הרמאית הישרה

היה זה בוקר חורפי רגיל וחשוך. השלג הוסיף לרדת. אף חלון בכפר לא היה מואר. קַתְרִי האהילה על המנורה כדי לא להעיר את אחיה. קור גדול שרר בחדר. היא הכינה קפה והעמידה את התרמוס ליד מיטתו. ליד הדלת רבץ הכלב הגדול והביט בה כשחוטמו בין כפותיו, מחכה שיצאו יחדיו לטיול.

זה חודש יורד שלג לאורך החוף. זקני הכפר לא זוכרים שאי־פעם ירד כל כך הרבה שלג, שלג שיורד בלי הרף ומצטבר על דלתות וחלונות, מכביד על הגגות ולא נפסק אף לא לשעה אחת. השבילים שוב נחסמו מייד לאחר שפונו משלג. הקור הפך את העבודה בצריפים לבניית הסירות לבלתי אפשרית. הבריות התעוררו מאוחר שכן לא היה עוד בוקר. הכפר השתרע דומם תחת שלג בתולי בין החוות עד שהילדים שוחררו מבתיהם וחפרו להם מנהרות ומערות וצרחו, והמבוגרים הניחו להם לנפשם. נאסר עליהם לזרוק כדורי שלג על חלונה של קתרי קְלִינְג, אבל הם עשו כן בכל זאת. היא גרה בעליית הגג מעל החנות עם אחיה מַטְס וכלבה הגדול, שלא היה לו שם. לפני עלות השחר נהגה לצאת עם הכלב ולרדת ברחוב היחיד בכפר לעבר המגדלור שניצב על הכֵּף. היא עשתה זאת מדי בוקר, ואנשים החלו להתעורר ואמרו, השלג ממשיך לרדת והנה היא שוב הולכת עם הכלב שלה, לובשת את צווארון פרוות הזאב שלה. אין זה טבעי לא להעניק שם לכלב שלך, כל כלב צריך שם.

אמרו על קתרי קלינג שלא אכפת לה משום דבר חוץ ממספרים ומאחיה. ואנשים תהו מניין קיבלה את עיניה הצהובות. עיניו של מטס היו כחולות כפי שהיו עיניה של אימם, ואיש לא זכר איך בעצם נראה אביהם. הוא יצא צפונה לפני זמן רב לקנות מלאי של קורות עץ ומעולם לא שב, וממילא לא היה בן המחוז. והרי הם רגילים לכך שעיני כל האנשים הן פחות או יותר כחולות, ואילו עיניה של קתרי היו צהובות כמעט כמו של הכלב. היא הביטה בעולם סביבה מבעד לחרכי עיניים צרים, ואנשים גילו אפוא רק לעיתים נדירות את הצבע הלא־טבעי, יותר צהוב מאפור. בשל חשדנותה התמידית, שהתעוררה בקלות רבה, היו עיניה נפקחות לעיתים במבט חטוף וישיר, ובתאורה מסוימת הן היו ממש צהובות והסבו לאנשים תחושה עזה של חוסר נוחות. הבריות הרגישו שקתרי קלינג אינה סומכת על איש ולא אכפת לה מאיש חוץ מעצמה ומהאח שגידלה ושעליו גוננה מאז היה בן שש, ולכן שמרו מרחק ממנה. בגלל זה, וגם מאחר שאיש מעולם לא ראה את הכלב חסר השם מכשכש בזנבו, ושהאישה הזאת, קלינג, והכלב שלה, מעולם לא הסכימו לקבל מאיש שום מחווה חביבה.

אחרי מות אימה תפסה קתרי את מקומה והחלה לעבוד בחנות, ובנוסף על כך הייתה אחראית על החשבונות. היא הייתה מאוד פיקחית, ובאוקטובר התפטרה מעבודתה. הבריות סברו שהחנווני היה מעדיף שתעזוב את הבית, אבל הוא לא העז לומר לה. הנער מטס לא נחשב. הוא היה בן חמש־עשרה, צעיר מאחותו בעשר שנים, גבוה וחזק, אבל מעט סָכָל בעיני הבריות. הוא עבד בעבודות מזדמנות בכפר, אבל את מרבית זמנו בילה בצריף הסירות של האחים לִילְיֶיבֶּרְג, כל עוד מלאכת בניית הסירות לא נפסקה בשל הקור. האחים לילייברג מצאו לו כל מיני עיסוקים שלא היו חשובים מדי.

