השושבין

אדלה

עשרים וארבע שנים אחרי שעזבתי את ישראל, הזמינה אותי אדלה לחצות את האוקיינוס. האם עשתה זאת רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה?

הייתי אז כבר סופר צללים מנוסה למדי, מכיר היטב את משחקי הרמייה הסמויים שמפליאים אנשים לשחק בזיכרונותיהם. ואולם, בכל הספרים שכתבתי – בעיקר תולדותיהם של אלו שגילם מופלג, ביניהם אנשים ידועי־שם, היו פרטי הסיפור תלויים במוצא פיהם, ואם ביקשו לברוא לעצמם סיפור חיים חדש, לא יכולתי להבחין בין אמת לבדיה.

אבל את אדלה הכרתי מילדותי, והיה זה המקרה הראשון שבו יכולתי לעמוד על הפער בין העובדות שהיו ידועות לי לבין האופן שבו הצטיירו הדברים בעיני אחרים. דברים שראיתי אצלה במו עיניי, כילד, התגלו לי עכשיו במרחק הזמן ועוררו פליאה: ניצוצות שהיו חבויים אצלה אז, איך הם יודעים לכבות עד מוות, ואיך, כהר געש מתעורר לחיים, הם קמים ומחריבים את סביבתם.

הייתי בן תשע כשפגשתי אותה לראשונה, במוצאי שבת אחת בחורף הגדול שיירשם כחורף הגשום ביותר באותו עשור. היא ישבה על כורסת הקטיפה הירוקה בחדר האורחים רחב הידיים של סבי, נסוגה עמוק אל גב הכורסה כמסתתרת מן העיניים המששניות הרבות שנשלחו אליה, ומן הגברים והנשים – דודיי ודודותיי – שניגשו אליה וחקרו את גופה ואת פניה, עומדים מולה בלא להתבייש ומתבוננים בה מקודקודה הרטוב, דרך עיניה המוגדלות להבהיל מאחורי עדשות המשקפיים ועד לכפות רגליה התלויות באוויר, חוזרים ומעיפים מבט בשערה הדבוק לפדחתה כאילו התהפך עליה דלי מלא מים, בטיפות הגשם שלא הספיקה להספיג בממחטה שבידה והן זלגו על עדשות משקפיה ולאורך צווארה והרטיבו את חולצתה. ואחר כך חוזרים לכיסאותיהם, מעווים פניהם כאומרים: "אין לי מושג אם היא מתאימה," ורובם לא נותנים יותר את דעתם עליה ומחליקים מייד לתוך השיחה המתנהלת רובה בעברית וחלקה בפרסית, בענייני רכילות או עסקים.

עדיין לא ידעתי אז שהחליטה להתחתן עם דודי עוד בטרם ראתה אותו. שאם לא כן הייתה נאלצת להינשא, במצוות דודותיה, לאיש המבוגר מרובה השיניים, הנראה מחייך תמיד, שלא הניח לה, והיה מחכה לה שעות בפתח הפנימייה.

ישבתי ליד שולחן המבוגרים לצד אמי. רפי אחי היה חייל, וירדן אחותי שקועה בבחינות הבגרות שלה, ושניהם לא מצאו זמן לבוא איתנו. בדרך כלל שלחו את הילדים לחדר הסמוך לצפות יחד בטלוויזיה ולא הרשו להם לשבת עם המבוגרים עד שהוגשו המאפים והעוגות. קדמה להם ארוחה דשנה שכללה תמיד אורז ולפעמים דגים או קישואים מטוגנים. בקצה השולחן עמד החמין העשוי גרונות הודו ושעועית אדומה, חמין שכמעט לא נגעו בו, ושימש במשך השבוע עיקר ארוחותיהם של סבי ודודי. אבל מעמדי היה שונה משאר הילדים מאז שאבי נסע ללוס אנג'לס ואמי הפסיקה לחייך. פתאום זכיתי בליטופים ובמבטים חומלים מצד דודיי ודודותיי. אסתר, אחות אמי, הייתה מאמצת אותי לתוך צווארה הריחני בכל פעם שנפגשנו, וסבי היה דוחף לכיסי בחשאי דמי כיס כפולים.

