הר האושר

פרק 1

ליל הבדולח

סטוקהולם, נובמבר 2012

הוא הוזמן לקהילה היהודית לשאת הרצאה על "ליל הבדולח". בחודש נובמבר 1938 ביצעו בריונים נאצים פוגרום מקיף ביהודי גרמניה, ובין מעשי הרצח והחבלה הותירו ברחבי הרייך אלפי זגוגיות מנופצות של בתי כנסת ומוסדות יהודיים. כך עשה גם הוא: ניפץ את החלון הגדול, הנפלא, בחזית בית הכנסת של הקהילה, כשניסה להיכנס לחנייה השמורה לאורחים והתבלבל בין דוושת הדלק לבלמים. הוא התאבן במושבו, המום, בין אינספור פתיתים נושרים ומצלצלים של זכוכית צבעונית.

"חרא, אלוהים, אני אשלם על זה," הוא נשא לשווא את שם האל, שישה מטרים מתחת לחלון הוויטראז' העליון, שבו הוטבעו עשרת הדיברות וביניהם גם זה השלישי. אל החלון הזה, תודה לאל, מכוניתו לא הגיעה.

הרב ועוזרו מיהרו אליו בבהלה ובדאגה.

"אלוהים, אני מצטער. חרא, אלוהים, מה עשיתי..."

הרב עמד המום, מנומס.

"זאת היתה עבודה של יעקב טוֹרדֶה. הוא מת לפני שלושים שנה. אין לזה תחליף," מילמל העוזר בשילוב מתועב של תוכחה ושביעות רצון.

"אני מצטער..."

"אף אחד כבר לא עושה עבודות כאלה," ליבה העוזר את הטרגיות של המעמד.

"ניכנס, נשתה תה," הציע הרב.

הוא היה בעצם איש של קפה, רק קפה, אבל בשולחן הצדדי הערבובייתי של הרב לא העז לסרב לתה ולגם בשתיקה מלוא הספל.

"עוד תה?" התעניין העוזר. "זאת היתה כניסה ממש חזקה."

הוא הינהן בהכנעה. העוזר מזג. הוא לגם.

שתיקה ארוכה.

"עוד תה?" העוזר מזג.

אחר כך, לכל אורך הפגישה, הוא היה ממש חייב לשירותים, ולא העז לבקש. הוא הודה לאל על שהרב לא הזכיר כלל את האסון שבחוץ, ודן עמו בשלווה בפרטי ההרצאה שתוכננה לשבוע שאחר כך. רק העוזר פלט, פעמיים, "יש לנו כאן באיזה מקום ספר על יעקב טורדה, אתה חייב לראות. אמן חד־פעמי! מדהים!"

לאורך הדיון, שנמשך ארבעים דקות, ושבמהלכו התעניין הרב באדיבות בדגשיה של ההרצאה — האם יתאר גם את מעשי הפוגרום או יתרכז אך ורק בנסיבות שגרמו ל"ליל הבדולח" — נראו לו הספרים במשרד, המוטלים זה על זה וזה לצד זה, כפתיתי זכוכית צבעונית שבורה, וכך גם חתיכות המלפפון, העגבנייה והגזר שהיו פזורות פה ושם בערמת הצלחות של ארוחת בוקר שלא פונתה.

אסון.

כעבור שבוע הגיע ברגל אל ההרצאה. בחזית בית הכנסת חסמו לוחות פח את החור המכוער. כל המוזמנים, רובם ישישים בני הקהילה היהודית, נעצו בו לאורך נאומו עיניים זכוכיתיות, מאשימות, וההרצאה, כך הרגיש, היתה איומה. במהלך דבריו הגיש לו עוזר הרב כוס מים, ומעשה שטן, הוא הושיט יד מגושמת — והכוס התנפצה אל הרצפה ברעש שהחריש את אוזניו.

