השידוך

 1 חני. ברוך. נובמבר 2008 - לונדון

הכלה עמדה כנציב מלח, מאובנת תחת שכבות של תחתוניות מגרדות. זיעה ניגרה לאורך עמוד השדרה שלה, נקוותה מתחת לבתי שחיהּ והכתימה את המשי השנהבי. היא התגנבה אל דלת חדר ה”בֶּדֶקין” שאליו באים החתנים לכסות בהינומה את פני כלותיהם, והצמידה אליה אוזן אחת.

היא שמעה את שירתם של הגברים. צעקות ה”ליילייליי” שלהם הדהדו במסדרון המחניק של בית הכנסת. הם באים לקחת אותה. ובכן, זהו זה. זה היום שלה. היום שבו מתחילים חייה האמיתיים. היא בת תשעעשרה ולא נגעה מעולם בידו של נער. הגבר היחיד שנגע בה עד כה היה אביה, וגילויי החיבה הגופנית שלו התמעטו מאוד מיום שהחל גופה להבשיל ולהתמלא במקומות הנכונים.

“שבי, חני’לה, תתנהגי בצניעות. בואי, הכלה אינה אמורה לעמוד ליד הדלת. שבי, שבי!”

פני אמה האפירו. עורה הבהיק מזיעה והאיפור נזל אל צווארון שמלתה. גבותיה המרוטות שיוו לה הבעה של תמיהה מתמדת. פיה היה קפוץ לקו ורוד חיוור. גברת קאופמן כרעה תחת משקל הפאה הנוכרית העכברית שלה. השיער שמתחת לפאה האפיר והקליש, אישה זקנה בת ארבעים וחמש: חני היתה החמישית מבנותיה שעמדה בחדר הבדקין, החמישית שלבשה את השמלה הזאת. והיא אינה האחרונה. אחריה תבואנה בזו אחר זו, כמו מתוך בובת מטריושקה, עוד שלוש בנות צעירות יותר.

חני נשארה עומדת במקומה. “הם לא היו צריכים כבר לבוא?”

“הם יבואו בקרוב. כדאי שתתפללי לאלוהים בשביל כל החברות הרווקות שלך. לא לכולן יש מזל כמו שיש לך היום, ברוך השם.”

“אבל מתי הם יבואו? זה נראה כאילו אנחנו כבר מחכות המון זמן.” חני פלטה אנחת שעמום ארוכה.

“הם יבואו כשיהיו מוכנים. מספיק עם זה, חני’לה.”

שמלת הכלולות עברה מאם לבת, מאחות לאחות, שימשה בנאמנות את כולן, התכווצה והתרחבה בהתאם למידותיה של כל כלה. מאחורי רקמת הכסף והפנינים הרבות מספור הסתתרו אלף צלקות ותפרים עקומים שגירדו את העור. כל שינוי שנעשה בשמלה היה ציון דרך במסעה של כלה נוספת, אות לתקוותיה ולתשוקותיה. למרות הפעמים הרבות שנשלחה לניקוי יבש, המשיכו בתי השחי המצהיבים של השמלה לספר את סיפורן של כל הכלות - סיפור הזיעה הקרה, החרדה מהלילה הראשון, ההבזקים המפחידים של הסדינים הלבנים והמיטה הזוגית הענקית. איך זה יהיה? איך זה יהיה? השאלה הזאת ניקרה בלי הרף בראשה של חני.

היא חצתה בצעדים כושלים את השטיח. אמה ואחיותיה נפתחו לפניה כמו ים סוף. הן הזיזו את ישבניהן הרחבים ופינו מקום על הספה לעכוזה הקטן, המוצק. סידור התפילה הלבן של הכלה נתחב בעדינות לידיה. הנשים לחשו ומלמלו את תפילותיהן. קולן עלה וירד לקצב נשימתן, הלמות לבבן. המילים העבריות זרמו מפיהן בהתנשמות נשית רכה. חני ראתה בדמיונה אותיות מכונפות מרחפות מעלהמעלה ונמוגות בתקרה.

באוויר החם עמד ריח מעורב של מיני בשמים, שהסוו את ריחות הגוף וצחנת הבל הפה. השפתיים הסדוקות של הנשים היו דביקות משפתונים מתייבשים, וקיבותיהן קרקרו מתחת לשכבות של בגדים. חלקן לבשו חליפות שני חלקים, המורכבות מחצאיות ארוכות עד לקרסול, ומקטורנים תואמים - מכופתרים עד לצוואר. אחרות זיווגו לחצאית הארוכה ההכרחית חולצה לבנה סגורה בצוואר ובלייזר כחול פשוט. צבעי המלבושים היו שקטים במכוון, והקישוטים היחידים היו סיכה קטנה או סרט תחרה בצבע קרם סביב הכיס. תלבושת אחידה, שמשווה מראה של גבירה כבודה גם לצעירות מבין הנשים שהצטופפו בחדר.

בדומה לגברת קאופמן גם שאר הנשים הנשואות חבשו את פאותיהן המשובחות ביותר, העשויות משיער שופע ומבריק. הפאות הסתירו את שערן הטבעי של הנשים מעיני בני המין האחר, אך היו בהכרח יפות בהרבה מכל שיער טבעי הן בסמיכותן והן בצבען. רווקות צעירות הלכו בגילוי ראש שהעיד על מצבן המשפחתי, אך גם אצלן הרעמה העבותה ביותר רוסנה ונאספה לזנב סוס או לחלופין קוצצה עד הכתפיים.

הגבים הכפופים והכתפיים המעוגלות של הנשים, שהיו פעם כלות כמוה, התנועעו לפנים ולאחור. ברכיהן התפוקקו עם כל קידה עמוקה. הן התפללו לשלומה של חני, ביקשו שנישואיה יהיו טובים ומאושרים, שהשם יעשה חסדים רבים עמה ועם בעלה. עיניה של חני מלאו דמעות צורבות של תודה על מסירותן וטוב לבן.

אבל איפה הרבנית? היא הבטיחה לבוא לחתונה בגמר השיעורים. חני מצמצה וסקרה שוב את החדר לפני שהרשתה לעצמה להתאכזב. היא התנחמה בהשערה שהרבנית כבר הגיעה לבית הכנסת ותשקיף עליה מעזרת הנשים. חני גמרה אומר להביט למעלה בדרכה אל החופה.

