השחקן

השחקן

מכתבו של ש' לדוקטור מ"ח, לאחר שלא התראו כעשרים שנה

אני נאלץ לכתוב לך בעל כורחי. הייתי מעדיף שלא לפנות אליך, אתה יודע זאת. אספר לך מה קורה לי, כי אני מודאג ממצבי. בימים האחרונים אני נתקף חרדה קשה, עד כדי כך שאני מאבד כל קשר למציאות. אני לא מבין עוד את עצמי, וזה הולך ומכלה אותי. זה לא דבר של מה בכך. יש דבר בתוכי שלא מאפשר לי להימצא בין החיים, במובן הפשוט של המילה. אם אני יוצא לעבודה, או שנקבעה לי פגישה חשובה, אם אני נוסע במכוניתי או באוטובוס, אני מהלך כמו גוף חלול, גוף שאינו אלא קליפה. קליפה חלולה, קשה כל כך עד שאי אפשר לראות בה סימן. אם כי גם זה לא בדיוק נכון: ההפך הוא הנכון, הסימנים מתרבים, כמו תפרים או צלקות שנחרצים בחשאי מתחת לרקמות, ואני בקושי מצליח לאחות את עצמי, ללבוש על גופי עור (כמו בגד) שיסתיר ממני את הקרעים.

למה אני כותב לך על כל זה: כדי לסבר את אוזנך, לשטוח בפניך את הבעיה לאשורה, לדעת כך משהו על עצמי. אף פעם לא ידעתי על עצמי דבר, זאת בעיה בפני עצמה. כל הדמויות ששיחקתי, ערב ערב, במשך שנות עבודתי על הבמה, לא לימדו אותי הרבה, אלא ביטאו את הצורך הנורא ללבוש תחפושת: אף פעם לא ידעתי להיות אני. ואם הייתי אי פעם אני, אותו אחד לא השאיר בי אלא עקבות בודדות וקלושות. בכל מקרה, אם הייתי על הבמה עני מרוד או מלך מת, אם שיחקתי בהצגה רוח רפאים או גוף של לוחם יווני, הדמות המגולמת העניקה לי זהות, בית ריק שדימיתי לאכלס לרגע. ומה עשיתי כשההצגה נגמרה? מה הוטל עליי לעשות? — הרגשתי חוסר נחת מידי, איזו דחייה או בחילה איומה (הרגשתי את העיניים של ההמון, מתרוצצות). הייתי עומד במרכז הבמה, מוטל ערום לפניהם. לפעמים שמעתי קול בתוכי שאמר: עכשיו הם יודעים מי אני, הם יודעים מי אני. הם בטח יודעים עליי את מה שאני לא יודע. אסור היה לי להתחפש, ללבוש תחפושת, עכשיו הם רואים אותי בתום ההצגה.

אני אספר לך מה קורה לי: מזה זמן פוקדת אותי צרת הנפש, מעין מחלה שאיני יודע את פשרה, אני עטוף בעננה של אי חיים בעודי חי. בגלל זה אני פונה אליך, דוקטור, לעזרה. דווקא לך אני כותב, כי אני לא מכיר איש שמסוגל לעזור לי יותר ממך. למה דווקא מכתב ארוך? (מי שולח היום מכתב ארוך?) כי אני יודע שלא היית חוזר אליי בטלפון, וזה היה משפיל אותי עוד יותר. מאז נפגשנו, לפני שנים ארוכות, לא זכרתי שאתה קיים, שכחתי ממך לגמרי. מהו שמוביל אותי לחפש אותך עכשיו: הרי בדרך כלל ידעתי לכלכל את ענייני הרוח והגוף, ידעתי להשליט סדר ולעשות את ההפרדות הנהוגות, כדי לעמוד מנגד, על קרקע יציבה. אני חש עכשיו ברעד הרגליים, אני רואה את המחלה מתפשטת בי כמו בהמתנה לקראת אסון. הרי גם אתה וגם אני יודעים (אולי רק שנינו יודעים), שאנחנו מקיימים את החיים אך ורק לקראתו. אתה עוד בטח מתעכב מאחור, מסיט את המבט. אני כבר מכין את עצמי, אני מתכונן. בגלל זה אתה לא תענה לי, אני יודע, אני לא מצפה ממך, אתה נשמר ממני כי אתה יודע שאני כבר בפתחה של הדלת. עוד מעט ואצא.

אתה מכיר את התסמינים: גם אם לא ידעת אותם על בשרך, אתה הראשון להכיר אותם. נניח לדפיקות הלב, לאיזה אוטם פנימי, לאובדן הרעב ולקיבה המצטמקת, נניח בצד את הלסת הנוקשת והשיניים, רקמות השרירים המתוחות, איזו שריפה בעיניים. אני עייף מאוד, אחר כך ער מאוד. אני חרד מאוד, אחר כך אדיש מאוד. העין נעצמת בכבדות. האישון מתגלגל והאוזן נפקחת לשמוע (אני לא יודע עדיין: מה הרחשים האלה?) בדרך קבע אני הוזה, אני משוטט הרבה באין ברירה, כדי לשכוח, המחשבה שלי נודדת, אבל נניח גם לזה. נניח לזה. אני אומר לעצמי: נניח לזה. בימים האחרונים, התווספו לכל אלה עכברים. בהתחלה חדרו שניים דרך המרפסת, אחר כך תפסתי עכבר שלישי, אולי מסתתרים עכברים נוספים מתחת לארונות המטבח. בכל פעם אני לוכד אחד במלכודת ומשער שהוא חי לבדו, כמוני, ספון מאחורי ארונות המטבח. גרוע מזה: אני נאלץ לראות את החיה מוטלת ללא רוח חיים. אין לי נקיפות מצפון. אני רק לא מבין: אם הוא מת עכשיו, למה אני ממשיך להתקיים וללכת, למה אני צריך להמשיך.

אתמול קרה לי מקרה: משהו פסק בי. לא יכולתי לזוז. התסמינים האלה (השיניים, התשישות בעיניים, הלחץ בחזה) כולם הצטרפו או התלכדו, התחדדו בבת אחת: הייתי מת לרגע, זה קרה. חציתי כביש במעבר החצייה. רציתי לעבור ולהיכנס לרחוב צדדי, לא רחוק מהקונסרבטוריון. ואז על סיפה של המדרכה התמוטטתי, נפלתי פשוטו כמשמעו. הלכתי בראש מורם ובמחשבה פשוטה, וברגע שחציתי את הכביש, הגוף שלי קרס תחתיו ונדחפתי ארצה (כמו משום מקום). הייתי מוטל על הכביש בצוהרי היום, כאילו הייתי חפץ אינרטי, עמוד פגום ומבורזל. התעקמתי בסערה, אבל מה הייתה הסופה הזאת, מהיכן קמה. אני לא יודע.

אני בן חמישים ושש (אתה בטח מחשב לעצמך עכשיו) ומעולם לא התנסיתי בנפילה כזאת, לפחות לא בנסיבות כאלה. הגוף נופל, הידיים מתאבנות על האספלט. רגע ארוך לא זזתי. זה כשל אקראי, חשבתי לעצמי, פעולת החיים עצמה נקטעה: שמעתי אנשים מעליי, מתקהלים מסביב, ומישהו דחף את ידו וכיסה את פניי, כף ידו הגדולה לחצה אותי, שמרה עליי שלא אכרע סרוח בין המכוניות. כף יד אצבעית. כלומר, ראיתי את פרקי האצבעות המתבלטות הגרומות עוד לפני שנתן לי את ידו ואחזתי בו. נתמכתי באיש, בכפות ידיו, בזרועותיו: שעירות וערומות, פרוותיות ממש. לבסוף הצמיד את פניו ודיבר אליי.

כאן אני רוצה שתעצור להקשיב לי, אני לא מצליח להיות מדויק בתיאור: כי בשעה שהרמתי את ראשי, הפנים של האיש הזה, משהו מן העין שלו, עין זולגת או פוזלת, בחנו אותי גדולים מן הרגיל, והרגשתי שהוא נצמד אליי, מתקרב מדי, שהוא לא רק תומך בי אלא מתכופף ונלחץ, הרגשתי שהוא מתחיל לפשפש בי ולרחרח אותי, ממש ככה. הוא החזיק בי ואיזה עובש עלה מגופו, שערות תלתליות (כמו טחב רטוב) בצבצו מצוואר החולצה. ראיתי את זה, כאילו נכנסתי לרגע אל הגוף המיוזע ושיחקתי את דמותו. אני רוצה לומר שלא ידעתי איפה הוא נגמר ואיפה אני מתחיל. ככל שהצמיד את פניו, חשתי שהוא מכתר אותי, ואחר כך תפס בי והרים אותי ופניו התגלו לאשורם, הוא דיבר אליי (כמו ניסה לוודא שאני...) ובאותו רגע ראיתי את אפו, זה לא היה אף רגיל, ראיתי את החוטם מתנשף מעליי, מרחרח אותי, מכוסה נימי עור מצולק, וכבר לא הייתי במשחק, לא יכולתי לנחש שיש לו אף כזה, חוטר מחודד. הרגשתי בבת אחת שאני בסכנה. הדפתי אותו כמתוך אינסטינקט ופלטתי קול, גניחה מוזרה. כאילו איזה כוח נבקע, נעקר ממני בכוח הפחד.