וכך ישבתי עם המבוגרים בערב החורפי ההוא, מוסתר מעט בגופו הגדול של דודי יוסף והבטתי באדלה, שאת שמה לא ידעתי עדיין, מרותק אל האופן שבו שבה וקינחה את עדשות משקפיה העבים, הרכיבה אותם וליכסנה מבטים לעבר האנשים שבחדר. משכתי בשרוולה של אמי ושאלתי, מכוון את סנטרי אל האורחת: "מי זאת?" והיא היסתה אותי ואמרה: "לא עכשיו."

לאמי ארבעה אחים ושלוש אחיות, וכולם נהגו לבוא לבית סבי מדי שבוע – כולם לבד מהאח השלישי מרדכי, הירושלמי החילוני. הפעם, לרגל המאורע, הגיע גם הוא ולא חסך מדודותיי את דעתו כשאמר: "אתן דו־פרצופיות ושתלטניות. אשתי לפחות למדה והיום היא מורה, אבל אתן - אף אחת מכן לא למדה, ולא עובדת מחוץ לבית, למרות שאתן לא פחות מוכשרות מהגברים במשפחה."

ההתכנסויות התרחשו בכל מוצאי שבת. על השולחן הגדול נפרשה מפת קטיפה מעוטרת ברקמה של נוצות טווס, מעשה ידיה של סבתי שמתה מות צדיקים ביום כיפור, סבתי שלא הייתה כמוה במציאת רימונים שחורים עוד כשגרו ליד השוק של טהרן. בראש השולחן ישב דוד יוסף, בכור האחים, הבעלים של חנות בגדים. מדוד יוסף ניסיתי להתחמק מאז שאני זוכר את עצמי. גם כשידו הייתה מכוונת ללטף, לכדו אותי אצבעותיו השמנות כאנקולים ואם הצליח לתפוס את אפי, היה צובט אותו בחזקה ומשאיר אותו סמוק וצורב.

מנשה אחיו, בעל מאפייה, ישב תמיד לידו, נראה כמחכה להוראותיו כמו שעשה, מן הסתם, בהיותם ילדים.

האח הרביעי משה היה הרווק היחיד במשפחה, היפה מבין האחים וחביב הילדים. מעולם לא הרים קולו עלינו ולא דרש מאיתנו דבר. את התינוקות היה מערסל בחיקו ומשמיע להם גרגורים עד שחייכו, וכשגדלו לא ידע מה לומר להם ורק היה מסתיר את ידיו הרועדות מתחת לשולחן ומחייך אליהם חיוך רחב, שולח להם כך את אהבתו.

שלוש אחיותיה של אמי היו מפוזרות סביב השולחן, שתיים לצד בעליהן ואחת לבדה: ויקה, אסתר ולילי – כך לפי סדר הולדתן. גם סבתי המנוחה כמו נמצאה איתנו ליד השולחן, ומדי פעם החליק אחד המסובים בהיסח הדעת את אצבעותיו על פני נוצה רקומה, מזכיר לעצמו את נוכחותה של אמו.

לפתע קמה על רגליה דודתי ויקה, אחותה הבכורה של אמי, ורמזה בתנועת ראש קטנה, מבשרת רע, לכיוון החדר הסמוך. שתי דודותיי קמו מייד ופסעו אחריה בטור, ואמי השתהתה בכוונה עד שנעלמו מאחורי הדלת, ורק אז, כאילו היא עושה זאת מרצונה ולא על פי הוראה, הצטרפה אליהן, מושכת אותי אחריה.

לפעמים היו אמי ואחיותיה נהנות עד בלי די כששהו יחד, מתחבקות ללא סיבה גלויה, בוכות בדמעות אמת זו על צערה של זו, צוחקות עד מחנק, מספרות איך הגיעה המשפחה מאירן שלושים וחמש שנים לפני כן, בשנת 1950, ובית כנסת בעיר העתיקה בירושלים התמוטט מחמת הסופה; לפעמים הייתה שתיקה קשה עומדת ביניהן כאילו היו אויבות מלידה, ואפילו שהותן המשותפת ב"עזרת נשים" בראש כל חודש ואמירת "יעלה ויבוא" לא הצליחו לקרב ביניהן.

ברגע שנסגרה דלת חדר השינה של סבי, יכולתי להרגיש את המתח. ויקה התחילה להמטיר שאלות על לילי המבוהלת, שתוך כדי התלבטות בתשובות סידרו ידיה המורגלות את כיסוי המיטה והתפיחו את הכריות.

ושם, במילים מעורפלות ונהירות, חמקמקות וישירות, התבהר לי מעמדה של האורחת הצעירה, שהיא תלמידה בכיתת הפנימייה, שבה מלמדת בת דודתי רינה, בתה של לילי.