לפי שעה היא נאלצה להסתפק בחברת חמותה לעתיד. עיניה של חני לכדו את מבטה. אך מיד התחרטה והצטערה שאינה שקועה בתפילה כמו הנשים האחרות. גברת לוי זהרה בחליפת משי בצבע טורקיז. כובע עגול תואם השלים את התלבושת ששיוותה לה מראה של שלדג בורגני נוצץ. היא קירבה את ראשה אל חני ולחשה בהתרגשות באוזנה.

“שמלה מקסימה, חני - אם כי קצת מיושנת מדי לטעמי. ובכל זאת היא יפה מאוד. והולמת אותך, יקירתי.”

כובעה של החמות החליק הצדה ושיווה לה מראה שובבי במקצת. חני החניקה חיוך של שמחה לאיד. השיער בצבע הנחושת של הפאה גלש מתחת לכובעה של גברת לוי בשני גלים חלקים ומִסגֵר את חיוכה חושף השיניים. חיוך של פנתר העומד לזנק. חני היתה חכמה מכדי לבטוח בו. היא גם לא נבהלה ממנו.

“תודה, גברת לוי. השמלה הזאת היא נכס משפחתי. סבתא שלי התחתנה בה, וזה כבוד גדול בשבילי ללבוש אותה גם בחתונה שלי.” היא חייכה בעליזות והלכה אל הספה, מפנה את גבה למבטיה הנוקבים של גברת לוי. היא כבר הגיעה רחוק מכדי שתניח לאישה הזאת להרגיז אותה עכשיו. בבוא היום הן תצטרכנה ללמוד לחיות בשלום זו עם זו. התיעוב שלהן היה הדדי, אבל חני היא שניצחה בהתמודדות ביניהן - והיום הזה היה יומה.

השמלה אווששה בשבתה. היא גלשה מעל ברכיה ונאספה במפלים נוצצים סביב כפות רגליה. מכל גופה של חני נותרו חשופות רק פניה וכפות ידיה. המשי כיסה את עצמות הבריח שלה ונצמד לגרונה. צווארה נראה ארוך ואלגנטי בצווארון ההדוק. פרחים וציפורים ריחפו בקשת מעל לשדיה הקטנים המוצקים, הלוך ושוב, טווים רשת של קורי כסף על פלג גופה העליון. עמוד השדרה שלה נאלץ להישאר זקוף כל הזמן; שרוכי המחוך הודקו חזק כל כך, עד שצלעותיה שיוועו למעט הקלה. שורה כפולה של כפתורי פנינה טיפסו על גבה כמו סולם. השמלה הלכה ותפחה מהמותניים כלפי מטה. עלי כסף לבלבו על ענפים רקומים שזחלו לעבר המכפלת.

רגליה פיזזו בנעלי בלט מסאטן, והיא נענעה את בהונותיה המזיעות בתוך הגרביים. אזיקים עשויים פנינים זעירות, אלפי עיניים נטולות עפעפיים תפורות זו לזו באישוניהן, כבלו את מפרקי ידיה. היא היתה כלה צנועה באמת. עצמות הבריח ומפרקי הידיים והקרסוליים שלה הוסתרו במומחיות מעין גברית. ולמרות זאת נצמדה השמלה אל גופה הצעיר והבליטה את החמוקיים הבוסריים המסתתרים מתחת לאריג.

השמלה הזאת היתה הדרכון שלה, אמצעי המילוט מהידיות הדביקות של הדלתות ומאיהסדר התמידי ששרר בבית הוריה בשכונה הלונדונית הֶנדוֹן. מעולם לא היה לה חדר משלה או שפע של בגדים חדשים. הכול היה תמיד מיד שנייה. אפילו האהבה שקיבלה היתה מיד שנייה.

***

הוא לא הצליח להיזכר בפניה. זאת היתה בעיה. ברוך בא לזהות את כלתו, לוודא שהוא אכן נושא לאישה את הנערה הנכונה ולא רומה כיעקב אבינו, אשר תחת בחירת לבו רחל נתן לו לבן אביה ביום חתונתו את לאה אחותה. אנא השם, הושיעני. איך היא נראית? עד לרגע זה היה דיוקנה חרות בזיכרונו, אך עתה מוחו נאטם כליל. שלוש מגבעות הפדורה רחבות התיתורה של הרבי, של החזן ושל חמיו, שנחפזו ללכת לפניו אל דלת חדר הבדקין, חסמו את שדה הראייה שלו. הוא נפגש איתה שלוש פעמים, וברביעית ביקש את ידה - אבל איך בשם האלוהים היא נראית? מוחו המטושטש מהצום התמרד, ובמקום תווי פנים הראה לו גוש בצק. הוא התנודד על רגליו, לוהט מהחום וחנוק בשכבות של בגדים. מלוויו אחזו בזרועותיו ותמכו בו כאילו היה שיכור המפונה מבר. הם גררו אותו הלאה, צעד אחר צעד. הזיעה ניגרה על פניו, ומשקפיו התכסו דוק של אדים. לא היתה לו ברירה כעת; הדלת נפתחה לרווחה.

חני זכרה את הימים שבהם עוד היה להוריה זמן פנוי, ואמה חיכתה לה בשער גן הילדים. הן הלכו יחד הביתה, ושוחחו כל הדרך כשאמה מחזיקה בידה בחוזקה ומקשיבה בעניין לפטפוטיה. היא גם זכרה במעורפל איך אמה שיחקה איתה בקלאס בגינה האחורית. אמה הרימה את חצאיותיה ודילגה בזריזות מריבוע לריבוע. אבל אז באו תינוקות נוספות בזו אחר זו. הוריה בוססו במדמנה של תרכובות מזון לתינוקות וחיתולים מלוכלכים. בדרכה הביתה מבית הספר נשאה חני את סלי המצרכים מהחנות, כשאמה דחפה את עגלת התינוקת והתעכבה מדי פעם לחכות עד שהפעוטות המדדות אחריה ידביקו אותה. וכשחני גדלה והחלה ללמוד בבית הספר התיכון, היא שבה הביתה עם אחיותיה הגדולות.

