הרשת נסגרת

 1

שבועיים קודם לכן

החלקתי בידיים קרות את שולי שמלתי. התלבשתי בתקווה לעשות רושם טוב, אף על פי שידעתי שזה טיפשי. במיוחד מאחר שלא מדובר הפעם ברושם ראשוני.

"קפה?"

בלייק התקרב אלי והושיט לי ספל מהביל. הוא לבש ג'ינס כחולים כהים וחולצת כפתורים לבנה שהבליטה את גוון עורו. עורו היה שזוף משהותנו בבית שעל החוף, לשם נהגנו לנסוע כדי לברוח מהמולת העיר ולטעון מצברים. כמו תמיד נשימתי נעתקה למראהו. הוא נראה כאילו יצא מתוך קטלוג, אבל היה בו הרבה מעבר למראה החיצוני עוצר הנשימה. עצם נוכחותו הוציאה אותי מאיזון. לפעמים – כשלא הייתי עסוקה בלסגוד לשלמותו – תהיתי אם גם לי יש אותה השפעה עליו.

"תודה," לחשתי. ידינו נפגשו לרגע כשלקחתי את הספל והנחתי לחום לפעפע לאורך אצבעותיי.

"אולי אני לא נורמלי, אבל את נראית לחוצה." הוא לגם מהקפה שלו והיטה אלי ראש.

בהיתי בנוזל הבהיר, שואפת מלוא חוטמי את ניחוחו העשיר, וניסיתי לדמיין מה תביא איתה חצי השעה הקרובה. הייתי אמורה לשאוב נחמה מועטה – או רבה – מכך שבלייק כאן לצידי אך זה לא קרה. "אין לי שליטה על זה."

הוא צחק חרש. "אין לך שום סיבה להיות לחוצה. את מבינה את זה, נכון?"

קל לו לדבר. בצידו השני של החדר שוחח צעיר גבה קומה עם כמה משקיעים נוספים. כבר הכרתי את רובם בשמם הפרטי, אבל עדיין לא הצלחתי להתרגל לכך שבידם הכוח להגשים חלומות או לנפצם. כולם היו פחות או יותר כמו בלייק. חלקם עשו את הונם במו ידיהם, אחרים עשו חיל במקצועות אחרים ועסקו בהשקעות כתחביב או כדרך להיחשף לרעיונות חדשים.

הבחור הצעיר נראה מתוח, לסתו חשוקה תחת חיוך קפוץ ועיניים פעורות, כאילו שתה הבוקר את כל הקפה בבוסטון.

"ככה אני הייתי לפני כמה חודשים," אמרתי. "זה נורא מפחיד, ואין לך מושג איך זה ילך. וחוץ מזה, אני בטח עדיין בטראומה מכל החרא שהאכלת אותי בחדר הזה. פעמיים."

פרצופו המשועשע של בלייק היה חף לחלוטין מכל זכר לחרטה שניסיתי לעורר בו. רק חודשים ספורים קודם לכן נתקלנו אחד בשני בדיוק בחדר הזה, בפגישה שהתחילה השתלשלות אירועים לא צפויה – החיים שלנו ביחד.

"אני רואה שאתה לוקח את זה ממש קשה," הוספתי בניסיון להישמע נרגזת ונשפתי על כוס הקפה שלי.

"התנהגתי כמו שמוק. אני מודה."

"ממש מניאק," תיקנתי אותו.

חיוך שחצני התגנב לשפתיו. "בסדר, אבל בחיים לא הייתי משנה אפילו שנייה, כי עכשיו יש לי אותך."

הוא הישיר אלי מבט ירוק־עיניים וניצב מולי בנינוחות דומיננטית. אני בהחלט שלו. הרגשתי שהמתח מתחיל להתפוגג בי אט אט והתאפקתי לא למחות את הגיחוך מפניו בנשיקה מול כל הגברים בחליפות. הוא שיגע אותי לגמרי, בכל המובנים האפשריים.

"מה את חושבת? יש חרטות?" הוא שאל.

עיניו האפילו כאילו קרא את מחשבותיי, ואת מקומו של השחצן המשועשע תפס המאהב שהחזיק בידיו את ליבי. נשמתי עמוק, מצפה למגע שבדרך כלל הגיע בעקבות המבט הזה. מגע קל ומרגיע שצפן בחובו את כל האהבה שחלקנו.