פעם בשבוע, כשרינה נשארת בתורנות לילה, מביאה לה אמה תבשילים מיוחדים לקיבתה העדינה, וכך התוודעה אל הפנימייה ואל הבנות השוהות בה.

"אמרת שהיא מהעדה שלנו," ירתה ויקה.

"מהעדה שלנו, בטח."

"היא לא יודעת שבעדה שלנו חצאית סגולה בפגישה ראשונה זה מזל רע?"

"זה לא בעדה שלנו, זה במשפחה שלנו – יש הבדל. וחוץ מזה, מאיפה שתדע? היא גדלה בלי אמא מגיל עשר."

"ושומרת שבת?" התעלמה ויקה מן התשובה.

"בטח שומרת."

"אז איך הגיעה אלינו היום מגבעת עדה בלי לצאת לפני צאת השבת? עפה באוויר?"

"מי אמר שהגיעה מגבעת עדה? היא עשתה את השבת אצל חברה מהפנימייה שגרה כאן ברחוב ההסתדרות, עשר דקות הליכה ברגל."

ויקה שתקה. נראה שלכל אחת משאלותיה ניתנה תשובה.

"אמרת שהיא בת שמונה־עשרה," לא מצאה שאלה אחרת.

"היא בת שמונה־עשרה, בטח."

"נראית יותר."

"בגלל המשקפיים. רינה מלמדת אותה מכיתה ט'. היא בת שמונה־עשרה. אל תחפשי בכוח. וחוץ מזה, אמא באה אליי בחלום."

"מה עם משפחה, יש לה?" דילגה ויקה על ההערה האחרונה. בחלום.

"אבא שלה ברח כשהייתה תינוקת, ואמא שלה, שנשארה עגונה, מתה כשהילדה הייתה בת עשר."

"ומה עם דודות?"

"עכשיו רוצות פתאום לשדך לה מישהו, אבל כשהייתה בת עשר, אף אחד לא רצה אותה. זרקו אותה לפנימייה."

"בגלל הרגל?"

"בגלל שאין להם לב."

מבחינה מסוימת, ידעו כולן בעומק ליבן - אני עצמי הבנתי אז את הדבר כילד - יתמותה משחקת לטובת המשפחה; לא יהיה איש שיתנגד להשיא נערה בת שמונה־עשרה לגבר נכה בן שלושים ושמונה, ואיש לא יבקש לשאול שאלות לגביו. לבדה בעולם, חוץ מדודותיה שאינן מבקשות את טובתה, תשמח לקבל משפחה וקורת גג, וכיוון שהחיים לא השפיעו עליה פינוקים, תדע להכיר תודה על כל הנאה קטנה.

"מה היא עושה בפנימייה?"

"מה את חושבת שעושים בפנימיות?"

"תספרי לנו, אולי נהיה חכמות כמוך," חזרה ויקה בסלסול לעג על משפט שהיו הגברים משמיעים כנגד נשים באותו סלסול לעג.

כנועה ככל שהייתה, נראה שלילי הגיעה לקצה כוחותיה, וזעקותיה הפתאומיות הבהילו קודם כול אותה עצמה.

"מה את רוצה ממני?" יצאה ממנה צווחה מסוג שאחיותיה לא הכירו אצלה. "בכל הפנימייה רק היא מהעדה שלנו. לומדת ומוציאה ציונים טובים, יודעת לתפור ולסרוג ולבשל. ואפילו אמא אמרה בחלום שיתומה ומסכנה, תהיה אישה טובה למשה. מה את רוצה מהחיים שלי, חוקרת אותי כאילו הבאתי לכאן רוצחת!"

מול צרחותיה של לילי והאיזכור החוזר של אמן שבאה בחלום, התנדפה רוח הקרב של ויקה. היא אמרה רק: "ולא שמת לב שהיא צולעת וחצי עיוורת?" ובלי לחכות לתשובה, מעמידה פני מנצחת, יצאה מן החדר בצעד נחוש לעבר קבוצת הגברים, משכה לעצמה כיסא והתיישבה איתם. אחת אחת הצטרפו אל השולחן גם אחיותיה וכולם הסמיכו כתפיים ודיברו בקולות גבוהים ונמוכים. אמי פינתה לי מקום לידה ומשכה אותי לצדה ואני התיישבתי צמוד אל ירכה, מריח את ריח השמפו שהחזיקה בבקבוקון בארון התרופות. זהו העניין, אם כך: הנערה הצעירה הזאת שהיא יתומה ומגיל עשר גדלה בפנימייה כמו אוליבר טוויסט, מיועדת, למרות דודותיה, ובעזרת סבתי שבאה בחלום, להיות כלתו של דוד משה.