אביה היה רב מכובד של שְטיבּל - בית כנסת ובית מדרש - בקהילה חסידית קטנה. הוא היה אדם רך דיבור ונעים הליכות, שקט, שקוע בעולמו הרוחני, נוכח כאן בגופו יותר מאשר בנפשו. זקנו הארוך היה סמיך וצמרירי כצמר גפן מתוק בצבע אפור. הוא לבש חליפה שחורה כמנהג המקום, ומתחת למקטורן היו לו כתפיות גומי שהחזיקו את מכנסיו. אמה תמיד קנתה לו מכנסיים גדולים ממידותיו, אולי בתקווה שיגדל לתוכם. אבל לחני היה נדמה תמיד שאביה הולך ומצטמק ככל שאמה תופחת.

חני העריצה אותו. הוא היה אב חם ואוהב, מלא אור וצחוק. היא זכרה את תנופת זרועותיו הדקות, המרימות אותה גבוה מעל לראשו. אך עם התרחבות משפחתו התחלפה הנאתו מבנותיו בפיזור נפש שגרם לה להרגיש נחותה ודחויה. הוא הסתובב בבית כאדם שמצבו הבלתיהפיך כראש משפחה בלבל את דעתו.

הבנות שנולדו לו אחריה לא היו האחראיות הבלעדיות לכך. גם הקהילה גזלה אותו ממנה. פעמון הדלת של הבית הדומשפחתי המוזנח שבו גרה צלצל בלי הרף. זרם תמידי של נשים אומללות, אבות אובדי עצות ותלמידי חכמים שטף את חדר הכניסה. כולם באו לבקש את עצת אביה. הוא נהג להכניס אותם לחדר העבודה שלו, ודלתו נשארה סגורה למשך שעות. חני הקטנה היתה משחקת מחוץ לדלת רק כדי לשמוע את קולו. בצאתו מהחדר היה מלטף את ראשה כגמול על סבלנותה. היא יכלה לזהות את המכנסיים שלו בכל מקום, וכשעצמה את עיניה ראתה בדמיונה את דמותו - כתפיו שחוחות, וכיפת הקטיפה השחורה שלו מחליקה על הקרחת ברדתו במדרגות.

אמה נהפכה למכונה שחלקיה הולכים ונשחקים, הולכים ומתבלים. בעבר היא היתה צעירה דקת גו וגמישה, עליזה וזריזה. במהלך השנים צפתה חני בכרס אמה התופחת ומשתטחת כגרונה של קרפדה. היא לא זכרה זמן שבו לא היניקה אמה תינוקת כזו או אחרת. וכיום היא הביטה בעיניה של האם והבחינה כי האור כבה בהן. אמה נהפכה לאישה זרה, להר בשר ממוטט ומותש שאינו חדל להיניק, להרגיע, ללטף ולהאכיל.

אביה טמן פעם אחר פעם את זרעו ברחמה השחוק של אשתו. חני הצטמררה מהמחשבה על הלידה הכואבת של כל התינוקות שיצאו לאוויר העולם בזו אחר זו. היא נשבעה שבהגיע תורה יהיו פני הדברים שונים. לילדיה לעולם לא תחסר תשומת לב. אף שידיעותיה בכל הנוגע לאמצעי מניעה היו קלושות למדי, היא נדרה לעצור אחרי ארבעה ילדים.

אולם היא נאלצה להתאזר בסבלנות, לחכות בתור עד שנמצאו חתנים ראויים לאחיותיה הגדולות. הנערות התוססות, ששעטו במעלה המדרגות ובמורדן, רבו על הטלפון, פינקו והקניטו אותה לסירוגין, נעלמו ואינן. תצלומים משפחתיים הגיעו מברוקלין ומירושלים. אחיותיה נמוגו כמו רוחות רפאים ככל שהתרבו ילדיהן.

קולותיהן נשמעו יגעים וצרודים בטלפון. לא היה להן זמן לשוחח עמה ולא סבלנות לשמוע את שאלותיה ולענות עליהן. וכעת הגיע תורה.

חני לא ענדה תכשיטים. הם היו אסורים על פי התורה. כלה יהודייה חייבת לעמוד מתחת לחופה בלי טבעות על אצבעותיה ועגילים באוזניה, כסימן לכך שהאיחוד העתידי בין בני הזוג מבוסס על קשר רוחני ולא על קניין חומרי. חני השפילה את מבטה אל אצבעותיה האוחזות בסידור התפילה. הציפורניים שויפו ונצבעו בלק ורוד שקוף, אך הן היו קצרות מדי ומכוערות. היא כססה אותן עד לשורשיהן. היו לה כפות ידיים של ילדה עם אצבעות קצרות ושמנמנות. היה חסר לה הברק של טבעת האירוסים עם היהלום הצעקני, מנקר העיניים, שנראה גדול שבעתיים על אגרופה המזיע הקטן. היא אהבה להציג אותו לראווה והתרגלה להצביע בידה השמאלית ולנופף בה בכל הזדמנות.

היא פתחה את הסידור, אך האותיות העתיקות פיזזו לנגד עיניה וסירבו לעצור. היכן הגברים? מדוע אינם מקישים על הדלת? האם היא שומעת את שירתם מתקרבת ומתחזקת? כבר נמאס לה לחכות. אבל אין לה ברירה. בסופו של דבר, היא חיכתה כל חייה. חבל שאין לה מראה לבדוק את האיפור שלה. היא נגעה בזהירות במסרק שהחזיק את ההינומה שלה. שיניו שרטו את קרקפתה. ההינומה הארוכה כיסתה את כתפיה וגלשה על גבה עד לרצפה. האם היא מונחת ישר? היא פנתה לשאול, וברגע זה הזדעזעה הדלת מהנקישה שהזניקה את אמה על רגליה. גברת קאופמן אצה אל הדלת כשנעליה חורקות ויבלותיה פועמות בכאב.

אמה אחזה בידית וסובבה אותה. היא נסוגה לאחור והשפילה את עיניה בצניעות בעת שהדלת נפתחה לרווחה. שתי החבורות, הגברים שבחוץ והנשים שבפנים, החליפו מבטים. לרגע השתררה שתיקה, דממה מוחלטת, כאילו הטו כולם אוזן לשמוע את הצליל היחיד שריחף באוויר הדחוס.