הוא העביר אצבעות עדינות על לסתי וקירב את פניו אל פניי. הנשיקה הקלה שליטפה את לחיי נראתה מרחוק כמו שיחה שקטה בין עמיתים, והציפה את האוויר בינינו בניחוחו. נשימתי נעתקה, כולאת את הריח בריאותיי. רציתי לספוג את כולו, לרחוץ בארומה הגברית המיוחדת שלו.

הוא התרחק מעט ושב לעמוד מולי בנינוחות. שפתיו שוב פקדו את כוס הקפה במקום לפקוד את שפתיי כפי שרציתי. אלוהים, איך הפליאו השפתיים האלה לייסר את חושיי.

עצמתי עיניים וניענעתי בראשי. ברור שאין חרטות. הוא צדק. כל העליות והמורדות, מכאיבות ככל שהיו, היו שוות את זה. עשינו טעויות. פגענו זה בזה, אבל בסופו של דבר רק יצאנו מחוזקים. הוא ידע מה בליבי ואני ידעתי מה בליבו. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי עם מישהו מלבד בלייק.

"עדיין לחוצה?" שאל אותי חרש.

פקחתי עיניים וראיתי שהחיוך המשועשע חזר ועיניו נדלקו בחמימות מחודשת.

"לא," הודיתי, מודעת היטב לכך שאנחנו לא לבד ומבולבלת מהשינוי הפתאומי באווירה בינינו. ניסיתי להתעלם מליבי שגאה בחזי, מזכיר לי בלי אומר שאני אוהבת אותו נואשות. הייתי משועבדת לגבר הזה ולגוף שפעם אחר פעם שם לאל את יכולתי לקלוט את העולם שמחוץ לחדר המיטות שלנו. הצטערתי שאנחנו לא לבד, שאני לא חופשייה לגעת בו כרצוני. השתוקקתי כל כך לגעת בו.

"יופי. הולך להיות כיף, אני מבטיח." הוא נעמד לידי והניח עלי יד, מלטף בתנועות מעגליות רכות את שיפולי גבי.

זה לא היה מקרי. בלייק ידע היטב להבהיר לעולם שאני שלו ולא משנה היכן היינו. בחדר המיטות או מחוץ לו, הוא לא השאיר פתח לספק. אי אפשר לומר שזה הפריע לי. גם עכשיו רציתי להתכנס בתוכו, לשאוף אותו ולהתמוסס בין זרועותיו עד שכל העולם מסביב ייעלם.

"אנחנו מתחילים עוד כמה דקות. את רוצה לאכול משהו? לא אכלת ארוחת בוקר," מילמל, נשימתו החמימה מכה בצווארי.

ניענעתי בראשי. "לא, תודה." לרגע היססתי, אך לא הצלחתי להתעלם מהספק הקל שהחל מכה בי שורש. "בלייק..."

"מה, בייבי?"

כינוי החיבה שכינה אותי בו התגלגל ברכות משפתיו היפות. והמבט שלו... הייתי יכולה לבקש את הירח על צלחת כסף ואין לי ספק שהוא היה מוצא דרך להשיג לי אותו.

"אתה בטוח שאתה רוצה אותי כאן?"

הוא הקדיר פנים וקמט קל חרץ את מצחו הנאה. "מה זאת אומרת? ברור שכן. צירפתי אותך לדירקטוריון הזה מהרבה סיבות, ולא רק מטעמים אנוכיים. מגיע לך להיות פה בדיוק כמו לכל החבר'ה האחרים."

גילגלתי עיניים. "לא נראה לי."

"יש לך ניסיון משלך – הצלחות וכישלונות – שאת מביאה איתך היום לדיון. את יודעת את זה בעצמך."

ידו שנחה על גבי להרגיעני נעלמה ונדדה ללטף בעדינות את זרועי ושוב את לחיי. הוא זקף את סנטרי אליו עד שראיתי רק אותו, חשבתי רק עליו.

"אל תפקפקי בזה, אריקה. לעולם אל תמעיטי בערכך."