על אף שלא ראיתי את האיש הזה מעולם, נפל עליי צלו. אמרתי לעצמי: "אתה מוכרח לקום — בשביל ההמשך." שמעתי את עצמי ממלמל, מגמגם, לחששתי משהו: את הסעיף התשיעי או הרביעי בהצהרת זכויות האדם — "אדם נחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו..." אתה שומע, דוקטור: הייתי מבולבל מאוד. בדרך מוזרה חשבתי לעצמי, אתה בטח מבין, דוקטור: איך אדע את פשעי, איך אדע את נפש הפשע, אם אי פעם תוכח אשמתי. ובאמת, לא זכרתי איפה אני נמצא. הייתי רכון על סף המדרכה. ומי זה היה האיש שבא לתת לי את ידו, הגוף המיוזע שאחז בי והרים אותי? — הוא לא היה אבי, זה בטוח, אולי דמה לו, והרי אבי כבר מזמן מת. ביד אחת החזיק בי בנוקשות כמו ילד, ובידו השנייה (עד אז לא נתתי את דעתי לכך) משך רצועת כלב שקרב אליי גם הוא וליקק את פניי, האיש רטן בקול, והכלב גישש והתעקש להתגפף בי, ליקק את פניי בלשון ארוכה וזה גרם לכל המתקהלים לצחוק.

אולי לא הייתי צריך לדאוג כל כך בסופו של דבר: אולי חוש הריח של הכלב היה אפו המגושם של האיש. הייתי מבולבל מאוד, כבר אמרתי: ראש משופע שיער, פרוותי, ובמרכזו חוטם מחודד ומבוקע, שהתנשף עליי ורחרח אותי. שמעתי את האנשים צוחקים, גם אני חייכתי, חזרתי לראות נכוחה וליטפתי אותו. הייתה לו פרווה לבנה ופרצוף ילדי. הייתי תמה מעט: הכלב ליקק את פניי בלשון ארוכה, סירב להקשיב לבעליו. באותו רגע הייתי בובת המשחק שלו.

מכתבו של ש' לדוקטור מ"ח, לאחר שזה לא ענה על מכתבו הראשון

מילדות אהבתי כלבים. מאז שאני זוכר את עצמי היו לנו כלבים בבית: כולם נעלמו כך או אחרת כעבור פרק זמן קצר. היה לנו את גופי, קוקר ספנייל שחור שנגנב באחד הלילות. הייתה לנו את ג'וליה, גורת לברדור שנדרסה אל מול עיניה של אמי. אחר כך הייתה לנו כלבה כנענית לבנה, גדולה ורגזנית, שהתמוטטה בוקר אחד במבואת הבית. חפרנו לה בור בחורשה הסמוכה לצד הבאר הישנה, וכיסינו אותה ברגבי אדמה. הריח עלה. כעבור ימים אחדים הבור נשדד. הפרווה התפזרה ועצמות הכלב נחשפו. הבאנו אבן גדולה וכיסינו את הפגר בשנית. גם את הכלב שאימצנו בערוב ימיו, אותו כלב שנהג לרדוף אחרינו (הילדים) במעגלים עד שלשונו נפלה, קברנו בחורשה לאחר שלא יכול היה לעמוד עוד על רגליו.

מי היה אחראי למותם של הכלבים האלה? מי למעשה הרג אותם? — אספר לך, אם רק תהיה בידי האפשרות. אילו רק היית עונה על מכתביי, דוקטור (אני יודע שהסיכוי קלוש), אם רק היית שולח לי סימן אחד כדי להיטיב עם מצבי, הייתי מצליח לכתוב את המכתב הזה עד תומו, ביתר קלות, ואז אפשר היה לחבר את הפרטים ולהשלים את התמונה כולה. באחד הימים בילדותי ישבה המשפחה שלי לשולחן האוכל. אבי נזף בנו על צורת האכילה שלנו. באו אורחים לסעוד איתנו ומשהו לא מצא חן בעיניו. אמי ניסתה לעצור בו, לגונן עליי ולסוכך על אחי הקטן, אבל הייתה חלשה מעט. אני זוכר שהייתה מאבדת את הריכוז בקביעות, ובהמשך גיליתי על ההפלות שעברה, בכוונה תחילה או בעל כורחה. מכל מקום, אבי לא שעה לה. דבר שעשיתי, איזו הלצה מטופשת שנדחפתי להשמיע, הקציף אותו בשנית. הוא גער בי, והעיר לי פעם ועוד פעם. אחי הצטחקק בתחילה, אחר כך השתתק וכבה.

לעולם לא הניחו לי להשתעמם לבד, וברגיל הייתי דרוך להישמע להוריי. אבל באותו הרגע התחצפתי לאבי, הידיים שלי רעדו מהסגת הגבול, וברגע אחד התעוותו פניו והוא עמד להסתער עליי: אני זוכר שהכף הכסופה חמקה לי מהיד הרועדת, וקערת המרק התנדנדה והתהפכה, הנוזל הירקרק נשפך והכתים את המפה. הרגשתי בו מביט בי, בוחן אותי גבוה מעל ראשי, הייתי מבוהל מעצמי, חסר עמוד שדרה (רציתי שהוא ימות), וציפיתי לגזר הדין שלא איחר לבוא: "מחר הילדים נוסעים," הוא קבע והישיר את פניו אל אמא. "מחר בבוקר, הם לא יהיו פה יותר." — במה הרהרו האורחים באותו רגע, אני לא מצליח להיזכר כלל במבטיהם (אולי שיערו שזה לא עניינם והוסיפו לכרסם). כמו זמזום נשמעה השתיקה של אבי, אחרי שחרץ בנו את מילותיו. ניסיתי לחלץ מעיניה הנסתרות של אמא "לאן? — לאן ייקחו אותנו? — ומה יעשו בלעדינו, שניהם?" היא השפילה את מבטה והמשיכה לאכול, וניכר היה בה שהיא עצובה, שהיא דווקא רצתה בנו ולא יכלה לומר דבר, ומה יקרה אם תישאר איתו לבדה, והיא גם ככה רפויה מדי. בצד השולחן שכבה כלבת זאב מעורבת, וזקפה מדי פעם את אוזניה, כאילו גם היא שמעה את אותו הזמזום באוויר, את שתיקתו הגרגרנית של אבי. הוא גרף בכף מן הרוטב ולשונו נחרצה בתאווה כשערם אל פיו את הבשר. גם הכלבה הזאת (כמו העכבר שנלכד אצלי הבוקר מתחת לפח, רביעי במספר: התפסן מחץ את ראשו, הוא פרפר עוד רגע — זה ממכר), אני יכול לשער מה עלה בגורלה.

בערב, האורחים עזבו ולא ראיתי אותו עוד. אמא באה לחדרי לפני שעת השינה וישבה לצד מיטתי, שעונה על כרית גדולה, כי בטנה כאבה מאוד. היא נאנחה אליי וליטפה את זרועי, מעט מעט סרקה בציפורניה את העור, והשאירה בי סמרמורת. אמרתי לאמי שלא אירדם. לא אלך לישון, אלא אם תגיד לי מה עשיתי. "מה עשיתי, מה עשיתי?" התפרצתי בלי מעצורים, תבעתי ממנה להשיב לי מה היה בין המעשה שעשיתי לבין הילד שהייתי — מה לופת בחזה, למה עשיתי מה שעשיתי; איך זה שאני לא יודע מה עשיתי ובכל זאת המעשה לופת אותי בחזה. ובעצם הייתה לי מטרה סמויה: חשבתי שהיא תגלה לי לאן ניסע מחר. למה לא אומרים לאן הולכים, למה לא אומרים לאן לוקחים את הילדים. היא תפסה בידי כדי שאחוש בה: באחת היסתה את קולי ולחשה בקול דק, וזה הטריד אותי: "למה את לוחשת?" לא שמעתי מה היא אומרת, "למה את לוחשת." היא הצביעה על אחי שעצם את עיניו בינתיים במיטה השנייה. "שקט, הוא נרדם, זה הכול," שמה אצבע על פיה, "דבר בלחש." לפחות לא הייתי לבד, אחי הצעיר ממני בשנתיים ישן בחדרי, מיטה לצד מיטה: הייתי אחראי לגורלו. הוא היה זקוק לי: אולי גלש שלא בצדק בעקבותיי והסתבך בגללי.