ברוך כמעט נפל בהיכנסו לחדר הבדקין. הוא הזדקף, קינח את משקפיו בכנף הטלית והרכיב אותם חזרה על אפו המזיע. מישהו נתן לו דחיפה חזקה בגבו, והוא כשל אל תוך החדר, שריח נשי זר ומפתה עמד בו.

והנה היא, כלתו. עיניהם נפגשו. פניו האדימו כסלק כשהתכופף לבחון את הפנים המופנות אליו. עיני השקד הגדולות והחומות שלה, המבריקות בשובבות, היו מאופרות ביד אמן. הריסים היו ארוכים וסמיכים. אפה היה ארוך אך ישר, עורה צח כחלב. פניה היו גלויות וערניות. לא מסיכה של בובה אלא פנים חיות, מלאות הבעה. שערותיה החלקות היו שחורות כעורב, אסופות בסיכות מקושטות בפנינה. רגעים אחדים אחרי תום הטקס כבר תכסה פאה נוכרית את ברק הלקריץ שלהן. היא היתה משביעת רצון בהחלט. הוא היטיב לבחור. אך האם נערה יהודייה צנועה אמורה להביט בו כך? חיוך קטן משועשע ריחף על שפתיה, ואז הוא נזכר מדוע בחר בה מלכתחילה.

ידיו רעדו בעת שכיסה את פניה בהינומה. “אמן!” רעמו הגברים מאחורי גבו. היא היתה הנערה הנכונה - אך מי היא באמת? ראשו הסתחרר מהמחשבה על הדברים שעוד מצפים לו, ופחד תקף אותו.

***

חני יצאה לעוד ועוד פגישות. כל הפגישות תואמו מראש, ורק לאחר שהמועמד עבר את בדיקתם הקפדנית של הוריה ושל השדכנית. היא עמדה בגבורה בשעות משמימות של קפה קר ושיחה מביכה. הבחורים שמצאו חן בעיניה לא בחרו בה, ואלה שבחרו בה נראו לה משעממים ודוחים. אחרי כל פגישה התקשרה אמו של הבחור להכריז על פסק דין כזה או אחר. אמה המהמה בנימוס לשפופרת. בתום השיחה היא הניחה אותה כשעל פניה הבעה של אכזבה סלחנית. כל דחייה היתה קשה לחני, אך דחייה של בחור שלא מצא חן בעיניה כלל היתה ממש מעליבה. כל בנות גילה התארסו בזו אחר זו, וחני בשום פנים ואופן לא רצתה להיות האחרונה. היא לא רצתה להתפשר, אך בהדרגה התחילה להבין שבקרוב לא תהיה לה ברירה.

כי מהי תכלית קיומה של בחורה יהודייה רווקה? היא לא רצתה להיות כמו מיס הלפרן, המורה לתנ”ך בבית הספר, שפניה הארוכות החיוורות הולכות ומחמיצות עם כל שנה חולפת, ראשה הגלוי מורכן מעל לספרי הלימוד הבלויים משימוש, והיא מתעלמת מגיחוכי תלמידותיה הצעירות - נערות תוססות על סף הנשיות, מלאות תקווה וביטחון בעצמן. כיוון שכך, חשקה חני את שיניה והמשיכה לצאת לפגישות. כעבור זמןמה היא התחילה לתעב את כולם, גם את אלה שרצו בה. היא לא היתה מסוגלת לענות בחיוב לתלמיד החכם הרכרוכי, למורה הגוץ, לאלמן המדוכדך, גברים שומרי מצוות כולם. הם חיפשו בחורה יהודייה כשרה שתבחש להם את הצ’ולנט ותדליק את נרות השבת. אישה אינסטנט - צריך להוסיף רק מים. איש מהם לא התעניין בה עצמה.

בלילה שוטטו ידיה מתחת לתחתונים הגדולים הלבנים, חקרו את גופה העירום, התענגו על הריחות ועל המרקמים המנוגדים. היא לחצה וליטפה, ולרגע חשה רטט חשמלי. ועם זאת, גופה נשאר בגדר תעלומה לא מפוענחת.

היא היתה מוקפת סייגים סמויים מן העין. בילדותה היא התאוותה להרים את שולי החצאית חסרת הצורה שלה ולרוץ לתפוס את האוטובוס, כשרגליה עולות ויורדות כמו בוכנות. תחת זאת היא למדה ללכת במקום לרוץ, לפסוע לאט כשהזרועות צמודות לצדי הגוף. היא נכספה לחופש תנועה, אך למדה לרסן את עצמה.

בגיל חמשעשרה גרמה לה פטפטנותה צרות לא מעטות בבית הספר. בתגובה היא מילאה את ספרי הלימוד שלה בשרבוטים נזעמים. היא נחשבה לתלמידה חוצפנית אך מבריקה. ציוניה היו מעולים. היא התעניינה בכל דבר שהצליחה להניח עליו את ידיה. בביתה ובבית הספר שבו למדה לא היו אינטרנט או טלוויזיה. “טלוויזיה אינה אלא ביב שופכין פתוח בחדר המגורים,” רטן אביה. בית הספר שכן במרכז הקניות בּרֶנט קרוֹס. בתום יום הלימודים היא נהגה להתעכב ליד חלון הראווה של חנות האלקטרוניקה דיקסון, ולהביט מרותקת במסכים המהבהבים ובצבעים הזוהרים של העולם שהתאוותה לצלול בו.

עט שחור עבה חילל את הכתבים השייקספיריים. עותקים חדשים לגמרי של “יוליוס קיסר” הושחתו, “השפה הלאראויה” הוסתרה מתחת לכתמי דיו מכוערים. בשיעורי האמנות שאותם אהבה במיוחד צונזרו ציורי העירום של גוגן במיומנות רבה. תמונותיו של דה וינצ’י נראו כמו שמיכות טלאים. עכוזים, שדיים וחלציים כוסו במדבקות לבנות.

