פרולוג
בין המיצרים
בעיר מאלינובסק, השוכנת אל גדות הדנייפּר שבאוקראינה, רווח בין היהודים סיפור פלאים על אודות הרופא המפורסם, יונה גיטל'ש.
אפשר היה לשער, כי סיפור פלאים זה אינו אלא פרי דמיונם הנלהב של ההמונים. אולם בימי המהפכה שלאחר המלחמה העולמית, כשנכבשה העיר על ידי הבולשביקים, תפסו השלטונות המהפכניים את אחוזות האצילים וביניהן גם את האחוזה יחד עם הארמון של הגראף קאנייביץ', שהוא ומשפחתו כבר ברחו מן העיר. והנה בארכיונו של אותו גראף נמצאו תעודות שמהן אפשר לראות בעליל, כי הסיפור מיוסד ברובו על מעשים שהיו, מעשים מופלאים ובלתי שכיחים. המעשים המופלאים הללו, שהתחוללו במאה התשע-עשרה, מתעדים באורח מדהים ומאלף את הלבטים, לבטי עולם של "האינטליגנציה" היהודית המיוחדת של אותה התקופה בערי ישראל ברוסיה.
המדובר הוא לא על "המשכילים", אשר בהם נלחמו המוני החרדים בחרף נפש והסתגרו מפניהם מסגר על מסגר, אלא על ה"אריסטוקרטים", אנשי המקצועות החילוניים, אשר גם המוני החרדים נזקקים להם, כגון: רופא, עורך דין, בעלי השפעה הקרובים אל השלטון וכו'. אף אם לא התערבו בעלי המקצועות הללו בחייהם הפנימיים של ההמונים, וכאילו עמדו מן הצד, מכל מקום סיפקו את הצרכים החיוניים של בני העיר והיו בעקיפין משפיעים ומושפעים בחיי העיר. והואיל ובעלי המקצועות שימשו את כל התושבים, היהודים והלא-יהודים, בגושפנקה של שלטון המדינה, היו ממילא ובהכרח כפופים לנימוסי המדינה ותרבותה, והיו משום זה נראים בעיני החרדים כ"אריסטוקרטים", כ"גויים" לפי לבושם ומנהגיהם.
מי מן הימים ההם בעיר מערי ישראל ברוסיה אינו זוכר את ה"אריסטוקרטים" לסוגיהם השונים, שהיו מלאים ברק של "עולם הזה", היו זרים ומבעיתים כסמלי "יצר הרע" להמוני יראי האלוקים, ועם כל זה היו מושכים את הלב בקסמי יצר נסתרים.
בין המונים נושאי "קאפוטעס", בעלי פאות וזקן מגודלים, אשר חרדת אלוקים על פניהם, נִפלה (נבדל) ה"אריסטוקרט" קצוץ הפאות בלבושו ההדור ובמִנעלו המצוחצח - וכולו אומר ברק וחופש, שיש בהם לא מעט מ"רחמנא ליצלן" סכנה של ממש.
זקני העיר, המיושבים וטובי הלב שביניהם, מנענעים בראשם מתוך תימהון ורחמים:
הוי, הוי, אריסטוקרטין! האומנם הנחתם, חלילה, לתמיד חיי עולם בשביל חיי שעה והבלי עולם הזה? ומה הם בעצם כל הברק והיופי והסדר המדוקדק שלכם, אם לא אחיזת עיניים של היצר, הלוכד נשמות ברשתות התאווה.
זקני העיר מנענעים בראשם ומנסים לפעמים ללמד זכות עליהם:
בכל זאת מלאים האריסטוקרטים מצוות כרימון. ברובם הם טובי לב וגומלים לפרקים חסד רב להמוני ישראל, ולא אחד מהם מסר נפשו לטובת אחיו בני ישראל.
הוי, הוי, אריסטוקרטין - החסד והצדקה יכפּרו עליכם ויעמדו לימינכם ביום הדין.
במרומים יימצא מלאך מליץ, שיזכיר לפני אדון עולם את "הלב היהודי" שלכם, זה המטמון היקר, שנשאר לכם לפליטה מכל מורשת קהילת יעקב.
הנה הרופא, קצוץ הפאות, שריפא תמיד ילדי עניי ישראל ולא פעם נענה באישון לילה לקול קריאתו של חולה אנוש, ובשעה שכל בני אדם שוכבים במנוחה על מיטותיהם, שָׂם הרופא לילה כיום להחיש עזרה לחולה מסוכן, ואינו שואל אם עשיר או עני הוא החולה.
והנה העורך דין שאמנם הוא משחק, רחמנא ליצלן, בקלפים עם הגויים האצילים ואוכל מפיתם, אבל לא פעם אחת הגן על בני ישראל בערכאות נגד המוֹסרים, יימח שמם, ולא פעם אחת הקריב חלבו ודמו להגנת אחינו המדוכאים נגד שלטון הרשע.
