הרפתקה בלב הים

הרגשה משונה

לילה סוער כל כך בחודש דצמבר לא היה זה שנים. הרוח נהמה ושרקה והגשם ירד ללא הפוגה ולוּוה מדי פעם באור ברקים בוהק ובקול רעמים מחריש אוזניים. אסי לא הצליח להירדם. הוא קם ממיטתו והשקיף מבעד לחלון על הים, שנראה לו שחור לגמרי מלבד פסים דקים של קצף לבן סמוך לחוף, במקום שבו התנפצו הגלים על הסלעים ברעש מחריד. הוא עמד כך והתבונן שעה ארוכה. מחשבותיו נדדו למרחקים, אל אותם ימאים שברגעים ההם ממש שהו בלב ים והתמודדו מול איתני הטבע. ככל שחשב על כך החלה לפעם בלבו הרגשה משונה; הרגשה של חוסר וודאות, הרגשה שמשהו, שאין לו כל מושג מהו, עומד לקרות בקרוב ולשנות את חייו.

"אסי, מה קורה?" קולו של אביו קטע את מחשבותיו. "למה אתה לא ישן? כבר מאוחר ומחר יש לך בחינה באלגברה, אתה צריך להיות רענן."

אוף, חשב אסי, למי יש ראש למבחן עכשיו?

"כן, אבא, בסדר. אני כבר חוזר לישון." ענה בחוסר שביעות רצון.

אסי נכנס למיטה, התכסה בשמיכה וכיבה את האור. תוך דקות אחדות הוא שקע בשינה עמוקה.

 

אנייה גדולה עמוסה בנוסעים מפלסת את דרכה במימיו הגועשים של האוקיינוס האטלנטי. כאשר היא חוצה את משולש ברמודה הידוע לשִמצה, הרוח נוהמת ומרימה אִתה גלים אדירים המאיימים לשטוף את הסיפון. אסי הוא הקברניט ואנייתו העצומה מתנודדת כקליפת אגוז במים הסוערים. הרוח המצליפה גורמת לו לעצום את עיניו ושריקתה נשמעת לו לרגע כמו קולה של אמו. הוא מחייך. להפתעתו הקול הופך רם וברור יותר: "אסי קום, אסי קום, השוקו מוכן." וקולו עונה: "לא עכשיו, לא עכשיו, כשנגיע לנמל נשתה." אולם הקול לא מרפה ממנו: "אסי, אסי! יש לך מבחן היום. אתה תאחר."

 

אסי פקח אט-אט את עיניו וראה את עינת אמו עם כוס השוקו בידה.

"אסי, מה קורה?" היא שאלה בדאגה, "לא ישנת טוב?" ואסי חשב: לפני רגע הייתי במשולש ברמודה ועכשיו אני במיטה חמה עם כוס שוקו ביד – החיים מלאים בהפתעות.

הוא הודה לאמו, קם מהמיטה והביט לעבר הים שנשקף מחלונו. השמש שלחה ממזרח את קרניה הבוהקות והן השתקפו במי התכלת בשלל גוונים. הים, כמו במטה קסם, היה שקט ונינוח ללא זכר לסערה. בטח יש סיבה לגוֹני המים השונים, אמר אסי בלבו, אני חייב לבדוק את זה באינטרנט מאוחר יותר.

כשהמשיך להתבונן בחוף הים החל להבחין בתוצאותיה ההרסניות של הסערה: עצמים שונים ומשונים נפלטו לחוף והסככה של הקיוסק הועפה למרחק. מסכן מושיקו, חשב, תהיה לו הרבה עבודה בתיקון הנזק.

"אסי, תזדרז," נשמע קולה של אמו, "ותגיד, דרך אגב, אתה מוכן למבחן שיש לך היום? לא זכרתי שלמדת באופן מיוחד ואין לי ולאבא חשק שהמורה למתמטיקה תזמן אותנו לפגישה. בזמן האחרון זה נהיה נוהג קבוע."

"דווקא כן למדתי. אין לך מושג כמה חרשתי, ואת יודעת מה? את יכולה לשאול אפילו את אהוד."