פעם תפסה אותה המורה בעת שקילפה אחת מהמדבקות. היא נשלחה אז אל המנהלת. איש לא ידע בדיוק מהו גילה של גברת סיסֵלבאום. הדעה הרווחת היתה שהיא נולדה עתיקה ומצומקת, כיוון שהיתה אישה נמוכת קומה ורזה מאוד. הפאה הנוכרית הבלונדינית שלה היתה מסורקת בגלים בסגנון מרגרט תאצ’ר. שערה נראה כאילו נקרש על ראשה. המנהלת בחנה את חני במבט ממושך ובלי למצמץ, ועיניה נראו ענקיות מאחורי עדשות המשקפיים העבות. גברת סיסלבאום הזכירה לחני ארנבת לבקנית. הארנבת הודיעה לחני שסקרנות כמו שלה מנוגדת לטבען של בנות יהודיות. “אם תעשי את זה שוב, תצטרכי לחפש לך בית ספר חדש - כזה שמתאים לבנות חסרות בושה כמוך.” חני נמלטה ממשרדה כשמחשבות מרדניות מתרוצצות בראשה. אם השם יתברך ברא את הגוף העירום, מדוע אוסרים עליה לראותו?

היא חייתה מתחת לפעמון זכוכית. אך סוףסוף, למרות כל ההתנגדויות והמכשולים, נמצא לה שידוך הולם. סוףסוף היא השיבה בחיוב. היא בקושי הכירה את ברוך מפגישותיהם הקצרות המביכות, שבמהלכן נזהרה בדיבורה והשמיעה משפטים נדושים. הוא היה בחור ישיבה רזה וגבוה, מתוח ונרגש, ולמרות זאת התרשמה שהוא חביב וקשוב באמת. היא קיוותה שפעמון הזכוכית יוסר סוףסוף. או שלפחות היא תוכל לחיות מתחתיו עם מישהו.

חופה כחולה כהה נפרשה מעל לראשה; גדיליה הזהובים רטטו בעת שמשפחות החתן והכלה הצטופפו מתחתיה. מוטות החופה היו מעוטרים בוורדים לבנים ובפרחי שושן צחור, שמילאו את האוויר בניחוחם המתוק. חני נעמדה לרגע לצדו של ברוך.

היה לה מוזר לעמוד כך לידו. הם מעולם לא היו קרובים כל כך זה לזה. ובכל זאת ידיהם לא נגעו. עדיין לא. רווח קטן נשאר ביניהן. חני חשה את קרבתו הגופנית של ברוך. היא הרגישה כמה הוא מלוהט ומתוח מתחת לחליפה השחורה ולטלית. שולי כובעו הסתירו את פניו מעיניה. הוא זע באישקט ותופף בחרטום נעלו המהודרת. אך הוא לא פנה להסתכל עליה. לא בצורה ישירה, מכל מקום. היא ידעה שהוא מציץ בה בחשאי. בועות של היסטריה גאו בקרבה. ציוץ קטן בקע מזווית פיה. הרב נעץ בה מבט מתרה וצופף את גבותיו במורת רוח.

סביב, סביב, סביב. חני הקיפה ברוך ומנתה בראשה שבע הקפות. היה נדמה לה שכל פסיעה שלה מפילה את המחיצות ביניהם. היא זכרה כיצד נרתעו שניהם בבהלה כשאצבעותיהם נגעו במקרה בלובי של בית המלון. הסוכר התפזר אז על כל השולחן. הם ישבו קפואים, ואיש מהם לא העז להושיט יד ולנקות אותו. שניהם היו שומרי נגיעה - הם הקפידו על שמירת ההלכה האוסרת כל מגע של קרבה בין גבר לאישה זרה.

הלילה גם האיסור הזה יבוטל.

רגלו של ברוך נחתה בכוח על כוס היין. היא התנפצה, ובית הכנסת נמלא חיים וקולות. “מזל טוב!” קראו בני העדה. הגברים משכו אותו אחריהם, והוא נסחף אל ריקודם הסוער. מישהו דרך על רגלו. “סימן טוב ומזל טוב! מזל טוב וסימן טוב!” הם שאגו ורקעו ברגליהם. מעזרת הנשים נשמעו מחיאות כפיים. זקָנים התנפנפו, כתפיים נדחפו, הגברים הריעו והקיפו את החופה במעגלים רחבים. הם חגו סביבה מהר יותר ויותר. חני נהפכה לכתם לבן מטושטש בשולי שדה הראייה של ברוך. הוא ניסה לראות את הבעת פניה, אך הם משכו והרחיקו אותו ממנה. מלמעלה המטירו עליהם הילדים סוכריות למזל. אחת מהן פגעה בעורפו.

הוא היה בן עשרים. חייו התנהלו עד כה במסלול צר ולוחץ: הצורך להצליח בלימודים, לקבל הסמכה לרבנות, לרצות את אביו. את מוחו האנליטי הקדיש לתלמוד. שאיפתו הנועזת ללמוד לתואר בספרות אנגלית נשארה בגדר סוד כמוס. הוא האזין באייפוד ללהקת הרוק הבריטית קוֹלדפּליי, ואביו האמין שדברי החוכמה של רבי שלמה ממלאים את אוזניו. את הרומנים שקריאתם נאסרה עליו - דיקנס, צ’נדלר, אורוול - הוא הטמין מתחת למזרן שלו, אך הם כבר לא סיפקו אותו. הוא הרגיש כלוא וידע שאין לו מה לצפות לשחרור, להקלה בעונשו.

ערב אחד, אחרי השיעור, הוא נסע הביתה ברכבת התחתית. במושב מולו ישבה אישה. היא היתה ענקית. החולצה שלה לא היתה מכופתרת עד הסוף, ושני כדורי בשר צרובי שמש הציצו ממחשופה. הוא הסיט את עיניו אל מודעת הפרסומת התלויה מעל לראשה. אבל במודעה נראתה נערה חטובה בביקיני. הוא לא ידע לאן עוד יוכל להוליך את עיניו. הוא מלמל תפילה, אך עיניו נדדו מאליהן חזרה אל התלוליות הוורודות המוצגות לראווה. למרות פגמיה, ואולי דווקא בגללם, היה בשרה מוחשי להחריד. ברוך היה יכול לראות את הקמטוטים בבסיס צווארה. הוא נמשך כבחבלי קסם אל השדיים שלה, טבע בתהום האפילה הפעורה ביניהם. הרכבת שקשקה על הפסים. השדיים היטלטלו. הוא חש שאיברו מתקשה. האישה לטשה בו את עיניה. הוא הצמיד את סידור התפילה אל הזקפה שלו. הדלתות נפתחו, והוא נמלט מהרכבת.