ניענעתי קלות בראשי. "אני דואגת שהסיבות האלה קשורות יותר... אלינו מאשר לכמה אני ראויה להיות כאן. מה אם לא יהיה לי שום דבר לתרום? אני לא רוצה לעשות לך בושות לפני כל האנשים האלה."

הוא נעמד מולי, גופו הרחב מסתיר אותי כליל.

"תקשיבי לי. זו הפעם הראשונה שלך בתור משקיעה פוטנציאלית, ומאוד טבעי שתהיי לחוצה. תשאלי מה שעולה לך בראש, ואם אין לך שאלות זה בטח בעיקר באשמת הבחור המסכן הזה שם שתכף הולך להקיא את ארוחת הבוקר שלו. וגם זה לא באשמתך. זה הוא שעומד פה למבחן, אז תעשי לעצמך טובה, תשתי את הקפה ותיכנסי לשם כאילו את בעלת הבית של המקום המחורבן – כי בעוד כמה שבועות, כשתהיי אשתי, באמת תהיי בעלת הבית – ותעשי מה שאת עושה הכי טוב. תהיי הבוסית. תחפשי כישרון ותחליטי אם הבחור הזה מצדיק מבט נוסף."

בלעתי את הגוש שצרב בגרוני, המומה מכך שיש לו כזה אמון בי. אבל בעצם רוב מה שקשור לבלייק תמיד נראה לי מדהים ומהמם. "אתה נפלא, אתה יודע?"

ארשת פניו הרצינית התרככה, וחיוך הפציע על שפתיו וטיפס לעיניו. האושר של בלייק חשוב לי יותר מכול. רציתי להיאחז בו, למזג אותו באושרי ולהישאר כך כמה שרק ניתן. בתקווה שלעד.

עצמתי עיניים, נוצרת את הרגע החולף הזה בינינו. שפתיו הטביעו על מצחי נשיקה רכה.

"קדימה, בואי נלך לשבת במקומות שלנו לפני שאני שולח את כולם הביתה ומזיין אותך בפראות פה על השולחן. ממש קשה לי להוריד ממך את הידיים עכשיו."

נשאתי אליו מבט, מתאמצת לא להיסחף עם הפנטזיה. "קצת מוקדם מדי בבוקר בשביל איומים ריקים," קינטרתי אותו בחצי חיוך.

לשונו הגיחה ושירטטה שביל חושני על שיניו התחתונות. "לא איום ריק, כמו שנראה לי שאת יודעת. עכשיו תזיזי את התחת המתוק שלך לשם ותרשימי אותי."

חיכיתי רגע שהלהט יימוג מפניי והובלתי אותנו אל שולחן הדיונים הארוך שהנוכחים החלו מתיישבים סביבו כעת. התיישבנו ובלייק כיחכח בגרונו, מעיף מבט בנייר המונח לפניו.

"שימו לב כולם, זה ג'ף וולס. הוא כאן כדי להציג בפנינו את המיזם שלו, יישומים טכנולוגיים לבישים."

ג'ף היה בחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו. רזה, חיוור עור ובעל שיער בלונדיני־כהה ארוך ופרוע שהשתלשל עד כתפיו. הוא נראה כמו מתכנת טיפוסי. עיניו הכחולות היו פעורות במבט מתרוצץ לכל עבר, ופיקת הגרוגרת שלו עלתה וירדה בבליעות מאומצות בזמן שהמתין שכל הנוכחים הישובים מולו יתמקמו במושביהם. הרגשתי שליבי ממש יוצא אליו. כשמבטו פגש במבטי חייכתי אליו. אולי אני אוכל להיות הפרצוף הידידותי בקהל. הוא חייך חזרה ונראה שנרגע מעט.

"תודה שבאת ג'ף," אמרתי. ההזדהות שלי עם הלחץ שלו והרצון לגרום לו להרגיש נוח הקלו עלי להיפתח. הנדתי בראשי אל ערימת הניירות שמולו. "ספר לנו על הרעיון שלך."

הוא הזדקף במושבו ונשם עמוק. "תודה שהזמנת אותי. אני מתכנת רוב החיים שלי, אבל בשנים האחרונות התמקדתי בעיקר בפיתוח יישומים. כמו שרובכם כבר אולי יודעים, בשנה הקרובה אנחנו עתידים לראות התפתחות של שוק חדש בתחום הטכנולוגי. תוכנות – בעיקר אפליקציות – לטכנולוגיה לבישה."