עכשיו הבטתי בה במבט חדש, מגלה פתאום את יפי פניה: עוד מעט תהיה דודתי, אשתו של הדוד החביב עליי. היא הייתה שקועה עדיין בעומק הכורסה, אך עכשיו ישבה בצוואר נטוי והבעת פניה השתנתה. עיניה, שהציצו קודם לצדדים, מושפלות תחת מטח העיניים החקרניות, היו עכשיו פקוחות ונוצצות מאחורי עדשות המשקפיים, שטות לאיטן על פני הרהיטים החדשים בסגנון ישן ועל פני התמונות הרקומות התלויות זו לצד זו כאוסף בולים. שערה שהתייבש מעט ונפחו וצבעו הבהיר חזרו אליו, הקיף את פניה והעניק להם יופי. מבטי התעכב על רגליה, שעל חולשתן דיברה אמי, וראיתי בבירור שאחת קצרה מן השניה וזו הקצרה דקה ותלויה ברפיון ובהונותיה נוטות פנימה בתוך נעל רטובה.

נראה שרווח לה על שהאנשים לא היו עסוקים בה עוד, אלא ישבו ודיברו ביניהם, שולחים מדי פעם את ידיהם אל הכיבוד המפוזר על פני השולחן בצלוחיות, נעים ימינה ושמאלה ובתוך כך מאפשרים לה סדק הצצה אל החתן. למרות ראייתה הלקויה יכלה אולי לראות את תבנית ראשו הנאה, את שיניו הישרות. והוא, יושב מרחק שני מושבים ממני, העז להרים את עיניו ולהביט בה מדי פעם. מה חשב, קשה היה לדעת על פי פניו הקפואים, אך לזמן ארוך ישבו שני המיועדים משני עברי החדר והציצו זה בזה.

מוקף בדודיי ובדודותיי, שומע את "סלחתי כדבריך" מתוך קלטת הסליחות שהיה סבי מפעיל שוב ושוב, ער לרעשיהם של בני דודיי בחדר הסמוך, הציפה אותי אותה תחושת כוח שנבעה מנוכחות משפחתי הגדולה סביבי, והיא נדמתה ממשית, גל חם ועוטף הקושר אותנו ומאשר ללא מילים את שייכותנו הנצחית. גם הוויכוחים שסערו מדי פעם סביב השולחן או המילים הקשות שנפלו ביניהם לפעמים, בעיקר בדברי ביקורת על חינוך ילדיהם, ואפילו תקופות השתיקה הזועמת עד שהאחים האחרים התערבו והשלימו בין הניצים, כל אלו לא עמעמו לרגע את ודאותה המוחלטת של עוצמת המשפחה: רשת ביטחון עשויה קורי פלדה ואהבה, פרושה תחתיי בהגנת עולם. בני דודיי, שאהבתי בכל נפשי - גם את אלו מביניהם שקינטרו אותי על היותי כרוך אחרי אמי ועל אהבתי לספרים - היו בעיניי נבחרת עילית. למען כל אחד מהם הייתי מוכן להשליך את עצמי כמתאבד, לחרף נפשי עבור אלו שהיו העדים המופלאים של ילדותי, אלופי תחבולות נכלוליות ולב רחב ושֵכל טוב. כשהם היו לצידי לא נזקקתי לחברת ילדים אחרים.

ממקומי המוגן הבחנתי פתאום בבדידותה של האורחת, במבט הערגה ששלחה אל בקבוק מיץ שעמד בקצהו הרחוק של שולחן הסמוך לכורסה הירוקה. אחר כך ראיתי איך הסיעה את מבטה מן הבקבוק אל האנשים הזרים שאולי חורצים עכשיו את גורלה, כמחפשת בני ברית בין חורשי רעה, מנסה להבין מה הם לוחשים שם, ראשיהם מכונסים יחד. עיניה השתהו רגע על פניה של אמי ונדדו אל אצבעות ידה התוחבות צימוקים לתוך פי. נראה שהמראה ריתק אותה כי היא נטתה מעט קדימה, עוקבת בשקיקה אחר לסתותיי הנעות בחריצות. ואז, בפעם הראשונה, פגשו עיניה את עיניי, ואני בלעתי את הצימוקים בליעה חטופה, מבחין בבהירות במצוקה שבעיניה.