כעבור עוד שבוע הגיע לביתו הצ'ק, תגמול על הרצאתו, שלא התכוון לדרוש כלל. הוא פתח את המעטפה, הביט בשורה הנושאת את שמו, פרופסור סמואל ניטֶר, ופרץ בבכי.

למחרת התקשר — רצה לדבר עם הרב, להסביר שלא יפדה את הצ'ק, שהוא עדיין מצטער, הוא עדיין מחפש דרך נאותה להתנצל. עוזר הרב ענה. העוזר אמר, "כנראה נסגור את זה עם לבנים פשוטות. אי אפשר לשחזר עבודות של יעקב טורדה. לפני שנתיים הצעתי לכבוד הרב לשים מחסומי ברזל, כאילו נבואה, וכבוד הרב אמר שאין צורך, שאפילו הפרחחים האנטישמים שמציקים לנו לא ייגעו במשהו מופלא כל כך."

שתיקה.

הוא היה מוכן לשלם את חובו בהרצאות, מדי ערב, עד יום מותו. להרצות לקשישים נועצי־העיניים על ליל הבדולח, שוב ושוב, לגרוע מחובו. הוא יספיד אותם בהלוויותיהם, יברך בטקסי בר־המצווה של נכדיהם הרחוקים, כאילו היה שגריר של אומה זרה ואצילה. הוא מוכן לכול.

"אפשר לדבר עם כבוד הרב? הרב טאגבאום?"

"אין צורך. אני אעביר לו כל מסר ממך. ובעניין ההוא, האסון הנורא, כבוד הרב אמר לי להניח לך," אמר העוזר ובקולו טרוניה לא סמויה.

סמואל ניטר היה מעדיף לשאת את העונש שישית עליו העוזר, ובלבד שלא ייאלץ להמשיך לשאת את ותרנותו המופלגת של הרב.

הוא היה חייב להתחיל להתמסר להכנות הסמסטר הבא, וגם טרם הכין כראוי את ההרצאה בגטינגן, "הכיכר בעולם המושגים הנאצי", ונדמה שכבר התרחק ממנו אסון טוֹרדֶה, כוכב מחוויר בקצה השמים, ובכל זאת, כמו נקודה אחרונה עיקשת של דלקת גרון, היה מעלה בפני עצמו מדי פעם שאלה, כיצד יוליך הלאה את המקרה של ליל הבדולח?

העוזר אמר, "שיהיה לאדוני יום טוב ומוצלח. נהנינו מאוד מהרצאתך על ליל הבדולח. כל כך חי ומרתק. אני, באופן אישי, בכמה מהרגעים, ממש הרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי באותו לילה."

סטוקהולם, מרס 2013

כעבור ארבעה חודשים כבר חשב כי הוא שולט בזכרה המציק של התקרית, שהיא אינה גובה ממנו עוד רגעים פתאומיים של מועקה חריפה. טעויות נהיגה עלולות לקרות לכל אחד, ואילו ביצע את המשגה הפעוט בכל מקום אחר היה העניין נשכח לגמרי מלבו ומלב כל אדם, שהרי הנקודה הבוערת בתוכו, קלון שלבש צורה של כאב, היא בסך הכול תולדה של הצטרפות מקרים טרגית, זה הכול. וממילא כל עניין ההרצאה על ליל הבדולח היה טעות. הרי אינו פרופסור להיסטוריה, סתם כך העלו את שמו בגוגל או הכירו אותו בזכות פרסומו הציבורי, ובדרך־לא־דרך קבע הגורל שיגיע עם מכוניתו לפתח בית הכנסת היהודי... אל הוויטראז'...

טעות. גורל. עניין שיישכח.