ג'ף התחיל להרחיב בעניין הפרויקט שלו. הוא דיבר בהתלהבות, כמו שסיד ואני דיברנו לפעמים על החברה שלנו בינינו ועם אחרים. כולנו – סיד, בלייק, ג'יימס ואני – כאילו חיינו בעולם אחר, בתוך בועת הטכנולוגיה הפרטית שלנו. דיברנו בשפה משלנו. אולי לא הייתי מומחית קוד אבל אהבתי את הפן העסקי של הטכנולוגיה ונהניתי מהמיקרוקוסמוס המיוחד שלנו. היה ברור שגם ג'ף חי בעולם הזה, ואם לשפוט על פי גון עורו החיוור ושערו המוזנח, כנראה בעיקר בו.

ברבע השעה הבאה נחשפנו לפרטי פרטיה של התוכנית של ג'ף להרחיב את היישומים שכבר יצר. הוא סקר את אותם נושאים שאני עצמי הכנתי במצגת שלי מול אנגלקום לפני כמה חודשים. כשדיבר זיהיתי בו להט וכישרון, ומעבר לזה הרעיון נראה לי די מגניב. שירבטתי לעצמי כמה הערות בדפדפת המונחת לפניי, מצפה להזדמנות לשאול אותו שאלות ומקווה בליבי שבלייק מתלהב מהסיפור לא פחות ממני.

הטלפון של בלייק הואר והסיח את תשומת ליבו מהמצגת. נעצתי בו מבט נוזף. כשראיתי שלא שם לב דחפתי אותו קלות בחרטום הנעל שלי. הוא השיב לפרצופי הזועף בפרצוף זועף משלו, שפינה את מקומו במהרה לחיוך מבין. אחר כך הישיר מבט קדימה והתמקד שוב באדם שבו היה אמור להיות מרוכז באותו רגע.

"איזה אפליקציות כבר בנית?" שאל בלייק כשג'ף עצר לרגע את הסבריו.

"יש לי כמה אפליקציות שבניתי לפלטפורמות האינטרנטיות המרכזיות והן אמורות להשתחרר בעוד כמה חודשים."

"כמה מהר נראה לך שתוכל לפתח עוד אפליקציות לשוק?"

"תלוי במימון. אני צריך עוד הרבה מפתחים שמתמחים בפלטפורמות שונות שיעבדו על כמה פרויקטים במקביל. כרגע זה בעצם פחות או יותר רק אני."

"יש לך כבר כמה רעיונות בקנה?" שאלתי.

"יש כמה אפליקציות שכבר מוכנות לפעולה ברמת המפרט הטכני. אני צריך עוד ידיים עובדות שיעזרו לבנות אותן ולשחרר אותן לשוק לפני שמישהו אחר יקדים אותנו."

הינהנתי ושקעתי בכמה חישובים זריזים לבדיקת ההתאמה בין בקשת המימון שלו ללוחות הזמנים שהגיש לנו. הצצתי הצידה בתקווה לראות עניין בעיניו של בלייק, אבל הוא הסתכל שוב על ג'ף לפני שהספקתי לנסות לקרוא אותו.

"אוקי, ג'ף, נראה לי שכיסינו הכול. יש עוד משהו שרצית להגיד?"

ג'ף ניענע בראשו. "נראה לי שזה פחות או יותר הכול, אלא אם כן יש למישהו עוד שאלות."

בלייק העיף מבט סביב בקריאה אילמת לשאלות אחרונות. כשנענה בהנהונים בלבד דירבן את הגברים שישבו מולנו לדבר. "מה דעתכם, רבותיי? מוכנים להחליט?"

האיש שישב לצידו, שנכח גם במצגת שלי, מיהר לוותר. גם עלי הוא ויתר. ג'ף כירסם את פנים לחיו בדאגה.

גם שני המשקיעים האחרונים ויתרו, וכבר התחלתי ממש לדאוג לג'ף. הוא הסתכל על בלייק בארשת שהחשש מפני דחייה פה־אחד ניכרת בה בבירור. בלייק פתח וסגר את העט שלו כמה פעמים.

"אני..." הוא היסס לרגע והקיש בעט על שפתיו. "נראה לי שאשאיר את ההחלטה לשיקולה של מיס האתווי הפעם."