שעון הקיר תקתק חרישית וכבר נעשה מאוחר. אמא ביקשה לנחם אותי: "אתה ילד טוב." אחר כך ליטפה את בטני וחזי ואמרה: "אתה תהיה דומה לאביך." חשבתי שמחלה לי, קיוויתי שוויתרה לי, שנשכח מליבה מה שקרה בארוחה. וכבר הצלחתי להתרווח ולהשתרע על המיטה, לא חשתי קור בין הסדינים. אבל אז המילים האלה שאמרה הטרידו אותי, היכו בי ממש (לא אהיה דומה לו — אני לא דומה לו חד וחלק. שנים מאוחר יותר, כל תקופת התבגרותי, שאפתי להתרחק ממנו). ובאותו רגע השפילה את עיניה: "זאת הפתעה, אבא לא יודע לאן אני לוקחת אתכם," אמרה בלחש, אחר כך צחקה במבוכה, מבוישת, והבנתי שהיא משחקת בי, שזאת לא הפתעה אלא תרמית, תעתוע פשוט שנועד להשתיק אותי: יכול להיות שתיקח אותנו לספארי או ללונה פארק, ויכול להיות שהיא דורשת ממני לשמור סוד ריק. לפתע נדמָה לי שהיא מנסה להערים עליי, להתל בי או להסיט את תשומת ליבי, כבר ידעתי להבחין בשקר. אמא שיקרה לי באותו הרגע והבחנתי בכך, ידעתי שלא ניסע ללונה פארק או לספארי, אלא נילקח למקום אחר, מקום שלא רצינו להיות בו, ובגלל זה התרעמתי עוד יותר. זה היה מהלך מתואם בינה לבין אבא. דבר לא נסתר מעיניו: הרי הוא פקד עליה, והוא שלח אותה לנחם אותי במיטתי.

הם חששו להתעמת איתי. ההורים שלי ידעו שאסרב, הם ידעו שאעמוד בפניהם. אמרתי לאמי שלא אירדם. "אני לא אישן," אני לא רוצה לנסוע מכאן, את מבינה. אני לא רוצה להיפרד ממך, גם אם את מחבקת אותי ומייפה אותי בתום לב, גם אם את חושבת שאני טוב, שאני דומה לו (במה?), תמיד את מניחה לי, ולא באה, ומשאירה אותי שעות במקום זר שאני לא מכיר. תמיד את עייפה (אולי הגזמתי), וגם אבא איננו, תמיד את עושה מה שהאיש הזה אומר לך, אמרתי, והוא תמיד איננו, רק חולש על כולנו בכוח. תמיד אני אומר לעצמי תחזיק בלב את מה שאמא אומרת, אל תשכח את הדברים שהיא אומרת. וראיתי בפניה שאני מצער אותה והיא מתעייפת ממני וכבר מבקשת להיתלש ולזנוח אותי שם (רבוץ בתלונת הילד שלי). ולא יכולתי שתניח לי עכשיו, פחדתי מאור הבוקר, לא רציתי לנסוע, פחדתי מהרגע שבו ניכנס למכונית ונהיה חגורים למושב, ואז יהיה מאוחר מדי. פחדתי מזה: אמא תלך בכבדות, תחזיק את בטנה הרפויה ותתאונן שהיא צריכה לעשות הכול לבדה, ושאנחנו לא יודעים מה היא עוברת ואיך לעזור לה. ולא תקשיב לי, גם אם ארצה לדבר איתה. "כמה לילות נישן שם?" שאלתי, "לאן אתם לוקחים אותנו?" הפנים שלי התקמטו. "תישן טוב, תישן טוב, ילד, כבר מאוחר."

אני לא יודע אם סיפרתי לך: היינו שני אחים באותו בוקר, קשורים במושב האחורי של המכונית (האחות שהבטיחו לי, כמו בובה חדשה, לא באה לעולם לבסוף, חשבתי שהיא תגיע דרך הדלת, כמו שבאו הדברים בסל הקניות). צעקתי על אמא, נאבקתי בעצמי מעט, לבסוף נכנעתי. כל הנסיעה הביט בי אחי במבט שלֵו וזה העיק עליי. הוא לא התמרד. הוא לא הבין כלום. "אני שונא אתכם," גמגמתי, "הלוואי והייתי נולד להורים אחרים," זה כל מה שיכולתי להגיד, אני לא חזק מספיק כדי לסרב. אמא אמרה: "אתה לא תמות מזה." ואחר כך התריסה: "תנשום עמוק." כשיצאנו מהכביש הראשי ניסיתי להסביר לה שלא מדובר בי, אלא בפחד שלי, בפחד להיות לבד. לישון במקום זר. לא רציתי לישון לבד בבית אחר. "יש לך את אחיך, אתם יחד." לא נרגעתי. אמא אחזה בהגה בשתיקה בלי להסיט את ראשה לאחור. ורק כשנכנסנו לפאתי המושב, דרך הכביש אל שביל הברושים של הנחלה, היא אמרה: "אתה לא צריך לפחד ממנו." ואחר כך: "הוא יודע להתנהג עם ילדים והוא ישמור עליך." היא לא קראה לו "אבא" (אולי לא היה אביה), ובפניי מעולם לא כינתה אותו "סבא". פעם מחיתי כנגד אמא שלי: גם הוא עצמו אף פעם לא אמר לנו איך קוראים לו.

חצר הבית הייתה רחבה ועמוסת עצים. פה ושם בצבצו משטחי אזבסט ומכונות תקולות שהתיישנו בחום. במשוכות המו עשבי קיץ, ומרבצי דשא צהבהב. מעבר לגדרות, התרחקו דרכי עפר רצופות מחטניים גבוהים ומעוטרי שמש. כך נדמה לי, דוקטור (יש לנו דמיונות יפים): הארץ התעגלה מתחת לרגלינו הקטנות. ומהר מאוד נשכחנו, שכחנו את עצמנו: ספונים בה ונעלמים, שבים ונולדים ממנה כמו בקצה העולם. עד שהגיע רעש מנועים, וכשהטרטור פסק האיש הזה הופיע, עמד במרכז החצר, כמו יצוק באבן. אמא זרקה בו מבט חסר מבע, והעבירה את ילדיה לחזקתו. הוא לא חייך. עמדנו שלושתנו, רגע אחד, אני ואחי והאיש הזה, וראינו את המכונית שלה מתרחקת בחזרה אל הכביש.

מי היה האיש הזה? — אני חושב שבטבעו טמונה הבעיה שלי (בטבעו, אני כותב). אני יכול להתוודות בפניך, דוקטור: עד הנפילה שלי ברחוב, עד ההתמוטטות הפתאומית על סף המדרכה, לא נזכרתי בו כלל (גם אותך לא זכרתי, כבר כתבתי לך, אני חוזר על דבריי). לכן, אני מתאמץ לכתוב לך במדויק. נדמה לי שיש כאן אבן יסוד רופפת, ואני מתעקש לפרט עד כמה שידי משגת (אתה אמרת פעם: יש אזורי נפש שכוחים שאנו מוחזקים בהם בשבי, ונתת לי ספרון ישן על איש שמכר את צלו לדמון). האיש הזה שהופיע על הטרקטור היה שתקן וחסון, עובד אדמה בכל רמ"ח איבריו. הוא התייחס אלינו בנוקשות כלשהי, ובתוך כך הרשה לנו להיות ילדים. פעם החזיק בכף היד שלי ואמר לי: אתה יודע מה השם שלי? — ולראשונה עיניו נצצו, הוא חייך בפה מלא ובשיניים בריאות. שנים עיבד את אדמותיו, שנים חי לבדו. לעיתים נכנסה שכנה אל ביתו והגישה דבר מאכל על השולחן, הוא הפנה את גבו והסתודד איתה בסמוך לשיש המטבח, נאנח או גנח מעט, אולי היה תוחב את ידיו בין פתחיה, בין בגדיה אני מתכוון, כי שמענו צחקוקים מטופשים, לא היה איכפת לו שאנחנו שם.

הייתה לו סככת טרקטורים ריקה, שבה שיכן סוס לבן. ולצידה רפת דחוקה ולול תרנגולים. השדות השתרעו מעבר לנחלה (כך היה נדמה): דונמים של עצי פקאן ושל הדרים. אחר כך נגדעו ההדרים ונשתלו אפרסמונים ואבוקדו. הוא העביד אותנו בקפדנות חמורת סבר: היינו מנקים מחסן ישן, משמנים את כלי העבודה (אני זוכר מכולה מאובקת, רקומת עכבישים). הוא צירף אותנו לקטיף, הוביל אותנו בין העצים בבגדים כהים גדולים ממידותינו, נתן בידינו דליים וחבלים. בימי העומס, קבוצות פועלים נתפרשו במטע, אני זוכר שהביאו רדיו שקלט שירי אהבה בשפה זרה. ופעם העלו אותנו על המכונות, ליטפו אותנו בראשנו, וזרועותינו נעלמו בין הענפים והעלים. כשירדנו למטה, עקב אחרינו שלא נתבטל. לימד אותנו להתקין את מתזי המים, לחשוף צינורות שנחבאו בין העצים ולסתום נקב שבעדו דלפו מי הדשן ורקבוביות העלים. בשעה עשר אכלנו פירות מן העצים. בשעה אחת הביאה אישה צנומה קערות אוכל מנירוסטה: מרק צח ואורז. בשעה חמש נשבה רוח, והוא העמיס אותנו על גב הסוס ולקח אותנו לגבעה קטנה בשולי בית הקברות של המושב. ישבנו שם שלושתנו, הוא בישל תה בטעם אזוב מר, בטעם מרווה, והוציא מכיס הסרבל עוגיות מפוררות. "פה אנחנו קוברים," פער את עיניו וזקף את גבותיו, "כל מי שנתפס, קוברים אותו פה."

