הרוב טוב תודה

בקיר המזרחי של נחל נקרות, בנקודה בה מתרחבת "פרסת נקרות", קיימת מערה, שנוצרה כתוצאה משחיקת מי שיטפונות שחתרו ממש כאן, בבסיס מצוק הנחל, בתוך השכבה הרכה והסחיפה.

כל אימת שאני מתיישב במערה מבטי מטפס מעלה, בוחן את מצב הצבירה של התקרה הפריכה. אחר כך אני מחליט ש"עוד לא. ובטח לא היום," פורש מחצלת על הקרקע המאובקת, מתניע את הגזייה וממתין לקפה שמתבשל לאטו בפינג'אן.

* * *

אוֹרי נוּני הוא חבר ובעיקר, התימני הכי מצחיק בעולם. ימים ולילות העברנו בצוותא בין משעולי ארץ ציון וירושלים. תמיד עם אותה מחצלת. אותה גזייה. אותו קפה. עד הפעם ההיא, במערת פרסת נקרות, כשהכרזתי — "מספיק ודי לנו עם הרעלת קפה. הולכים על תה."

בעודנו לוגמים תה ומרכלים על עולם שעדיין כמנהגו נוהג, שמענו מלמולים מערוץ הנחל ואורי, מהיר תפיסה וגם שמיעה ממני, רטן, "מה קרה, המנדט הבריטי שב לפלשתינה?"

כשקבוצה של עשרים תיירים בריטים התכופפה בנימוס מופתי אל חלל המערה הבנתי על מה הוא דיבר, ורק לא הבנתי מה לכל הרוחות הם עושים כאן. ולמה דווקא עכשיו. בדיוק כשהייתי בעיצומה של סדרת השאלות העצמית, מישהו מהם, אולי הראשון להבחין במחצלת, זיהה את קומקום התה, ראה את אורי שמאז פריצתו לאוויר העולם עטה עליו שכבת עור בגוון כהה, ועכשיו גם כאפייה על ראשו, והכריז, "שלום לכם. שמענו שהבדואים הם מכניסי האורחים הכי טובים בעולם."

"אכן כן," עניתי, מבהיר שאם יש כאן בדואי, יש גם אדון, ובעודי בוחן איך לנהוג מול "התרגום" השגוי של הסיטואציה, הבחנתי שאורי, בשגרה תימני טוב מזג, הולך ומאבד חלק ממזגו הטוב.

"בסדר," גערתי בו כשהגיע אליי להתייעצות דחופה בפינת המערה, "מיד אעמיד אותם על טעותם ואסביר להם שלא כל כהה עור הוא בדואי."

הייתי אמור להכיר אותו. תגיד לו יום. יגיד לילה. "ככה זה עם התימנים," גילה לי פעם ברגע של חולשה וחסד. "אתה רוצה שאפנה ימינה? תגיד שמאלה. אתה רוצה לאכול? תכריז — 'אני שבע׳."

"אתה יודע מה?" הוא חייך, תקע בי את "המבט" שזהו זה, ומרגע זה אין מצב שישנה את החלטתו, וזה סופי ודי, "בוא נזרום איתם."

"אתה סגור על זה?"

"סגור."

* * *

בעוד התיירים מצטופפים על המחצלת, נועצים מבט מנומס בגזייה, עשה "אורי הבדואי" כמיטב יכולתו. וזה היה לאט. ממש לאט. ככה זה כשלרשותך עומדות ארבע כוסות זכוכית וקומקום ננסי.

ארבעה ראשונים קיבלו בהכרת תודה את התערובת המיוחדת שרקח עבורם — עירוב שקיות מנטה ופסיפלורה של ליפטון — התיישבו, לגמו, השמיעו קולות התפעלות. האחרים? התלחשו, על מנת לא לפגום בקדושת הרגע, המתינו בסבלנות בריטית לתורם, תלו עיניים מעריצות בתנועותיו המיומנות של הבדואי השופת מים טריים לקומקום המפוחם. בבוא תורם, ארבעה־ארבעה, הם הגיעו אליו נרגשים וקיבלו את תשורת תה המדבר.

בחלוף שעה הסתיימה הלגימה הקבוצתית וכולם כאחד התרוממו על רגליהם, הודו בחום לבדואי החייכן, וגם לאדונו, ועשו דרכם לפתח המערה, תוך שהם מעכלים בלחישות בריטיות מנומסות את עוצמת החוויה המדברית. אז גם גילינו שיש איתם מדריך ישראלי. שתקן. אולי גם קצת חירש.

דחינו בנימוס את התשר שאספו עבורנו, איחלנו להם המשך שהייה נעימה ב"זבת חלב ודבש" ואורי, כהרגלו, כבר לא עצר באדום — "בואו לבקר באוהל שלי, נשחוט כבש, נעשה חפלה." הבטיחו להגיע. גם המדריך.