בלילה התחכך במזרן שלו עד שהגיע לפורקן. הוא קיווה שאמו לא תבחין בזמן הכביסה בזרע שהוציא לבטלה. הוא ניסה לרסן את עצמו באמצעות לבישה של כפפות ושני זוגות תחתונים, אך מעתה שלט בחלומותיו נוף אסור של שדיים ענקיים, מזדקרים כמו גבעות חול במדבר. הוא היה בודד וערג למשהו, למישהו.

נשואים. הם הובלו לחדר הייחוד והושארו לבדם למשך עשר דקות. פתאום חשה חני בחסרון הנשים שהקיפו אותה קודם באוושת חצאיותיהן הארוכות. שלא כדרכה, היא לא ידעה מה לעשות או לומר. היא ניסתה לנחש מה היתה הרבנית מייעצת לה במקרה זה, אך שום דבר מועיל לא עלה בדעתה. אגב, היא באמת הביטה למעלה אל עזרת הנשים אך לא ראתה את הרבנית. איפה היא יכולה להיות?

חני לא היתה מסוגלת להיישיר מבט אל ברוך. חברותיה העלו בצחקוק את ההשערה שההפוגה הקצרה ניתנת לזוג הצעיר מיד לאחר טקס הנישואים כדי לאפשר לו לעשות את זה. היא קפאה מפחד. היא תהתה אם גם ברוך חושב כמוהן.

צלחת עמוסה בעוגות הוכנה בחדר. תופינים פריכים מכל הסוגים והמינים נערמו על מפיות המלמלה. לידם ניצבו שני בקבוקים של מים מינרליים ושני גביעי קריסטל. גם חני וגם ברוך צמו מאז אתמול, וכל דבר מאכל או משקה לא באו אל פיהם. הם בהו בעוגות. אינסטינקטיבית שלחו שניהם את ידיהם אל אותה פרוסה של עוגת שקדים.

“לא, קדימה... קחי אותה את. בבקשה,” אמר ברוך, בקול צרוד.

חני מלמלה תודה, לחשה את הברכה ונגסה בפרוסת העוגה. היא היתה רעבה ומוכנה לזלול את כל הכיבוד. שניהם ישבו ואכלו בשקט, נמנעים מליצור קשר עין.

“זאת לא הרגשה מוזרה, להיות נשואים?”

“מממ.” פיה עוד היה מלא.

“זה כמו שתיארת לעצמך?”

היא נענעה בראשה בתקיפות. “אני לא יודעת מה בדיוק תיארתי לעצמי,” אמרה. “ההרגשה היא שכל זה, אה, היה מהיר מאוד.”

“כן, זה נכון. אני מניח שככה מרגישים כולם.”

“אולי.”

“טוב, הם אמורים לבוא בכל רגע, אז אולי אנחנו צריכים...” מילותיו גוועו והוא השתתק.

ברוך הרגיש שהוא צריך לנשק אותה, אך לא היה לו מושג איך עושים זאת. מכל מקום, הוא לא צחצח שיניים כל היום, ולכן החליט שעדיף גם לא לנסות. חני הרגישה שיד גדולה גרמית אוחזת בידה. היא חשבה, הלוואי שהיד שלי לא היתה מזיעה כל כך. הם עמדו כך קרובים, אוחזים ידיים, וכל אחד מהם לעס עוגה ועוד אחת עד שהדלת נפתחה והם מיהרו להרפות זה מזה.

***

שבוע לפני החתונה ישב ברוך במשרדו של הרב זילברמן. החדר דמה לקופסה אפורה מחניקה. לא היו בו חלונות, רק שתי דלתות, ושתיהן היו סגורות. ניירות כיסו את שולחן הכתיבה. ספרים מילאו את המדפים ונערמו על הרצפה. בקושי נשאר בחדר די מקום לשני כיסאות הפלסטיק. ארונות התיוק סגרו עליו. תמונה גדולה של רב מכובד היתה תלויה על הקיר. הזקן נעץ בו מבט חודר מעיניים נוצצות, עכורות מקטרקט תכלכללבנבן. כפות ידיו המבצבצות מחפתי השרוולים הרחבים נראו כטפרים מאובנים. האם סבל גם הוא מחרדות של ליל החתונה?

מתחת לתמונה ישב הרב זילברמן, שנראה כמו רישום בשחורלבן. בזקנו השחור כפחם היו שזורות שערות לבנות, וקשקשים לבנים היו פזורים על כתפי חליפתו השחורה. עיניו האפורות העגמומיות בחנו את ברוך. הרב זילברמן כיהן כרב בית הכנסת של השכונה הלונדונית גולדרס גרין שבו התפללה משפחתו של ברוך. ברוך הכיר בעיקר את גבו השחוח של הרבי, השקוע בתפילה בקדמת בית הכנסת. בנו של הרב, אברומי, למד עם ברוך בבית הספר בהֶנדון והיה הטוב שבחבריו המעטים; אך יחסיו של ברוך עם הרב זילברמן התאפיינו תמיד ברשמיות מרוחקת. בעת ביקוריו של ברוך אצל אברומי היה הרב זילברמן מברך אותו בניד ראש קצר ומשגר אליו חיוך פטריארכלי נוקשה. זוויות פיו של הרב היו מתרוממות להרף עין, אך פניו נשארו רציניות. הוא דרש בנימוס בשלום הוריו של ברוך ונע הלאה במהירות - עלעול מסתחרר של צמר שחור וחולצה לבנה, שהשאיר אחריו שני עלמים נבוכים ושותקים. בזאת הסתכמה היכרותו של ברוך עם האיש הרזה ואפור הזקן היושב מולו עד לתחילתו של שיעור החובה המוזר הזה.

