השורדים

ניידת המשטרה מפלסת את דרכה במרחבים המוריקים ויורדת בשביל הטרקטורים לבית הקטן.

זו בקתה, בודדה על לשון היבשה, והלילה הוא ליל קיץ בחודש יוני שבו לא מחשיך אף פעם. זו בקתת עץ פשוטה בעלת מידות חריגות מעט, גבוהה מהמצופה. הצבע הלבן בפינות כבר התקלף, העץ האדום בצד הדרומי נצרב בשמש. האריחים חוברו להם יחדיו, הגג נראה כמו רקמת עור מחוספסת של חיה פרה־היסטורית. כעת הרוח מפסיקה לנשוב וקריר בחוץ, אדים מכסים את זגוגיות החלונות. אלומת אור צהובה ובודדה בוקעת מאחד החלונות בקומה הראשונה. האגם שלמרגלות הבקתה שוקט ורוגע, עצי לִבנה נטועים ממש על שפת המים. והנה הסאונה שלידה הבנים היו מתרחצים עם אביהם בערבי הקיץ, הם היו מתקדמים על פני האבנים המרובעות, מאזנים את עצמם בידיים פרושות לצדדים כאילו נצלבו. "זה נהדר!" היה אבא קופץ למים וצעקתו היתה מהדהדת מעל האגם ואחריה היתה משתררת דממה שייחודית ומאפיינת רק את המקום הזה, דממה שלעתים הפחידה את בנימין, ולעתים גרמה לו לחשוד שהסביבה מאזינה לו. בהמשך החוף יש ביתן סירות מרקיב שנראה כעומד לקרוס לתוך המים. ומאחוריו האורווה ובה מיליוני חורים שטרמיטים כרסמו וצואת בעלי חיים שספוגה ברצפת הבטון זה שבעים שנה. בין האורווה לבית משתרעת מדשאה קטנה שעליה נהגו הבנים לשחק כדורגל. המגרש משופע, ומי שנמצא עם הגב לאגם משחק בעלייה. זו התפאורה, כמה מבנים קטנים המפוזרים על מדשאה שמאחוריה היער ומלפניה האגם. מקום בלתי נגיש היום, בודד ושומם כמו פעם. כשבנימין היה ילד הוא נהג לעמוד על קצה לשון היבשה והתפלא שגם משם לא נראה כל זכר לנוכחותם של בני אדם אחרים באזור. לעתים נדירות היה אפשר לשמוע נהמה של מכונית על שביל החצץ מצדו השני של האגם, רעש מרוחק של מנוע בהילוך נמוך, ובימי קיץ צחיחים היה אפשר להבחין בענני אבק שהתאבכו מעל העצים. אבל הם מעולם לא פגשו אף אחד בחודשי הקיץ, התבצרו בבדידותם במקום שאותו איש לא פקד מלבדם.

פעם הם ראו צייד. הבנים שיחקו ביער, ולפתע הוא פשוט הופיע מולם. איש עם שיער לבן לבוש בבגדים ירוקים, שגלש בדממה בינות לעצים. כשחלף על פניהם הוא נעץ בהם מבט אטום וחסר הבעה, הצמיד אצבע מורה לשפתיים ונבלע בין העצים. זהותו מעולם לא הובררה, כמו מטאור מסתורי שחולף קרוב מדי אבל חוצה את פני הרקיע בלי לפגוע. הבנים לא הזכירו אותו ולפעמים בנימין שאל את עצמו אם זה בכלל קרה.

חלפו שעתיים מאז השקיעה והניידת יורדת בזהירות בשביל. הנהג מציץ בדאגה מעל מכסה המנוע כדי להבין על מה הוא עולה בנסיעתו, רוכן מעל ההגה ואז מרים מבט כלפי מעלה, אבל בכל זאת לא מצליח להבחין בצמרות העצים. עצי האשוח שמיתמרים מעל הבתים עצומים. כבר בילדותם של הבנים האשוחים היו מרשימים, אבל כעת הם כבר מתנשאים לגובה של שלושים, ארבעים מטרים. אביהם של הבנים תמיד התגאה בקרקע, כאילו ניתן היה לזקוף לזכותו את פוריותה. הוא היה זורע זרעי צנונית בראשית יוני וכעבור כמה שבועות היה גורר את הילדים לערוגות ומצביע על הפקעות האדומות שבקעו בשורות מתוך האדמה. אבל הפוריות מתעתעת, פה ושם הקרקע יבשה לגמרי. עץ התפוחים, שאבא קנה במתנה לאמא ביום הולדתה, עדיין נטוע אבל לא צומח יותר ופירותיו לא מבשילים. במקומות מסוימים האדמה נקייה מאבנים, שחורה וכבדה, ובמקומות אחרים סלע ההר מבצבץ ממש מתחת לדשא. אבא ניסה להתקין גדר כדי שהתרנגולות לא יברחו, ולעתים המקדחה היתה מחליקה בקול עמום ורך דרך האדמה שנענתה לתנועות הכלי, ולפעמים ידיו היו רוטטות כשהמקדחה נתקעה באדמה סלעית.

השוטר יוצא מהניידת. הוא משתיק בתנועות מיומנות את הקולות הבוקעים ממכשיר הקשר המותקן על כתפו ופולט רעשים וקולות משונים. הוא גדול ממדים. נראה שהחגור עתיר הכיסים המרופטים והשחורים, התלוי סביב מותניו, מקרקע אותו באיזה אופן, כאילו משקל הכיסים מושך אותו לאדמה.

האור התכלכל מהבהב לעומת עצי האשוח הגבוהים.

יש משהו בתאורה, בהרים המכחילים מעל האגם ובפנסי התאורה של הניידת, שמזכיר ציור על קנבס. השוטר מתקרב לבקתה ונעצר. הוא מתבלבל, בוחן את הסצנה. שלושה גברים יושבים זה לצד זה על מדרגות האבן שמובילות לדלת הכניסה לבקתה. הם בוכים, חבוקים. לבושים בחליפות ובעניבות. לידם על הדשא עומד כד עם אפר. הוא יוצר קשר עין עם אחד הגברים שקם והולך לקראתו. השניים האחרים נשארים לשבת, עדיין חבוקים. הם רטובים ופצועים והוא מבין מדוע הוזעק גם אמבולנס לזירה.

"קוראים לי בנימין. אני זה שהזעקתי את המשטרה."

השוטר נובר בכיסיו בחיפוש אחר פנקס. הוא עוד לא יודע שאת הסיפור הזה לא ניתן לשרבט על פיסת נייר, שהוא למעשה עומד על סִפּוֹ של סיפור בן כמה וכמה עשורים, סיפור על שלושה אחים שנקרעו מהמקום הזה וכעת נאלצו לשוב אליו, כל הדברים קשורים זה לזה ושום דבר לא עומד בפני עצמו או יכול להיות מוסבר או מובן מחוץ להקשר.

כובד האירועים המתרחשים גדול, אם כי העיקר כבר אירע. מה שקורה כרגע על מדרגות האבן, הבכי של שלושת האחים, הפנים הנפוחות, הם רק האדווה האחרונה שעל המים, האדווה החיצונית והרחוקה ביותר ממקום הנפילה.