבקרי וגם פרופסור נוסף מומחה לבעיות קיבה אישרו שאכן מטפלים בי שם באופן איום ונורא, והם המליצו לי לעזוב את בית החולים. ניתקתי בעזרתם את האינפוזיה והזונדה ונסתי על נפשי.

ד"ר לימור שריר: נחזור אל ההכנות לניתוח.

יוסי שריד: המנתח שוב ביקר אותי וגם הרופא המרדים. היה זה לאחר בדיקת MRI שלא הראתה שינוי באבחנה. הממצאים היו חדים וחלקים — מדובר בגידול. הפרופסור מצא לנכון למנות את כל הסיכונים שבאו בחשבון למרות שהיו בסבירות נמוכה. הוא הסביר לי שקשה להבין מן הבדיקות אם הגידול דבוק או לא דבוק למוח. במקרה שהגידול דבוק, יארך הניתוח כעשר שעות במקום כחמש. הוא ציין שניתוחי מוח הם ממילא ארוכים ואין להסיק דבר ממשך הניתוח. כמו כן היה קשה להסיק מהצילומים אם הגידול יושב על הווריד המרכזי של המוח או נבדל ממנו. הוסבר לי על ידי המנתח שהצלקת בעקבות הניתוח לא תהיה גדולה במיוחד אך תחצה את הקרחת שלי מצד לצד. אחר כך נבדקתי על ידי הקרדיולוגים כדי לתת לי היתר לניתוח.

ד"ר לימור שריר: מועד הניתוח הלך וקרב. כיצד הגבת?

יוסי שריד: שוב עלו בי חששות שעומדים לפתוח לי את הגולגולת: "הגולגולת היא קופסה סגורה. ואם פותחים אותה משהו נכנס בה ומשהו יוצא ממנה. קופסא חתומה שנפתחה כבר לא תיחתם כשהייתה, וכך אקבל ראש חדש, שעלול להיות מדולל כשהוא פועל בחלל שנפרץ ורוקן". במסגרת ההכנות האחרונות החלטתי להשאיר מכתב לבני משפחתי.

ד"ר לימור שריר, הערה המתייחסת לרפואה הציבורית: ברצוני להדגיש שאין זה מובן מאליו שמנהל המחלקה ינתח כל חולה שמתגלה במוחו גידול ושמאושפז במחלקתו. שריד נהנה מזכויות יתר בשל היותו איש ציבור, ואולי מפני שכפי שציין הכיר שנים רבות את הוריו של המנתח. נקודה זאת מחדדת את גישתי לגבי הכנסת שירותי רפואה פרטיים לבתי החולים הציבוריים שביטאתי פעמים רבות, בין השאר במאמרי באתר רשת רפואה: רצוי להגיע למצב שבו ניתן יהיה לבחור את המנתח בבית החולים הציבורי תוך השתתפות כספית של קופות החולים וחברות הביטוח. לצערי המציאות הרפואית בבתי החולים הציבוריים שונה לחלוטין.

יוסי שריד: היו אנשים שניצלו את ההזדמנות לספר לי על צרותיהם והתלוננו על התורים הארוכים לניתוח. לא קל להיות אזרח בריא במדינה הזאת, אבל אזרח חולה הוא אומלל המיוחד. אין כאן הרבה סולידריות והתחשבות, גם לא חסד ורחמים. ישראל של היום היא בסך הכל מדינה אכזרית. גם את הרופאים איננו יודעים להעריך ולתגמל כראוי לחברה שהרופאים הם השאור בה. אני מודע להשתכרותם ולתנאי עבודתם של הרופאים גם מהתנסותו של בני הרופא העובד בבית חולים.

ד"ר לימור שריר: אני סבורה שהמדינה צריכה לתגמל את הרופאים בצורה שתאפשר להם להתקיים בכבוד, ולא רק במהלך שנות עבודתם אלא גם כאשר הם פורשים לגמלאות. עד היום, למרות שביתות הרופאים וההסכמי האוצר עם ההסתדרות הרפואית, אין הרופאים מתוגמלים בצורה ראויה בהתחשב בכך שהרפואה הוא מקצוע ייחודי שיש לו זיקה ישירה לחיי אדם, ושלימוד המקצוע וההתמחות בו לכשעצמם נמשכים כחמש-עשרה שנים. רופאים בישראל משתכרים בצורה ניכרת פחות מחבריהם במדינות מפותחות אחרות.

ספר בבקשה על מהלך הניתוח וההתאוששות.