הרבי פתח בדברים. “אתה אחראי לסיפוק כל צרכיה של אשתך,” אמר. “עליך להאכיל אותה, להלביש אותה, לספק לה קורת גג ולממן את כל צרכיה החומריים. אבל במסגרת יחסי האישות אתה חייב גם לענג אותה.”

ברוך זע על מושבו באישקט. לענג אותה. זה נשמע פשוט כל כך. הוא כבר הרחיק לכת עד כדי עריכת מחקר פרטי קצר בנושא המין בספרייה של סוויס קוטג’, שכונה רחוקה כרחוק מזרח ממערב משטעטל הֶנדון, שתושביה עדיין ניהלו אורח חיים של עיירה יהודית במזרח אירופה שמלפני מלחמת העולם השנייה. להסוואת זהותו הוא החליף את הכיפה שלו בכובע בייסבול. ביישן מכדי לבקש הנחיה שוטט ברוך בין מדפי הספרים, אובד דרך כמשה במדבר, עד שמצא את המדור הנכון. שם שקע בקריאתם של ספרי ההדרכה המינית שהיו אסורים עליו בתכלית האיסור. לבו הלם בחוזקה מפחד ומתחושת אשם, אך הוא לא היה מסוגל להתנתק מהם. מרותק המשיך לקרוא ולהתבונן בתרשימים שגרמו לאוזניו לבעור מבושה. דגדגן, גירוי, עוררות מינית, שפתי הפות, אורגזמה - הגוף הנשי היה חסר כל היגיון.

בבית הספר הוא הציץ בירחוני הגברים המוכתמים שהועברו מיד ליד מתחת לשולחן. התמונות סחררו את ראשו - הנשים היו מחוצפות כל כך, שפתותיהן מבריקות ופשוקות, בשרן חלק וגזרתן חטובה. לא היתה לו כל יכולת להשוות בינן לבין חני. הוא מעולם לא ראה אפילו את מרפקיה. ולמרות זאת הוא יהיה חייב לענג אותה.

“אורגזמה, רבי?” תרם את חלקו לשיחה. מיד נוכח בטעות שעשה, ופניו בערו. החטטים שעל לחיו השמאלית נראו מודלקים פתאום.

רבי זילברמן זקף גבה. “כן, נדמה לי שכך קוראים לזה כיום.” אבל הוא לא המשיך לדון בנושא.

“איך אני אדע אם עינגתי את אשתי?” נאלץ ברוך לשאול. זאת היתה ההזדמנות היחידה שלו. פיו היה יבש, אך המילים נפלטו ממנו בקלות.

“אתה תדע עם הזמן, אחרי שתצבור ניסיון. אולי היא אפילו תגיד לך, אבל אל תבזבז את זמנך על שיחות בטלות. המעשים הם החשובים, לא המילים. הולדת ילדים היא מצווה נפלאה. וקיום יחסים עם אשתך בזמן ההיריון הוא מצווה כפולה ומכופלת.”

היריון. ברוך כמעט שכח שהיחסים המסתוריים הללו עשויים להוביל לכך. הוא הרגיש שהוא עדיין אינו מוכן להיות אב.

היתה לו הרגשה שהרבי תופח וממלא כל החדר. “עליך לזכור, ברוך. כשם שאיננו אוכלים כמו חיות, אנו גם לא מקיימים יחסי מין כמותן. השם יצר אותנו עם תשוקות גופניות, והנישואים מתירים לנו ליהנות מהתשוקות הללו בדרך הנכונה. אבל לא כמו חיות השדה.” רבי זילברמן נעץ בו מבט בוחן.

כמו חיות השדה? כיצד זה אפשרי בכלל מבחינה אנטומית? הוא נזכר בתמונות - אבל מן הסתם האחוריים אינם המקום הנכון. ברוך חש הקלה רבה מכך שהשם פתר עבורו את הבעיה הזאת.

אלא שהרבי טרם סיים. “ובזמן שאשתך נידה, אסור לך להתקרב אליה. אסור לך אפילו לגעת בה עד אחרי שהדימום נפסק והיא היטהרה במקווה. ואז תוכלו לשמוח זה בזה כמו בליל החתונה שלכם. אבל אשתך תדע את כל זה. תתייחסו לזמן שבו אינכם יכולים לקיים יחסים כאל הזדמנות להכיר זה את זה בנחת, כמו אח ואחות, לפתור את כל חילוקי הדעות ביניכם ולחזק את החברות.” הרבי דיבר בשלווה ובלי שמץ מבוכה. ברוך נעץ את עיניו באוזנו של הרבי. כל מה שהוא אמר נשמע נבון והגיוני מאוד ולא חידש לו דבר. הוא למד את דיני טהרת המשפחה בגמרא - טקסט יבשושי ותלוש כל כך מהמציאות, עד שהארוטיקה נמחתה ממנו כליל. בבית הספר הוא למד ביולוגיה בסיסית, אבל עובדות החיים עדיין לא היו נהירות לו דיין.

איך היא יכולה לדמם מלמטה בכל חודש? עצם המחשבה על כך עוררה בו בחילה.

***

רק עוד יומיים עד החתונה. חני התרחצה, חפפה ראש והסתרקה, צחצחה שיניים וקרצפה את כל גופה. היא ישבה בתא הקטן וחיכתה לאור שיידלק מעל הדלת. חדר האמבטיה היה נהדר. נקי ללא רבב ומצוחצח עד ברק, לא כמו חדר האמבטיה בביתה. קירותיו נצבעו בוורוד בהיר, ומגבות ורודות תואמות היו מקופלות על מתלה החימום. היו שם אפילו מברשת שיניים חדשה ושפופרת חדשה של משחת שיניים כשרה, חפיסה קטנה של מקלוני צמר גפן לאוזניים, פצירה, מספריים לציפורניים ופינצטה. הכול הוכן שם אך ורק בשבילה.

הבוקר ביצעה חני את הבדיקה הפנימית האחרונה בדרך שהורתה לה הרבנית זילברמן, אשת הרב. מטלית הבדיקה הרכה יצאה ללא טיפת דם. היא היתה מוכנה לטבול במקווה.