אנשי וֶסְטֶרְבִּי חדלו כבר מזמן לעסוק בדיג, זה לא השתלם. בכפר פעלו שלושה בתי מלאכה שבהם נבנו סירות ואחד שאליו נגררו סירות לאחסון חורף או לצורך שיפוץ. בוני הסירות הטובים ביותר היו האחים לילייברג. הם היו ארבעה, כולם רווקים. הבכור היה אֶדְוַורְד, הוא עיצב את הסירות. בין לבין נסע במכונית הדואר לעיר־השוק ובהזדמנות זאת אסף מצרכים עבור החנווני. המכונית הייתה שייכת לחנווני, זו הייתה המכונית היחידה בכפר.

בוני הסירות של וסטרבי היו אנשים גאים. הם חתמו על כל סירה באות W כדי לשוות לשם הכפר, שכעת נכתב באות V, מראה עתיק ומכובד של ימים עברו. הנשים סרגו כיסויי מיטה בדוגמאות תחרה אותנטיות עתיקות, וחתמו עליהן גם הן באות W, וביוני באו הקייטנים וקנו סירות וגם כיסויי מיטה, וחיו את חיי הקיץ העצלים שלהם כל עוד החום נמשך. לקראת סוף אוגוסט שוב השתרר שקט והכול שב לקדמותו. ולאט־לאט החל החורף.

דמדומי השחר נעשו עכשיו כחולים כהים והשלג החל לזהור, האנשים הדליקו אורות במטבחים ושילחו את הילדים אל מחוץ לבתים. כדורי השלג הראשונים הלמו בחלונות, אבל מטס המשיך לישון בשלווה.

אני, קתרי קלינג, שוכבת לעיתים קרובות במיטתי בלילה וחושבת. בתור מחשבות לילה, מחשבותיי הן ככל הנראה ענייניות יותר מהרגיל. אני חושבת בעיקר על כסף, הרבה כסף, להשיג אותו במהירות ולקחת אותו בחוכמה וביושר, כל כך הרבה כסף שלא אצטרך עוד לחשוב עליו. והוא יוחזר לבעליו אחר כך. ראשית מטס יקבל סירה משלו, סירה גדולה וכשירה לשיט עם תא קברניט ומנוע פנימי, הסירה הטובה ביותר שאי־פעם נבנתה בכפר העלוב הזה. מדי לילה אני שומעת את השלג כנגד החלון, לחישתו הרכה של השלג שהרוח סוחפת מהים, זה טוב, הלוואי שהכפר כולו ייקבר תחת השלג ויימחה ויהיה נקי לבסוף... אין דבר שלֵו ואינסופי כמו חשכת חורף ממושכת. היא נמשכת ונמשכת, כמו לחיות במנהרה שבה העלטה מעמיקה לעיתים לכדי לילה ולעיתים הופכת לדמדומי שחר, שמורים מפני כול, מוגנים, לבד יותר מהרגיל. מחכים ומסתתרים כמו עץ. אומרים שלכסף יש ריח, זה לא נכון. כסף הוא טהור כמו מספרים. אנשים, להם יש ריח, כל אחד מהם מדיף את סירחונו הנסתר, וזה הולך וגובר כשהם כועסים או מתביישים או כשהם מפחדים. הכלב מריח אותו, הוא יודע מייד. אם הייתי כמו כלב, הייתי יודעת יותר מדי. רק למטס אין ריח, הוא טהור כמו השלג. הכלב שלי גדול ויפה והוא מציית. הוא לא מחבב אותי. אנחנו מכבדים זה את זה. אני מכבדת את חייו הסודיים של הכלב, את המסתוריות של הכלבים הגדולים, שמשהו מפראותם הטבעית נותר בהם, אבל אני לא סומכת עליהם. איך מישהו מעז לסמוך על הכלבים הגדולים, הדרוכים? אנשים מייחסים לבעלי החיים שלהם תכונות כמעט אנושיות, ובכך הם בעצם מתכוונים לתכונות אציליות ומושכות. הכלבים הם אילמים וצייתנים, אבל הם בחנו אותנו והם מכירים אותנו ובאמצעות חוש הריח שלהם הם זיהו את עליבותנו. עלינו להיות מופתעים, נרגשים, המומים לנוכח הלא־ייאמן: הכלבים שלנו ממשיכים ללוות אותנו ולציית לנו. אולי הם בזים לנו. אולי הם סולחים. או שאולי טוב להם כשלא מונחת על כתפיהם כל אחריות. לעולם לא נדע. אולי הם רואים אותנו כאיזה גזע ביש מזל של יצורים מגודלים ומעוותים, כמו חיפושיות אדירות ונרפות. לא אֵלים. הכלבים ודאי קלטו אותנו, הם בעלי תובנה מוחצת שרק אלפי שנות צייתנות מרסנות אותה. מדוע איש אינו מפחד מכלבו? כמה זמן תוכל מי שהייתה חיית פרא להתכחש לפראותה? אנשים מתארים את בעלי החיים שלהם ככליל השלמות, ובה בעת מתעלמים בהתנשאות מהטבעיוּת שבחיי הכלב: להתגרד בגלל פרעושים ולקבור עצמות רקובות, להתגולל ברפש, לנבוח כל הלילה על עץ שומם... אבל מה הם עצמם עושים, קוברים דברים שיירקבו בסתר ומוציאים אותם ושבים וקוברים אותם ומקימים רעש תחת עצים שוממים - ובמה הם מתגוללים... לא. אני והכלב שלי בזים להם. אנחנו נחבאים בחיינו הסודיים, מסתתרים בפראותנו הפנימית, הכמוסה...