יוסי שריד: משך הניתוח היה קצר יחסית — פחות מארבע שעות. שעתיים שהיתי במדור התאוששות של חדרי הניתוח ואחר כך אושפזתי בטיפול נמרץ של המחלקה הנוירוכירורגית. ההתאוששות הייתה מהירה. הקתטר נשלף כבר באותו הערב, אכלתי לתיאבון ואף ישנתי היטב בלילה. בבוקר למחרת כבר קמתי על רגליי וכ-20 שעות לאחר הניתוח חשתי כאחד האדם, וכל מה שנותר הם התפרים לרוחב פדחתי, שמאחים צלקת של 15 סנטימטרים. המנתח הסביר לי כי באופן תיאורטי חולה כמוני מועד לפרכוסים ולהתקפים אפילפטיים, אם כי הסבירות היא מאוד נמוכה. בכל מקרה, אמר, לאחר הניתוח נותרת צלקת במוח. לשם כך נצטוויתי ליטול Dantoin (תרופה למניעת פרכוסים). לאחר 24 שעות נוספות חזרתי לביתי, וכעבור 48 שעות חזרתי לתפקוד מלא. התבוננתי בצלקת שעל גולגולתי והחלטתי לחבוש כובע כדי להסתירה. התעורר בי החשש מהתוצאות של בדיקות המעבדה הפתולוגית שמא יתברר שהגידול יאובחן בכל זאת כגידול ממאיר.

בהדרגה נפטרתי מהתרופות, רק את ה-Dantoin המשכתי לקחת לפרק זמן כמצוות הרופאים, אך מאחר שהתרופה גרמה לי לאלרגיה, הפסקתי ליטול אותה. התחלתי לקחת את הקארטיה — תרופה לדילול הדם שטופלתי בה לפני ניתוח המוח בשל מחלת הלב שלי.

שבועיים אחרי הניתוח החלטתי להסיר את הכובע ולחשוף את הצלקת שעל הגולגולת, כשהכול משבחים את הצלקת בדומה לאלה ששיבחו בעבר את תכונות הגידול. אנשים זרים החלו לפנות אלי בעניין מחלותיהם כדי לשמוע נחמה ועידוד. אני רוצה להדגיש את חשיבותו של הכאב. הכאב שאדם חש מהווה מעין פעמון אזעקה שמתריע בפניו שמשהו בגופו איננו כשורה. לולא הכאב לא הייתי מתוודע לגידול ולבצקת וחיי לא היו ניצלים.

 

סיכום המחלה מתוך הספר2

"סיבת האשפוז: כריתת מנינגיומה פרסגיטלית פרונטלית ימנית.

מחלה נוכחית: בן 64, נשוי פלוס 3, ימני דומיננטי. לאחרונה כאבים בפּנים מימין וכאבי ראש שיוחסו לסינוסיטיס. טופל בזינט במשך כ-10 ימים (סיים יום טרם אשפוזו). במסגרת בירור נמצא תהליך פרונטלי פרסגיטלי גדול מימין מלווה בבצקת ניכרת.

בדיקה בקבלה: בהכרה מלאה, מבין ומתמצא, ללא חסך שפתי, עצבים קרניאלים תקינים, אישונים שווים ומגיבים לאור, כוח גס תקין דו-צדדי, תחושה שטחית תקינה, החזרים גידיים ירודים בכל התחנות, ללא החזרים פתולוגים, הליכה תקינה, תפקודי מוחין תקינים. אוורור ריאתי תקין דו-צדדית, קולות הלב תקינים, בטן רכה, POVH (הרניה בטנית), גפיים ללא עדות ל- DVT (טרומבוזה ורידית עמוקה).

ניתוח: הרדמה כללית תוך קנית. החולה על גבו והראש מקובע על ידי מייפלד ומוטה מעט לשמאל. חתך עורי ביפר ונטלי בהתאם להדמיית מערכת הנווט. חשיפת העצם, וידוא ממדי הגידול במערכת הנווט. דרך שני חורי קידוח ביצוע קרניוטומיה פרונטלית ימנית עד כ-1 ס"מ מהקו התיכון. הרמת מתלה העצם. הפרדת הסינוס הסגיטלי והרחבת הקרניוטומיה עד מעבר לקו התיכון. עיגון הדורה בהיקף. פתיחת הדורה כחלון והפשלה מדיאלית. נראה גידול ללא מישור הפרדה, וסקולרי ביותר עם מוח תפוח ובצקתי ביותר. צריבת הפיה באזור קדמי וזיהוי קו הפרדה חלקי, בתוכו נראתה חדירת הגידול לרקמת המוח. הגידול הופרד בחלקו ואז בוצע debulking בעזרת ה-cusa להקטנת נפח הגידול. המשך מוביליזציה של רקמת הגידול וכריתתו בפיסות. מדיאלית נראה הגידול מסנן את דופן הסינוס הסגיטלי. הגידול נכרת כשבשני אזורים נגרם דמם ורידי מסיבי שנעצר בעזרת silver clips. עם סיום כריתת הגידול והדורה המעורבת בוצעה המוסטזה וריפוד מיטת הכריתה בסרג'יקל. לחץ הדם הועלה ל-150 לווידוי המוסטזה. טלאי neuropatch הותאם לאזור החסר הדורלי ונתפר הרמטית בפרולן 4/0. העצמות הוחזרו למקומן וקובעו בשלושה ברגי קרניופיקס. הגלאה נסגרה בויקריל 2/0 והעור בניילון 3/0 ממושך.