בסמוך לנחלה, מעבר לחלון הבית, הייתה מכלאת כלבים קטנה. "צער בעלי חיים" קראו לה. בכל פעם היה אומר לנו: אל תלכו אל הכלבים. אל תתקרבו אל המכלאה. הכלבים נושכים. הם מצטופפים ויודעים לפתוח את השער. היה מזהיר אותנו: הם יסתערו עליכם: אתם יודעים איפה? — הם כמו מיוחמים ברגע שהם רואים ילדים קטנים. אם אתם פוגשים במשוטט אחד על הגדר, או בכמה טורפים בפרדס, אל תצעקו. אל תתנו להם להרגיש את הפחד. אל תברחו, הם חושבים שזה משחק. הפחד הוא משחק. והכלבים מריחים את הפחד או את המשחק או את הפשע האנושי. הכלבים האלה הם יאכלו לכם את האיברים. את החלציים. לא ידעתי מה הוא אומר, הסתכלתי על עצמי (על גופי, על הרגליים הדקיקות שלי) ולא ידעתי מה הוא אומר. עד אז לא ראיתי חיות מהסוג הזה. כבר כתבתי לך, מילדות אהבתי כלבים, ואילו אלה היו חיות מן הגיהינום. הם היו כלבים פראיים מספיק ובאותה עת מאולפים מספיק כדי להבחין מי לא כדאי לו להיות שם, מי לא אמור להיות שם. ולכן הם גם ידעו לזהות מי מעמיד פנים ומתחזה כשהוא מסתיר את הפחד.

הנה, באחד הערבים, היינו רכובים על סוסו ועברנו לצד הכלובים. הכלבים האלה נאלמו דום, לא נהמו ולא נבחו, רק הפנו את ראשם ונשאו את חוטמם להריח. הם ידעו להריח היטב, כמו נהו באמצעות הריח אל התנועה מחוץ לכלוב. "הם מחרחרים אל החופש," אמר לנו הסב, "רעבים לחופש" — הוא לא הניד עפעף. "לעולם אל תתקרבו לכאן. אל תהיו לבד. הם יצאו בכל מחיר." האישונים זעו בעיניהם או שחשתי באישוניהם בעיניי, הנחיריים התנשפו כמו בורות בוץ, ידעתי שהם מזהים אותנו ומשום מה לא פחדתי עליי, פחדתי על אחי. חששתי שהם ירשמו את ריחו ויגלו את החדר, את מיטת אחי, את הגוף הקטן שלו. אבל אז שמעתי את קול הזקן ולבשתי מיד פנים ברזליות. "כל עוד אני פה, הם לא יעשו לכם כלום," אמר לנו האיש המר הזה, זה הרגיע אותי, "רק אל תעברו כאן לבד, לא ביום ולא בלילה. — הטורפים האלה לא צריכים אתכם. הם אוהבים בשר גנבים, כמו שאנחנו אוהבים בשר בקר. כשהם תופסים גנב בפרדס, ויש הרבה מאלה — עורבים, ארנבים, חזירי בר — הם לועסים אותם כמו חתיכות בשר," הוא צקצק בשיניו, "בגלל זה אני מחזיק אותם פה, קרוב אל השדות. ובגלל זה, יש שם למעלה על הגבעה את בית הקברות," רמז על בליטה בחגורת המכנסיים, "אני תמיד חמוש. הידיים שלי לבושות כפפות," אחר כך נתן לי לגעת בידית השחורה שהתנדנדה בחלציו.

באותו הלילה שכבנו לישון על מיטותינו, רחוצים ונקיים (הוא חילק לנו סבון גס ודרש מאיתנו להתרחץ ובאותה עת לכבס את הבגדים בכיור חרסינה צר). הלילה התעבה: ככל שנקפו השעות, החרישו פעימות הלב והשינה כיסתה את עינינו. ואז, עם הישמע דבר, התעוררתי בבהלה. שמעתי קריאות מחוץ לחלון וקמתי מהמיטה. התריס היה פתוח והחושך חלש על החצר. עד שעבר אור פנסים גדול, כמו מכונית חולפת, שני קווי אור ריקעו בתקרה. רעד אדמה נשמע ותנועה מכאנית שעולה או יורדת מן המחסנים. אחר כך חזר השקט ואז עלו יללות התנים ונהמות הכלבים מן המכלאה, שלא דמו עוד לנביחות מבויתות, אלא לשריקות צורמניות, לצווחות סבוכות של מיני ציפורים שלא מן הארץ הזאת.

הייתי ספוג עוד בחלום: יצאתי מן החדר, שמעתי צעדים בבית השומם. הדלת נפתחה כמעצמה. עמדתי בצלע הבית, בחצר האחורית, ונצמדתי אל סבכת הגדר. אחר כך הצצתי דרך החרכים, והוא היה שם. ראיתי אותו לפניהם. הוא עמד בגבו אליי כך שלא יכול היה לחוש בי. הוא עמד מעל להקת הכלבים הרעבתניים ובידו חתיכות בשר. אני חושב, דוקטור, שהוא נתן להם לאכול נתחים נתחים של חיות, של ארנבונים. היה שם פנס רחוב מעומעם (פרוז'קטור בצבע כתום, בחלודה אפלה) והוא עמד תחתיו והרעיף את הטרף היישר על הלסתות, על געשת הלסתות שלהם. ובתוך כך, דיבר אליהם בשפתם, ואני שמעתי: "הם ילדים, הם רק ילדים, אתם לא צריכים אותם. יש להם ידיים קטנות ורגליים גרומות ובטן ריקה. אתם לא צריכים לטרוף אותם." עבר רגע, שמעתי את נשימתי מתייפחת, לא הוצאתי הגה. "הנה מנת גורלם של הגנבים, הנה אחריתם של גנבי היבולים. זה בשבילכם," הוא התרחק מעט וסגר את שק הבשר והסתובב ללכת בדרך חשוכה.

ואז, קרה דבר: הכלבים השתרכו אחריו, הזדנבו אחריו, ראיתי שהם חופשיים ללכת כאוות נפשם, מחוץ לכלוב. ובאותו רגע, האיש הזה, שאך לפני רגע דיבר אליהם בזקיפות קומה, כשל ונפל, נתקל במכשול על הארץ וקילל בצווחה פרועה. כרע על שתיים וכרע על ארבע וכבר לא עמד עוד על רגליו. הכלבים הקיפו אותו, התרוצצו מסביב לו, בלשון קצופה ומיוחמת ליקקו את פניו, והוא הודף אותם בידיו ומפרפר לקום; קולף אותם מעליו, רוכב על פרוותם האפורה החומה, ואז מתרומם מעל עדר הפרא, אני זוכר שראיתי (באור המפויח) מקל בידיו, והוא זרק אותו אל המרחק, חשבתי שיכרסמו את המקל ברגע אחד ואחר כך יטרפו את אדונם, אבל הם נהמו סביבו, רחרחו אותו, התבוננו בידו המושטת, לא בעיניו, ואז בשעטה אחת חמקו החוצה אל המטעים, אל השדות, בתוך עורם החם, החוטם מרחרח, לסתותיהם מידלדלות, עיניהם דולקות בשולי החושך.

כעבור רגע, חזרו על עקבותיהם, שינו כיוון ורצו לאורך הסבכה, מעבר לגדר. נדמה היה לי שהם הבחינו בי עומד: פניתי לאחור, שמעתי שהם מקיפים אותי, מעגלים מעגלים, ואז נפלטים פנימה אל החצר, נכנסים בבהלה מן הפרצה, מגירים ריר, לא טרפו מספיק, לא הסתפקו בבשר שהיה בשק האדום המדמם: איפה הוא היה אז, הסבא הזה? איפה הוא היה כדי לעצור אותם, להסיט את דרכם: לאן נעלם פתאום — — נסתי אל הדלת, הרשת החורקת נסגרה אחריי, רצתי חזרה אל החדר והבית הזדעזע בנשימות הלב. אם יבואו אל חדר הילדים אנהג כמת, אמרתי. נבלעתי במיטה, וכיסיתי את ראשי בשמיכה. הייתי קבור, בעיניים עצומות, תחת השמיכה (תישן, תישן, ואל תפקח עיניים, כי בשנתך אתה דומה למת). עוד פעם שמעתי שאון מתגבר, כאילו הזמן עצמו תסס על קרקעית הבית, אני זוכר שהתאמצתי בכל הכוח לעצור את הנשימה, סוף סוף אתה מבין שאזרתי אומץ להידמות למת, כי אמי לא הייתה ואבי לא היה וננטשתי במקום אחר. אחר כך חזרה הנשימה, ונפלטה החוצה. מפקק הפה קראתי: "אתה שומע?" אל עבר אחי הקטן, ששכב לצידי, אבל הוא לא ענה לי, אחי הקטן, לא שעה לקולי, כי אולי כבר היה מת, כבר אז, עוד לפני שבגר. ואני פחדתי לקום אליו ולמשוך בחולצתו, שיתעורר להיות איתי בפחד. ובאמת פחדתי שהוא ידע עד הסוף למות, טוב ממני ידע לעשות זאת, ועכשיו לא יתעורר עוד. בן כמה היה אז. בן חמש, אולי.