בתחושת הלב הרעננה של בן תשע שהצדק עדיין טבעי לו, קמתי, לקחתי מעל השולחן קערית של שקדים מצופים בלבן וורוד, וניגשתי אליה.

מקרוב, הבחנתי, היה גודלן של עיניה רגיל והן עצמן מוארכות ומברשת ריסיהן התרוממה וירדה כאשר עפעפה.

"יש לך עיניים נורא יפות," אמרתי. "לא רואים את העיניים בגלל המשקפיים."

היא לא הניעה איבר, רק הביטה לתוך עיניי כאילו היא מבקשת לברר אם הגעתי לרגל אחריה, פתיון בצורת ילד בשליחות המבוגרים.

"טעימים," המלצתי על השקדים המצופים, "אוהבת כאלו? אני מת עליהם."

פניה התרככו בבת אחת. היא הביטה בי כמי שרואה משהו הגלוי רק לה, ובפעם הראשונה מאז שנכנסה לחדר התחייך מבטה ומצחה כמו התרחב.

"כן, אוהבת, תודה," קולה הפתיע בנגינתו, עשיר ואמיץ, לא מקיים קשר עם רגלה החלשה ועיניה הגרועות.

קירבתי אליה את הקערית. היא בחנה אותם ללא ניע ואחר כך בחרה בשני שקדים ורודים, גילגלה אותם בקעורת כף ידה כאילו היא חשדנית גם כלפיהם.

"איך קוראים לך?"

"מיכה."

"אני אדלה."

נראה שהיא אישרה את השקדים כי שמה אחד בפיה ואת השני הניחה בכפי, רומזת לי שאכניס אותו לפי, ועצמה את עיניה.

משולחן המבוגרים התרומם קול ויכוח, אך שנינו היינו שקועים במתיקות המתמוססת על לשונותינו, מתמסרים לטעם המציף את חיכּנו, חשים אולי באופן עלום את גורליותו של הרגע שלימים ייצרב בלב שנינו כרגע הולדתה של הברית שתלווה אותנו מכאן. רק כשנעלם צל הטעם האחרון מפינו, פקחנו את עינינו וחייכנו זה לזה.

"אני אהיה סופר כשאני אהיה גדול," לא ידעתי למה הפקדתי בידיה את סודי הכמוס.

"יופי," חייכה. "זה טוב לשאוף גבוה. תשתדל לזכור את הטעם, אולי תרצה לכתוב על זה פעם."

"בטח," קירבתי אליה את בקבוק המיץ והספל וחזרתי לחיק אמי, מתעלם מן המבט השואל בעיניה של דודתי ויקה.

ברגע זה החליט יוסף שהגיע הזמן להיפרד מן האורחת וציווה על אחיו מנשה להחזיר אותה לפנימייה. מנשה יצא להביא את מכוניתו, ולילי, שמכירה את הדרך אל הפנימייה, נשלחה אל אדלה לסמן לה לקום. שתיקה נפלה סביב השולחן כאשר הביטו המבוגרים בנערה. רובם כבר שכחו את הימצאה שם ועכשיו שהוזכרה, הסבו את ראשיהם לראות איך תתרומם מתוך הכורסה, איך תיראה צליעתה כשתפסע אל דלת היציאה. והיא, מודעת למבחן המונח לפניה, לא זיכתה אותם במבט, תפסה בשתי ידיה את הסוודר שהיה מונח בחיקה ורק הביטה בחתן המיועד, כמציגה את עצמה בפניו כשחלפה לידו, מנסה להקטין את הצליעה בדרכה אל דלת היציאה. במבואה הגלויה לעיני כול, ניערה את הסוודר והשחילה את זרועותיה לתוך השרוולים בפיתולי גוף, נעמדה על קצה רגלה הטובה כדי להסיר את מעילה מעל קולב, גיששה אחרי השרוולים, הסתבכה איתם ולבסוף רק הטילה את המעיל על כתפיה ונעלמה מן העין, ולילי מיהרה אחריה אל מכוניתו של מנשה.

"מתנהגים איתה כאילו היא עומדת להכיש," ציין האח הירושלמי מאצל הדלת לאחר שנשק רפות לכל אחיו ואחיותיו, ועכשיו עזר לאשתו עם מעילה.