הכלב התרומם, הוא חיכה ליד הדלת. הם ירדו במדרגות, חצו את החנות, קתרי נעלה את מגפיה בחדר המבוא וכל אותו הזמן המשיכו מחשבות הלילה המאיימות שלה להתרוצץ במוחה ללא כל גירוי חיצוני. כשיצאה לקור ועמדה בשקט, שאפה לקרבה את טוהר החורף, היא נראתה כמו מצבת זיכרון גבוהה ושחורה שאליה צמוד, כמו צומח מתוכה, כלבה הבלתי נגיש. הוא מעולם לא היה קשור ברצועה.

הילדים השתתקו והתרחקו בצעדים כבדים בשלג. מעבר לפינת הבית הקרוב פרצו שוב בצעקות והחלו להתקוטט. קתרי חלפה על פניהם והמשיכה ללכת לעבר המגדלור. לילייברג הוביל במכונית כמה מכלי גז למגדלור, אבל עקבות הצמיגים כבר כמעט התכסו כליל בשלג. כשהתקרבה אל הכֵּף נשבה הרוח הצפונית־מערבית היישר מן הים. כאן הייתה הפנייה לשביל העולה לביתה של גברת אֶמֶלִין הזקנה. קתרי נעצרה, והכלב נעצר מייד גם הוא, דומם כמותה. בצד הגלוי לרוח שניהם היו לבנים משלג שנמס לאיטו על הפרווה.

קתרי התבוננה בבית כפי שעשתה זה זמן רב מדֵי בוקר בדרכה למגדלור. בתוכו גרה לבדה אנה אמלין, לבד עם הכסף שלה. במשך כל החורף הארוך כמעט מעולם לא נראתה מחוץ לבית. המצרכים שהייתה זקוקה להם נשלחו לה מהחנות, ומרת סוּנְדְבְּלוּם באה לנקות אצלה פעם בשבוע. אבל בראשית האביב היה אפשר לראות את מעילה הבהיר של אנה אמלין בפאתי היער כשהיא מתנועעת באיטיות רבה בין העצים. הוריה האריכו ימים ומעולם לא הרשו לאיש לחטוב עצים ביער שלהם. במותם היו עשירים כקורח. ואיש עדיין לא הורשה לגעת ביער. לאט־לאט צמח פרא וכמעט לא היה עביר עוד, מתנשא כחומה היישר מאחורי הבית. "בית הארנב", כך קראו לו בכפר: וילת עץ אפורה שמסגרות חלונותיה מגולפות בלבן והיא כולה אפורה־לבנבנה כמו רקע היער המושלג המתנשא סביבה. הבית באמת נראה כמו ארנב כורע, וילונות המרפסת הלבנים הם שיניו הקדמיות המרובעות, חלונות הקשת הטיפשיים תחת גבינים של שלג, אוזניהן הדרוכות של הארובות. כל החלונות היו חשוכים. השלג לא פונה מהשביל.

שם היא גרה. גם מטס ואני נגור שם יום אחד. אבל עליי לחכות. עליי לשקול את צעדיי היטב לפני שאעניק לאנה אמלין הזאת מקום חשוב בחיי.