מכתבו של ש' לדוקטור מ"ח כעבור שבועות של שתיקה. לבסוף לא נשלח בשל תשישות (הערה: הקורא לא נדרש לעיין בו, אם אין רצונו בכך)

נאלצתי לחדול מכתיבה. שבועות הייתי משותק. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. שוב לא ידעתי אם אשוב לראות את מחשבותיי. ביקשתי חופשה בשל מחלה מיידית. ההנהלה קיבלה את בקשתי: חולשת השחקנים ידועה. אנחנו נושרים כמו זבובים. נמצא לי מחליף בו ברגע, זכר שיודע לעמוד על הבמה טוב ממני (מנהל השחקנים אמר לי בטון יבש: "אתה מכיר אחד שאין לו תחליף?" (הדמויות לא שייכות לך: הן מחפשות גוף אחר להתנחל בו)). הגוף שלי עצר. התיאטרון ימשיך בלעדיו: התיאטרון לא יסתכן בשחקן שאינו יודע לשחק. אנשים טועים לחשוב שהמוות הוא מותו של הגוף, אבל יש מוות נורא לא פחות, אתה בוודאי יודע את כוונתי: מותה של הדמות המשוחקת על ידי הגוף, כלומר, סוף הכישרון של האדם להתחפש ולהשתנות, לחלום שהוא מישהו אחר. איש שאינו מסוגל לשחק, להתחזות, ללבוש נפש אחרת — מותו הוא מוות שאין לו אדמת קבורה, כמו עלייה באש, הוא נשרף בתוך עצמו.

אני מתאבן, דוקטור (איך אוכל להבין את אדישותך?) אני מזדקן בבת אחת, אני יושב כמו סלע עתיק (אם תבוא ציפור לנוח עליי, לא אדע לחוש בה, היא תעוף מיד). אני שב לקרוא כמה דברים שקראתי בתקופת החניכה שלי, כשהייתי סטודנט לפני כשלושים שנה. אני מוצא סימנים של עצמי (שריטות עיפרון) בתוך הספרים שמתוכם למדתי את המקצוע. אני מעתיק לך כמה מהם כאן, ייתכן שתהיה זקוק להם בשביל האבחנה, בשביל הניתוח המיותר של בעיית הלב, אתה יכול לדלג עליהם, אתה לא חייב לקרוא בהם, ובכל זאת תמיד אהבת סדר בכאוס (אני זוכר שחיפשת נוסחה אחת כללית המגדירה את המצב שלי באופן מוחלט, נתת לי פתק ירוק ומשורטט).

מובאים כאן הממצאים הבאים:

1. פתק ראשון — תפיסת החיים בנצרות ימי הביניים: האדם מגלם דמות (כבחלום) ממנה הוא מופשט ברגע המוות.

2. פתק שני — התיאטרון כבית עלמין: תפקיד השחקן מקביל להלצה של ילד שמתחפש לרוח מת (סדין על ראשו) ומבהיל את הנוכחים.

3. פתק שלישי — דברי מפיסטופלס: מציג חזיון רוחות הדומות להתגלמות החיה של אלכסנדר הגדול ואהובתו.

4. פתק רביעי — פעם שיחקתי את פאוסט: בום, נתתי מכה לאפיפיור.

עכשיו פרשתי לביתי. אני לא יודע אם אוכל לעמוד שוב בהצגה שבה אני נוטל תפקיד (דמות שאינה אני). אני מבין את זה עכשיו, דוקטור: בחירות החיים אינן ברירה, אין בהן אפשרות. בעל כורחי נדרשתי (אנחנו נדרשים תמיד) לעשות מעשה מעבר לעצמי, כדי להיחלץ מהזמן (להיפטר מהגוף, מזמנו של הגוף). אבל מה אם המעשה לא דבק בי עוד, מה אם המעשה לא מסיח את הדעת או מביא קורת רוח.

לפעמים, דוקטור, אני חש ברע ממש, אני זולג מתוך חלקיקי האוויר, מתפשט באינסוף האוורירי — באותו רגע אני נעשה איש מאמין: אני תופס בספר של אוגוסטינוס וקורא, אחת שתיים, אנחנו ספוג שסופח לתוכו אותך, את אינסופיותך, אנחנו ספוג שטובע במים הקדושים של עולמך — אבל אני לא מתנקה, דוקטור (אולי הספוג שלי עכור, מלוכלך, מטונף, ואינו יודע לנצור את שם זכרך).

אני הופך להיות אדם מאמין: שחקן שאיבד את יכולתו להתגלגל ולהנפיש נפשות. גוף אדם שנשאר רציני וסתום לצחוק: המילים לא צוחקות ומחוות הגוף לא מתמלאות, לא מתעגלות, לא קורמות עור וגידים — ‘מכאניות' (כמו מריונטה, אי אפשר להרוג את המריונטה) בלשונו של סטניסלבסקי. וגם כך, אני לא מוותר, דוקטור, אני אומר לעצמי: "צריך לדעת לחלות, לקבל על עצמך את המחלה." אבל אי אפשר לדעת לחלות. אם אתה נופל, העולם ממשיך בלעדיך.

נ"ב

אם אני גוף שאינו עוד שחקן, כל החיים, העיקר בהם אבד לי, שהרי החיים כולם היו הכנה למשחק (אל מול המוות, פאוסט או דון ג'ובאני). הכנה של ילד למשחק. כדי להתנער מן הזמן של הגוף, המוות אינו מותו של הגוף, אלא הגוף ללא חלום. ללא יכולת המשחק של החלימה בהקיץ. ללא השירה של התיאטרון. זה גוף הפחד: ממה יש לו לפחד? מן האפשרות שאני רק אדמה. רק עצמות. רק בשר.

חלקים מתוך מכתבו הראשון של דוקטור מ"ח לשחקן ש' ובו פרטים חדשים שהקורא לא ידע עד כה (באיחור רב הגיע מכתב זה לנמענו, עקב שיבושים במערך הדואר בארץ)

אעשה סדר בדבריך: בראשון בספטמבר נפלת ברחוב לא רחוק מהקונסרבטוריון. בעשרה בספטמבר חשת בחולשה כללית בשעת ההצגה, על הבמה. כתבת לי שהרגשת רע באותו ערב, אף מעבר לדריכות הרגילה שחשים על במת המופע. לראשונה התעוקה בחזה נכחה בוודאות, והוכית בחרדה מושרשת. אחר כך הוספת שהאורות כמו נפנו אל הקהל וראית את העיניים הצופות בך, היית למעשה הצופה במחזה שלהם, ונלקחת כבן ערובה של היושבים באולם. ולכן, משהו בנפשך נעצר ומשהו בגופך קפא וחיכית למותך, במובן המילולי (ועל דרך הפשט), וכל זאת בשעה שהיית צריך להסתיר את עצמך, זכרת שאתה צריך להסתיר את רגשותיך כדי לשרוד (הודות לגאוות המקצוע הצלחת לאסוף את עצמך עד תום) ולהעמיד פנים שאתה דמות על הבמה שאינה חורגת מהתפקיד שנכתב לה.1

הסברת את עצמך במכתב (שלא הובא עד כה) ואני חוזר עליו כאן, כדי לתת למילותיך הד וכדי להבין אותן לאשורן. אתה כותב שלמזלך, כל זה קרה לך לאחר ההפסקה, או לפחות התגבר ביתר שאת לאחר שהחלה המחצית השנייה של ההצגה, וכך לא היית צריך לסבול זמן רב בהמתנה לקריסה פיזיולוגית כוללת. הרגשת שאתה הולך למות פשוטו כמשמעו, אני בטוח בכך. אבל, למזלך, אדון יקר, קרה דבר אחר: הדמות ששיחקת הקדימה למות ואתה ניצלת. הדמות ששיחקת מתה על הבמה ואתה נשארת בחיים, למרבה הרווחה: מותה של הדמות המשוחקת מנע את סופו של המשחק כולו.

סיפרת לי שפינו אותך לבית החולים בהקדם האפשרי וככל הנראה חזרת להכרה מלאה במחציתו של הלילה. בנך הגיע להיות איתך, ובבוקר החזיר אותך לביתך. התאוששת לאיטך ובצהריים באו חברים לביקור חולים קצר. אכלת והכנת את עצמך לערב נוסף של עבודה בתיאטרון. ללילה נוסף שבו האשליה נוגעת במציאות.