"נו," רטנה אמו, "מצא מין את מינו."

"לא, אימא," השיב אסי, "אהוד התחיל להיות תלמיד טוב. הוא לומד, מכין שיעורים..."

"טוב, אני מקווה שאתה צודק."

 

אסי נפרד מאמו, לקח את ילקוטו ויצא לכיוון בית-הספר. בדרך פגש את חברו הטוב, אהוד, והם החליפו חוויות מהלילה הסוער שהיה. "אהוד, בוא נלך לים אחרי הלימודים," אמר אסי, "מעניין לראות את הים אחרי הסערה ואתה יודע מה, אולי נוכל לעזור גם למושיקו."

"למה, מה קרה?" שאל אהוד בסקרנות.

"אה, לא שמת לב? הסככה של הקיוסק של מושיקו עפה."

"אה, כן?" שאל אהוד בתדהמה, "אז חייבים ללכת לעזור לו." הוסיף נחרצות.

"נו, חרשת באלגברה?" שאל אסי, ספק ברצינות, ספק בהלצה.

"ב-טח! מה חשבת?" השיב לו אהוד בחיוך שובב, "אבל ליתר ביטחון כדאי שנשב אחד ליד השני."

"למה?" היתמם אסי ונענה במבט זועף מצדו של אהוד.

 

***

 

אסי הרגיש שהיום הזה עומד להימשך לנצח. "תשמע," לחש לאהוד, "בא לי כבר ללכת לים."

"כן, גם לי," השיב אהוד, "אבל אל תשכח, יש לנו את המבחן אחרי השיעור בגיאוגרפיה."

"אה, כן." זיק ניצת בעיניו של אסי.

מיד עם תחילתו של השיעור בגיאוגרפיה הרים אסי את ידו.

"כן, אסי." המורה ציפי הופתעה מהשתתפותו בשיעור.

"המורה, יש משהו שממש מסקרן אותי."

"כן, אסי, תמשיך."

"טוב, רציתי לשאול – למה יש גוונים שונים בים?" הוסיף לקול צחוקם של חלק מהתלמידים, המורה התעלמה מהצחוק והחלה להסביר: "קרני השמש מכילות את כל צבעי הקשת, כאשר האור הפוגע במים נבלע בחלקו וחלקו מוחזר. האור המוחזר נראה לעינינו בצבע כחול. ככל שהים עמוק יותר, פחות אור יעבור דרכו ויותר אור יוחזר, ומכאן שהצבע הכחול יהיה עז יותר."

"אם ככה," הוסיף אסי, "אז במקומות שהמים רדודים הגוון של המים בהיר יותר."

"בדיוק. נפלא, אסי." אמרה המורה לשמחתו של אסי, והוא נותר בהקשבה מלאה עד לצלצול.

 

בתום ההפסקה נכנסה לכיתה בסערה המורה למתמטיקה, לבושה בשמלה אפורה, שֹערה הארוך מסודר למשעי ופניה חתומות ללא שמץ של חיוך. היא הטילה את חבילת המבחנים על שולחנה. "שלום לכולם," אמרה. "אני מקווה שהפעם התוצאות יהיו טובות יותר מהמבחן הקודם." הוסיפה תוך כדי חלוקת המבחנים.

אסי הפך את דף המבחן ופניו נפלו. אף אחת מעשר הדוגמאות, שפתר בבית בהנחה שיופיעו במבחן, לא הופיעה במבחן עצמו. הוא מצא עצמו לופת את ראשו ומתבונן סביב, חושב מאין יבוא עזרו. הוא העיף מבט לעבר אהוד שבהה בתקרה והבין שהמבחן אבוד גם מבחינתו. כשסוף סוף הגיע הצלצול הגואל מסר אסי את טופס המבחן למורה ששאלה: "נו, איך הלך?" ואסי חייך לעברה במבוכה ומיהר להסתלק. "אהוד!" הוא שאג בקול בלי להבחין שאהוד ניצב ממש לצדו. "הי, מה הלחץ?" שאל אהוד.