והנה הגביר ה"דייטשעל" האריסטוקרט המובהק, הנוסע במרכבת אצילים ושולח בניו ל"שקאלעס", השוכן בפלטין ושרים משכימים לפתחו, והוא הולך בחוקת הגויים, אבל בכל עת מצוא נוסע הוא לפטרבורג להשתדל בפני המיניסטרים והרוזנים בעד טובת בני ישראל, ובכל עת צרה בעיר מפזר הוא מהונו ואונו לטובת הקהילה.
ובעיקר, יטען מלאך המליץ, טומנים האריסטוקרטים בחובם את הניצוץ הקדוש, וב"ימים נוראים" באים הם לבית הכנסת, לכל הפחות, ל"כל נדרי", ומתערבים בין המוני המתפּללים. אמנם גם אז ישימו כדרכם האריסטוקרטית את הטלית על הכתפיים ויכרכוהו על צווארם, כמין רדיד, להבדיל, אולם לבם מתמלא במסתרים חרדת קודש ושפתותיהם נעות ניע כלשהו בתפילה. יפה שעה אחת זו בתפילה ורעותא דלבא מכל חיי ה"עולם הזה" שלהם. הוי, הוי, אריסטוקרטין - לב שלומי אמוני ישראל עליכם!
ובאמת אין הדברים פשוטים, כפי שהם למראית עין. אמנם הרופא לבוש מעיל קצר המקובל במדינה, יושב בגילוי ראש, מדבר על פי רוב רוסית או שהשפה היהודית מתובלת אצלו ביטויים רוסיים, וכשהוא מבקר בבית חולה יהודי, הריהו מסיר כובעו ומדבר בחשיבות, ויש שגם קרובי החולה מגלים ראשם מיראת הכבוד לפני הרופא המרומם, אולם ריח ה"רפואות" החריף, ריח מעורב של יודופורם, קארבוֹל וסממנים שונים, מזכיר לכולם כי אין הרופא "גוי" להכעיס או אפילו לתיאבון, אלא אנוס על פי עבודתו, המאושרת מטעם הרשות, ושיש בה לעתים תכופות משום פיקוח נפש. כוחו הגדול של "פיקוח נפש" חופף על ראש הרופא ומכפּר במקצת על דרכיו המשונים.
זהו באמת כוחו של אותו "פיקוח נפש", שלמענו מותר על פי דיני ישראל אפילו לחלל את השבת ולאכול ביום הכיפורים, ואין צריך לומר, לגלות את הראש ולדבר רוסית. ובאמת אין הרופא עלול להכשיל, חלילה, את הרבים בנימוסיו ה"גויים", כי הכול יודעים ומרגישים בפועל, שהרופא יוצא מן הכלל הוא, ומה שמותר לרופא-חולים (לשליחו של הקדוש-ברוך-הוא לעזור לבני אדם בשעת מכאוב וסכנה), אינו מותר לשום אדם. לא לשום אדם - וחסל!
כעניין "פיקוח נפש", כן תוקף חשיבותו של "דינא דמלכותא", אשר כוחו חופף על עורכי דין ואנשים הקרובים לשלטון, האנוסים להתערב בגויים ולפעול בין המוני ישראל. ומי לא ידע, כי גם בימי חכמי התלמוד, למשל, "אבטולמוס בר ראובן, התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות".
וכך היו ה"גויים" היהודים, "האריסטוקרטים", עומדים בין העולמות, בין היהודים והלא-יהודים, והיו הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, או שהיו מעין זרם צדדי, קרוב ורחוק כאחד, המגוון ומזעזע במסתרים את חיי הציבור היהודי.
אולם עם זה, מהווים אנשי המקצועות כשלעצמם עולם סגור בתוכו, עם כל הלבטים המיוחדים, לבטי עולם לוהטים, של האינטליגנציה היהודית.
משל לרוחות ים, הבאות מרחוק לארץ טרוֹפּית, אף על פי שאין בכוחן להכריע כל עיקר את חום השמש הלוהטת, בכל זאת הרי מנשבות הן בחלל ועל ידי כך ממזגות משהו את האקלים ומכניסות לתוך האוויר הד קל של משברי ים...
אמנם סיפור הפלאים על אודות הרופא יונה גיטל'ש מלא מאורעות בלתי שכיחים, אבל דווקא המאורעות הללו מבליטים ביתר שאת את הלבטים הנצחיים של היהודים, העומדים בין העולמות בין היהודים לשאינם יהודים.
וזהו תוכן הסיפור.
עמ' 18 ריק
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.