מכתבו השני של ד"ר מ"ח לשחקן ש', שהגיע מיד לאחר הגעתו של המכתב הראשון

נמשיך כעת את החקירה: באחד־עשר בספטמבר חזרת לביתך בבריאות מאוששת. שיערת בוודאי שההתקף חלף, כמו כל החולים דימית לחשוב שהנוירוזה מאחוריך ושהתודעה מתעצבת שוב באמצעות הפעולה המורכבת (שאין עליה שליטה) של השכחה. אבל אתה יודע שלעולם איננו מחלימים. למחרת בשניים־עשר בספטמבר נקבעה לך פגישה בסמוך לבנק אצל סוכן הביטוח שלך, כך כתבת לי. גם על הפגישה הזאת נצטרך לדבר, אם תרצה בכך, כי אם נתייחס בכובד ראש לעבודתנו, נצטרך לחשוב מה ערכה הכלכלי של האנליזה בפעימות הדואר האנכרוניסטיות האלה. בהקשר זה, אני חייב לשאול אותך: האם הבנק עוד שולח לך מכתבים רשמיים לתיבת הדואר או שפתחת חשבון דיגיטאלי, כמו כולם?

בכל מקרה, התאריכים המופיעים על המעטפות שנתקבלו אצלי בתיבת הדואר מעידות שכתבת לי את המכתבים הראשונים באותם ימים ממש: המכתב על נפילתך ברחוב, אדון מסכן, ומכתב השלמה שהתווסף לאותה מעטפה, שאותו כבר בחנתי מעט במכתבי הקודם אליך. ועוד הגיע לפתחי מיד לאחר מכן מכתב ארוך יותר על להקת הכלבים, שממנו החסרת את הדבר העיקרי, מהי מידת הכלביות שלך בתוך התנועה הכוחנית של העדר. שכן, בעשרים ושניים בספטמבר, בערב ראש השנה של השנה שעברה, אתה כותב: התסמינים שתיארת על במת התיאטרון חזרו להופיע דווקא במקום מוגן כביכול, בביתה של זוגתך לשעבר, ובחיק המשפחה.

אני מתאר לעצמי את סדר הדברים כדלקמן: בשעה שמונה בערב נכנסו האורחים לבית. המארחת הושיבה את האורחים בסלון. בשעה שמונה ועשרה התפתחה שיחה שגורה; אם היו ילדים, אולי גם חולקו מתנות. ציינת בפניי שמדובר בבית צמוד קרקע באחד המושבים המתפתחים (באזור הוד השרון) ושהחצר סובבת את הבית. אני משער שזו לא אותה נחלה של החקלאי הזקן, הסבא, בעל החלקות הרבות. ישבת על כורסת יחיד בסלון, ואז נשמעה רעדה, רחש מבחוץ שהסיח את דעתך. בשעה שמונה ועשרים הדלת נפתחה כדי סדק ונטרקה. כלומר, הבית היה נעים ומואר. תנור המטבח צלה את תבנית הבשרים. קערות הסלטים היו מוכנות על השיש. אבל בחוץ הגיח איזה דבר, כך היה נדמה לך. בשעה שמונה וחצי התיישבתם מסביב לשולחן הערוך. האב או האח (של זוגתך, סלח לי, אדון רב חסד, אך שכחתי את שמה...) עמד ופקד על הטקס. הקשבתם למילות המסורת, בנך היחיד השפיל את ראשו, שתית מכוס היין, אבל נשארת מפוכח. המארחת פנתה אליך ושאלה בשפתיים פעורות: להגיש לך, מה להגיש לך? ואז נשמע צלצול השעה תשע ונבהלת, שמעת את קוביות הגורל נזרקות, מבחוץ נשבה הרוח: בבת אחת התחדדו הדפיקות והדלת נפרצה.

הם חדרו פנימה, שלושה מהם, קפצו על השולחן והפכו אותו, עטו על חתיכות הבשרים והעופות וקרעו אותם בלסתותיהם — כל זה בוודאי יכול לשעשע — בני תרבות אוטמים את עצמם כדי לחגוג, זהו יסוד הציוויליזציה, אותה הבדלה בין מי שמותר לו לגעת בבשר ובין מי שמקבל את העצמות בלבד (אתה זוכר בוודאי שבתהליך השחיטה ביוון העתיקה מקריבים לאלים את העצמות, כלומר יש לתת מנחה למה שרוחש בחוץ, להשקיט את רעבונו של מה שעומד בחוץ, כדי שהאסון לא יפרוץ פנימה).

סיפרת לי שהם הצליחו לחדור פנימה, שלושה כלבים גדולים בפרווה מלאה (אני מדמיין לעצמי לברדורים שמנים) שהלהיטו זה את זה, רמסו את הכיסאות וחיסלו את השולחן, לא נשמעו לצווחות (לא שעו להיררכיה בבית), כאילו שבו למצב היער שלהם. כתבת לי שנשארת נטוע על רגליך וקפאת בו במקום. בנך הטוב קרא לך: "— אבא, אבא, אתה בסדר?" אולי ראה שהחוורת, שאתה מתאמץ לצחוק כמי שכפאו שד, גם אם זה רק ציור לשון שאני מוסיף כאן, או ביטוי דרמטי, כתבת שהיה שם דבר שלא יכולת לספוג עוד. נסוגות לאחור, ביקשת להתפנות ולשוב אל ביתך, הבן הוביל אותך במכוניתו ונשאר לישון אצלך. למזלך, אדוני השחקן, הבן הטוב זוכר לך חסד, ואתה התעוררת אדם חדש בבוקר. ובכל זאת, חשוב שנבהיר כבר עכשיו, לפני שנמשיך, מהו הדבר שתפס אותך באותו הרגע, מה אחז בך בלי להרפות.

אני עובר שוב במהרה על מכתביך הקודמים (אלה ששלחת) כדי למצוא את הרמז שטמנת בהם: בבירור לא מדובר כאן באוכל שנשפך על מפת שולחן החג, אשר מעלה בזיכרון את כף המרק שנפלה מידך כשהיית ילד והותירה על המפה כתם שעשוי לסמל שפיכה של זרע. הרי הדבר הגביר את זעמו של אביך עד נידוי מאמך וייתכן שעורר את חרדת הסירוס האדיפלי. אלה תבניות ארכיטיפיות מעושות, גם אם נכונות במידה כזו או אחרת.

מאחד ממכתביך עולה רמז מובהק יותר: "אם יבואו אל חדר הילדים, אנהג כמת. [...] נבלעתי במיטה וכיסיתי את ראשי בשמיכה. הייתי קבור, בעיניים עצומות, תחת השמיכה. [אמרת לעצמך:] תישן, תישן, ואל תפקח עיניים, כי בשנתך אתה דומה למת." אני רוצה לומר: הנה שוב עולה כאן מסכת המוות בדמות השמיכה הבולעת את הראש, המהדהדת באפיזודה המאוחרת בפנים המחווירות כסיד (בנך ראה את מסכת המוות נקרשת על פניך ועקר אותך מן המיטה). בעניין זה, אני חייב לשאול אותך שאלה נוספת: האם חזית אי פעם במסכת המוות של מקסימיליאן רובספייר? ("זה שאינו ניתן להשחתה" כינו אותו). אם תסור לביתי פעם, יש לי רפרודוקציה ממוסגרת של האיש המבעית הזה.

או אם תרצה מדובר כאן בעניין גדול יותר, אדון יקר, הנה אנחנו מתקרבים, הבושה המעוורת שחשת באותו הרגע היא כמו עדשת מצלמה שמקפיאה את המבט עד אין־קץ. בבת אחת ראית את "הצלם" שלך מוטבע לעד במרחב, זה הכול, חנוט על הקנבס לעד כמו פנים של אל נורא, ונבהלת: העובדה שאתה בן תמותה התבררה כנצחית.

ולכן גם אם לא נהרגת באותו ערב, אדון נכבד, סבלת על גופך את המוות, ומאותו רגע הנפש שלך תועה: במקום לקבל את העובדה שאתה בן תמותה ולהניח לעצמך, אתה מנציח את עצמך, מחוקק את מותך על פניך (כמו בגבס המסכה). אתה נאלץ להימלט מפני המוות על ידי הארכתו ללא סוף; אתה נוטה למות ללא סוף על מנת להתרושש מן הכוח למות (אלה דברים שלימדו אותנו הניצולים, והוגי דעות אחדים): פניך מחווירות כסיד, מסכת המוות נקרשת על פניך, "אתה מכסה את ראשך בשמיכה", כך כתבת; אתה יודע לשחק, אבל המשחק הפך לנורא. ובכל זאת, בניגוד למוות חסר הפנים, אתה בעל פנים, ולכן במידה מסוימת אתה בעל תקנה, וטוב שכך.

מכתבו השלישי של ד"ר מ"ח לשחקן ש'

אני נאלץ להתעכב עוד רגע בחוויית החג (ערב ראשית השנה) של העשרים ושניים בספטמבר. סלח לי שאני נאלץ לחשוב עכשיו בקווים מופשטים מעט יותר: ייתכן שאתה עומד בפני גילוי גדול, כך אני חש. למזלך, זהו גילוי שהיה מנת חלקך בעבר, והוא חמק ממך. יהיה עלינו ללכת צעד צעד, במעגלים הולכים ומצטמצמים (כמו הדוב והחזיר יד ביד מסביב לעץ) עד שנראה את עקבות המפלצת מאחורינו: הכלבים השתחררו כבר, ידידי, אין מנוס מזה, המהומה קמה ועולה מן האוב.