הרבנית התלוותה אליה והמתינה לה בקבלה. חני קראה את המודעה הממוסגרת התלויה על הקיר:

לפני תחילת ההכנות והרחצה יש להסיר:

א) תכשיטים

ב) שיניים תותבות, פלטות דנטליות (בנוגע לכתרים זמניים נא להתייעץ עם הרב)

ג) ריסים מלאכותיים

ד) תחבושות, פלסטרים

ה) איפור

ו) לק

ז) לאחר מכן יש לגזור ולשייף את ציפורני הידיים והרגליים, לצחצח שיניים ולהעביר ביניהן חוט דנטלי, לשטוף את הפה וללכת לשירותים (אם צריך). לפני הטבילה במקווה יש לעשות אמבטיה ולהתקלח. יש לבדוק ולסלק כל טיפת דם יבש או מוגלה, חלב יבש מהפטמות, שאריות בצק, כינים וביצי כינים, קשקשים וגלדים, דיו או צבע.

חני היתה בטוחה למדי שאין לה כינים או חלב יבש. עטופה במגבת העבה והרכה, שערותיה הארוכות גולשות על גבה, היא ישבה על שולי האמבטיה וחזרה בלחש על תפילת הכלה שנאמרת קודם לטבילה במקווה.

יהי רצון מלפניך שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי... ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה, ותרחיק ממנו כל מחשבות והרהורים רעים, ותיתן לנו נפש זכה וברה ביני ובין בעלי, ולא ניתן עינינו בשום אדם בעולם, כי אם עיני בבעלי ועיני בעלי בי... וכן אהיה בעיני בעלי כאילו אין אישה יפה ובעלת חן והגונה בעולם כמותי, ויהיו כל מחשבותיו בי ולא בשום ברייה אחרת בעולם...

חני שיערה שמאחורי הדלתות הסגורות של התאים האחרים מחכות כמוה עוד כלות צעירות. לא היתה לה כל אפשרות לדעת בוודאות - למקווה הן נכנסו ביחידות, בזו אחר זו.

בינג! האור מעל לדלת נדלק. חני קפצה על רגליה, בדקה אם המגבת כרוכה היטב סביב חזהּ ופתחה את הדלת. מחוץ לתא קרצה לה בריכת המקווה כמזמינה אותה לטבול בה. אדוות קלות נוצרו על פני המים הכחולים העמוקים, בבואותיהם הזוהרות ריצדו על התקרה הלבנה ועל הקירות המחופים אריחים לבנים. הבריכה היתה גדולה משציפתה חני, כשלושה מטרים אורכה ויותר משניים רוחבה. היא מילאה את כל החדר הריק מרהיטים.

“שלום יקירה, תפתחי את המגבת ותני לי לבדוק אותך.”

חני קפצה בבהלה. מאחוריה עמדה הבלנית, אישה כמושה ומצומקת ששערותיה עטופות במטפחת כחולה דהויה. היא נעלה כפכפי עץ ולבשה גרבי מכנס כחולים. חיוכה היה כן וחם, אבל עיניה היו חדות ונוקבות כמחטים.

חני פתחה את המגבת. הבלנית בחנה בקפידה כל חלק בגופה.

“איזו כלה קטנה מתוקה את,” המתה הבלנית כיונה. חני הרגישה מאוד לא בנוח. כל חייה הסתירה את גופה מעיניים סקרניות, וכעת היא עומדת כאן ומאפשרת לאישה זרה לחלוטין לסקור את מערומיה.

הבלנית ביקשה ממנה להסתובב ובדקה אם שום שערה לא נשרה ונדבקה לגבה.

“ציפורניים, יקירה?”

חני הושיטה את ידיה לבדיקה. הבלנית אחזה בהן ובדקה כל ציפורן כסוסה בנפרד. לאחר מכן היא הפכה אותן ובחנה את כפותיה.

“רגליים?” חני הרימה את רגליה בזו אחר זו.

“ואת השערות שם למטה סירקת?” שאלה הבלנית.

חני לא הבינה מה בשם אלוהים יכול להסתתר בין השערות שם למטה, לכן הנהנה בנמיכות רוח.

“אם כך בסדר, יקרה שלי, תיכנסי למים. תטבלי טוב, תשקעי בהם עד מעל לראש.”

שלוש מדרגות, שתי תנועות של שחיית חזה והיא הגיעה לאמצע הבריכה. המים היו חמימים. היא צללה והם סגרו מעל לראשה כמי שפיר. הדופק פעם באוזניה. היא עלתה אל פני המים וראתה שתי דמויות כהות, נוזליות, עומדות בירכתי המקווה. היא הגיחה מהמים ושאפה אוויר מלוא ריאותיה. כשפקחה את עיניה, ראתה את פניה המחייכות של הרבנית זילברמן מביטות בה מלמעלה. לידה עמדה הבלנית, מחייכת אף היא בשמחה.

חני הניחה את כפות הידיים על שדיה הקטנים. היא לא ציפתה שהרבנית תיכנס ותצפה בטבילתה. בועת אוויר קטנה נפלטה מאחוריה. היא קיוותה שהרבנית לא ראתה אותה.

הרבנית דיברה אליה חרש.

“חני, את צריכה לטבול שלוש פעמים ואחר כך לומר את הברכה. אל תיגעי בקירות כשאת צוללת, כי אחרת כפות ידייך לא ייטהרו לחלוטין. תפשקי את אצבעות הידיים והרגליים פישוק רחב ככל האפשר. תני למים לשטוף כל חריץ. מוכנה?”

חני הנהנה וצללה לעומק המקווה. היא ידעה שאם אישה מתפללת מתחת למים, תפילתה מגיעה מיד לאלוהים. היא השתהתה מתחת לפני המים ברגליים ובזרועות מפושקות לרווחה, מניחה להם לחדור לכל מקום בגופה. היא פקחה את עיניה במים. הן לא צרבו כלל. המים היו טבעיים וזכים.

אנא השם, עשה שלא יכאב לי בליל החתונה שלי. אנא השם, עשה שזה יעבור בקלות ומהר.

היא טבלה פעמיים נוספות. בסופן עלתה אל פני המים ודקלמה את הברכה. היא נולדה מחדש. כעת היתה מוכנה לחופה וקידושין.