הוא הצביע עלי. פי נפער מאליו לרגע. הרעיון של ג'ף מצא חן בעיניי, אבל קיוויתי שבלייק יהיה זה שיעשה את הצעד. הוא שלח אלי חיוך שובב, ידו שעונה על גב כיסאו. שילך לעזאזל.

ג'ף נראה כעת גם מבועת וגם מבולבל, פרצופו חיוור אף יותר מאשר קודם.

"זה מוצא חן בעיניי," אמרתי מייד.

פניו של ג'ף אורו. "באמת?"

"כן. כל מה ששמעתי עד עכשיו מצא חן בעיניי. נראה לי שיש פה פוטנציאל מדהים. הייתי רוצה לשמוע עוד רעיונות שלך לאפליקציות ספציפיות."

חיוך רחב הפציע על פניו של ג'ף. "תודה רבה. מה שתרצי לדעת–"

"איך נשמע לך שבוע הבא, ג'ף?" התערב בלייק והסיט את תשומת ליבו של ג'ף ממני אליו.

"שבוע הבא זה מעולה. אה, מתי שמתאים לכם כמובן."

"מצוין. נדאג שגרטה תארגן משהו בקבלה." בלייק פנה אל שאר הנוכחים, "רבותיי, תודה רבה שבאתם. נראה לי שאפשר לסיים."

המשקיעים האחרים קמו גם הם.

ג'ף אסף את ניירותיו וניגש לפגוש אותי מצידו השני של השולחן הגדול. "תודה רבה לך על ההזדמנות הזאת."

"אין בעיה. אני כבר מתה לראות איזה דברים תבנה לנו." חייכתי אליו בחום ולחצתי את ידו. "אני אריקה האתווי, דרך אגב."

בלייק נעמד לצידי והושיט גם הוא יד ללחיצה, לופת את כפו של ג'ף בלפיתה איתנה. "עוד כמה שבועות היא כבר תהיה אריקה לנדון. אני בלייק, הארוס שלה."

חיוכו של ג'ף התרחב. "שמח מאוד לפגוש אותך, מר לנדון. שמעתי עליך המון."

"כן? טוב, הכול נכון." בלייק צחק חרש והתמקד רגע בנעשה בצידו השני של החדר. "תסלחו לי. אני צריך ללכת לדבר רגע עם מישהו. אבל ברכותיי, ג'ף. לאריקה יש טעם משובח אז יש לך מזל שהיא לטובתך."

גילגלתי עיניים ודחפתי את בלייק בזרועו בחיוך כדי שילך. "לך כבר ותן לנו לדבר."

בלייק חייך ועזב אותנו.

"מצטערת. הוא... טוב, אל תיקח את זה קשה. הוא הפחיד אותי למוות במצגת הראשונה שלי."

"הצגת כאן לפניהם?"

משכתי בכתפיי, קצת המומה מכך שעברו רק כמה חודשים מאז וכעת אני יושבת מצידו השני של אותו שולחן. "כן, ככה בעצם נפגשנו."

"וואו. כנראה הרעיון שלך ממש מצא חן בעיניו."

צחקתי והתאמצתי לשווא לא להסמיק. אין ספק שמשהו ממש מצא חן בעיניו.

"זה עזר לי מאוד שהיה לי מישהו כמו בלייק לצידי. הוא לימד אותי המון." שלחתי יד לתיקי ושלפתי כרטיס. "הנה הפרטים שלי למקרה שתצטרך ממני משהו. אולי אפנה אליך עם עוד כמה שאלות לפני הפגישה שלנו. אני צריכה לעכל את כל המידע קודם."

"ברור." הוא בחן את הכרטיס בתשומת לב. "קלוזפין?"

"זה הסטארט־אפ שלי." החלטתי לא להתייחס בינתיים לעובדה שבלייק סירב להדפיס לי כרטיסים של אנגלקום עד שאשנה את שמי. הוא פשוט כזה רכושני לפעמים.

ג'ף נשא אלי מבט, חיוכו המאושר כאילו מקובע על פניו לצמיתות. "מעולה. אני מת כבר לבדוק מה זה."

"אז נהיה בקשר, בסדר?"

"מעולה, ושוב תודה."