מדוע נלך במעגלים? ידידי השחקן, הזמן חוזר על עצמו, אנחנו יודעים, והחזרה הזאת היא תמיד המקום שבו מגיח הנצח (רוחו של התליין או קולו של האל פוקדים עליך עכשיו להופיע — לא בדמות פר גינט, ולא בתור פליאס או הנסיך מהומבורג, אלה נפשות שנכתבו כבר ושוחקו כבר — "שחקן, היה עכשיו הגוף החלול, ללא דמות וללא מסכה, זה הכול!")

איך נסביר זאת, הרי אתה ואני לא מבינים זאת כלל: שכן, הכול בחיים החלולים מעיד על כישלון ועל רפיון ידיים. בראשון באוקטובר נאלצת לבטל את מרבית ההתחייבויות שנתת לתיאטרון, מה תעשה עם עצמך עכשיו? עוד קודם לכן, הודעת לסוכן הפנסיה שלך שאתה נוטה למות, כתבת לי מפורשות שהוא משך בכתפיו. מה איכפת לו: הקרנות אומדות את סוף החיים לפי גמלאי (מקרטון) שכילה את חייו במונוטוניות, כדי לקנות לעצמו תנאי גסיסה הגונים. ובאמת, איך אפשר להיות אדם מן השורה ולחיות מן הבשורה המודרנית, כאשר לפתע אתה מאכלס קדושה שניזונה מזכר החטא הגדול. קללה מבורכת שמשאירה אותך שבור נורא. אדוני, הרשה לי לחייך.

אני בטוח שהלעג יכול לרפא אותך. ובכל זאת, נחזור על הדברים בכובד ראש: ככל שהעבר שלך נעשה חי יותר, הוא ממית את ההווה. ככל שהמוות (הרי כבר אירע בעבר) חוזר על עצמו מהר יותר ובכפייתיות, הוא מחסל את ההווה באופן מוחלט. הנה כך, התאוצה האינסופית של הזמן מייצרת מרחב מקובע ואינרטי. ובאמת, מהי חזרה אינסופית של מה שאינו־יכול־לחזור? — זהו הדבר שממנו אתה סובל: עובדה פסיכו־פיזיקאלית.

במילים אחרות, הכלבים הפרה־היסטוריים חדרו אל הבית וחיסלו את שאריות המזון על השולחן, וכתוצאה מכך שיירי ההיסטוריה המשפחתית התעכלו. מה יש לעשות עכשיו, שחקן מסכן, אתה לא חייב להבין, עליך להקשיב. נאטמת והחוורת מפני שאתה שומע אותם, בכל עת, רצים בכיוון אחד, צללים פראיים, נוקשים מעבר לדלת, חורצים את העץ, עוד רגע נכנסים פנימה, נוהמים כבר בשיניים חשופות, וקמים לטרוף אותך. מדוע דווקא הדי הכלבים ההם, מן הילדות, שבים כשפה חדשה של הגוף העכשווי? הנהמות, השיניים והגרגרנות מורגשות בלחץ החזה שלך, מתמצקות בהידוק הלסתות, בגלי החום ברקות, באגרופים המצומקים שלך. הגוף שלך נחשף ואתה תקוע בתוכו, יקירי, לכוד בגוף הרה אסון והרה חיים. ובתוכו אתה נעשה שחקן "מסוג אחר", שחקן שלא משרת עוד את התיאטרון, אלא מחזיק בהיריון הטהור, בהיריון הנפל, של המשחק: פיגורה שמוטה של שחקן מובטל, מושבת מכל מלאכה. אדוני המסכן, הטרגדיה אינה עוד בחשכת התיאטרון, אלא מתחוללת בראשך, ואתה נדרש לקבלה ולהשתנות.

סלח לי שאני אומר לך את זה, ככל שאני קורא עוד במכתביך, אני מרגיש שגווך הולך ומתכופף, הפרווה שלך סומרת, אתה חושף את שיניך או מתלקק על גחונך. אני מציע לך להתאזר בסבלנות, מרבית המטמורפוזות אינן נראות לעין, אבל העוויתות מתחוללות ביתר שאת (כדי להתמרד, המנגנון הנפשי מספח אליו תנועות בנות כלאיים שאינן אנושיות, ואז עולה החוק ומצווה עליו: "אדם, היכן אתה. מה קרה לך?") אם רק תהיה סבלני מספיק, יבוא יום ותוכל לרדת לרחוב, לרחרח את הבלטות השחורות, להשתרך בלשון חשופה. תנגוס בעצמים ובחפצים המיותרים, תחלה בבטנך ברעב בלתי מוסבר ותרגיש חופשי. תחכה למנת הבשר המפוגל או לשקיות הלחם מן המאפיות, תחכה שיבואו הרשויות ויכלאו אותך. אולי תדע לסבול ולנשוך, ולהידחף ולהיסחף עם העדר, אולי תצליח לנוס, להרחיק, להתבדל מחדש ולמצוא קשר. תוליך קבצן או עיוורת, תלקק בחוטם קר ילד שנפל ברחוב (העולם לא נעשה מקום טוב לאנשים זקופים). לא נשארה לך ברירה: למד את עצמך להיות חיה, ואז תמצא שוב את לשונך.

מכתב התשובה האחרון של השחקן ש' לד"ר מ"ח — ובו מתגלים הפרטים האחרונים בעניינו

מכתבך האחרון נגע בי בנקודה מכרעת. אתה אומר שאני על סף גילוי משמעותי, אבל איך נדע אם הגילוי אינו אלא סיפור כיסוי נוסף? אמרת שלעולם איננו מחלימים, אבל אנחנו יודעים להרגיש מתי המחלה מתגלגלת לטובתנו או לפחות מתי נפתח לנו מוצא ואנחנו נחלצים מהסכנה, גם אם במחיר של התרפסות ושכחה. הטיפול נכשל, דוקטור תשוש ומסורבל, האנליזה שעשינו הייתה שיח חירשים. כל זה היה ידוע מראש, כמובן; ובכל זאת, מאמץ אחד אחרון. זיכרון נורא אחד אני מסתיר ממך, אספר לך עליו, ואחר כך לא אכתוב לך עוד, וניפרד לשלום.

הצבת בפניי שאלה קשה: מה חלקי בעדר? האם יש לי חלק בגוף הכלבי? — שלחת אותי, בדרך המשכילים, לקרוא על הזאבים שצופים בילד (מה היה שמו של הילד האנס הקטן, אנדרה?) זאבים יושבים על עץ, מי שמע על דבר כזה: להקת ציפורים באור הירח2 (אני בטוח שאתה צודק, דוקטור חסר לב, בשאלת העדר טמון העניין שלי, בשאלת הנחיל נעוץ המסמר, סיבוב הבורג. אסור לי לכסות עוד את פניי בשמיכה).

אספר לך מה הזיכרון הזה: מה אירע באמת בנחלה ההיא, בחצר הגדולה של הסב המזדקן (הוא הרי היה אביה השתקן של אמי, גם אם מעולם לא ידע להיות אב). זה לא עניין גדול מאוד, אבל אולי יש בו כדי לשכנע אותנו שהמטרה הושגה וגילינו לבסוף את המחבוא. מיותר לציין שלא הותקפתי על ידי להקת הכלבים ההיא, זו שסיפרתי לך עליה. לא נתפסתי לבסוף, ויצאתי ללא פגע. אם כי גם זה מוטל בספק, שהרי הפחד נחרט בי ואני לא יודע מה נורא יותר.

מאז נשלחנו שוב מדי שנה ובעיקר בחופשות, אל איש הנחלה המזדקן. פעם אחת נדרשתי לעבור לשם לכמה ימים, הייתי בן שמונה או תשע, אולי אפילו עשר, אמי לא הייתה, ואבי היה שקוע בעבודה, ונשארתי לבדי בחצר הגדולה, ללא אחי. זה היה בחופשת הפסח או בקיץ הגדול, אני זוכר את צל האורנים מעליי, וריח האור המסתנן בבוקר דרך תריסי העץ הישנים. כלובי הכלבים חוסלו מזמן, פה ושם הסתובב כלב תשוש בנחלה, וגם סבי מכר את רוב החלקות שלו ופניו השתנו מאוד: הוא לא יצא לעבודה בבקרים ולא נהג עוד בטרקטור, רק שכב בחדרו שעות ארוכות, לחייו גרומות וגופו כחוש וחולה. השכנה באה לטפל בו פעם בפעם, לעיתים תמכה בו שלא ייפול. אני זוכר את קולות הזעף מעבר לדלת הפתוחה, כמו כחכוח גרוני מעורר בהלה.