"בוא, בוא מהר הביתה," אמר אסי, "אל תשכח שקבענו ללכת לים מיד אחרי ארוחת הצהריים. השמש שוקעת מוקדם עכשיו, צריך ללכת כמה שיותר מהר."

 

***

 

"מה קורה? מי רודף אחריך?" שאלה אמו כשהבחינה שהוא בולע את האוכל במהירות. כשאסי סיפר לה שקבע עם אהוד, הודיעה לו: "אתה לא יכול היום, נקודה. אבא ואני יוצאים הערב עם חברים ואתה צריך להישאר לשמור על אחותך."

"טוב, עד הערב אני כבר אחזור."

"לא, יש לי כבר מספיק ניסיון אתך. בכל פעם שאתה הולך עם אהוד אתה שוכח את עצמך. אני יכולה להזכיר לך עשרות פעמים שהבטחת הבטחות דומות ואתה זוכר בדיוק מה אמרתי לך בפעם האחרונה."

"אבל..." אסי ניסה לענות.

"בלי אבל." אמרה לו אמו.

"רגע," ניסה לשנות את רוע הגזירה: "מיכל, רוצה להצטרף אלינו? כדאי לך..." אולם כאילו כדי להכעיס, השיבה אחותו: "לא, אני רוצה לשחק בבית."

הוא חשב כמה רגעים ורעיון צץ במוחו: "מיכל, אם את לא רוצה לבוא אז זה בסדר, אבל רק שתדעי, את מפסידה!" לחש באוזנה.

"מה? מה?" שאלה הזאטוטה, "מה אני מפסידה?"

"מבטיחה לא לגלות לאף אחד אם אני אספר לך?" שאל.

"כן, מבטיחה, מבטיחה!" ענתה מיכל.

"אם את מבטיחה ואת כל כך רוצה לדעת," השיב לה בלחישה, "יש שמועה שאנייה מלאה בצעצועים טבעה בסערה שהייתה אתמול בלילה. אומרים שהצעצועים מפוזרים על החוף."

"מה?" צעקה הקטנה, "ומה עם האנשים שהיו באנייה?"

"הו," השיב אסי בקול מרגיע, "הם כולם בסדר, אל תדאגי."

"אני רוצה לבוא אתכם, אני רוצה לבוא!"

"מצדי אין בעיה שתבואי, אבל מה עם אימא, את חושבת שהיא תרשה?"

מיכל לא ענתה לו וקראה: "אימא, למה אני אף פעם לא יורדת אחרי הצהריים ותמיד נשארת בבית? די, משעמם לי."

"מה את רוצה?" שאלה האם.

"לרדת עם אסי למטה."

"אסי," הסתכלה עליו אמו במבט זועף, "מה כבר אמרת למיכל שהיא פתאום כל כך רוצה לרדת למטה?"

"שום דבר, כלום." השיב בתמימות.

"טוב, טוב," השתכנעה אמו, "רק תשמור עליה."

"אל תדאגי, אימא."

"ואל תאחרו." צעקה אחריהם.

"כן, כן," השיבו במקהלה.

 

אסי ואחותו הגיעו לביתו של אהוד ונקשו בדלת. אמו של אהוד, שוש, פתחה להם בחיוך וליטפה בחביבות את הקוקיות של מיכל. אהוד כהרגלו יצא לקראתם מהמקום שהוא הכי אוהב בעולם – המטבח – עם כריך ממולא בחביתה ובעגבניה בידו האחת ועם מלפפון בידו האחרת. כשהבחין במיכל משך בזרועו של אסי ושאל: "למה הבאת אותה אִתך? אתה יודע מה תכננו לעשות."

"לא הייתה לי ברירה." השיב בנימה מתנצלת והסביר לו את התפתחות העניינים.

"טוב, טוב, בסדר." ענה בחוסר שביעות רצון, "העיקר, רוצים איזה סנדוויץ'?"

"לא, תודה." ענו במקהלה.

" טוב, רגע, אני הולך להכין לי עוד אחד, שלא אהיה רעב."

הם נפרדנו לשלום משוש ופנו לכיוון הים.