זה מכבר הקליד בגוגל את המילים "יעקב טורדה" ונחשף לעולם שלא הכיר. אמן שוודי צנוע ומופלא שפיאר ביצירות הוויטראז' שלו בניינים ברחבי העולם. נאמר עליו ששילב כישרון נשגב עם צניעות עמוקה, וכל אחת מעבודותיו נתנה ביטוי לתכונותיו האנושיות מחד גיסא ולנשיקת מלאכי האלוהים על מצחו מאידך גיסא. באתר ויקיפדיה כבר עידכן מישהו זריז־אצבעות כי היצירה הנדירה בבית הכנסת בסטוקהולם הושמדה לחלוטין בתאונה.

בערב שבו התקשר אליו מישראל פרופסור ארנון תג מצאה אותו נטליה אדום־עיניים, יושב ליד שולחנו וכוס ויסקי בידו. שוב מירר בבכי לאחר שעיין באתר שהוקדש ליצירותיו של טורדה. נטליה הביטה בו לרגע, הראתה לו שמלה שקנתה וגם הציגה מגפיים חדשים שחורים, ארוכים, גבוהי עקב. "אני יכולה להישאר איתם עלי כשנלך למיטה," הציעה בחיוך, עיני המכשפה הירוקות שלה מתנוצצות. היא היתה זכאית לשאול אותו מה קרה, להזכיר לו שסיפר לה כי אינו מסוגל לבכות, שכבר שנים רבות, למרות כל מה שעבר עליו, לא דמעה עינו אפילו פעם אחת. בהחלט היתה זכאית. אבל נטליה תלתה את תיקה על הקולב ופרצה אל חדר האמבטיה לעשות שם איזה דבר בין מאות בקבוקוניה. מה לאחת כמותה ולשגב של יעקב טורדה?

היא עדיין היתה באמבטיה ועיניו עדיין היו אדומות כשהגיעה שיחת הטלפון מפרופסור ארנון תג. הפרופסור ניסה להזמין אותו לכנס אקדמי גדול באוניברסיטת חיפה, וחנופתו היתה גלויה: "הגיע הזמן שהקול הסקנדינבי, ובמיוחד השוודי, שלך, יתבלט ויוביל קווי מחשבה חדשים בנוגע לעולם המושגים הנאצי."

הוא החליט לסרב. מי כבר יגיע לשם? פרופסור הוּפְּקֶה? פרופסור זאראנט? אין סיכוי. ואם הם לא — גם הוא חייב להתחמק. בחירה לא נכונה של כנסים יכולה למסמס את האשראי שלו, להציב אותו בשורה הלא נכונה בקו ההובלה של המחקר העולמי. מילא ישראל, אבל חיפה... אילו לפחות דובר בתל אביב... הוא היה מתפנק בחופי הים של תל אביב ובמסעדות הטובות שלה, שותה את הקפה שלו בכל בוקר מול הנשים היפות של העיר הזאת ומדיח מלבו את העניין עם נטליה... או ירושלים... גם לשם היה נוסע...

אבל חיפה?

בכל ביקוריו בישראל מעולם לא ביקר בחיפה. גם לא כשהתגורר חצי שנה בקיבוץ.

חיפה... ים ויערות... תודה רבה, כאלה יש לו מספיק בבית.

אבל פרופסור ארנון תג היה נחוש ועקבי, ונדרשה מולו אסטרטגיה מתישה של "אולי" ו"אחשוב על זה", שכן היה ברור כי כל סירוב ישיר יעיר בטיפוס החיפאי הזה גלים של ניסיונות שכנוע.

משך שבועיים התכתבו בדואר האלקטרוני, ופעמיים אף שוחחו בטלפון. שבועיים שהספיקו לו כדי להבין כי אכן, איש מיריביו החשובים לא יגיע לכנס הזניח. לא פרופסור הוּפְּקֶה ולא פרופסור זאראנט, ואפילו לא עמיתו מסטוקהולם, פרופסור וִילאר. הוא עמד להתנצל ולקבוע את סירובו הסופי כשפרופסור ארנון תג אמר לו, "אני, אגב, אחיו של הרב טאגבאום מסטוקהולם."