מהלך ודיון: מהלך בתר ניתוחי — התאוששות מהירה, ללא חסר נוירולוגי חדש. ללא חום, פצע תקין וחש בטוב."

 

התכתבות עם הספר "ראשים מוחלפים" של תומאס מאן

תגובותיו של שריד הזכירו לי את ראשים מוחלפים מאת תומאס מאן. הספר מבוסס על אגדת עם הודית שממפה את הדיכוטומיה בין הגוף לבין הרוח התבונית. שתי דמויות מרכזיות מופיעות בספר. האחת מונעת על ידי הראש החושב ופועלת על פיו, והשנייה מונעת על פי התכתיבים של הגוף החושני. שריד מסיק מכאן על עצמו: "אצלי החלפת הראשים לא תצלח, כי אצלי לא רק ההוויה קובעת את ההכרה אלא בעיקר החוויה, והחוויה הטראומטית שאני עובר עכשיו היא שקובעת את דרכי אל הגידול ובחזרה."

ד"ר לימור שריר: האם המשכת לחשוב על מה שאירע לך באופן לא מודע?

יוסי שריד: בעת ההחלמה בבית לאחר הניתוח התחלתי לסבול מחלומות מסויטים שהיו קשורים לבית החולים. חלמתי שאני מאושפז, קשור אל המיטה בעבותות, מכאיבים לי ולוקחים אותי למרתף מואפל ונטוש ומתברר שלא רופאים סובבים אותי, אלא בני בליעל, חורשי רע שמתעללים בי ונוטשים אותי למות בייסורים.

 

שריד מייחס לגידול שבמוחו תחושות אנושיות רבגוניות. הוא מייחס לו תמימות, עורמה, חמלה, טיפשות, נוכלות, חתרנות ושיגעון גדלות: "בתחילת המסע נטיתי ליחס לגידול תמימות, כאילו באופן לגמרי אקראי הוא קבע את מקומו דווקא בראשי ולא בשום מקום אחר." המנינגיומה הוא גידול מאוד וסקולרי ושריד מדגיש: "הגידול הזה לא היה תמים, יימח מקומו, וכנראה היו לו יומרות מפליגות, שאם לא כן מדוע הוא פיתח לעצמו כל כך הרבה כלי דם, כאילו התכוון להוות חי הנושא את עצמו. קודם הייתי מוכן להתייחס אליו בחביבות, בהבנה מסוימת, אבל גם הוא התגלה כיצור ערמומי ורב תחבולות... אולי הוא סבל בכלל משיגעון גדלות, וניסה לבנות את עצמו כמוח נוסף. הוא דוחה אותי על כל ההשתרגויות הדמיות שלו... ממש מפלצת."

עצם היות המנינגומה גידול שפיר הטיבה עם הפרוגנוזה של שריד, והוא מבטא זאת כך: "אני מגלה נכונות להבין אותו, את הגידול המגלומני. הוא בכל זאת שלי והוא כנראה החליט לרחם עלי ולא להיות ממאיר".

שריד נותן לגידול המואנש הצדקה קיומית רציונלית: "יתכן מאוד שהוא הבחין בהתעייפות המוח שלי, החליט לבוא לעזרתי עד שהמוח הלאה יחליף כוח."

שריד תוהה מדוע לאדם יש רק לב אחד ומוח אחד ומהרהר שלו היה האדם מצויד באיברים חלופיים, חייו היו משתנים: "האם הגידול שלי חשב בתמימות שהוא מסוגל לתקן את העולם, את האדם? גידול נאיבי, טיפש. עד שהוא בא להציל אותי הוא כמעט הרג אותי".

 

האבחון הסופי

בפגישת הסיכום שלי עם המנתח קיבלתי הסבר על תוצאות הביופסיה שאישרו שהגידול אכן היה שפיר מסוג מנינגיומה אנגיובלסטית — גידול שמייצר כלי דם רבים שאחראים לבצקת הנרחבת שהתפתחה במוחי. לא עוד גידול תמים ורגוע אלא גידול בעל אופן חתרני, חתרן בלתי נלאה... גידול בן זונה.

שוב ושוב תהיתי על יחסי הגומלין בין גוף לנפש ועל השפעתם ההדדית. נזכרתי בספר אומללות שמחה בחלקה מאת פטר הנדקה שמספר את סיפור חייה של אמו וסיפור התאבדותה. גם הנדקה, כמו ויליאם סטיירון שמספר על עצמו ועל הדיכאון שלו, מנסה לתאר את הגוף שנופל לתהומות החשוכים של הנפש ומתרסק, ובאותה נשימה הוא מתאר איך הנפש נופלת אל החורים השחורים של הגוף המתפורר ומתרסקת גם היא.