בוקר אחד הטלוויזיה דלקה בסלון, ישבתי על הספה לצד חברתו המטפלת, הרגליים שלי לא נגעו עוד ברצפה. מתחתינו שכב דינגו שומר הבית, שהחל לנהום לפתע ולנבוח בקולניות. פרוותו סמרה כהוגן, הוא נעשה תקיף. הוא הפריע לנו לצפות בסדרת ילדים בטלוויזיה הלימודית. השכנה ניסתה להסות אותו, ולאחוז בקולר, דינגו געה לעברה, צווח ממש והזדקף בתוקפנות. "הוא השתגע, הכלב שלך!" צעקה. דבר מה בתוך הבית הוציא אותו משלוותו. לבסוף, הגיחה תלונה מן החדר, "תזרקי עליו נעל, שישתוק!" וכעבור רגע נראה הזקן בפתח הדלת בתחתוניו, מדדה על הרצפה, חסר כוחות: נעל הוטחה בכלב ונשמעה צעקה ברזלית (כבר רפויה מעט).

הכלב רטן, ייבב או התנשף. אולי חשב שמהתלים בו, תחילה צפצף מעט כמו ספג את המכה. התרחק ונסוג. אבל אז נשמע לפקודת בעליו, והביט בזקן בעיניים מושפלות. קרב אליו בכניעות, נשף בנחיריו, כשכש בזנבו, רחרח זמן מה ואז השתרע באנחה, נשכב על הרצפה והתמתח, ותוך כך נשך במשחק את כפות רגליו. כעבור רגע קם שוב והלך קדימה ואחורה, נדמה ששוב היה במצב רוח מרומם. לבסוף נעלם באחד החדרים. הטלוויזיה דלקה כל העת. אני זוכר שצפיתי בה באדיקות, שלושה ילדים צהובי שיער רכבו על אופניים, ומטוס קל ריחף בשמיים, הילדים נפנפו לטייס לשלום. אבל אז הכלב שב והגיח, הוא נעמד מול הטלוויזיה, אוזניו זקופות וחוטמו מרחרח כה וכה בעצבנות, אולי שמע נביחה או שריקה מן המרקע, הוא החל נוהם, וכמו לא יכול היה לעצור בעד עצמו, שוב סמרו שערותיו ונחשפו שיניו.

הדבר הבא שראיתי היה זה: הכלב קרב אליי ותקף אותי, טרף את פרק היד שלי ממש. אולי ראה את מבטי, את תום הלב של הילד, אולי להפך, חשב שאני הגורם הזר שהוא לא זיהה את ריח הגוף שלו. בכל מקרה הייתי מטרה קלה, ובפעם הבאה שהרמתי את עיניי, הייתי נתון בין לסתותיו, הוא הפיל אותי מן הספה וגרר אותי על הרצפה. האישה המבוגרת עמדה נחרדת, "הוא משוגע!" הדפתי אותו מעט, הוא רטן והתנפל עליי, יכול היה להדק את שיניו על צווארי, כבוד הדוקטור, לצערי, הוא רק התרעם עוד יותר.

אחר כך שוב נשמעה חבטה בדלת. האיש הזקן הזדחל בשנית מהמיטה, לשווא הטיח את הדלת כדי לעורר פחד בלב הכלב. עכשיו אפשר היה לראותו: ערום למחצה בפתח החדר, ושקית עירוי מפלסטיק משתרכת אחריו. הוא נשען על ידיו מכוח הכעס וביקש להתרומם, לעמוד על רגליו, ללא הועיל. הוא קרא בקול מתכתי: "תפסיק לפחד, ילד!... הכלב יקרע אותך... אם תתנגד הוא יקרע אותך... הוא ירטש את פניך... בשר גנבים הוא יעשה ממך... הוא אולף לכך... המזוין הזה... תפסיק לצעוק! תפסיק לצעוק!... נסה להיאבק בכוח הגבר שלך, בכוח הזכרי שלך, אתה חייב להתאמץ חביבי, אתה חייב להתגבר..." ואחר כך חזר והתרעם בעוז על האישה: "דינגו! הדינגו המזוין הזה, לא מקשיב!... אמרתי לך שצריך להיפטר ממנו!... צריך היה להיפטר ממנו מזמן!... הוא יחסל אותו... הוא יהרוג את הילד... את שומעת?... יש אקדח במגירה במטבח... תביאי אותו, עכשיו. תביאי אותו עכשיו, רוצי כבר ותביאי אותו... אני לא יכול לבד..."

השכנה מיהרה אל המטבח... הארונות והמגירות נעקרו... ובינתיים: דינגו רעם מעליי כאילו הייתי עצם לעיסה... עוד מעט לא תראה כלום, אמרתי לעצמי... שוב ניסה הזקן לעמוד על רגליו... והתמוטט תחתיו... איבריו התפזרו וכבר לא יכול היה להחזיק את עצמו... לא הבנתי מה צעק עוד לעברי, האישה הייתה המומה: "הוא יהרוג אותו!" הקול של הזקן נפער כמו תהום, "תני לי כבר את זה, תני לי כבר! זה ייגמר ברע..." ואחר כך: "זוזי הצידה, מיד!" ומתוך לוע האקדח נבקע לבסוף קול נפץ חד: נהדפתי בעוצמה, שמעתי גניחה חנוקה... הוטלנו שנינו ארצה, התגלגלנו זה על פני זה, ילד וכלב, הלשון הרפויה בלטה החוצה ועיני הכלב התערפלו בחוריהן, צפצפתי כמו ציפור מתוך בטני, בדרך לא רצונית צלעות החזה עלו וירדו, פעם ועוד פעם, ובתוך כך היה לי ברור שאולי נפגעתי מן הירייה: שתתי דם וקצף לבן עלה בין השיניים המלוכלכות. הלסת התחתונה התכווצה בכאב, בחלחלת הכאב שאין לעמוד בו. הבטתי בו בעיניים קדמוניות, בילד ההמום הזה, שישב לפניי בחרדת הנשימה, הבטתי בו במבע שקוף ועצוב, העייפות הגדולה קמה, המבט הצטעף בכבדות, ופצע קטלני נפער במרכז הגוף, האיברים קפאו לאיטם, וכבר לא חשתי בדבר: גפיים ארוכים, אגן הזנב, החוטם הקר, רטט אחרון בעמוד השדרה, ואחר כך הייתי מת.

מדוע אני כותב לך כך, דוקטור חביב ומיושן: מן הסתם, קפאתי במקומי והשתתקתי, לא דיברתי על כך שנים ארוכות. הפצעים נסגרו ואחר כך נשארו צלקות מן הנשיכות, שהיטשטשו עם השנים. אני זוכר שעמדנו מעל הגווייה. האישה הביאה כוס מים וסייעה לסבי להתלבש. אחר כך חבשו את ידו של הילד, בכל לפיפה של התחבושת רטן הזקן וייבב על דינגו שלו, אולי כעס עליי שגרמתי למותו, אני מתאר לעצמי שלא ייחל שהילד ימות תחתיו. אמי הוזעקה למקום ואולי גם אבי הגיע לאסוף אותי. הייתי רגוע מאוד, אולי פרצתי בבכי כשראיתי את הוריי. כעבור שנה או שנתיים חזרנו אל הגבעה שמחוץ לבית הקברות, קברו של הכלב נעלם בין השיחים, חתיכת העץ שבה חרטנו את שמו נשברה ונרמסה.

***

מכתב זה נמצא על שולחן בביתו של השחקן ש', לאחר שגרושתו השגיחה בהיעדרו מזה ימים אחדים, ופנתה למוקד במשטרה. בתיבת הדואר בכניסה לבניין נמצאו מכתבים נוספים שכתב הדוקטור, והבלשים זימנו אותו ללא עיכוב לתת עדות בתחנת המשטרה. בחקירה גנח הדוקטור: "איפה הוא? איפה הוא? מה קרה לו? היינו יכולים להועיל זה לזה. מה אעשה בלעדיו?"

1 בהקשר זה אני נוהג לצטט דברים שאמר לי פעם ידידי הזואולוג, ד"ר צ', על חיי התנים, והסיבה שאני מזכיר אותם כאן מובנת לך היטב: אצל החיות השורדות במרחב הטבעי להן, גם אם חושיהן ערים ואיבריהן דרוכים תמיד, לעולם אין הן סובלות מלחץ, מדחק, כלומר מ־stress. באופן הפוך, החושים שלנו תמיד ממוסכים, מוסחים מדי ולכן עצלים, ודווקא בגלל שהמערכת החיסונית שלנו רפויה, אנחנו סובלים באופן קבוע מלחץ, המערכת העצבית שלנו גרויה ובדרך כלל אנחנו מגיבים בתוקפנות שאינה הולמת את הסיטואציה לה נחשפנו.

2 קראתי פעם: "אל תימשך אל האור הירוק העמום של בעלי החיים, אל תערוג אליו. אם תימשך אליו, אתה תשקע לתוך מישור הבורות של בעלי החיים ותחווה את הייסורים הקשים של הטיפשות, הטמטום והעבדות, ולא תוכל להימלט ממנו. לכן, אל תימשך אליו" (ספר המתים הטיבטי).