ד"ר לימור שריר: כיצד אתה מפרש את הדיכאון?

יוסי שריד: אני מייחס את הדיכאון שלאחר הניתוח לתגובת נגד לאופוריה המוזרה שאופפת חולה לפני הניתוח, שחלקה נובע גם בשל הסטרואידים שהוא נאלץ לקבל, ולתגובת נגד לאושר הגדול האופף את החולה החש כניצול ממוות. האדם נשאר מרוקן, האדרנלין שוקע, ורבות המחשבות המפחידות. לאחר שחולה עובר אירוע כה רציני שתוצאתו הייתה יכולה להיות מוות או נכות, ולמרות העובדה שניצל, הוא מגיב בחרדה קיומית. אני תוהה האם חומרים כימיים המופרשים בגוף שולטים על המערך הנפשי או שלמבנה האישיות המשפיע על החומרים הללו יש חלק בכך. כך או כך, חשתי בדיכאון אך נלחמתי בו ואף יכולתי לו.

ד"ר לימור שריר : מהו יחסך למוות?

יוסי שריד: אני מודע לכך שהייתי קרוב אל המוות, ואולי דרך "חניה זמנית" במחלקת "הצמחים" שמייחלים למותם. בדומה ליהודה עמיחי, רציתי למות במיטתי, ב"חיקן ובריחן של אהבותי המוכרות", אך אפף אותי ברגעים מסוימים הפחד שמא אמות בין "הקירות הזרים". בשנים האחרונות התחנפתי אל המוות כדי שיניח לי לנפשי. לא פעם המוות גילה בי עניין והתפתחה ביני לבין המוות אינטימיות מצמררת. לפעמים אפילו נדמה לי ששתינו יחד קפה בקפיטריה של "איכילוב", והוא עבר בנוכחותי על מודעות האבל בעיתונים שהסבו לו נחת, ודמיינתי לעצמי איך הוא מוחק שמות בפנקס השחור שלו. שאלתי את עצמי אם אצליח שוב להערים עליו ולהסיח את דעתו. תהיתי כיצד אִפשר המוות ללאנס ארמסטרונג להתרפא כליל מגידוליו הממאירים ולנצח בפעם השישית את הטור דה-פראנס שלו. השתכנעתי שאני בוודאי יכול יחד עם הגידול הלא ממאיר שלי לגמוא עדיין מרחקים. אני יכול לומר על המוות הכל מלבד שהוא טיפש. שכל עוד הוא לא הרג אותי הוא רק חיזק אותי, ועכשיו נראה לי שיהיה לו יותר מסובך להכחיד אדם מנוסה כמוני.

כתיבת הספר הועילה לי כי במקום לשקוע בניתוח עצמו שקעתי בניתוח הניתוח ובניתוח תחושותיי. לא יכולה להיות פסיכותרפיה טובה מזאת.

ד"ר לימור שריר: האם חל שינוי באישיותך עקב הניתוח?

יוסי שריד: זמן קצר לאחר הניתוח אשתי טענה: "אתה אדם שונה עכשיו. שינוי קל אמנם, אך בהחלט מורגש שעדיין לא הצלחתי לזהות אותו". בפרספקטיבה של זמן נוכחתי שהתנסיתי בחוויה חשובה שבאמצעותה למדתי על עולם הרפואה ועל כושר ההתמודדות של עצמי במצבי לחץ. בחלוף הזמן לא הבחנתי בשינוי באישיותי אך למדתי שיש חיים אחרי ניתוח מוח כזה, ועד היום אני מעניק מניסיוני האישי לחולים רבים ששמעו על התנסותי וממשיכים לפנות אלי כדי לספוג עידוד ונחמה. הרבה שנים הלך שמי לפניי, אבל מי כמוני יודע שבדרך כלל לא הצלחתי להדביק אותו בהליכה המהירה שלו. בין שמי לביני נותר מרחק. עכשיו השם האט את צעדיו ואלו אני מחיש את צעדי כי רפא לי. אני מאמין ששמי ואני ניפגש בקרוב — פגישה גורלית בין מוחי המוקדח למוחי הקודח.

1 יוסי שריד (23 באוקטובר 1940 — 4 בדצמבר 2015) היה פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר כנסת בתשע כנסות מטעם מפלגת העבודה, רץ ומרץ, ושר בשלוש ממשלות. בין השאר שימש שר החינוך למשך שנה (2000-1999) וראש האופוזיציה (2003-2001). במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית, והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.

הריאיון עמו נערך ב-2014.

2 יוסי שריד ויתר על חיסיון רפואי.